מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים


דף 3
א, ולא בשמן קיק, מאי שמן קיק, אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא
ואמרו לי עוף אחר יש בכרכי הים וקיק שמו, רב יצחק בריה דר"י אמר משחא
דקאזא, ר"ל אמר קיקיון דיונה, שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה.
הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית, ע"כ ראוי שילמד האדם ]את[
עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחה את
האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי
הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בנ"א רודפים אחריה, הצלחת העושר,
מבלי להקפיד על האמצעיים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה
דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך"1, "עתיר משח"2,
"קרב לגבי דהינא ואידהן"3. אמנם כ"ז שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם,
ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת
את חייו במעלתם הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה
מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להמשך מהצלחה
שראוי באמת לחשוק )אותה( ]בה[. לזאת )נוכל( ]יש[ להסמיך זכר ההצלחה,
הבלתי נמשכת כראוי, בתוכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא
תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראוי' להיות נחשקת
מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו ע"פ תורת אמת וחוקי חיים. כרכי הים
המה נודעים בשחיתותם המוסרית, מורגל בכל מקום לומר4 "שמע שיש זונה
בכרכי הים". "מדינת הים" בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה5,
ששמותיהם כשמות נכרים6. אמנם לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, ע"כ
ישוטו שם בנ"א7. )בטח( ]ודאי[ יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים )שמה(
]שם[, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם
בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה
נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה
מצליחתו, ולא )על( ]אל[ שמחה ושלום הבאים מהצלחה כזאת ראוי שיחשק
1. ב"ק צג, א. 2. ב'צ קמה, ב. 3. שבועות מז, ב. 4. ע"ז יז, א. מנחות מד, א.
5. גיטין ב, ב. 6. שם יא, ב. 7. עי' עירובין נה, א.
דף 4
בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום,
שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התם והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה
האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירים
בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. העוף השט בכרכי הים, כן אישתעו כל
נחותי ימא, היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים
לכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכימ אחר הפתילה. לא זאת
המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש
ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעיים המקולקלים
והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו.
אמנם זולתי ההשקפה על החסרון שיש באמצעיים של האצים להעשיר,
ורודפים )אחריהם( למקומות שמקריבים ]ב[עבור העושר את כל קדושת
החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה.
ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי
הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה
בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל באמת הלב
ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפס ותהו, שמאומה לא ישא
בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא
לעולם, הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים
להצלחה החיצונה. והנה הגפן הוא ציור השמחה, "תירושי המשמח אלהים
ואנשים"8. הצמר גפן, האילן הנושא עליו את הצמר גפן הוא דומה לגפן,
כרא"ש כלאים פ"ז9, אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי.
לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן
השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומשרים, כ"א מהרבות העושר
החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא של
ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו
וקוניו, גם לשעה של ההוה, שההצלחה לפניו משחקת.
8. שופטים ט, יג. 9. אות ז.
דף 5
אבל יותר על כל הנה הבחינה גלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת
אמת, שהיא ראויה שתהי' נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, שמחתה של
תורה וחדות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט
הקיום. השמן הזה, הבלתי נמשך אחר הפתילה להיות לו קשר פנימי עם
בעליו, הוא קקיון דיונה, ש"בין לילה היה ובין לילה אבד"01, גלגל החוזר
מתגלגל מהרה, ורמי הקומה יגודעו על נקלה, ומכל עשרם בשתם משנה, ולא
ישאו מאומה בעמלם, וחיי הזמן בעצמם לקקיון דומים. ע"כ מהי האורה
וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת-קודש, האורה הקדושה, השמחה
הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעיים הגונים וכשרים, לא ע"י העוף של
כרכי הים, המלאים מרמה וזימה, לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן אמיתית
המשמחת אלהים ואנשים בתירושה, והיא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה
ישמח ]בו~ שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כ"א שמתה
טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, נקי כפים ובר לבב, שמחה שבהצלחתו
ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו
ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו~~ כיין
המשמח אלהים ואנשים, והיא שמחה קיימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל
צביונה, "לזכר עולם יהי' צדיק"21, "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ"31, לא
כקקיון הזה שלא יעמוד ולא יחיל טובו. אלה המה השמנים, הראויים להאהב
לאור קדושת נר שבת קודש, המישרת מסילה למטרותיו של האדם בעמלו בכל
ימי המעשה, והם נמשכים אחר הפתילה, דבקים בבעליהם קנין עצמי, ובהם
ראוי להדליק נר של שבת.
ונ אנ אנ
דף 6
ב, אמר רבב"ח לדידי חזי לי קיקיון דיונה ולצלוליבא דמי, ומדפשקי רבי, ועל
פום חנוותא מדלן יתיה, ומפרצירוהי עבדא משחא, ובענפוהי נייחן כל בריחי
דמערבא, ההצלחה הזאת של העושר העוברת ואינה מתקיימת כלל, כקיקיון
הזה, העמיד פה במחזה את תכונתה, תעודתה בכלל ואופן השימוש הראוי
להשתמש בה. והנה ראשית הציור צריך להיות אצל כל איש השואף לעושר,
כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא~. ע"כ לא ישלח
ידו בעולתה כי לא יצליח, באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא
שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגיע לאדם מברכת ד' עליו, הציור
הזה ישמרהו משלח יד בעול. אבל להשקיט את רוחו הסוער לעמול ולהשיג
עושר רב, צריך לדעת עוד ציור אחר, שתחום העושר המגיע לכל איש הוא
מצומצם ומוגבל לפי אותו הערך הראוי לו, "שוא לכם משכימי קום מאחרי
שבת"2, וההטרדה היתירה לא תוסיף על המקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם,
מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית כפי מדתו. אמנם מה שנוגע
לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא
להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ד' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור
אמצעי להגדיל טוב וצדקה ראוי הוא שגם הוא יהנה בו במשפט, אבל חלילה
לו מלשכח תעודתו בתור אמצעי להרבות על ידו קנינו בצדקה ומעשים
טובים. תכונת הצדקה הראויה לגדולי העושר צריכה שתתפשט לטובת כל
נקשה ומר נפש, אבל הענין היסודי שלה צריך שיהי' ממנה תוצאות לטובת
כלל האומה. הצד היותר עיקרי צריך שיהי' הרמת התורה, אור האומה עם ד'
אלה, וקיומה הרוחני, וישלח ג"כ פארות להרחיב צדקתו בעסקי האומה
הכלליים החומריים, והצד הטוב הוא כשיגיעו למקום שתקבל כלל האומה מהם
כח ועז. לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ציירתיו בכל צדדיו איך הוא צריך להיות
ידוע בלב בעליו, למען יהי' באמת על ידו מוצלח לעד ולא יהי' סופו רק מפח
נפש. הידיעה הפשוטה הקודמת לכל צריכה להיות, דלצלוליבא דמי, צלוליבא
נראה שהוא אילן צלף כמו צלוליפא, וניתוספו כפילות אותיות כדרך לשון
1. יומא לח, ב. 2. תהילים קכז, ב.
דף 7
ארמית, אתרונגא, גינוניתא וכיו"ב, בו תיחם יהושע לישראל את הארץ3, והוא
מקטע רגליהון דרשיעיא מסיגי גבול4, כלומר הוא שומר את תחומו ואינו נכנס
לגבול חבירו. ההצלחה הזאת המדומה של העושר דומה לו בזה, שאין לה
יכולת לבלע כלל ולינק את הלשד השייך ע"פ דרכי ההשגחה העליונה
לחבירו. אמנם מה שנוגע לעצמו, מדפשקי רבי, לא על נחל שאין לו סוף
ישלח שרשיו, שיוכל להאמיץ חיל לבלע הרבה באין קצב, כ"א יניקתו
מצומצמת כצמצום בצעי המים שאינם נובעים, כלומר כפי החק הנקצב אשר
עליו אין להוסיף, ע"כ השתדלות יתירה איננה מביאה להרבות הון. ומה שנוגע
לתעודתו, על פום חנוותא מדלן יתיה. המקשט את חנותו אין כוונתו כ"א כדי
שיבאו לתוכו קונים ותמכר סחורתו ביותר, הרי עינו היא להרבות סחרו
ואתננו, לא הקישוט העצמי. כן העושר ניתן לאדם הראוי לו שירבה קנינו על
ידו, ירבה צדקה ויעשה טוב כפי השגת ידו, וכאשר ישתמש בו בתור אמצעי
כקישוט זה שעל פום חנוותא, יבא לתעודת אושרו. וכאשר הדבר המהנה
הניתן על פום חנוותא יודע החנווני כי כפי אשר ירבו לשבת נצילו כן תרב
הצלחתו, כן צריך להיות מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת
תהי' לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהי' טפילה
כאותה ההנאה של בעל החנות מקישוט חנותו שמעוטרת בפרחים יפים.
ופרצידוהי, מהצד העקרי והמרכזי שבעושר, כך ראוי להיות עבדין משחא,
להוציא על ידה שמנה של תורה, לחזק את האומה בכללה במצבה הרוחני ע"י
החזקת התורה להפיץ אורה ע"פ תבל.
ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא. ארץ ישראל, היא מרכז האומה גם
בימי גלותינו ופיזורינו, והשרויים בה בגלות המה הסובלים יסורין ומכאובים
רבים, ואותן צריך לחזק ולאמץ בתור צדקה כללית השייכה לכלל ישראל.
וצריך כל איש עשיר בעם ד' לפשט ענפי צדקתו על אחינו יושבי א"י החולים
והמעונים לעודדם ולחזקם, למען ירבו הישוב ותתכונן יותר ישיבת א"י. כלל
הדבר שאם שבכלל תכונת השימוש בהצלחה צריך שתהי' ההטבה לכל, כהא
3. ב'צ נו, א. 4. ביצה כה, ב.
דף 8
דמדלין על פום חנוותא, מ"מ הצפיה העקרית צריכה להיות טובת הכלל בתור
עיקר ומרכז רוחניות האומה קדושתה ותורת ד' אשר בקרבה, ובתור התפשטות
והרחבה בכמות לחזק נפילת ארץ ישראל וחולשתה, שהיא מצוה קבועה בכל
דור ודור, זה הוא צביון העושר באופן הראוי לו.
* ג *
ג, תני רמי ב"ח, פתילות ושמנים שאמרו חכמים איז מדליקין בהם בשבת אין
מדליקין בהם במקרש. הוא תני לה והוא אמר לה להעלות נר תמיד כרי
שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י רבר אחר, המשכת השמן
אחר הפתילה שבשמנים של הדלקת נר שבת, והפתילה שתהי' כזאת שאין
האור מסכסכת בה, תעיר עוד על השלמות המבוקשת שהיא תכלית השבת,
קדושת הגוף וקדושת השכל באיזה צורה יהיו מבונים. הגוף העב והגס שכל
מגמתו היא להריק כוס חיי התענוגים הגופניים אל פיהו, אין האור השכלי
יכול להדבק בו, ישכיל אמנם במלאכות, ויגיד ג"כ דברי חכמה כנח עליו
הרוח, אבל החכמה לא תנוח בלבבו, רגע תחול עליו רוח חכמה מצד הטבע
של צלם האלהים אשר בו יצר ה' את האדם שיהי' שואף לחכמה וצדק, אבל
זה יהי' כרגע כי הנטיה החומרית תתגבר לכבות ולהכהות אור השכל. הגוף
שהוא הפתילה שהאור השכלי נאחז בו, צריך שיהי' נטהר באופן נאות שלא
תהי' האור מסכסכת בו כ"א קבועה. זאת היא תעודת מנוחת השבת וקדושתו,
להעיר את האדם על חיים של מנוחה, ואי אפשר למנוחה שלמה כ"א בהיות
הנטיה הגופנית כבר מוכשרת להיות נוטה מטבעה אל הקדושה הצדק והטוב.
השמן, השכל, צריך ג"כ שיהי' באופן שיפעל על ההדרכה הגופנית לטובה, לא
כשכל המתחכמים ללא חכמת אמת, שלמרות בינתם וחדות שכלם ילכו
בשרירות לבם ויעשו כל תועבת ד' אשר שנא. החכמה הרצויה המביאה
לאחרית ותקוה, שהיא באמת חכמת ישראל, היא המדרכת את האדם
בפעולותיו הגופניות בדרך ישרה, השמן שנמשך אחר הפתילה.
דף 9
השבת היא הוראה הפרטית על ההשלמה שירדוף כל יחיד בישראל. והנה
לפעמים תהי' תכונת הפרטים שבאומה להיות התשוקה החומרית פונה אל
השכל והצדק, והחכמה היא ג"כ תעזור להשכיל במעשה ולהיטיב. אבל בבואה
אל כלל האומה אז יבטלו אלה התעודות, כי המגמה הכללית שבאומה תהי' רק
להוסיף אומץ גופני וחומרי להרבות עצמה וחילה, מבלי להשקיף אם תרמס
ברגלים כל חק ומשפט צדק. וכן החכמה ביחש האומה תפעול רק להפיץ אורה
והשכלה מופשטת למען הרבות כבודה והדרה בעולם. אבל לא למען הדריכה
במעגלי צדק ומשרים. והוא חזיון נמצא ונהוג שגם האומות, שאנשים פרטיים
כבר נמצא בהם שעורגים אל הצדק והיושר, האורה והחכמה, אבל הכלל, הכח
הלאומי, מתנשא רק באגרוף ובחזקת יד, לא ידע רחם ולא יכיר יושר,
וחכמתו תשמש רק להות בצעו. לא כאלה חלק יעקב, כל כבודנו הלאומי הוא
המושוה עם הכבוד הפרטי, חוקי ד', החוקים והמשפטים הצדיקים, הוא כבודנו
נגד העמים, והמה מעמידים את חיי הכלל צדיקים וטהורים כחיי הפרט.
החכמה הכללית הלאומית, כחכמת היחיד הפרטי, תרדוף ביחוד לישר הדרכים
המעשיים להכיר לידע להודיע ולהודע, כי דעת ד' האמתית היא עשות משפט
ואהבת חסד והצנע לכת עם ד'1.
ע"כ הפתילות והשמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, ההוראה
שיש במצב הגופני שראוי שיהי' מטבעו פונה אל הקדושה והצדק, וכן במצב
השכל והחכמה שיהי' פונה אל הישרת המעשים בפועל, שימשך אחר הפתילה
החומרית ולא ישוט רק באויר, לשאוף רוח התחכמות בלא תוצאות מעשיות
טובות וצדיקות, כשם שהוא תעודת הפרט כן היא תעודת הכלל, אין מדליקין
בהם במקדש, ששם אור הכלל מראה פעולתו וקדושתו. והנה כשהנטיה הגופנית
היא רק לחומרה ותאותיה הגופניות והנטיה השכלית היא רק לדברים
מופשטים, א"א למצב הקדושה והמוסר הטוב להתמיד באומה, וכן ביחיד. כי
אין לצדק בסיס חזק וטבעי, וצריך תמיד שיתקיים רק ע"י סיוע צדדי. למשל
ההכרח של חיי החברה, "שמור לי ואשמור לך"2, אהוב בשביל שיאהבוך,
דבר זה אינו מתמיד, כי ימצאו עתים רבים שלא יספיקו הסמוכות הללו
1. מיכה ו, ח. 2. עי' ב"מ פא, א.
דף 10
להחזיק את היושר המט לפול, מאחר שאין לו מעיין טבעי, מקור יראת ד'
וחיי צדק מאור תורת ד' שבלב פנימה מקומה, "עם תורתי בלבם"3. להעלות
נר תמיד, צריך שתהי' השלהבת עולה מאליה, ולא ע"י דבר אחר. הצדק
האלהי, הקדושה וכל המדות הטובות, צריכות שימשכו מעומק הנפש בעצם
הטבע מצד טהרת הגוף ע"י קדושת המצות שבפועל, ומצד טהרת הנשמה ואור
השכל ע"י שמנה של תורה. זאת היא שלהבת העולה מאליה, ולא העולה ע"י
דבר אחר. כשיש לאדם בפרט ולאומה בכלל כבר קנין קבוע לקדושה וליושר
האמיתי, איננו צריך עזר דמיוני לעורר רוחו לסור מדרך רעה, כי כליותיו
תעלזנה משרים4 ו"אור צדיקים ישמח"5.
ד, תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם מהם היו מפקיעין ובהם היו מדליקין.
שמחת בית השואבה שאני, הכחות האנושיים מתחלקים המה לשתי מערכות,
כחות נפשיים וכחות גופניים. יסוד הכחות הגופניים השפלים המה כח הצומח
וההזנה והנמשכים עמהם, בתור פועלים בלתי מרגישים. והנה הציור המעולה,
שכל הכחות המתיחסים אל הגוף אמנם יהיו נמשכים לגמרי אחרי האורה של
שמן השכל, דבר זה יתכן רק בפעולות הנפשיות של הנפש החיונית~, שהמה
ג"כ כחות בגוף, הקנאה התאוה האהבה והשנאה, ויתר הנטיות, הציור והמדמה,
המתעורר והמתפעל, כולם יהיו מוכנים לפעול מטבעם לפי תכונת השכל
המקבל מאור מאורה של תורה. אמנם הכחות השפלים, כח הזן והצומח
וכיו"ב, אין התעודה האנושית באה שהם ישנו סדר טבעם, הם צריכים לפעול
ע"פ טבעם כדרך בריאותם הבריא והחזק. אמנם השכל והנטיה הטובה של
הכחות הנפשיים ישעבדום לתורה ולתעודה. כן נוהג הדבר בחיי הפרט וכן
3. ישעיה נא, ז. 4. עפ"י משלי כג, טז. 5. שם יג, ט.
ד. 1. רמב"ם, פרק א' מח' פרקים.
דף 11
בחיי הכלל. הנטיות הטבעיות שמקורן בטבע הגוף הבריא והמוצק אינן צריכות
להתרעע, כי בזה כבר אינה מעלת השלימות כ"א חלישות כח וחלי רע, כ"א
כח ועצמה צריך שימצא בכל הנטיות הגופניות היותר נמוכות. אמנם בכל עוזן
ורעננותן יהיו משועבדות בחשק לב לתורה ולצדק האלהי.
עבודת הכהנים, היא עבודת הכלל, התעלות הקדושה וקרבת ד' הרצויה
בעבודת הקודש, צריכה שתראה פעולתה על הכלל כולו, ע"י הני כהני שלוחי
דידן ושלוחי דרחמנא2. בגדי הכהנים המיוחסים ביחוד לחלקי הגוף השפלים,
מקום הכחות הצומח והזן, הפועלים הטבעיים, שדבר אין להם עם השכל ועם
הנטיות המוסריות, הם מורים התקדשות אלו הכחות בכלל האומה. האבנט,
המכוון בתור אמצעי, בין החלק העליון מקום הכחות הנפשיים לבין החלק
התחתון שבגוף מקום הכחות הגופניים השפלים, שמורה אמנם על היחש החזק
שיש לכחות השפלים אל הכחות הנפשיים, עד שהקדושה המעלה את הנטיות
הנפשיות פועלת להגביל יפה את סדרי הפעולות הטבעיות לצד המעלה
והקדושה. והמכנסים המה ביחוד לחלק הכחות הגופניים. אמנם זאת המדרגה
של פתילה שאין האור מסכסכת בה, כלומר שכבר קנין עצמי של אורה קבוע
בה, שכבר היא פונה אל האור והקדושה מעצם טבעה, לא יאות כ"א לכחות
הנפשיים, אבל הכחות הגופניים, שהם פועלים טבעיים שאינם מכירים את
פעולתם, האור צריכה בהכרח ובצדק דוקא לסכסך בהם מצד עצמם וטבעם,
הכח המעכל הזן וכל הכחות הטבעיים מצד עצמם דבר אין להם עם הצדק
והמוסר. אמנם פעולותיהם הם מוסרים אל השלטון הכללי, אל השכל וכל
הכחות שכבר נתקדשו בקדושתו. ע"כ אין גם בהם רע והם עומדים לשכלל את
החיים בכל התרחבותם ע"פ המשקל של האורה האלהית, להורות אמנם שבעת
פעולתם הם פועלים טבעיים ואין האורה נכנסת בהם, אבל כיון שהם נכנעים
אל השלטון הכללי השכלי, ע"כ הפעולה כשנפעלה כבר בכחות הללו ימצא בה
האור האלהי שימושו המלא. הכח הזן יזון, יעכל, יהנה ויכלכל. אבל כאשר
כבר פעל פעולתו, מה יעשה בו השלטון הכללי, ישתמש באלה הכחות
הנמצאים לו ע"י הפעולות הטבעיות לתכלית תעודתן, לתורה עבודה וגמילות
2. יומא יט, א.
דף 12
חסדים. ע"כ האורה האפשרית להעלות היא מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם,
כלומר מכחות השפלים, אחרי פעולתם בסך הכולל של תוצאות הפעולה נמצא
האורה המבוקשת. כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש
להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו
הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך
שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים
השפלים ימלא הבית אורה, אם שמעצמם אינם מהדברים שאפשר לאורה
להאחז בהם אחיזה עצמית. אבל כ"כ יגבר עליהם השמן האלהי, אור השכל
וקדושת המדות, עד שירוצו ארחם למטרות הקדושות שהכחות הרוחניים
הציבו להם. אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמח על כחותיו
השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה. אמת הדבר שקשה
מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמח
בחברת הכחות השפלים. אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו, שמחת
בית השואבה, "נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה"3. הברכה
האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה
היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון
ונשא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה
הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא
יפרצו גדרם. וכאשר השכילו חכמי קודש לקדש את השמחה הלאומית בקדושת
הצניעות וסייגי התורה, בתיקון גדול4, אנשים לבד ונשים לבד, שהוא אות על
ההדרכה הכללית בכל הכחות השפלים, שהאומה בכלל שיש לה מורים קדושים
אנשי קודש המדריכים אותה בדרך ישרה, תשמח בצדק על כל נטיותיה גם
היותר חומריות. כי ע"י ריבוי אור התורה כולן יתאחדו להאיר, אע"פ
שמטבען אינן נמשכות אחר הפתילה.
שמחת בית השואבה שאני, הפרט אמנם יבא למדה זו באחרית הימים,
שתהי' הקדושה האלהית מתגברת ג"כ על הנטיות הטבעיות, ועכ"ז תשאיר
אותן עם כל רעננותן והדרן. כאשר העירו חכמים ז"ל5 משחיטת היצה"ר,
3. ר"ה טז, א. 4. סוכה נא, ב. 5. שס נב, א.
דף 13
"והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר... ועשיתי את אשר
בחקי תלכו"6, דיה היא הידיעה הזאת בשעתה. אבל המדה התמידית היא
להכיר את הכחות הטבעיים כחקים טבעיים מוכרחים, ולדעת שמטבעם אין
האורה נמשכת בהם. ע"כ צריכים הם שמירה תמידית והשפעת אורה ע"י
התרבות האורה בשמנה של תורה והרוממות שתשפיע בהכחות הנפשיים,
הנמזגים בגוף, שהוא הפתילה התמידית המושכת אחריה את השמן, וממשכת
עמה ג"כ אותם הכחות הטבעיים להשכיל להיטיב. כרך דבר שמדליקין בו על
דבר שאין מדליקין בו, להקפות7, לרומם ולחזק הכחות הרוחניים המקודשים
בקדושת האורה, מדליקין בו. ע"כ המדה התמידית היא שיהיו הפתילות, דוקא
מאותן שמושכות אחריהן את השמן, בהן האורה נאחזת, ואליהן תכוין התורה
האלהית בהדרכתה, ובזה יהיו החיים טהורים גם שמחים, שמחת בית השואבה
שאני, בשמחה הכללית של כלל האומה, ראוי לשמח מאד על ריבוי כחותיה
גם היותר פשוטים ושפלים. כי מצד ערך הכלל כולם קדושים ועתידים להיות
לאורים גדולים להאיר ארץ מכבודם. בשגם שמחת בית השואבה נועדת לאות
על תעודת הכלל העתידה, שאז יתקדשו גם הכחות החומריים הטבעיים. אבל
זאת היא רק מעשה ד' אשר יפלא בעיני העם הזה. אבל דרך החיים שהוא
מורה קו המדה לפעולותינו ע"פ דרכינו, אין דרך הפתילות הללו לאחיזת
האור, כ"א לאותן המיוחדות לזה מתכונתן, הכחות הרוחניים העומדים לשרת
את השכל ולהמלאות מאורו.
אנ~נונ
6. יחזקאל לו, כו-כז. 7. להציף )רש"י(.
דף 14
ה, פתילות ושמנים ימתניתין לעניז חנוכה, אמר רב מדליקין בהם, מ"ט דרב
קמבר כבתה אין זקוק לה ואמור להשתמש לאורה. השמן הטהור, שמנה של
תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת
ישראל באמת. אמנם יד ד' נטויה על עמו שלא לעזבנו גם בעבדותנו~, והוא
שוכן אתנו בתוך טומאתנו2. ע"כ כדי לקיים את האומה בכל ימי נדודה בגלות
החיל הזה, שאין אתנו נביא ולא יודע עד מה3 וע"י ההתערבות בין הגוים
נשמע בבית יעקב דעות רבות נשאבות מחכמת האומות, וכדי שאותן הדיעות
לא ישכיחו אור תורה מישראל, כי מצד הגלות והשפלות הלאומית ימשך
האדם אחרי הדיעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אעפ"י
שאין להן בירורים, וכרוב הדיעות המופשטות הן רק נטיות ואומדנות בעלמא,
בכ"ז היתה יד ד' את עבדיו ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור
התורה דוקא ע"פ אותן הדיעות הנכריות, אע"פ שאין אחריותן עלינו, ואינן
דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד. אמנם
הדיעות המתחדשות לפי רוח בנ"א וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר
לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של
המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן, מ"מ כשהן שולטות בשעתן בני הדור
נמשכין אחריהן. ואם לא הי' כלולים באור התורה ג"כ אותם הפנים של
אפשריות ההסכמה לכאלה, היו רבים מחלושי דיעות נסוגים מאחרי תורת ד'
בשביל הבלי נכר. ע"כ יד ד' הכינה לשמיר כללות האומה שיהי' פנים
בחכמתה לתן מקום ג"כ לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אע"פ
שרק בכבידות יש לתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים עם גופי
תורה, עם המצות המעשיות ודיוק ההלכות בכל מרחב החיים הדתיים, ואינן
נמשכות אחר הפתילה הגופנית שבתורה, מ"מ הן נאחזות בה במקצת בסמך
ודוחק, וגם זה יפה להגן בעד זרם הזמן. אמנם צריך לדעת כי דיעות כאלה
לא ינחלו את הנצחיות, ואורן כאשר יכבה אין אנו זקוקים עוד לקיים
דבריהן, כי עצת ד' בתורה נעלה ורוממה היא מכל דיעות מחודשות העולות
1. עפ"י עזרא ט, ט. 2. עפ"י ויקרא טז, טז. 3. עפ"י תהיליס עד, ט.
דף 15
על לב האדם ורוחו. גם חלילה לנו ע"פ הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד
במעשי התורה לשנותם לפי רוחם, כי אסור להשתמש לאורה, רק בתור רעיון
המעורר ומניח את הדעת לשעה, לבל תגדל סערת הלב החלש בראותו רוח
חכמת הזמן עומד כצר ליסודי התורה, הונח בכח התורה ג"כ האפשריות
להשוותם ולהתאימם, אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי. זהו ערך נר
חנוכה ונצחון החשמונאים על היונים, שרוח יון וחכמתה פעלה על בית יעקב
באיזה דיעות ומחשבות חדשות.
גם זו היתה מאת ד', הפליא עצה הגדיל תושיה, להכין הגנה לדורות, הגנת
שעה, כאשר שלטונם של החשמונאים במלוכה הי' ברוח לאומי כזה. אשר לא
לפי הדרך הנצחי של ישראל, שכרת ד' ברית המלוכה לדוד. אמנם באשר לא
הי' הזמן עדיין מוכשר לזה, היתה עזרת ד' עמם לסעד סוכת דוד הנופלת עד
אשר תבא העת המאושרה שיהי' "אור ישראל לאש וקדושו ללהבה"4, וכסא
דוד יקום, אשר "בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". מלכות
בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של
דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים
בתורת ד'5 ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה. האור הלאומי
הישראלי הנובע מאורה של תורה, אותם הכחות המתילדים על פיהו באומה
אינם דומים לאותם הכחות המתילדים ע"פ הגיונות הבאים מן החוץ, שהם
אינם נאחזים יפה באור תורה והאור מסכסכת בהם. אבל המדות, הכחות
והמעשים, הבאים ע"פ ההשפעה השלמה שתעמוד לעד לעולם, כשכל הדיעות
המדות והכחות הכלליים שבאומה יהיו נובעים רק מבארה של תורה, אז תודע
יד ד' את עבדיו, שהאור יהי' אור נצחי, אור חדש על ציון, אור אמיתי
שמועיל כמו בהרחבת הדיעות והפרחת המושכלות. כן להעבודה המעשית
בפועל, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים"6, "ד' בדד ינחנו ואין עמו
אל נכר"7. ע"כ השמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר הדיעות שרק
בדוחק ולחץ יש לחברן עם תורת-ד'-תמימה בגופי מצותיה, והפתילות שהאור
מסכסכת בהן, כלומר כחות לאומיים נקלטים מרוח העמים, שרק מעט הטהרו
ויצאו מחשכת העמים וילבשו מחלצות ישראליות, אמנם האירו לנו גם באורם
דף 16
הכהה את חשכת הגלות אבל אינם מהאורה הקיימת, כשרים הם לנר חנוכה,
שהיתה כבר מהניסים שלא נתנו להכתב, כי האורות הללו הם רק כסמוכות
לחולי הגלות והדלדול. אמנם קודש הם, כי צריך להכיר גם בזה יד ד'
וחסדיו, כי הכין מחסה שלא תפוג תורה ולא יאבדו דרך המון בנים הנוטים
לרוח השורר, להיות להם גורל בקהל ד', לשמור מצות ד' כתורה וכמצוה,
ושלא להפרד מאלהי ישראל ומעמו. כי סוף כל סוף יש בתוכן הפנימי שבהם
הפונה לדרכה של תורה גרעין חתום בחותמה של תורה, דכתיב בה אמת8, פך
שמן חתום בחותמו של כה"ג, אבל המתפשט ומתרחב לאורות המתחדשים
בגלות בהתערבות בין העמים. המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה,
שאם כבתה אינו זקוק לה. ואף אם הותאמו באיזה משך זמן אל התורה
ומצותיה, לא נעשו מעולם מעיקריה, ואסור להשתמש לאורה, לדון בהם
במעשה בתור חק ומשפט כתוב.
ו, אמרוה רבנן קמיה דאביי כו' ולא קבלה כו', משמי' דריו"ח וקבלה, אמר אי
זכאי גמירתא לשמעתא מעיקרא. והא גמרה, נ"מ לגירסא רינקותא, כל הידיעות
וכל הציורים של האדם הם מתקבצים כולם בכינוס כללי בתכונת הנפש לפעול
על האדם את פעולתם. ע"כ הידיעה והלימוד של הדברים הטובים, של דברי
תורה וקדושה, פועלים לטובה על האדם לא רק לפי ערכם הפרטי כ"א לפי
אותו הערך שהם פועלים בצירופם וכינוסם לתן צורה עצמית על מהותו של
האדם. "ועשיתם אותם"1 - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה
דף 17
אלא הזקנה היא שלמה אז רק כשבאה אחרי הילדות, אז נותנת הילדות כחה
הער והחי על הזקנה המיושבת והבוחנת, וע"פ שתיהן ימלא צביון האדם
הראוי. ממילא מובן שכמו שבכללות האדם שהוא נמלא מסכום הכללי של
דיעותיו ידיעותיו נטיותיו ולימודיו, יש השלמה של פעולה במה שהילדות
משפעת על הזיקנה, כן בכל לימוד פרטי, אותה ההתקבלות ואותה ההצטיירות
שהילדות מציירת את הדבר הבא לנפשה, אין הזיקנה יכולה לצייר. ע"כ אם
הי' אותו הלימוד נלמד בימי הילדות היה אותו הציור הילדותי מצטרף אל
הלימוד, ואח"כ כשבימי הזקנה הדעה המיושבת חוזרת עליו, מועיל אותו
הלימוד הפרטי להצטרף אל הסכום השלם של תכונות הנפש המלאות שני
הצביונים, של הילדות ושל הזקנה. אבל דבר שכבר הי' ראוי לו לאדם
להשיגו בימי הילדות והתאחר עד ימי הזקנה, הנה תמלא נפשו רק בציור של
זקנה מצד אותו הדבר הפרטי, שהוא חלק מעצמותו של האדם בזקנה שאין
עמה ילדות, והוא דבר שאינו נשלם. ע"כ יש הפסד בהעברת גירסא דינקותא,
לבד ההפסד הפשוט של כח הזכרון החזק בימי הילדות. מפני שתעודת הילדות
היא להכניס ידיעות חדשות בקרב האדם, והזקנה נועדה כבר להשלים את
השקפתו השלמה הכוללת ע"פ הרכוש של אותן הידיעות שקנה לו בימי
הילדות. ע"כ אין כח הזכרון נועד מצד הטבע המתוקן לימי הזקנה, כ"א כח
הבינה המחקר והמשפט, "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה"3.
3. איוב יב, יב.
היצירה היא
משאיר אחריו
לא כן הדבר,
דף 18
ז, ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכ"א ואחר, והמהדרין מן
המהררין בש'יא יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה
אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מומיף והולך, אמר עולא פליגי בה
תרי אמוראי במערבא, ריב"א ור"י ב"ז, ח"א מעמא דב"ש כנגר ימים הנכנטים,
וטעמא דב"ה כנגר ימים היוצאים, וח"א מעמא דב"ש כנגד פרי המג וטעמא
רב"ה מעלין בקורש ואין מורידין, ארבב"ח אריו"ח, שני זקנים היו בצירן אחד
עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה. זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן
מעם לדבריו רמעלין בקודש ואין מורידין, הנצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים
שנתגברו על היונים שבקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי
כ"א ]לעקור[ את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות
ע"פ שרשי התורה, שתהי' הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה
ואחריהן ימשכו יתר המדות והדיעות הישראליות. זה שנאו עם היונים וראו
בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס ]את[ עליצת החיים והנאותיו
הגופניות והדמיוניות, ע"כ היתה שנאת היונים רבה מאד לתורת ישראל. והנה
כפי דרך המיצוע הנוהגת באיש הישראלי, אע"פ שאינו מצויין, מ"מ בחיי
המשפחה מוכר האור העברי, הטוהר והצניעות, האמ7 יכל המדות המסתעפות
מזה לטובה, ניכרים יפה לשם ולתפארת בכל בית בישראל המתנהג ע"פ דרכי
התורה והמצוה, ע"כ חובת מצות נר חנוכה נר איש וביתו.
אנשי המעלה שבישראל, שחייהם עצמם עומדים ראויים להרגיש בהם
הקדושה האלהית שחתמה עליהם התורה השלמה, אותם ראויים להיות
מהמהדרים שנר לכאו"א, גם בחיי היחיד יוכר ההוד והתפארת ואורה של תורה
המתלוה עמו בכל דרכיו, אם אך מצויין הוא לשמור יפה דרכיו ע"פ דת
ותורה, אז יקויים בו "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו
ממך"1.
1. דברים כח, י.
דף 19
מאותם היחידים המצויינים שכל דרכיהם שקולים בשקל הקודש, עד שלא
רק מכלל חיי משפחתם בולטת הקדושה האלהית כ"א גם מחייהם הפרטיים,
מהם ימצאו אנשי קודש שכל מגמתם בחייהם איננה טובת עצמם, אפילו
הטובה הרוחנית, חיי העוה"ב, כ"א חפץ ד' בעולמו שיתמלא זהו משאת
נפשם.
איך אמנם שיעורר נס חנוכה את לבות אנשי קודש לבא על ידו לחפצם
הנעלה, ישנם שני דרכים כלליים שהם מתחלקים כ"א לשני ארחות פרטיים:
יש איש גדול שמסתכל בעין חודרת בחפץ ד' בעולמו, ומתוך שהוא מכיר כי
אדון כל הנשמות ית' יצר את האדם בכללו בצלמו ואת כל ברואי בצלם
אלקים, הלא ודאי ברא להטיב להם באחריתם, שיתעלו מעמק הרשע והסכלות
שמקפתם עד שיהיו ראויים כולם למעלת הצדיקים המתענגים על ד' ועל
טובו. אמנם הכין ד' יתברך את ישראל להיות מקבלי אור האלהי בעולם, אבל
רק אז תגמר התכלית המשמחת את לבב כל ישרי לב, כשתגמר התכלית ע"י
ישראל לזכות את כל באי עולם באור ד' וחיים קדושים. מצד הדרך הזה תהי'
הנטיה הפנימית המכרעת את לב ישרי דרך ללכת בדרך ד' ע"פ התורה, לא
רק מפני שהיא גורמת להביא טובה לישראל ביחוד, כ"א מפני הסבה היותר
אחרונה ונאורה, מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות
כולה. נטיה כזאת כשהיא חזקה בלב, תוכל להחזיק נטיה שהיא מיחדת את
תכלית המעשים התוריים מפני טובתן הכללית של ישראל, לנטיה בלתי עליונה
כל צרכה שצריכה להתרומם עוד יותר ולהתעלות על הנטיה של אהבת ישראל
המיוחדת. לאיש כזה לא תוכל להיות האהבה הלאומית מקור חייו, כ"א אהבת
שם ד' ותורתו. מפני שבתורה ימצא התכלית האחרונה הזו, שהיא כ"כ רמה
עד שאת האהבה הלאומית יקח לאמצעי לו למגמתו הרוממה.
ויש אמנם דרך אחר, שיהגה לבב האיש הנעלה לאמר כי אמת הדבר
שאהבה עצמית איננה נאותה לעומק היותר נעלה, גם אם תהיה מתרחבת עד
כדי לאהבה של כלל האומה, אבל הלא את הטוב ראוי לאהוב מצד עצמו, ע"כ
ראוי לתן את תכלית החיים הכלליים, את התוכן היותר נעלה שבחיים. ובאשר
בישראל צפונה היא הסגולה האלהית, א"כ ודאי המה מוכנים להשתלם עד
למדה זו שחייהם ראויים להיות חמדת כל איש משרים, לא מצד האהבה
דף 20
העצמית של אדם קרוב אצל עצמו, כ"א מצד עצם האמת והיושר. א"כ
סגולתן ]של[ ישראל ראויה להיות המרכז של כל החיים הרוחניים, וע"ז ראוי
לבנות תכלית התורה כולה. וממילא יש מקום בלב המורגש הפשוט של האהבה
הלאומית, לשום אותה לתכונה נאותה בהליכות התורה, כיון שגם ע"פ עומק
הצדק האלהי תשאר התכלית האחרונה מגמתם של ישראל. מפני שהמטרה
האחרונה איננה ראויה להיות לפי כמות החיים, כ"א לפי איכותם, והאיכות
הנפלאה תשאר נחלת ישראל לעד מבחירה האלהית וסגולתם.
והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות בתיקון עולם
במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד', מובן
הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך
והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו
העמים לתכונת חיי התורה האלהית כן יתמעט פירודם הצביוני. ע"כ בא
הרמז, יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. הפגישה היונית
והנצחון של ישראל, שניהם גרמו לתעודה הישראלית ביחש עמי הארץ
שתתחיל לעשות דרכה ביותר אומץ, עד שראוי לקשר את המגמה היותר
אחרונה ויותר רמה בנר חנוכה. ב"ה אומרים, שאמנם יש תעודה כזאת
לישראל, אבל החיים היותר גבוהים שהיא עומק כונת התורה בהכנתה את
ישראל למעלתן, אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כו~, כ"א מצד
עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל. ולמרות שלפי המראה החיצוני הדורות
הולכים ודלים, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו2, אבל הסגולה
הפנימית שבכלל ישראל היא אינה נמדדת לפי ערך של כל דור ודור
בפרטיות, כ"א היא סוקרת בסקירה אחת כל הדורות מראש ועד סוף. וכל דור
ודור המחזיק בברית ד', וביותר תחת סבל עול גלות וצרה רבה, הוא מוסיף
יתרון על הסגולה הכללית של מציאות אומה נפלאה כזאת, שאין דוגמתה תחת
כל השמים. ובאשר היסוד הוא שאפילו הריבוי העצום של כל העמים ראוי
שיהיה בערך אמצעי לאותה הסגולה, שתתעטר בה המציאות באחרית הימים,
בהמצא עם שלם מוכן לחיי קודש על הצד היותר רם ונשגב, צריך לקשר ערך
זה בנר חנוכה, להורות שגם היסוד הכמותי שאמנם צעד צעדים הגונים על
דף 21
התחלת דרכו ע"י ההתגברות של החשמונאים על היונים, הוא נטפל ליסוד
האיכותי, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל3. ע"כ יום ראשון מדליק אחד,
מכאן ואילך מוסיף והולך, כי אור ישראל הוא הולך ואור, ולפי גדלו ועיצומו
כן יוסיף לפלג ממנו נתיבים על כל עם ועם לפי ערכו ג"כ, אע"פ שכל
שתאיר האמת ביותר תלך החלוקה ותתמעט, מ"מ ישארו הבדלים טבעיים שעל
פיהם ג"כ יחלק אור ישראל לאורות פרטיים, בהתגבר פעולתם עליהם. אבל
המגמה צריכה להיות לא כפי הענין הניכר אצל העמים שהם מוסיפים מיעוט
והתכללות, כ"א לפי הערך שהפועל הזה נובע מישראל שהוא מוסיף התחלקות
והוספה. גם הוא כולל הדבר העיקרי, שזאת הסגולה היא סגולה מוסיפה תמיד
תהילה ותפארת, כפי הקנין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי. עכ"פ לפי
מדה זו של ב"ה הנטיה הלאומית הישראלית יש לה יסוד נאמן באמת וביושר
היותר עמוק ויותר תכליתי.
והנה לפי תכונת הנטיה של בית שמאי, צריך שגם לאיש אשר לא יוכל
להתרומם עד מרום התכלית האחרונה, שימסר הלימוד, שאין עם מגמת התורה
יסוד לאהבה הלאומית, שהרי היסוד ראוי להמסר על עומק האמת. ע"כ רק
מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה ראוי להמסר לעם ד' כולו ליסוד
תכליתי. ולב"ה יש אופן לבאר ג"כ בקוצר מילין גם לבלתי משיגים עמקה של
האמת, שיש בתכלית הלאומית יסוד תורי. והנה הזמן בהתחלקו לעבר ולעתיד,
הנטיה התורית הנובעת רק מצד נטיית האמונה לבדה באין עמה צירוף נטיה
מורגשת לעצמו של אדם, היא נובעת בעקרה מיסוד העתיד, "מה רב טובך
אשר צפנת ליראיך"4, והעבר עצמו איננו כ"א גילוי דעת אל העתיד, וכך הוא
תוכן האמונה על העתיד. אמנם הצירוף של הנטיה הלאומית שהיא מורגשת
בלב, כשם שיש נטיה לאהבת משפחה ואהבת הורים בלב, היא בנויה על
העבר, כי מי גרם לרגש זה שיתכונן בלב עד שיהיה הוא ראוי להיות לסיוע
להרבה מעשים המטיבים ומאגדים יפה את היסוד הלאומי, העבר הגדול הוא
הפועל זה. ע"כ ח"א טעמא דבית שמאי שמכוונים אל הצד היותר עליוני,
שמעביר את היסוד הלאומי ולא נשאר לו כ"א היסוד התורי האמוני בלא כל
סיוע של דבר מורגש, כנגד ימים הנכנסים, המורה על הזמן העתיד הנושא
דף 22
עליו חותם האמונה, שאנו מאמינים בשמו ית' שהוא נאמן בבריתו וקיים
במאמרו. שאמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי העולמים, שיצמיח זרעו בעתיד
וזורע5, "גוי צדיק שומר אמונים"6, עדיין לא חיו המתים והם מברכים ברוך
מחיה המתים7. וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים, העבר שהוא המטביע את
חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה, שנוכל לקחתו לעזר להקים
עדות בישראל, מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה. אמנם המבט
היותר אמיתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דב"ש הוא כנגד פרי החג, שגם
הם נושאים עליהם יחושם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם
מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם
יקטן כח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם
טובה בהבדלם ישארו, אבל המון ההבדלות שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון
ורשע ואהבת עצמו היתירה, כל אלה יעברו ויבטלו. אבל קשר הציור
התכליתי הוא הפעולה היוצאת מישראל אל הכלל, וחק האהבה הלאומית יפסח
עליו, כי קטן הוא מערכו. וטעמא דב"ה מעלין בקודש ואין מורידין, כלומר,
הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בהחיבה הלאומית עד שהיא ראויה
לשום אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל, מפני שהסגולה הישראלית
היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה אפילו מעליונותה של
המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי, והיא מתעלה ומתגדלתי
באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של
חפץ ד' בעולמו, "ישראל אשר בך אתפאר"8. א"כ המגמה הלאומית שהיא ענף
ממנה, כשרה היא להיות נסמכת לדברים שבקדושה כששומרת תפקידה ודרכי
קניניה, שהם ג"כ תורה ומצות ואמונה טהורה ביראת ד' החתומה בחותמה.
אמנם להודיע שהשאלה של מציאות הלאומית או לא בישראל, היא באה רק
מצד חיצוניות ההבנה בשורשן של דברים, מפני שלא רבים יחכמו להגיע עד
יסודן של הענינים המחייבים את אלה הנטיות, אבל חכמי לב המה ישקיפו על
הדברים העיקריים, ע"כ הזקנים החכמים שהיו בצידן ואחד עשה כב"ש ואחד
עשה כב"ה נתן זה טעם לדבריו כנגד פרי החג, כלומר הנטיה האחרונה של
5. ילק"ש תהילים רמז תרעד, ועיין שבת לא א בתוס'. 6. ישעיה כו, ב. 7. ילק"ש
תהיליס רמז תשיז. 8. ישעיה מט, ג.
דף 23
חפץ ד' מצד הכמות הבאה על ידי ישראל ותורתו, וח"א מעלין בקודש ולא
מורידין, כלומר החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית. וע"ז נאמר9 "אלו
ואלו דברי אלהים חיים".
וראוי לדעת שיסוד מוסיף והולך הוא מכוון יפה לעומת הדעת שמחשבתן
של ישראל היא קודמת לכל והיא העיקרית, מצד חשיבת המציאות של גוי
קדוש כזה. ואע"פ שיש פנים במוסיף והולך לציין בו את ערך ההשפעה
שישראל משפיעים על העולם כולו, שכל שמצד עצמם של האומות האור פוחת
והולך, והלאומיות שלהם שלא נקבעה לתכלית נשגבה ונצחית, הולכת היא
ומתמסמסת עד שחילוקי האורות יבטלו, בזו המדה עצמה נעשים הם קרובים
ועלולים ביותר לקבל אורן של ישראל. נמצא שלגבי ישראל הוי מוסיף
והולך, שמקבלי השפעתם נוספים. וכאשר אנו מבחינים את יקרת הערך של
אומה כזאת, שכל תעודתה ותכליתה חשקה ומאוייה הוא להיטיב אל הכלל
כולו כחפץ ד', אנו משתוממים על הוד ערך הסגולה היקרה הזאת. ע"כ העיקר
היותר גבוה, אינו נשאר אצל התכלית של ריבוי המקבלים את האורה אפילו
מצד זאת התעודה עצמה של השפעתה, כ"א אצל המשפעת בעצמה, מצד
סגולתה להיות לאור עולם. ע"כ יש לציין במצוה זו, את הערך הנרשם
בישראל שהוא מוסיף והולך, וממילא הדבר מקביל עם הציור השני שיש
במוסיף והולך מצד הסגולה העצמית, אף בלא עיקר יסוד ההשפעה. והדברים
הללו מתאימים להיות יסוד הלאומי בישראל בנוי על עומק האמת, אע"פ
שגבהו מאד דרכיה מרעיון לאומיות פשוטה הנכנס בלב לפי המלה המורגלת
מהמון רב, ונלקחת בלוית ציורים מורגלים מעמים זרים, מ"מ כיון שהיסוד
הפנימי הוא מתכוין להתכלית שהרושם נשאר בעצמת מעלתו רק בישראל, הרי
הלאומיות בצורתה היא מכוונת ליסוד המעלה ההוא, כענין ביהמ"ק שלמטה
מכוון כנגד ביהמ"ק שלמעלה. "אין זה כ"א בית אלהים וזה שער השמים"01.
9. עיריבין יג, ב. 01. בראשית כח, יז.
דף 24
ח, מאי חנוכה, ההכנס בענין מחודש מתמיד יאמר בלה"ק חינוך, "חנוך
לנער"1, וראוי להאמר חינוך הבית במקרא2, וכן בסתם חנוך ולא חנוכה. אמנם
ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו
עד כמה יפעל החינוך ומה יהי' משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב
מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כח
פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה. פעולת ביהמ"ק אמנם הלא הוא
אורו של עולם, והפעולה הגדולה שעתיד הוא לעשות בעולם, גם בעתיד היותר
רחוק, כבר הוא גמור וערוך מראש מדברים שנבראו קודם שנברא העולם3,
"מרום מראשון מקום מקדשנו"4. ע"כ ברגע הראשון ליסודו כבר הוכנו והונחו
בו כל הדברים הגדולים שעתיד הוא להתמלא מהם בזמן היותר מאוחר, אלא
שאין בכח זמן הראשון להוציא הדבר אל הפועל, ע"כ יבאו הזמנים הבאים
וימלאו את אשר הי' בציור וכח ההתחלה הראשונה. א"כ ההתחלה הראשונה
אינה משפיעה על הזמנים הבאים, שהרי כבר הכל צפוי ערוך ומתוקן, כי אי
אפשר שיהי' באופן אחר, כי יסודו של עולם לא ימוט, ומעשה ד' יהי'
לעולם, אלא שהזמנים הבאים משפיעים על הזמן הראשון, כלומר ממלאים את
הניתן בכח בההתחלה הראשונה, ולא הי' אז אפשר לצאת אל הפועל. ע"כ
קרויה היא חנוכה, כלומר מושפעת מכח כל העתיד הנשגב תמיד, כי כל מה
שיהי' בדור אחרון מגילוי אור ד' וכבודו ע"י אור ד' שבבית נכון ונשא אשר
ינהרו אליו כל הגויים5, הוא כבר ערוך בזמן ההתחלה, שמתוך כך נקבעה בו
קדושה עליונה, "ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה"6, "זאת מנוחתי עדי
עד"7. א"כ העתידות הנשגבות כולן משפיעות למלא את ההתחלה, ולא כחינוך
פשוט שאינו יודע דרך יבחר, שאין ההתחלה בעלת מציאות, ולא יתכן לאמר
עליה כ"א מה שמשפעת על העתיד, ע"כ יאמר חינוך לשון זכר משפיע. אמנם
במקדש אשר לעולם זאת על ישראל, מקום אורו של עולם, בההתחלה יש כבר
הכל אלא שהזמנים הבאים ישלימוה ויפתחוה, תקרא חנוכה, לשון מקבלת
1. משלי כב, 1. 2. תהילים ל, א. 3. פסחים נד, א. 4. ירמיה יז, יב. 5. עפ"י ישעיה
ב, ב. 6. בראשית כב, יד. 7. תהילים קלב, יד.
דף 25
ומושפעת, ומתוך שהיא קיימת בכל צביונה ובכל כח קדושתה של העתיד
הרחוק, השלם בתכלית גם בעצם ימי הירידה וההעלמה, ע"כ לא יוכלו זרים
ורעי גויים לכבות אורה לגמרי, כי שם אדיר לנו ד' אלהינו8, "עיר עז לנו
ישועה ישית חומות וחל"9.
ט, דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, הסכום הרגיל להיקף שלם
הוא שבוע של שבעה ימים. אמנם התכלית של כל נשגב וקדושת שם ד'
וחפצו הטוב בעולם, יגלה רק לזמן העתיד, שאליו פונות כל הקדושות. אמנם
גם בזמן ההוה כח העתיד נגלה איך הוא הולך ובא, וזה יגלה ע"י גלגוליהם
של ישראל הנפלאים, שלולא תכלית העתיד הנשגב אין פותר לחידת עולמים
זאת. ע"כ השבת היא מורכבת עם היקף הזמן ההוה המתמיד, ורומז ליום
שכולו שבת מנוחה וקדושה, להורות שבעצם הזמן ההוה רושם הזמן העתיד
הוא כבר מוכן ומוחש. היונים אמנם בקשו לסמות אורו של עולם, החשיכו
עיניהם של ישראל ומלאו את העולם פחזות והוללות, על יסוד העיקר של
לקיחת ציור הזמן ההוה בלא שום תעודה בעתיד, עד שגרמו להשפיע על
הכתות הרעות שיצאו מקרבנו לאמר אין עולם אלא אחד, ושעבורם תקנו
במקדש לאמר "מן העולם עד העולם"1. כלומר, בשעה שהזמנים מתוקנים
ועיני השכל בהירות, די באמירה אחת, "מן העולם", והעתיד כבר נשקף, אבל
באשר האפילו אור האמת, ראוי להעמיד מפורש את התעודה של העתיד, אע"פ
שהעינים הטרוטות אינן מכירות אותו מן ההוה, מ"מ דבר אלהינו יקום
לעולם. וכבר אנו יודעים את תעודת העתיד ע"פ הנבואה, נחלתן של ישראל,
והיא לנו מבוררת גם בעת החושך שלא יראה לעיני בשר באופן מוחש כח
8. עפ"י ישעיה לג, כא. 9. שם כו, א.
ט. 1. ברכות נד, א.
דף 26
העתיד מתוך ההוה. כשם שדי באמירה אחת "מן העולם" לכלול כמו כן את
העתיד בזמן הבהיר והמאיר, כן די בחנוכה של שבעה ימים, שכולל ההיקף
הזמני ההוה שבתוכו כבר נכלל השבת, הרומז ומכין ליום שכולו שבת. אבל
לעת הירידה שגרמו היונים ההוללים, שטשטשו את בהירת ההוה מלהציץ
מתוכו את העתיד הנהדר, שאז יגלה אור ד' וכבודו בעולם, "והאלילים כליל
יחלף"2, הי' דרוש לחזק את הצפיה העיקרית הישראלית, שלא תתקמץ גם היא
בהוה כאותה של היונית חלילה, לעשות החנוכה שמנה ימים, כלומר יום אחד
העודף על ההיקף הנהוג בהוה, להורות בפועל שכל מגמותינו יגלו ויצאו
לפעלן רק בעתיד, שיצא הזמן בכללו מידי שפלותו, והעולם ירפא מעורונו
ורעותיו הכלליות והפרטיות, שהוא מגמתן של ישראל ותעודת אורו של
מקדש. ע"כ יומי דחנוכה תמניא אינון, כאומר מפורש "מן העולם עד
העולם".
י, רלא למספד בהון, ורלא להתענות בהון, ההשלמה הבאה בברכת ד' צריכה
שתחול בין על הצרכים הרוחניים בין על הצרכים החומריים שהם נצרכים
ומש)ת(משים לאמצעים נכונים לצרכים הרוחניים. ע"כ במקום תשועה כללית
לעם כולו, צריך שיונח רושם על ההשלמה היוצאה מההצלחה הכללית לשתי
החלוקות. ההספד הוא צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים, התענית הוא
צער גופני מורה על חסרונות חומריים. בהרמתן של ישראל יתאימו שתי
ההצלחות להיות משמשות לתכלית אחת של יחידו של עולם ב"ה, ההשלמות
הרוחניות כולן עם כל הודן וההשלמות החומריות עם כל שבען. "השם גבולך
שלום"1 - רוחני, "חלב חיטים ישביעך" - חומרי, דלא למספד (נהון - מצד
2. ישעיה ב, יח.
י. 1. תהילים קמז, יד.
דף 27
הרוחניות, ודלא להתענות בהון - מצד החומריות. להורות בא, שעמים רבים
באה להם מפלתם דוקא מנצחונם, כאשר התמכרו לההצלחתם החומרית ויאבדו
יתרונם האנושי. ע"כ תמיד צריכה עין ישראל להיות צופיה להעמיד המשקל
של ההצלחה הרוחנית במקום ההצלחה החומרית, לבל יהיו אנשי רוח, אנשי
קודש, צריכים להיות הולכים במר רוח והספד על הקדושה והמדות הטובות,
יראת ד' ואהבתו, המתמוטטת חלילה לרגלי השביעה החומרית, כ"א דלא
למספד, תהי' מצורפת עם דלא להתענאה.
* * *
יא, שכשנכנטו יונים להיכל ממאו כל השמנים שנהיכל, יחש ישראל אל
אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"ל~ ההפרש שבין הקובלנא
של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם"2 לאותה של "וכמשפטי
הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם"3, כמתוקנים שבהם לא עשיתם
כמקולקלים שבהם עשיתם. אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה
שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים. והיסוד
הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר,
אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים
ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו
הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין
מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר, כ"א רוח ישראל
צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן
שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל
שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב
שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד'
אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו
1. סנהדריו לט, ב. 2. יחזקאל יא, יב. 3. שם ה, ז.
דף 28
ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו
לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם'. אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס
בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי,
ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו
להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות
והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על
כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם,
להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'. ולמען יהי'
לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה
אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדבר
הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך
הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן
מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו
קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י
מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים
האמיתיים. אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של
תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום
הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. למדנו שכיון
שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה
והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל
השמנים שבהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא5 יתפשט זרם
הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן
משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים,
דף 29
יב. וכשגברו בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן
שהיה מונח בחותמו של כה"ג , ולא היה בו אלא להדליק יום אחד , ונעשה בו
נם והדליקו ממנו שבעת ימימ, טומאת השמנים, השחתת המדות והדיעות,
שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר
איומה הנוגעת עד נפש האומה. זאת היא אמנם ממפלאות תמים דעים, שאם
הדיעות המסתעפות מן עומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו
מתגרת עול יונית, הנה כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד'
ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת
לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת
כהנים וגוי קדוש. התשוקה הפנימית, לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת
בדרכיה, היא גנוזה בעומק הלב הישראלי. וכבר ביארנו~ בע"ה בתעודת מעשר
שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית הנמזגת בנפש
כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה מתפשטת על דרכי החיים ועל כל
מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנת להתחלל מכחה של יון. אבל
עוד יותר עמוק בלב שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי
של האיש הישראלי, המופיע בכל עז בכלל האומה, עם האמונה העקרית בשם
ד' אלהי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם, מהאמונה
בכללה. זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול
הנכנס לפני ולפנים לשרת בקודש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים
הגשמיים. אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה"ג, לא יוכלו היונים
לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלהי ישראל, זה
לא יוכלו כל בעלי כח וזרע, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות
לא ישטפוה"2. אמנם כאשר הפך נשאר בקטנותו, כאשר האמונה רק בלב תהיה
גנוזה ועל החיים בפועל לא תראה את כחה, במה זה תוכל עמוד, כיון שהחיים
בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת שלא ע"פ היסוד של האמונה הפנימית, הלא
תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערימת הדשן של החיים המוזרים
1. מעשר שני אות יט. 2. שיה"ש ח, ז.
ביד אלה הנפתים
הדברים הטפלים
דף 30
המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, "באפס עצים תכבה אש"3. אבל
זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאע"פ שימצא לפניו דרכי חיים
הפוכים מתוכנו, דיעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי דעת של אותן
בעלי הדיעות שהם בזה הולכים בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות היותר
עמוקה שבנפשם. והנה תגלה יד ד' ע"י עלילותיו עם עם זו בחר לו, והניצוץ
הקטן יתלהב ויעקור משורש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל הדיעות
ההפכיות אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות החיים
להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים המעשיים
שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר אורם, עד
עבור כל הזמן ההוה ועד בא התקופה החדשה של אור חדש על ציון, עד בא
שנת גאולה ויום רצון לד'. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב"4. ע"כ בעת
ההיא, בעת המהומה והמבוסה, אשר סדרי החיים היונים נתפשטו בארץ ישראל
למכביר, ונשאר רק זיק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, הי'
האות בדוגמתו, פך שמן קטן המונח בחותמו של כה"ג, שאותו לא יטמאו
זרים. אבל היוכל להתמיד אורו בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן
ההוה, בלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו, לעשותו ידוע ומובן ומוחש בלב.
פך השמן קטן הוא ואין בו כ"א להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת
התרוממות ]שבה[ ירום האדם משפלות החיים, ע"י אור הפנימי של קשר
האמונה בשם ד' אלהי עולם, ומהר ישוב לרדת באין לו קשר חיים קיימים
בכל מעשיו בדרכה של תורה. אמנם נעשה בו נס, אע"פ שלא היו כלל החיים
אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד'
ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן
להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת ההוה
ובא תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא "דעה את ד' כמים לים
מכסים"5.
* * *
3. משלי כו, כ. 4. ישעיה נט, כ. 5. שם יא, ט.
דף 31
יג. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים, זאת ההתפשטות הרוחנית
שנמשכה מתוך ההתפשטות המדינית של יון, שהטילה ארס בדיעותיהם של
הרבה נכשלים מישראל, היה מקום לדון אותה כמאורע של תקופה רחוקה
ומקרית. אמנם באמת אותה הפעולה הרעה חדרה ללבבות רבים, ובחן החיצוני
שלה משכה לבבות רבים, עד שהמצב הרוחני של ישראל הי' עלול ג"כ
בתמידות להיות נפגע מכח היונות, שהתפשט על דיעות רבות שהן שרשים
גדולים בתורה, ומסתעפות למעשים רבים בדרכי הדת והחיים. אלא שאותו פך
השמן החתום, שבמאורע הנס, שהוא רומז ג"כ על השורש היותר פנימי
שבאמונה, החזק ואמוץ בעומק נפשותיהן של ישראל, שמים רבים לא יוכלו
לכבות את האהבה~, והוא עתיד לשלח אורו על כל הכחות המתפשטים
להחיותם, להחיות את המעשים בפועל ואת הדיעות התוריות המתיחסות להם,
ע"כ בעבור שנה, ראו שהשמירה הזאת שמיד ד' היא על ישראל, מכח האוצר
הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות,
כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך
כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, ע"כ קבעום. אף גם
זאת השקיפו, כי לא רק את הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר
במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל במה לשמח על מציאותו, כ"א כך היא
מדתו של מקום ב"ה בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל
אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר
יותר את כח הטוב והאמת. ע"כ הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להכנע כולה
מפני הדר גאון ד' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כחותיה
להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ד' אלהי ישראל בעולם, יפיפותו
של יפת תיקבע באהלי שם2, להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה
ויראת ד' טהורה, השתולה על הרי ישראל. ע"כ ראויים הם הימים הללו
לקבעם ימים טובים.
1. עפ"י שיה"ש ח, ז. 2. יומא י, א; מגילה ט, ב.
דף 32
בהלל והודאה. יש כאן שני חלקים שהם מתיחסים אל אלו הימים הטובים.
הצד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע"י פגישת זה המכשול העצום, החוזק
הגדול של אמתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שכל הדיעות הרעות
יוצאות לאור והן מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן וידמו שהן
בולעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר
אלהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם, גם אותם הקנינים
שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה
היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא3, שנצרפו ונטהרו באש דת
של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן, זאת היא טובה עליונה שמאת
ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית, ע"ז ראו לקבע הלל. והודאה היא
על ההצלה הזמנית מהחרבן שהיה צפוי על ישראל מידי רשע של היונים,
לולא ד' שהיה לנו. אמנם ראויה היתה המטרה של קביעות אלו הימים טובים
לקובעם ג"כ במשתה ושמחה, אבל כדי שלא יטעה הטועה, כי חמדת החיים
ותענוגי בשרים שהצטיינו בהם היונים, זהו הרכוש שהוא ראוי להכנס בגבול
ישראל מפגישה זאת, ובל יאמרו הנפתים אחר חומריותם, כי לזה ישמש
המשתה והשמחה באלו הימים, ע"כ מפאת ]?[ ההלל שמורה על ההכרה בחסד
ד' וטובו על המחשבות הטובות אשר חושב על עמו ונחלתו, כי אותם הכחות
עצמם הרוחניים של יון, שהתנשאו לקעקע ביצתן של ישראל, הם עצמם
יהפכו לסניגורים ולאמצעיים המראים יותר בגלוי לכל העמים הודה והדרה של
תורת ישראל, וכבוד שם ד' אלהי ישראל, אין נאה לערב עמו משתה גשמי
וחומרי. כי הסניגוריא וההיפוך לטובה של פגישה זו, אין מוצאה בארחות
החיים ההוללים של היונים, שמהם הרחיקונו חכמינו ז"ל רועי האמת בכל
מיני הרחקה, כ"א יש יחש לדברים רוחניים של הרגשות שבלב, שיש בהם
כבוד ותועלת. אמנם מצד חלק ההודאה, על טובתן של ישראל ההוית, ראוי
הוא לשתף ג"כ שמחה חומרית, לשא כוס ישועות ולקרא בשם ד' על חסדו
ואמתו אשר הגדיל לעשות. ובאמת נקבעה השמחה בימי חנוכה בצורה
סעיפית, להורות שאינה ראויה להתפשט על כל היסוד של שמחת אלו הימים,
להגן מפני הטועים להשריש רוחה של יון החומרי בכרם ישראל,
דף 33
3. זוהר, שמות רלז, א.
שהם עודם שרשים פורים לענה, שלא הושרשו לגמרי עד עת קץ. אמנם יסוד
התכליתי של ימי קודש אלו, להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל
ית', איך מהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש הכין רטיה
למכה, עד שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכאשר אירע ליעקב עם שרו של
עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת
התכונה נצמחת ג"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הרוחנית
הגדולה ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור, ועל שניהם יחד נקבעו
הימים טובים הללו, בהלל גם בהודאה.
יר, א"ר כהנא דרש ר"נ בר מניומי משמיה רר"ת, מאי דכתיב והבור ריק אין
בו מים , ממשמע שנאמר והבור ריק , איני יודע שאין בו מים , אלא מה ת"ל
א"ב מים, מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו, ישנם בעולם שני מיני סיבות
של היזק, יש במציאות דבר שאינו מוכן כ"א להועיל, אולם לא התיחשו אליו
ביחש של קבלת תועלת ממנו, כ"א ביחש של קבלת היזק, ובזה האופן אין
דרך התיקון של אותו ההיזק עומד על הסתלקותו של האדם ממנו, כ"א ישאר
מיוחש אל הדבר ההוא אבל בשינוי יחש, ותחת היחש של ההיזק יעמיד עצמו
ביחש של קבלת התועלת. וזה הענין יתכן ג"כ בדבר המשולל מכל הכנה
בפועל, וראוי הוא להיות מוכשר בין להיזק בין לתועלת, שודאי ג"כ אין מונח
בעצמות הענין הכרח של סילוק האדם ממנו, כ"א להכשיר אותו שישאר במצב
של תועלת. בור שיש בו מים, אמנם אם האדם יפול אל תוכו יטבע ויוזק,
אבל אין הבור מתיחש בעצמו להיזק, ויוכל לשמש לתועלת, כשישאר האדם
מתיחש אל הבור לא להטבע בתוכו כ"א להיות משתמש ממימיו. בור ריק,
אמנם אין בו תועלת, אבל אין זה הכרח שיהי' האדם מוכרח להיות מסולק
ממנו, כי יוכל להמשיך בתוכו מים לשימושו. אמנם בור של נחשים ועקרבים,
הנה בתוכן הבור עומד הוא שיהיה האדם מתרחק ממנו, ולהסיר כל יחש
מהאדם אליו, כי לא זאת היא המרגעה.
דף 34
כבר הגידו חכמים ז"ל1 כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, וישראל בכלל
על שם יוסף נקראו, "נוהג כצאן יוסף"2. הגלות נקראת בשם בור, "בור אין
מים בו". והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע"י
הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ"א
במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת
עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב
מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו.
צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי
נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון,
ישאב מתוכו וישביר צמאונו. אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא
די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ"א
אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים
שיוכלו לחיות בתוכה ע"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו
מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע"כ אי אפשר לצייר את
הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת
תועלת בידים חרוצות, כ"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא
יעלה על דעת האדם לאמר "פה אשב כי אויתיה"3, לא יעלה על דעתו לומר
כי בשנותו את מצבו הוא ויחושו לבור הזה, יהיה לו למקום שיוכל לומר:
מצאתי מנוחה. אמנם זאת היא הקללה מעין ברכה "ובגויים ההם לא תרגיע"4,
למען יהיו תמיד עיני כל ישראל נשואות להר הקודש ולארץ חמדה, למען
דעת שלעולם לא תהיה הגלות מקום מוכשר למרבץ צאן יוסף, כי היא בור
מלא נחשים ועקרבים, שאין דרך להתיחש אליו באופן בלתי מרגיז ומכאיב.
אמנם היזק הנחשים, ושל העקרבים, הוא בדיוק שני מיני היזיקות כלליים
שהגלות פועלת על כלל עם ד' אלה. הבדל יש בין היזק הבא ע"י נשיכת
נחש, לההיזק הבא ע"י עקיצת עקרב. נשיכת נחש באה בכונה מאתו, מאיבה
הנגזרת בין זרע חוה לנחש5, בין שיניו עומד או מעצמו מקיא6, אבל הוא
1. תנחימא ייגש י. 2. תהילים פ, ב. 3. שם קלב, יד. 4. דברים כח, סה. 5.
בראשית ג, טו. 6. סנהדרין עח, א.
דף 35
מתכוין להזיק. עקרב הוא עוקץ בזנבו החד בעוקצו בלתי כונה, לעומת זה
הנחש בנשיכתו מתמעט כחו המזיק שהוא מוציא ארסו ע"י הנשיכה, ועד
שישוב אליו ע"פ הגידול לא יוכל עוד להזיק. אמנם העקרב אמרו בירושלמי7,
דמחיא בתר דמחיא, ואין ארסו פוסק כלל בעקיצתו. ישנן תקופות כאלה
שרגשו לאומים לנתק את בית ישראל מזרועות תוה"ק ומשם ד' אלהי ישראל
שנקרא עלינו. זאת היתה נשיכת נחש, בכונה והתרגשות עמדו להוציא את
מחשבתם הרעה לפעלם. אמנם הרעו והצירו מאד לישראל, גם הרבה נפשות
היו להם לברות, אבל הארס נתחלש ע"י נשיכה זאת המסוכנת, כי ע"י
ההתרגשות החצופה מצד האומות, וריבוי הרדיפות נתעוררו ג"כ כחות הטוב
והקדושה לעומתן, עד שרבים עמדו בנסיון, והדמים הנשפכים על קדושת
השם, הם היו להועיל לחזק יותר קדושת התורה ואהבת שם ד' יתברך בדורות
הבאים. אלה המכות "אשר הוכיתי בית מאהבי"8, המה גרמו לי להאיביני על
אבי שבשמים9. לא כן אמנם הנה העקיצות שהן בלא כונה רק מטבע הגלות,
מצד שפלותן של ישראל ודלותן, מצד שפלות התורה והוגיה שהוא נמשך
משפלות האומה בכללה, הולך מצב הכללי הלך וילך. טהרת הלב, אהבת ד'
ויראתו, אמונת אמן וכל מדות הקדושות שהן נחלה לישראל מאז הולכות
ויורדות בעונותינו, מפני שטף זרם התרוממות רוח העמים היושבים שלוים
ומתנשאים בגדולתם. זאת הירידה היא ירידה טבעית לגלות. דומה לעקיצת
עקרב שאיננה בכונה, וגרועה היא מנשיכת הנחש, במה שאינה מאבדת כלל את
ארסה בנשיכתה, כ"א מחיא בתר דמחיא. אמנם מאת ד' היתה זאת כדי שיחקק
עמוק בלב האומה בכללה ובפרטיה, שחלילה להם לחשוב את הגלות והפיזור
למקום מנוחתם הטבעי, עד שכל מגמתם תהיה רק לשנות את יחשם אליו,
ובזה ידמו למצא מנוחה. לא כן, כי מראש מקדם הוכנו מעשי אבות סימן
לבנים, שהבור הרומז על הגלות הכללית, שאירע ליוסף, היה ריק, באין
אפשרות להוציא ממנו מחיה תקומה ותועלת, אין בו מים אמנם, אבל יש בו
נחשים ועקרבים, הפסדים מכוונים והפסדים טבעים, אשר יתמו רק בהעלות
יורדי בור מן הבור, "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו"01.
דף 36
טו, אמר רב יהודה אר"א אמר רב, אטור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי
אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה, מתקיף לה רב יוסף
וכי רם קרושה יש בו, רתניא ושפך וכיסה, במה ששפך יכסה שלא יכ~נו
ברגל , שלא יהיו מצות בזויות עליו , ה"נ שלא יהיו מצות בזויות עליו . הבדל
שבין מצוה לקדושה תלוי בזה שמטרת הקדושה היא להשריש באדם את
הרוממות והכבוד שראוי לו שישער בלבו בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום
ב"ה, למען תחקק בלבבו האמת הנעלה שהוד האדם ותפארת נשמתו היא
נערכת באותה המדה שכבוד ד' הוא מושג ומשוער בנפשו פנימה. ובאשר זו
היא התכלית האחרונה, הכרת כבוד שמים, שאין לומר עליה שהיא אמצעי
לאיזה תכלית אחרת, ע"כ ההנאה היא אסורה בכל דבר קדוש למען דעת כי
לא ההנאה הפרטית, והמשכת איזה טוב אחר היא תכלית הקדושה, כ"א עצם
רישום הוד הקדושה בנפש הוא עצמו התכלית היותר נשגבה, שגדול הוא מכל
טוב שנוכל לצייר ומכל הנאה שנוכל לדמות. המצות אמנם הן עצות~ עליונות
מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כחותיו
ומדותיו, אל הטוב הנשגב שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. ע"כ אין
להשריש במצות אותו הערך שיש בקדושה, שאז לא היתה עשיית המצות
מביאה לידי הסתכלות והתבוננות בתעודתן ותכליתן. כ"א צריך לדעת כי
המצות מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור העליון שגנז צור
העולמים בתורתו תורת חיים, והן קדושות מצד קדושת התכלית המושגת מהן.
ע"כ אין להרחיק ציור ההנאה מדברי מצוה, כאותו הציור של קדושה. אלא
שהתכלית של המצות הלא תוכל להצטייר באופנים נמוכים, תוכל להצטייר
כאילו נועדו להביא את האדם לתעודתו החומרית לבדה, או לרומם את האדם
רק ממצב הפראות לבד. שע"פ אלה ההשקפות תהיה חלילה תכלית המצות
נמוכה מאד, ומבוזה, לאותם הדורות שכבר הם עולים בהרבה מעלות אנושיות,
ורחוקים הם מתועבות של עבודה זרה ואביזרהא. אלא שצריך להכיר שמצות
ד' שהן עצות1 נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, יש

דף 37
בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם
במצב שלמות מדותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת
נצחית.
קיום האומה שהיא ניכרת במצות נר חנוכה וזכרון הנס, לא יצייר האדם
תכלית עמדת האומה בכללה רק כמו הכשר ובית קיבול לההנאה הפרטית של
כל יחיד ע"פ מדתו. תכלית נמוכה כזו משפילה היא לרדת עד החשבון השפל
של הפרוטה. האיש הגס שחושב שכל תכלית קשר האומה היא בשביל צרכיה
החומריים, מה יחשב לתעודה היותר רמה של נר חנוכה, כ"א להרצות מעות
כנגדה, כלומר, להגיע כל יחיד על ידה לחפציו הפרטיים, שהיסוד שבהנטיה
הזאת הוא המעות. כ"א צריך להכיר כי תכלית קיום האומה הוא ענינה הרם
והנשגב, שם ד' שנקרא עליה, וברית תורתה העליונה שהיא נושאת בלבבה.
שרק בשביל כך הכין ד' לה כח קיים אדיר ונשגב נעלה מכל עם ולשון.
השפלת תכלית נשגבה, כמו תכלית קיומה של האומה בכללה, למדרגה נמוכה,
יכולה היא להתפשט בנקל על המצות כולן ג"כ, יהיה לנו כיסוי הדם למקור
משל נמרץ. ההשקפה הפשוטה תדון שתכלית כיסוי הדם היא להרחיק את
האדם מאכילת הדם, או על הדם2, לתכלית הזאת שהיה נהוג אצל עובדי
האלילים בימי פראות האדם, שגם מאותה השפלות היתה כונת התורה ודאי
להוציאם. אבל האם בזה תגמר התכלית של מצוה-אלהית-נצחית, לא כן. האדם
צריך הוא עודנו לעלות מדרגות רבות, תקופות של רוממות וקדושה נכונות
לו. לא נוכל לבאר בפרטיות את אור המוסר האנושי שיהיה לעתיד לבא,
בתקופות של ימות המשיח ותחיית המתים, אבל יכול נוכל לשער כי אותה
ההנהגה של שפיכת דם בעלי חיים, שאין האדם מוכשר כלל להיות נאסר בה
כפי מצבו, עתיד הוא לעלות אל מצב רם כזה שמעצמו ישכיל שאי אפשר
כלל שישאר לעולם במדרגה מוסרית כזאת, ולא על חנם ספרה תורה שהיו
ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק ירק עשב היה לו ולהם לאכלה.
אל המעלה הזאת יבא אמנם האדם רק מצד הדרכת התורה, לא שידלג האדם
בפעם אחת על קצה החסידות הזאת שכעת איננה הולמתו כלל. ע"פ חסידות
כזאת, שהיא יותר ממה שאסרה
תורה, יפול במוקשים רבים. עוד יש כר נרחב
דף 38
לאדם לתקן את הקלקולים והרעות הרבות שהם גם מרים ממות המוצאים את
בני מינו, מאשר שלט האדם באדם לרע לו. אמנם כאשר יופיע ד' בכבודו
בעולם, ופני הבריאה יחודשו לטוב, אין שטן ואין פגע רע, אז יתרומם האדם
וישא עיניו אל יוצרו, "וכל בניך למודי ד'"3, וידע להתקדש ע"פ דרכה של
תורה שתהיה אז ראויה לו, וישכיל דרכי ד' ממוצא טעמי תורה שיהיו גלויים
וקפויים, כדברי חז"ל בפסחים4, "אור יקרות וקפאון"5 אלו טעמי תורה
שיקרים הם בעוה"ז, קפויים יהיו לע"ל, המה יובנו אז בנקל ובבירור גמור,
עד שההלכות שיתחדשו על פיהם יהיו מורגשות לכל שאינן חדשות כ"א הם
הם גופי תורה. כיסוי הדם משריש לאטו במשך שנים של דורות מרובים, כי
ראוי לו לאדם להתבושש בשפכו דם בע"ח לצרכו ותועלתו, וכי הסבה שלא
נאסר בזה היא שפלותו המוסרית, שעדיין לא הגיע בכללו למדרגה זו. ע"כ
נרשם רגש בושה זה בשפיכת דם החיה והעוף, שהם אינם צריכים למזונותיו
של האדם וטובתם בל עליו, כי בהם יחל הרגש להוציא פריו, ואח"כ ילך
"כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום"6. הדם אמנם אין בו קדושה, מצות
הכיסוי מכוונת לתכלית היותר נשגבה, אבל מ"מ היא אמצעית אל התכלית,
אלא שהתכלית נבנתה ע"פ המחוגה האלהית, ע"פ הידיעה של יוצר רוח האדם
בקרבו בעמקי נפשו וסדרי תהלוכותיה, באיזה אופן היא צריכה להתעלות
בקניניה היותר מוצלחים לה לעד. במה ששפך יכסה, למען יהיו ההרגשות
הנולדות מהכיסוי מתקנות את הגרעון של השפיכה. זאת הפעולה הקדושה
מוכרחת וראויה היא להעשות בידים, שהן מתרוממות למעלה רמה ונשגבה, עד
שאפשר גם לרוממן למעלה מן הראש, כלומר להגיע במעשים לתעודה רמה
כזאת שיד השכל החושב כבר לא תוכל להשקיף שמה מפני רום ערכו וקדושת
ענינו. אבל לא יכסה ברגל, שירמז הנה תעודת הכיסוי עומדת במקום של
תכלית של המדרגה השפלה שבאנושיות, הנאות בעצמו רק בראשית עלייתו,
שלא יהיו מצות בזויות עליו. כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה
עליונה עד שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד
שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו, לעת אשר ישפך ד' רוחו על כל בשר ואת רוח
הטומאה יעביר מן הארץ, וכל פרץ וכל צוחה לא ישמע עוד בעולם, עד אשר
3. ישעיה נד, יג. 4. פסחים נ, א. 5. זכריה יד, ו. 6. משלי ד, יח.
דף 39
מצב הבע"ח יתרומם לעומת רוממות האדם בכללו, "והאלפים והעירים עובדי
האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר זורה ברחת ובמזרה"7. אז יגלה אור טעמי
תורה, מה שאנו לא נוכל לשער גם קצה קצם. ורק אז תודע לנו תעודת
מציאות קיומן של ישראל בעולם איך הוא נעלה ונשגב יותר מכל תכלית
חומרית, מכל תשוקה שיסודה ברוח אנוש, שרוחו נבוכה ודעתו קצרה. ע"כ לא
ירצה מעות נגד נר חנוכה, לבלי השפל תעודת כח הקיום הנפלא הנמצא
באומה זאת הנפלאה. וכן לא יכסה ברגל, למען לא להשפיל תעודת כל מצוה,
באופן שלא יהיה העתיד היותר נעלה נכון לפניה, כ"א לדעת כי המטרה של
המצות כ"כ רמה ונשגבה, עד שחקר כבודן כבוד הוא לעד לעולם. וכאומה כן
מצותיה הם עמודי עולם נפלאים, ואורות יקרים, שרק בבא עתם יופיעו בכל
נגהם. ההולך במדת חכמה כזאת, במחשבותיו על דבר ישראל בכלל וע"ד
המצות בפרטן, ידע שנרות חנוכה אמנם קדש הם, מפאת תכליתם, ולא יהיו
מצות בזויות עליו כ"א מכובדות וקדושות.
* * *
טז. מתיב רב ששת, מחוץ לפרוכת העדות יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא
כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא ערות
הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, האורה הפנימית, אורה של תורה,
רוח הקודש והנבואה, ששופע בישראל ביחוד ממקום בית המקדש יצאה
האורה, היא האורה האלהית שמאירה בישראל לבדם ואין לזרים חלק בו. והנה
גם אם היו ישראל ע"י הדרכת התורה האלהית, שמרוממתם מכל השפלות
החומריות ומקרבתם לאור האלהי, עלולים עי"ז להיות מתנהגים באפלה בחיים
החיצוניים, בלא התקדמות, בלא סדרים, בלא פאר ונעימות חיצוני הדורש עמו
חכמה מעשית רבה, ג"כ הי' הדבר שוה וכדאי. אמנם תורת ד' תלמדנו ג"כ
ארחות חיים, ועל פיה נראה אור ג"כ בחיים החיצונים, ללכת קוממיות ולהיות
דף 40
גוי איתן מלא חכמה מעשית וכליל יופי, ע"י כח הקדושה המיוחדת שהיא
מעלה את ישראל למצב רם ברוח קדושה ודעת אלהים ודרכיו, היא עצמה
מפזרת אורה ג"כ למחוץ לפרכת העדות. באה לזה המנורה דוקא מחוץ לפרכת,
להורות שמן האורה הפנימית שכולה אומרת כבוד אלהים, תופיע ג"כ לישראל
אורה חיצונית, בנימוסים אנושיים טובים ויפים, ובתיקוני מדינה וממלכה נוחים
ונעימים. ועל זאת יש להתפלא למה צריך עם הקודש עם האורה הפנימית,
אורה חיצונה, שתועלתה מתפשטת רק ע"פ הסדר של החיים הנהוגים בעמים,
המוכרחים להגדיל אשרם רק ע"פ סדרי החיים החיצונים. והלא כל אותן
ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, היו מוצלחים ודבר
לא חסר להם, באין צורך להתחכמות מעשית ע"י מעשה ניסים ויד ד' החזקה
בגילוי שכינה. א"כ מעלתן של ישראל הלא אינה צריכה כלל, לאלה המעלות
הנמוכות של החיים התרבותיים, ואורה זו החיצונה למה. אלא שעם מצד ערכן
של ישראל הי' אפשר להיות חיים כאלה מתמידים אם היו שומרים מעלתם,
ואם היה ההכרח נותן לרדת מפני החטא, הלא אין מקום ההכנה של האורה
החיצונה, שאינה באה כ"א מפני הכרח של ירידה, במקום הקודש, להיות לסדר
עבודה וקביעות קדושה. אמנם צריך עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה
בישראל. רק ע"י החיבור של האורה החיצונה אל האורה הפנימית, יש יתש
לישראל עם כל העולם כולו. העמים שיגיעו למדרגה יפה בהתפתחותם
הטבעית, יכירו את ההוד וההדר, את הקדושה והתפארת, שיש בתוה"ק
ובדרכיה, וישובו לאחוז בדרכי ד' הישרים ובדעת אלהים הטהורה המתפרשת
ע"י אורן של ישראל. מה שא"כ אם האורה החיצונה לא היתה נהוגה
בישראל, אז היה היחש של עמים זולתם אליהם נפסק לגמרי. כי את המאור
הפנימי שבתורה, שלא יוכל להתפשט ג"כ במאור חיצוני של חיי נועם
ותרבות, לא יוכלו לקבל, ולא היתה העדות מגעת לתועלתה לכל באי עולם.
אמנם ע"י האורה החיצונה המצטרפת אל הפנימית, המכשרת את ישראל לחיות
יחד עם תוה"ק חיים טבעיים מפותחים, חיים מדיניים הגונים, שהוא אור
הקרוב אליהם, באור זה יראו אור להכיר ג"כ לפי כחם, אור האלהי הפנימי.
רק בזה תתמלא ההגדה של העדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל.
* * *
דף 41
יז. מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה
היה מדליק ובה היה ממיים. להחיים החיצונים הללו שדרושה להם האורה
החיצונה, הנה יש הבדל בין ישראל לעמים גם לפי המדה של האורה
החיצונה, הצריכה לדרכי החיים התרבותיים כמנהג המדינות רוכלות העמים
העשירות ואדירות, רבתי בגויים שרתי במדינות. הנה התורה, הדת היא לעולם
אחת מהאורות היותר נחוצות לכל ממלכה וכל קיבוץ אנושי מסודר ע"פ
ערכו, ביחש החיים החיצונים צריכים חיי הדת והאמונה לקחת חלקם רק כפי
המדה הראויה להם, בתוך יתר חלקי המאורות, בתוך יתר ההשלמות הרוחניות
של העם בכללו. אמנם זהו ההבדל העקרי, תחת אשר בעמים זולתנו אין שאר
המאורות, המשכללים את מדיניותם וערך אנושותם, נוטלים אורם ממאור הדת,
והיא עומדת בפ"ע לפי מדתה מבלי שתפעול על יתר הכשרונות שבחיים, אבל
עדות לישראל שהשכינה שרויה בישראל, היא מראה לכל שמקור החיים, גם
החיצונים, בשכלולם הם נשאבים ממקורה של תורה. אנושיותנו נובעת לא
ממקור קולטורי אחר כ"א מאור תורת ד' אשר עמנו. גם התכלית של החיים
החיצונים אצלנו אינם להיות מטרה בפ"ע, כ"א )שימוש( ]אמצעי[ למען נהיה
מוכשרים על ידם להיות מה שאנו צריכים להיות מצד האורה הפנימית, אור
עולם באוצר חיים, אור תורה שעמנו. שכינה במערב, תחת אשר חיי החושים
החיצונים יתנשאו ממזרח בצאת השמש בגבורתה, יכיר ישראל חיים נעלים,
חיים שאינם צריכים לשימוש החושים, חיים שמצדם "חפרה הלבנה ובושה
החמה כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד"1. חיים שלא
יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, כי ד' יהיה לך
לאור עולם ואלהיך לתפארתך2. חיים שמאירים ע"פ אורה האלהית הגנוזה
בנשמותיהן של ישראל, העם שיוכל לומר "כי אשב בחושך ד' אור לי"3. הוא
מכיר אורו במערב, ששם המאורות שוקעים, "החושך יכסה ארץ וערפל
לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה"4. האורה הפנימית הזאת, שמצד
קודש הקדשים היא שולטת רק לבדה, מצד החיים החיצונים משתפת עמה יתר
דף 42
הנרות. והנה בחיצוניותה לא תוכר כי יש לה יתרון על כל המאורות כולם,
כלומר על יתר הכשרונות הצריכים להשלים את החיים בכללם בחיי כלל
האומה, אבל ממנה היה מתחיל, מכחה של תורה נתרוממנו עוד להיות ראויים
למדה היותר עליונה, של חיי עם חכם ונבון מלא עז וגבורה תפארת ותושיה
לרב. ובה היה מסיים, היא חותמת בנו את תעודת כל פרטי החיים, עבורה
נחיה כדי להגיע יחד כללנו ופרטינו אל אותה המעלה הקדושה שהתורה מצבת
לתעודת החיים, וזאת היא עדות לישראל, שלא עשה כן לכל גוי. ונרמז בפועל
בנס המוחש שבנר מערבי, להורות לבאי עולם מקור שכינת השכינה בישראל,
אע"פ שמתדמים לכל העמים בחייהם החיצונים, אמנם המקור שמשם החיים
כולם מפכים, והמקום שאל שם הוא שואף, הוא נשגב וקדוש, מה שלא נעשה
כן לכל גוי, להיות נר המערבי שבמדת שמנו החיצונה נראה כמדת כל אחד
מהנרות, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים.
יח, אריב"ל כל השמנים יפים לדיו, ושמן זית מן המובחר, שמן מתיחס אל
החכמה ומאור השכל. תכלית מציאות הדיו בעולם, היא לא לכתב עמו חקקי
און, לא דברי נבלה ודיעות רעות המחשיכים אורו של עולם, כ"א להאיר את
העולם בכל חכמה ומדע, מועיל לישוב הרוחני וישוב המדיני יחד. ע"כ כל
השמנים יפים לדיו, יורה ג"כ שראוי להעלות על הספר בדיו כל דבר חפץ של
חכמת בינה, ושראוי שהדיו יפיץ שמן החכמה בעולם. אמנם תכלית כל
התכונות היא בשביל החכמה האלהית, אורה של תורה שהיא המובחרת
שבשמנים, שמן זית מן המובחר.
דף 43
יט, איבעיא להו לגבל או לעשן, ת"ש דתני ר"ש בר זוטרא כל השמנים יפים
לריו בין לגבל בין לעשן, ושמן זית מן המובחר, ספרים שיכילו בקרבם עניני
חכמה ודעת המועילים לאורו של עולם, בין שיפנו אל הקודש בחכמת תוה"ק
בין בחכמות העולם שמועילות ומשלימות בכלל, ימצאו שני אופנים. יש אשר
בכל הגה והגה מהכתוב בספר ימצא האדם חכמה ודעת. אמנם המשפטים
הכלליים העולים מקיבוץ הידיעות הם עוד יותר נשגבים עד שהניצוצות של
הידיעות הפרטיות נעשים כמשמשים להגיע לידי האור הגדול המתקבץ מכל
הידיעות הפרטיות המועילות יחד, אבל כל דבר לעצמו ג"כ יש לו ערך
מועיל. ולפעמים כותב ספר של חכמה יקח לו דרך כזה שירבה דברים רבים
ידועים, )או( ]אף[ שאין בעצמם שום תועלת פרטית, רק מקיבוצם יחד
כשישלם הציור יעלה איזה רעיון כללי של תועלת. האופן הראשון שיש
תועלת ואור חכמה, בכל חלק של הספרות בפ"ע, יערך השמן לעשן, כלומר
עצם החומר הנפזר, שממנו יבאו הדברים בספר כ"א מהם בפ"ע, נושא עליו
חותם של מוצאו שהוא משמנה של חכמה ותורה. אמנם המסתפק בענין כללי,
שיוצא רק מכללות הספר, וע"פ רעיון אחד עיקרי ומועיל ירחיב דברים רבים,
רק למען יצייר יפה רעיונו הנרצה לו, שכל הענינים המיוחדים הבאים להרחבה
אין להם ענין, ולפעמים עוד יאפילו על הנפש, תחת אשר הרעיון הכללי יאיר
ויועיל. כי הציורים המתרחבים, שאין להם תעודה של חכמה בכל חלק בפני
עצמו, יטו לפעמים ג"כ מנתיבות הצדק ויציירו לפעמים ציורים שמשחיתים
את ההוגים במוסרם ודיעותיהם, אף כי הכונה הכללית לטובה תהי'. זהו דומה
למשמש בשמן רק לגבל, כלומר רק הכח הכללי המקבץ את נפוצות כל חלק
חומר פרטי שנפזרו באותיות הספר המשתפכות בדיו, )בהם( ]בו[ יש ענין
מועיל ומאיר משמנה של תורה, ולא בעצם החומר כל חלק וחלק לעצמו.
ואמת הדבר שרק אז תביא עשות ספרים הרבה~ תועלת להעלות את העולם
ולהאירו, כשידרכו ע"פ דרכה של תורה שיש בה "כפלים לתושיה"2. אור גדול
כללי עולה מהקיבוץ הכללי של אוצר הקדושה והחכמה האלהית הגנוז בה,
דף 44
היא נגבלת בשמן זית זך של חכמת תמים דעים ב"ה, ויש ג"כ בכל קוץ וקוץ
שבה בפרטיות, תילי תילים של ידיעות טהורות ומועילות המצליחות את האדם
בפרטיותן, כדמות השימוש של לעשן. רק אז תשתלם פעולת הדיו ושימושה
בעולם, כשתהי' משמשת בשמן זית בין לגבל בין לעשן.
כ, רב שמואל בר זוטרא מתני לה הכי, כל העשנים יפים לדיו ושמן זית מן
המובחר, מאשר הקפידא העקרית צריכה להיות באמת בכל ידיעה פרטית
שתכתב בספר, שתועיל לחיים החומריים והרוחניים, ואז אנו בטוחים שבקיבוץ
כולן תצא תכלית יותר נהדרת, אבל כל זמן שישתמשו מחברי ספרים רק
בזכות התכלית הכללית, יהיה העולם מקולקל ע"י להג הרבה והכבדת עבטיט
של רעיוני רוח בשביל רעיון מועיל כללי אחד. והכתוב אומר~ "את פני מבין
חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ". וזאת היא עליונותה של תורה שמצד שלמותה
האלהית דבר אחד מדבריה לא ישוב ריקם, והיא כלולה בכל חלקיה הפרטיים
בדברי חפץ, ועניני קדושה נעלים. ע"כ הקפידא העיקרית צריכה שתהי'
בעשנים, בחומר הפרטי. ואולי הרחיב את הדבר להכיר עוד שכל ידיעה חדשה
טובה היא ומועילה, כי תקבץ לקמצים ותועיל באיזה צד שיהי'. ע"כ כל
העשנים יפים לדיו, כל ניצוץ שעושה רושם הוא טוב ויפה, אלא שצריך לקבץ
את כל הנפוצות גם מהרשמים שאין בהם לח של חכמה כשהם לעצמם, ולא
ידיעה רמה, אבל איזה רושם מן המציאות האמיתית יש בו. רק אז יועיל
כשיהיה מתקשר בנפש היודע לתכלית שימושה של תורה, כשיכיר מתוכם
ששמן זית, אורה של תורה, הוא מן המובחר, ולא יבא חלילה להשוות ערך
ידיעת התורה האלהית לערך שאר ידיעות וחכמות.
* * *
דף 45
1. משלי יז, כד.
כא, אמר רב הונא כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולם, יש בזה
סמוכות ג"כ להערה מועילה. ישנם ספרים נכתבים מידי מחברים כאלה
שהמקצוע שהם כותבים איננו עיקר עסק שלהם בעיון, והם ברב הפעמים אינם
משובחים ועלולים לשגיאות, לטעות ולהטעות. אמנם על מה יש לתן ערך
מובחר, על הידיעות הנחקקות בספר, שבעליהן שם עיקר מעינו בכל כחותיו
על החכמה שבה יכתב ספריו, הידיעה הזאת מועילה מאד להשמר ממכשול
לב. כי מפני החציפות הנמצאת בהרבה אנשים מושכי בשבט סופר, לחות
דעתם בדבר שאינם מומחים לו, כמו עניני התורה, האמונה, דרכי היראה
והמוסר וכיוצא באלה, יצא משפט מעוקל. ע"כ אף כי לפעמים יצא לקח טוב
ג"כ ממי שלקח לו מועד לחוק בספר דברי חכמה חוץ לתכליתו הנועדת לו,
אבל כיון שהדבר אצלו טפל אין זה מן המובחר. והמובחר יצא רק מהשמים
לילות כימים על עסקי תורתם המיוחדת להם. ובעניני תורה, כשנשים נגד
עינינו רק אותן הידיעות הבאות לנו מחכמי תורה האמיתים, שכל שיחם ושיגם
וכל עמלם מנעוריהם רק בתורת ד' הוא, נדע שאנו נהנים עצה ותושיה כדת
של תורת אמת. השרף יוצא מן העץ, גם כשהוא עושה פירות אחרים, ואין זה
עיקר ליחו, יפים הם לדיו, יתפרשו דברים, יבאר כ"א השגתו וחכמתו,
ישוטטו רבים ותרבה הדעת. ולפעמים גם מידיעת הטעות והמכשול תצא
תועלת, שחכמים אמיתים יכירו מקום הפצע והפרצה לרפאות ולתקן. אמנם
המובחר הוא שרף קטף, שאמרו עליו בפ"ק דנדה~, קטפו זהו פריו. כלומר
הדברים המתבארים ונרשמים מפי אותם החכמים, שהוא עיקר פרי חכמתם, מה
שהעלו על ספר חקה, ושרף קטף יפה מכולם, מפני שהוא פריו המיוחד לו.
* * *
1. ח, ב.
דף 46
כב, מאי מברך, לכל מצוה יש ודאי תכלית טובה מיוחדת. בין לכללה,
כלומר שמציאות המצוה תפעול ברדאי בכלל היותה וקיומה המעשי תכלית
טובה במציאות, בין בפרטה, דהיינו שכל מעשה יחידי של כל מצוה עושה
חלק מן אותו הטוב הגדול שהמצוה בכללה נועדת לו. אמנם יותר תוכל
ההשקפה להתרחב לדון על אותו הטוב הכללי שיצא מכח המצוה בצד צירופה
אל כלל המצות כולן, שהוא תכלית נשגבה ואדירה אשר אין להעריך רוב
הדרה. והנה בפועל ומעשה, האדם מוגבל ולא יוכל להכניס אל חוג מעשהו
כ"א את חיובו ומצותו הפרטית, לפי מצבו ושעתו. אבל מצד הרעיון, הלא
אין לו חרצובות, ויוכל להתנשא עד רוממות ההוד של התכלית הנשגבה,
שתהיה באה בבירור ע"י קיבוץ כלל המצות כולן, בכל העתים והתקופות.
שזאת המצוה שהוא עושה אותה עכשיו היא נוטלת בזה ודאי חלקה, ובזה
יתרומם מאד רוחו, לעשות את המצוה בקדושת נפש גדולה ואהבה רבה
ונשגבה. זאת היא המטרה של ברכות המצות, שמשוים אנו לפנינו בכל מאורע
פרטי את הברכה של הקדושה של כלל המצות כולן.
* * *
כג, מברך אשר קרשנו במצותיו כו', המטרה של כל המצות כולן היא שיביאו
את החיים כולם למדרגה היותר נעלה, למדרגה זו שראויים יהיו החיים להיות
תכלית עצמית. החיים ההוים שהם מלאים פגמים וחסרונות אינם ראויים כלל
שיהיו מטרה אל המציאות, כי על כרחך אתה חי~. אמנם מעבר הוא ההוה אל
העתיד, שיהיו החיים אז מטרה לעצמם ולא אמצעיים, מפני שיהיו נחמדים,
שיהיו מלאים בחכמה, בגבורה ובצדק, בשמחה ובענג. המצות שהן ערוכוח
כקוים ישרים המובילות את החיים לאותה המטרה שהיא הקדושה, כאשר
דף 47
ביארנו2 גדר הקדושה שאינו אמצעי כ"א תכליתי, הן כבר מקדשות את החיים
במה שהן מתחברות אליהם בהוה. הקדושה שבנויה ע"פ העתיד היותר עליון
של החיים, א"א שתתכונן כ"א ע"פ מצות ד'. כי מי זה יוכל לדעת ולצייר
את עומק ההוד של החיים התכליתיים, ואנחנו מלאי כסל, עינינו טחו ולא
נוכל להכיר את הדרת החיים הקדושים בעצם אמתתם, וק"ו שלא נוכל לדעת
את החוטים המקשרים את ההוה הפגום אל העתיד השלם. וביותר שאין אנו
יכולים אפילו לחשוק באמת להיות צועדים אל המטרה הקדושה הזאת שאי
אפשר לחשוק כ"א את הדבר המושג. ע"כ האמונה תמלא לנו בזה מקום
ההכרה המדעית, אבל היא בעצמה נוסדת על בסיס שכלי. ידענו שלפני אל
דיעות צפוי' .היא התכלית היותר נשגבה של החיים, והמטרה האלהית ידענו
שהיא קשורה אל תכלית ההוד היותר שלם שיתעלו אליו החיים, וע"פ אותה
המטרה מיוסדות הן המצות. ע"כ רק במצות, מפני שהן מצוות מאת אדון כל
המעשים מקור הטוב, "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"3, אנו
מוצאים את הקדושה התכליתית, ולא במטרה המצויירת לעיני בשר הכהות.
כד, להדליק נר של חנוכה, החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה כאשר
ביארנו~ בהוראת חנוכה, בהקבלה להוראת חנוך, היא מציירת את כל המאורות
הפרטיים שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור
הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. שרק טרם
הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו האורות הרבים, הפרטיים,
כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים לפעמים להיות עומדים בפירודם כדי שלא
תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים
2. לעיל אות טו. 3. ישעיה מד, 1.
כד. 1. לעיל אות ח.
דף 48
ג"כ סכסוכי דיעות, יש נוטה לאחד המאורות ביותר ונדמה לו שמי שנוטה אל
חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר
ביקרתו. ומתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה
אליו, הכלל מתבנה והשכלולים מתרבים. אבל הפירודים ג"כ לא יהיו קיימים
לעד, שהרי כ"ז שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת בעולם. ועיקר
הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי
כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד. ע"כ לא נרות של חנוכה נאמר
בברכה שהיא נושאת דעה עד המרחק היותר נשגב, עד העתיד היותר עליון
ונערץ בעז ד', כ"א נר של חנוכה.
נ
כה, והיכן ציונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך
וגו', המצות כולן הן מיועדות לתכלית האלהית הנשגבה שהיא כוללת את כל
הטוב העתיד. והדרכים שעל ידם הוא בא לעולם, אלה הארחות הם נמצאים
במצות התורה הנתונות בפרטן מאת השם יתעלה, אדון כל המעשים, קורא
הדורות מראש~. מצות דרבנן ודאי הן הולכות בנתיב הסלול למצות התורה.
אבל להגיע בשכל אנושי, ואפילו היותר שלם, עד סוף כל התכלית הנהדרה
של העתיד, באופן שיהי' אפשר על פיהו לקבע מצות דוגמתן של מצות התורה
זהו אי אפשר, א"כ עלינו להשכיל מה הוא המקור של מצות דרבנן. אמנם
המעבר אל העתיד היותר נהדר הכללי, ידענו שהוא העמדת האומה בשלמותה
החומרית והרוחנית. ע"כ מצות דרבנן, נשאבות הן מבאר מים חיים של האומה
עצמה, של כנסת ישראל, יסוד תורה שבע"פ. בזה יש כבר הסתכלות לשכל
האנושי, ובהתחבר אליו רוה"ק צופה הוא ג"כ העתיד עם פרטיו, ועל פיהם
יהיו נקבעות מצות דרבנן. אמנם החזקת האומה יש לה שני ענינים, האחד הוא
החזקת האומה לשעתה ברוחניותה וגשמיותה, והשני הוא שתהי' האומה
1. ישעיה מא, ד.
דף 49
מקושרת בכל צביונה אל העיקר הגדול שלה, ואז אנו בטוחים שהיא עומדת
בתמותה. אמנם בהפרד יסוד האומה מן העיקר האלהי שלה, שוב אין מצבה
ההוה מגן בעדה כלל, מפני שאינה זאת האומה שאנו מבקשים אותה, וגם אינה
בטוחה כלל מהרס גמור ופירוד יסודות. נגד התכלית של קיום האומה בהוה,
שכפי מה שראו חכמים שהשעה צריכה לכך, לשעה או גם לדורות, כן תקנו
והעמידו מצות. ע"ז מורה "לא תסור", שנאמר ג"כ על כל ב"ד שבימיך2,
שיהי' עיקרי ומרכזי לכלל האומה. ונגד היסוד השני, שאליו צריכים חכמי
דורות להשקיף בתקנותיהם, הקשר שיפעלו התקנות לקשר את האומה בקשר
אמיץ עם העבר, שאז היא עומדת בצביונה וקדושתה האמתית, נגד זה נאמר
"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כלומר תהיה תמיד קשור אל העבר
שלך, מפני שהעבר שלך הוא נשגב ואלהי וממנו מקור להצלחתך. "בהנחל
עליון גויים בהפרידו בנ"א, יצב גבולות עמים למספר בנ"י, כי חלק ד' עמו
יעקב חבל נחלתו"3. אבל כאשר תפנה מבטך מהעבר, שוב אי אפשר כלל
שימצא קשר קיים לאומה בכללה גם בהוה. כי שוב ישוב ע"פ זה מצב האומה
לעדר אישים בודדים שכל אחד אין לו עם זולתו קשר רוחני כלל. ע"כ מצות
חכמים מיוסדות הן, כדי לקיים את האומה הישראלית בהוה, ולחזקה ולקדשה
בעתיד ע"פ גודל קישורה אל העבר, "לא תסור", ו"שאל אביך".
* * *
כו, תניא אר"ש נשביל ארבעה רברים אמרה תורה להניח פאה במוף שדהו,
יסוד הדרישה בטעמי מצות בנוי ע"פ ידיעת האמת בסוד החכמה האלהית, איך
שכל מה שהוה בעולם אע"פ שיוצא הוא מצד סיבות שונות, ואפילו אותן
היוצאות מסיבות מנהגים אנושיים מונהגים ברצון או בהסכמה, או כל דרכים
של חידוש שמקבלת החברה האנושית, הכל מונהג מטעם ההשגחה האלהית
להוציא לאור את תכלית הטוב של החפץ האלהי. ואותם האורות השכליים
2. ר"ה כב ב. 3. דברים לב, ח-ט.
דף 50
שיוצאים ע"י פגישת השכל האנושי עם משפטי התורה, הם תולדות נאמנות
שהונחו לכך כדי להוציאם אל הפועל ע"י הפגישה הזאת. ע"כ אם יש לכל
אחת מן המצות דרכים רבים, שכולם מושגים להיות נכונים לתכליות וטעמים
אליה, אל יחשוב החושב כי די ליחס רק אחד מן הטעמים, שכבר מספיק הוא
לתן למצוה מציאות, כי לא כן הדבר. כי כל מה שאנו רואים שיש לו התלות
ויחש למצוה כבר הוא מאוחד עמה מטעם החכמה העליונה שהכל גלוי וצפוי
לפניה, ו"ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"1. ע"כ כיון שיש למצא ד'
דברים, בבטחה אנו אומרים שמפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה
בסוף שדהו, ולא רק מפני אחד מאלו הארבעה. וה"ה לכל התולדות השכליות
האפשריות לצאת מאורה של תורה.
* * *
כז, מפני גזל עניים, ומפני בטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה, מפני
ג"ע שלא יראה בעה"ב שעה פנויה ויאמר לקרובו עני ה"ז פאה. ומפני במול
עניים, שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים עכשיו מניח בעה"ב פאה, ומפני
החשד, שלא יהיו עוברים ושבים אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה
בשדהו. ומשום ב"ת, אמו כולהו לאו משום ב"ת נינהו, א"ר מפני הרמאין,
יסוד הפאה יש לה ג"כ אותו כח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית
לעשות בנפש. שאין הצדקה מדה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כ"א
הכרה עמוקה שהיא חובת ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים
ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כ"א ג"כ מדה טובה ורבת
תועלת. ע"כ צריך להכיר ]את[ ההשתמטות מן הצדקה בתור גזל משפט ולא
רק חסרון נדיבות. אבל יתרון יש ג"כ כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של
נדיבות, מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כח עז משפט. רגש הנדיבות
פועל על לבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדו - אל מצבו של העני הנצרך
1. ישעיה מב, כא.
דף 51
והנדכא, חוץ ממעמד עצמו וחובתו. אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה
מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו אשר הוטלה עליו. ע"כ
לעומת היתרון שיש בכ"ז בעצם הרגש הטוב של הידיעה שיסוד הצדקה הוא
ענין משפטי, צריך ]האדם[ ג"כ לרושם, שמ"מ אינו יוצא מכלל מעלת
הנדיבות, שרק אז יתאים לצורת תכליתו המשפטית בהיות לו ג"כ צורת
נדיבות, בשימו תכליתו לדאוג למצב העני המקבל ולא רק ליציאת חובתו
בתור משפט, כ"א יתקבצו בה שני יתרונות, יתרון המשפט ויתרון הנדיבות.
והנה שתי אלה ההכרות משכללות את הנטיה הפנימית הטובה בנפש בתכלית
ההכשר, ואז יש לחוש למפגע אחר, שכ"ז שהאדם אינו מלא מכח הצדק הוא
מרגיש שבכח נדיבתו צריך להתערב איזה כח זר לצאת ידי הבריות. רגש
הכבוד והבושה אף הוא עושה מעשיו בסגנון זה, שרגש הבושה והכבוד
משתכלל על ידו. אבל כאשר יתרומם במילואו אל הצד הגבוה שבמערכת
המוסר, אז יוכל להשליך מעליו חובות החברה החיצונים, במה שנוגע לצורת
צדקתו ומוסר נדיבותו, וזה אמנם יגרום להחליש כח הבושה ורגש הכבוד ג"כ
באותם שמאד הם נצרכים לזה. ע"כ עם השמירה של אלה שתי הרשימות של
הכרת כח המשפט והכרת כח הנדיבות גם יחד, אע"פ שהם כמתנגדים זה לזה,
מ"מ מתקשרים הם בשכלול כח הצדקה. אבל מתוך שהם פונים רק בנפש
האדם הנדיבה פנימה, יוכלו לגרום חלישות ההרגשה החיצונה בו, ע"כ צריך
ג"כ עמהם שמירה של הצרכת הרושם של רגש הכבוד והבושה החברותית.
ולשכלל את ההכרה הפנימית, איך שמדת הצדקה היא מדה משפטית, יועיל
הרגש איך שכל בני האדם פועלים אחד על חבירו, בין לטוב בין להפכו. ע"כ
כשם שאם יש איזה דבר שיוכל לגרום תקלה גם באיזה חלק נמוך שבשדרות
האנושיות, מ"מ יספיק טעם זה להוליד חובה כללית על כל החברה להשתמר
מאותו ענין שיוכל להוליד תולדה רעה בשדרה ידועה ושפלה, ולא יוכלו בני
המעלה לאמר איזה דרך תעבור החובה עד גבולינו, שנוסדה מצד השמירה
הראויה לאנשים שפלים ממנו הרבה במעמד המוסרי. כי לא כן הוא, כי
האחדות האורגנית פועלת מאד בכלל האדם, והם פועלים ומתפעלים זמ"ז.
והרעה והנפילה המוסרית שתולד באיזה חלק נמוך שבאדם, ע"י המון מסבות
תשוב לפעול להרע ג"כ על החלק היותר מעולה ומשובח שנבדל ממנו מדרגות
רבות לשבח ומעלה, עד שאותו הטעם הנצרך מפני רמאין ושפלי נפש, מספיק
דף 52
הוא ג"כ להתחבר עם הטעמים שבהם יוכללו רמי המעלה וגדולי הנפש.
ובהשכיל את אמתת כח האחדות האנושיות, אז יובן ערך הצדקה וטיבה של
מדת העניות הצריכה מאד בעולם, איך שאותן הפעולות המוסריות שישנן
במציאות העניות, דכאות הלב, העדר ההשתררות וההתנשאות וכיו"ב, אע"פ
שלפעמים בעצם נפשו של העני לא יתגלו בתור מדות טובות מפני כמה סבות
אחרות שהעניות מנוולתן, אבל אותה התמצית הכללית של אותן המדות כיון
שהן נמצאות במין האנושי, האדם גם בלא דעת ובלא רצון הוא נפעל
מחביריו, אע"פ שיהיה נבדל מהם הבדל מצב גדול מאד. וזאת היא אחת
מתעודות העוני בעולם והסבה האחת מהמון הסיבות המצריכות את מדת
הצדקה, ומכירות אותה לא בתור עמל אנושי והכרח שצריך לסובלו בעל כרחו
של אדם, כ"א בתור חלק אחד מחלקי הצרכים האנושיים המכשירים את האדם
למעלתו ולהשלמתו הטובה. ע"כ מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב
המשפטי שבצדקה, באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה
שאין דוגמתו בכל החיובים. ע"כ הוא ממולא מרושם של גזל עניים כדי
להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה. ומפני ביטול עניים, לעומתו להוציא
את רושם הנדיבות המתפשטת להתעניין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת
המשפט המתיחדת רק עם הנותן וחיוביו. ועם זה היתרון הממולא צריך להלוה
ג"כ היתרון שמעלה גדולה של נפש נשאה יכולה להשמיטו ולזלזל בו הוא
הרושם החיצוני, רגש הבושה והכבוד שגם הוא נצרך להתכונן, והכללי
המשלים להכיר את יסוד כח האחדות שבבנ"א שממנו מסובבת הכרת כח
המשפטי שבצדקה, משום בל תכלה הנצרך בשביל הרמאין, הוא מחובר לאותם
הטעמים שהם בעיקרם עומדים לעומת בעלי היתרון ביושר ונדיבות. ובקיבוץ
כולם יובן היטב כח הצדקה עם כל פרטי ההרגשה שצריכה לעשות על נפש
האדם, שאז תעמוד במצב איתן בחברה האנושית ע"פ היסוד שהציבה לה
תורה, בתור דרך ד' של משפט וצדקה.
* * *
דף 53
כח, אר"ה הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח, הדמיונות שבין הציורים המוחשים
לדברים הרוחניים הנעלים, ראוי שלא יתעה האדם לומר שהם דברים של
תוהו, כי ד' אשר עשה לנו את הנפש הזאת תקן אותה עם כל כחותיה. גם כח
המדמה והמצייר, חוקותיהם איתנים ע"פ חכמת אלהים וטובו, וכיון שיש יחש
בכח המדמה והמצייר בין אור הנר המאיר ]את[ המחשך החושי, לאור התורה
המאיר מחשכי הנפש, אותו היחש הוא דבר שיש בו כדי לפעול בזה על זה
ע"פ השימוש ביחש זה בדרך הטוב והישר, באופן המטה את האדם לדרכי
חיים לשמור דרך ד'. והנה הרגילות בנר פועלת באדם ]את[ התכונה שירגיש
כמה טוב הוא האור וכמה קשה היא הישיבה בחושך, מה שבלא הרגל לא
ירגיש כ"כ ויחשוב את האורה רק לדבר של יתרון, ולא לדבר של הכרח
שבהשלמת האדם. וביותר כי ריבוי האור מי שמורגל בו אינו מוסיף ריבוי רגש
של בהירות, שרק ברגע הראשון של הפגישה יכנסו קרני אור רבות לנקודת
הראות ויגרו בעצב הראיה, אבל כפי הערך של ריבוי האור כן יכווץ האישון
ויכניס בתוכו קרני אור מן האור המרובה רק כפי המדה הראויה. מ"מ הרגיל
בריבוי נרות יחשק בהם אע"פ שלא ירגיש כ"כ יתרונם החושי, אלא שכך היא
התכונה הנפשית באדם לאהוב את האורה אחרי שהורגל בה, וההרגל יעמיד את
תכונת נפשו על מכונתה הטבעית. וזאת תהיה לאדם להערה, כי אורה של
תורה, מי שהורגל בה ונהנה מזיוה, מרגיש כמה הכרחית היא וכמה החושך
וחסרון הידיעה רע וקשה, וכפי מדת ההרגל כך תגדל האהבה וההכרה שהאורה
התורית היא תכונה עצמית לאדם, כאהבת האור החושי לעינים הגשמיות.
ובהכשירו לקנות ע"י המוחש את הנטיה לאהבת אורה של תורה, יפותחו בו
ההכנות הטבעיות שעיקרן תלוי ברצון פנימי אמיתי, עד שאף אם סיבות
מקריות הרחיקוהו בעצמו מאורה של תורה יהויין ליה בנים ת"ח. וזהו תלוי
רק בערך הכרתו את אור התורה לענין הכרחי, עד שמי שחסר אותה ידמה
ליושב בחושך בערך מי שהורגל כבר באורה ומכיר את יתרון וטובת האור
הטוב, ע"כ יש כאן ערך מיוחד לפעולת ההרגל, הרגיל בנר.
* * *
דף 54
כט, הזהיר במזוזה זוכה לרירה נאה, הזהיר בציצית זוכה למלית נאה, הזהיר
בקירוש היום זוכה וממלא גרני יין, ישנם אנשים שהשקיפו על מרחב החיים
עם כל התפשטותם, וראו כי נפש האדם בבריאותה היא נוטה לחיות חיים
רחבים, נאותים לפי הרחבתם של כחות נפשו ששואפת להתפשט. חשבו ע"כ
וטעו, שלא ימצא האדם למלא נפשו בחיים, כ"א אם ישים את החיים ההוים
החומריים מקום מרכז תכליתו, שאז ישאף למלא את חק החיים. אבל אם
תעודתו ומגמתו הפנימית תהי' רק יסוד החיים הרוחניים והנצחיים, ויהיו לו
כל עניני החיים הרחבים שבעוה"ז רק בערך הכשר והכנה להשגת קיום התורה
והמצות, יצטמצם אצלו יסוד החיים, ונמצא שיהיו חייו אז שלא כפי טבע *
נפשו האנושית שמתגעגעת לחיים רחבים, ומפני משפט מעוקל זה באו לעשות
הטפל לעיקר. אבל באמת שקר בימינם, כי אע"פ שהרחבת החיים היא נטיה
טבעית באדם, אבל לא מפני זה צריכות אותן ההרחבות המוחשיות להיות
תכלית החיים, אלא יסוד החיים ותכליתם הוא הצד הקדוש שבהם, פרי הטוב
העומד לעד. אלא שכ"כ ישנם מעמדים גבוהים ובקשות גדולות בדרכי ד', עד
שכל הרחבת החיים הטבעים, הכל נתבעים הם לצורך התעודה ההכנית, לרגלי
ההכשר של צד הקדושה שנמצא בפנימיות החיים. ע"כ אל יאמר אדם כי
הזהיר במזוזה, ודאי יסוד מגמתו במושג הדירה הוא למען יקיים על ידה את
המצוה התלויה בה, שמגמתו זאת מתנגדת אל הרחבת עצם החיים שיש בחלק
הטבעי של האדם, אל דירה נאה רחבה והדורה. לא כן הוא, כי עם עשיית
התמצית העקרית שבחיים את היסוד הרוחני התכליתי, מ"מ כל ההרחבות
נזקקות לו, והזהיר במזוזה משו"ה זוכה לדירה נאה. וכמ"כ בציצית, אע"פ
שיסוד השקפתו העקרית בבגדים ויחשו אליהם בעיקרם הוא מצד ערך המצוה
שאפשר להעשות על ידם, לא יצומצם מפני זה כח הנטיה של צורך
ההתרחבות הנטועה בנפש האדם, וזוכה ג"כ לטלית נאה. וה"ה הזהיר בקידוש
היום, אע"פ שמציאות היין אצלו אינה לשמחת החיים ההדיוטית, אל יחשוב
הטועה כי השקפה כזאת גורמת לסגור את דלת הרחבת תענוגי החיים, כ"א
זוכה וממלא גרבי יין. אלא במקום שמי ששמים כל מגמתם התכליתית בדברים
המגושמים לבדם לא יוכלו להתרומם אל קדושת הרעיונות, ולשמח שמחה
דף 55
עדינה בחייהם, ובמלאת ספקם והזקנה תכביד עליהם ידה, ימצאו עצמם
מבוהלים ודעתם מטורפת, לעומת זה קוי ה' שהכירו את החיים בתור אמצעי
הגון, אע"פ שערכו בתור אמצעי לא גרם כלל לצמצומו, אבל גרם להיות
השמחה קיימת בו בכל עת וכל מצב, וההכשר להתרומם אל מרומי הציורים
הרוחניים מאהבת ד' וכבודו, וכל דרכי היושר והטוב נעוצים אצלם בעצם
החיים החושיים עצמם, עד שאותה הדירה הנאה, הטלית הנאה וגרבי היין, יש
להם ערך נעלה ומיוחד בהיותם באים בערך זכות למי ששם כל ענינם רק
כהרחבה אמצעית לתמצית החיים וגרעינם הפנימי שתלוי בהם, הוא צד המצוה
והקדושה שבהם.
ל, רב הונא הוה רגיל רהוה חליף ותני אפתחא דר"א נגרא, חזא דהוה רגיל
בשרגא טובא, אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא. נפקי מינייהו רייא בר אבין
ור"ח ב"א, ר"ח הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשא דרב שיזבי, אמר
גברא רבא נפיק מהכא, נפיק מינייהו רב שיזבי, הנטיה הפנימית להאיר באור
הקדושה, היא מתפשטת ע"י הפעולה המיוחסת לה כנר של שבת, להוסיף עז
בנפש על החפץ החזק להאיר ג"כ באורה של תורה בעולם, למלאות ]ב[אורה
כל מחשך. ובהתפרצה לצאת ע"י פעולת המצוה, היא חלה למצא מקום מעשי
בבנים ת"ח מאירים בעולם את חשכו. והנה הפעולה הרוחנית תתרחב ע"פ כח
המצוה המיוחסת לה לפי ההכנה של מקבל הפעולה. ובאשר בכלל מתחלק אור
התורה למעשי ועיוני, שביותר פרטות היא הלכה והגדה, ויש מי שגבר מאד
בחכמה המעשית וזהו עיקר הגיונו, ויש מי שעיקר השלמתו היא בחכמה
העיונית, כאשר בכלל השכל נחלק לאלה החלוקות מעשי ועיוני, ואע"פ שראוי
לאדם להיות לו יד ושם בשתיהן, מ"מ ודאי בערך אדם גדול נמצא מי שעיקר
יסוד גדלותו מוכנת יותר לדברים עיוניים מופשטים, ויש מי שכח גדולת נפשו
מתגלה דוקא בדברים מעשיים שאינם עיוניים מופשטים. והנה רוב בנ"א
מוכשרים הם לאחת מהנטיות באופן מלא, אמנם נמצאים ג"כ אנשים יחידים
שיש בנפשם כח כפול, וכח העיון שבה לא יעיק כלל לכח המעשי, ויוכל
דף 56
לקנות שני אלה ביחד. מ"מ אם הכנה זו תצא אל הפועל במערכה גדולה בשני
נושאים, יוכל כל אחד מן הכחות להגדל ביותר. והנה פעולותיו של אדם
והנהגתו מורות על כחות נפשו, למשל מי שהוא חכם ידענו שיש בנפשו הכנה
לחכמה, ומי שהוא אומן ידענו שיש בנפשו הכנה לאומנות. אמנם בכלל שורש
ההכנה של החכמה הוא הצד העיוני, שגם החכמה המעשית היא תולדה
מהחכמה העיונית. אמנם שורש ההכנה למלאכה היא החכמה המעשית, כי גם
במלאכה יש צדדי חכמה, "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה... לחשוב מחשבות
לעשות בזהב ובכסף... ובחרשת עץ וגו'"1. ע"כ כאשר תחול ברכת ד' להוציא
מן הכח אל הפועל, ע"י סגולת המצוה, מה שיש גנוז בנפש האב, הנה ברוב
האנשים תהי' סגולתם הגנוזה, בין שהוציאוה אל הפועל ברב או במעט, בין
שלא הוציאוה כלל, מונחת באחת מהנטיות או לצד העיוני או לצד המעשי.
אמנם כאשר נראה באדם שעם חכמתו הוא ג"כ אומן, שזה אות על תכונת
נפשו לאחוז בב' הכחות העיוני והמעשי, כשיתברך להיות יוצא אל הפועל
בבניו בתכלית המעלה, המעולה שבברכות היא שיוצאת אל הפועל כל אחת
מנטיותיו הגנוזות בשני נושאים, כדי שכ"א יהי' בתכלית הגדלות האפשרית.
ע"כ ר"ה דהי' )אומר ע"ד( ]עובר על דלת[ ר' אבין נגרא, שהי' מוכתר בכתר
תורה ורבי יתקרי, ועם זה הי' אומן נגרא שמורה שיש בנפשו הכשרון של
החכמה המעשית מצורף לצד העיון שבו, אמר דנפקי מהכא תרי גברי רברבי,
דכ"א יירש במילואו הסגולה האחת בשלימות מדתה להאיר על ידה לעולם.
ור"ח דהוה חליף דבי נשא דר"ש, דלא ראה שם מופת על התאמת שני כחות
ביחד, לא חפץ בפיזור כח האורה ואמר גברא רבא נפיק מהכא. כי כשיושפע
כל הטוב האפשרי בסוג אחד בנושא אחד תגדל פעולתו, ובהחלק לרבים הי'
כ"א חלוש בערכו. ע"כ יותר טוב ערך האיכות, ואדם אחד גדול יפעול הרבה
יותר מהרכבת כמה אנשים בינונים. אלא שכשהדבר נפרד לערכים מיוחדים
ותכונות מיוחדות אז התחלקות האישית היא יותר נכבדה, כעין חילוק עבודות
במקדש : משוררים ושוערים, מלך וכהן, וכאלה.
* * *
1. שמות לה, לא-לג.
דף 57
לא, דביתהו דר"י הות מאחרה ומדלקת לה, א"ל רב יוסף תנינא לא ימיש
עמוד הענן יומם ועמור האש לילה, מלמר שעמוד הענן משלים לעמוד האש,
ועמוד האש משלים לעמוד הענן, מברה לאקרומה, א"ל ההוא סבא תנינא
ובלבר שלא יקדים ושלא יאחר, אור השבת, המאיר ומענג, המרבה שלום
וקדושה, בהעירו את הלב לאור התורה, אור החיים והשלום הנובע מנחל
קדושת האמונה והבטחון בעז ד' הנקנה בקדושת השבת, בלבם של ישראל,
רומז ג"כ בכלל להאורה הגדולה העתידה להאיר כל מחשכי ארץ, אור ד'
וכבודו בהופיעו בעולם, עת תמלא הארץ דעה את ד', ליום שכולו שבת.
הרחבת דעת התורה ודעת האלקים המה מאורות להכין לבבם של הראויים
לקבל את האור העתיד, ובאשר עת לכל חפץ ע"כ יש להשריש שכל דבר יפה
בעתו. וזה האור בעצמו, שבבא זמנו, והעולם כבר הוכשר ליהנות מאור גדול,
הוא מועיל ומישר ומקרב לאור ד' טובו ואמתו, הנה אם יתאמץ אחד להורידו
ולהאירו טרם בא עתו, לא לברכה יהי' כי לא יוכלו רבים לסובלו, יזוקו ממנו
ויטעו בו, ויהפך על ידם לאפלה מנודחת. אמנם העיקר הוא מה שצריך
להכיר, שכל ההפכים כולם שמסבות מתהפכות הם כולם קשורים זה לזה
ופונים לתכלית האורה האמתית שהכין ד' בטובו שתגלה בבא עתה. ע"כ אין
ראוי להכיר כי התקופה שלפני האורה דבר אין לה עם האורה, לא כן, יחש
גדול יש ביניהן, והיא מכשרת את האורה לבא דוקא ע"י חשכתה. עמוד הענן,
החשיך מעט, וע"י אותה הקדרות יצאה פעולתו, עמוד האש האיר, וע"י
הארתו יצאה פעולתו. כן בתמידות ישנן פעולות יוצאות דוקא ע"י הקדרות
וחשכת אור הדעת, חשכת אור הצדק ואור יראת ד' ואהבתו. מובן הדבר
שאינן פעולות מותרות לעצמן כ"א מחוברות להכשיר את פעולת ההארה והן
פועלות חליפות, בירידה ועליה, עליה וירידה, הכל בסדר ערוך מהמסדר
העליון יתברך. ע"כ עמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים
לעמוד הענן. החול עם השבת ג"כ יש להם יחש זה. ראוי אמנם להראות
שהשבת יש לה יחש גדול עם החול, משפיעה עליו ומקבלת ג"כ ררשם מצדו,
כדי שדוקא ע"י החול תוכר פעולת השבת ותכנה. ע"כ אין ראוי לאחר הדלקת
הנר של שבת עד זמן היותר מאוחר, שהוא כהוראה שאין חלק לחול כלל
דף 58
באותה האורה, לא כן, החול הוכן כדי לקחת ממנו הכשר לאורה של שבת.
ע"כ ראוי שלא לאחר, כדרך שהשלים עמוד הענן לעמוד האש ועמה"א
לעה"ע, להוראת היחש שביניהם והתאחדם. אמנם להקדים ג"כ אינו ראוי יותר
מדאי, להורות שאמנם כאשר האורה מתאחרת ראויה היא להתאחר, ומה שהוא
טוב ונאה ומאיר בעתו לא יעלה יפה שלא בזמנו, כי עת לכל חפץ. ע"כ לא
יקדים ולא יאחר.
* * *
לב. אמר רבא דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן, רמוקיר רבנן הו"ל חתנוותא רבנן,
דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען
מיליה כצורבא מרננן, בהכרת יקרת ערך התורה ישנן שלש חלוקות. יש משער
הערך הנחמד של התורה מצד סגולתה, שהיא אוצר כל חמדה, שראוי מצד
עצם טבע הנפש הטהורה לכסוף אליה. אז יהיה לבבו פונה לאהבת התורה
והוגיה, אע"פ שלא ישער כמה גדולה היא פעולת התורה בעולם, כמה היא
פועלת להטיב לבריות להרבות בהם שלום הנפש והגוף, האושר הכללי
והפרטי, ההוה והנצחי, מ"מ תהי' נפשו קשורה באהבתה. ויש שלא התעלה
להרגיש חמדת יקרת התורה ומעלתה מצד עצמה, אבל עיניו פקוחות ולבו ער
להכיר גודל ערך פעולת התורה בעולם, כמה גדולה ונכבדה היא. זה יבא
לכבד את התורה והוגיה, אע"פ שיחסר לו חוש האהבה האמיתית. אמנם
כשישלם האדם בשתי ההכרות, שיכיר ערכה הנשגב של התורה מצד עצמה,
ביחד עם עוצם פעולתה הגדולה והנכבדה בעולם, בעבר בהוה ובעתיד, אז
יתקבצו יחד בנפש האהבה והכבוד. והם כשיהיו לרגש אחד הוא עצם תואר
היראה השלמה, יראת הרוממות והמעלה, שמחוברת מאהבה וכבוד. ע"כ מצד
נטיית הנפש באהבה שהוא דבר עצמי פנימי, אם שלא הגיע עד הראש להכיר
עמה ג"כ ערך פעולתה, מ"מ יצא אל הפועל בתולדותיו להיותם ת"ח. כי
הנטיה הפנימית של האבות תחול בבנים, הכבוד החיצוני שבא מצד ההכרה של
פעולת התורה בעולם, אם שאינו כ"כ רגש פנימי כאותו הרגש של הכרת
דף 59
הסגולה של עצמות התורה, מ"מ למעשה בקנין פעולה תצא אל הפועל
להזקיקו לבחור בת"ח, במה שיש בזה צד בחירה מעשית, אע"פ שלא נשלמה
אצלו במה שתלוי בנטיה טבעית שהם בנים, כי לזה צריך דוקא נטיה לתורה
מצד סגולתה הפנימית. אבל להחזיק בידו הבחירה המעשית במה שאפשר
בקנין, ודאי מספיקה ההתעוררות מצד ערך של הכרת פעולת התורה בעולם,
והוה ליה חתנוותא רבנן. אמנם מי שהתעלה לקנות לו מושג שלם בערכה של
תורה כפי האפשרי, בחבור ערך הסגולה עם ערך הפעולה, יתחבר כח האהבה
לכח הכבוד, והתולדה שמהם תהיה יראה טהורה, יראת המעלה והרוממות,
המורכבת מרגש הכבוד והאהבה יחד. כיון שהכרתו מושלמת בהרחבת סעיפיה,
תפעול עליו להכריעו עצמו לכף זכות ולנטות שכמו לסבול עולה של תורה,
מה שחצי ההכרה לא הי' אפשר לה להניעו לידי כך. אמנם אם גם הכשרונות
השכליים שלו אינם נאותים לכך, ישנם דברים רבים שהרגש הטהור כשהוא
שלם ומזוקק הוא קולע אל השערה, באופן שוה אל עמק החכמה עם בירוריה.
ע"כ זה האיש שהרגש שלו בתום דרכו וטהרת לבבו כ"כ גדול וברור הוא, עד
שקנה לו שני המושגים יחד, מיקרת התורה מצד ערך עצמה ומצד סגולת
פעולותיה, שהתאחדו בו האהבה והכבוד גם יחד, ראוי הוא שכל דבר המתיחס
להנהגת היהדות תהיה לו בהם ידיעה כללית מורגשת. כי דברים רבים ישנם
בהנהגה, שלא עיקר ההכרעה תוכל להבחן ע"י פרטיות של ידיעה מחקרית
שכלית, כ"א ע"י רגש פנימי טהור ונשא. וזה אפשר לאיש התם ומתמם באמת
לזכות לזה. ע"כ במקצע זה כאשר יחוה דעתו ישתמעון מיליה כצורבא
מרבנן.
* * *
לג, שאול שאילתא זו לעילא מר' תנחום רמן נוי, מהו למכבא בוצינא דנורא
מקמי באישא בשכתא, המעשה והמחשבה העיונית כשהם נערכים זה לעומת
זה, יחשב המעשה בערך קרוב ונמוך והעיון הבא על ידו בערך רחוק נשגב
ומתעלה. מתוך התשובה ניכר ששאלה זו נשאלה לא רק מצד המעשה שבה,
דף 60
כ"א מצד ההערכה העיונית שראוי להתעורר מצדה על כלל ערך החיים
האנושיים, שהוא יותר מרומם ורחוק מגוף המעשה הפשוט הקרוב לו לאדם.
ע"כ מתוארת שאלה זו שנשאלה לעילא, בערך עליוני משאלות השכיחות
הנדרשות רק לענין המעשה שלהן הקרוב, כדי שיהיה מקום לרגש לשוטט
בדברים הגיוניים כלליים לא שאלו על כלל מציאות חילול שבת במקום
סכנה, כ"א על פרט דכיבוי נר מפני ההערה ההרגשית שיש בזה, שמזה ידענו
שראוי לנו להשתמש בכל ענין שמזדמן לנו להוציא אל הפועל רגשות טובים,
ודברי שכל הצפונים בעומק הנפש, שעל ידם יאירו ענינים מאורה של תורה.
ולפעמים אע"פ שהניצוצות הבודדים אינם מתקשרים עם הכלל ההגיוני
המעשי, אין בכך כלום, כי כשם שיש תכלית נעלה מצד החכמה העליונה
בקשרי הכללים כולם וערכם למעשה ולעיון, כך יש ג"כ ערך גדול לכל פרט
ופרט מיוחד בהיותו ראוי להעיר על ידו דברי חפץ, אע"פ שאינו מתקשר
ומתיחש אל כל הכלל, "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף"1.
* * *
1. שיה"ש א, יא.
דף 61
הרלקת המנורה
דרוש על הכתוב: "בהעלאך את הנרות"
לשון הפסוק שאמר: "בהעלאך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת
הנרות"א, נראה שעשה עיקר צואת ההדלקה מה שיהיו הנרות אל מול פני
המנורה, ולכאורה זהו רק פרט אחד קטן ועיקר ההדלקה היא המצוה העיקרית
בזה. ובמד"ר פ' זו: "ד"א 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' שלא
תהיו מבזין על המנורה, הוי 'כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן
הבדיל ביד זרבבל שבעה אלה'ב, 'אלה' זו המנורה, 'שבעה' אלו שבעת הנרות
כנגד שבעה כוכבים שמשוטטין בכל הארץ, כך הם חביבין שלא תהיו מבזין
עליהן"ג. וראוי לבאר איך הי' עולה על הדעת לבזות חלילה על המנורה, ולמה
הי' צריך אזהרה בזה יותר מבכל המצות שבתורה, ובמה יתוקן זה במאמר :
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
והנה חז"ל אמרו סימן להרוצה שיחכים ידרים, ממה שמנורה בדרומד,
ראינו שסגולת המנורה שתאיר אור החכמה בישראל. אמנם החכמה היא אחת
בעיקרה, אבל כ"א יקבל החכמה כפי הכנת טבעו, והדרך לבא אל עומק
החכמה הוא שכ"א ילך בדרך שטבעו מורה ע"ז, שזה אות שלכך נוצר. והנה
לפעמים ידמה אדם שכ"כ גבר שכלו, עד שא"צ כלל ללכת ע"פ טבעו
ומדותיו, שכבר הוא משכיל בעמקי החכמה למעלה מכל טבע ומדה שבו. מ"מ
ידענו כי לא יצדק דבר זה לגמרי, כי עכ"פ לכך יצר השי"ת את כל אחד
בטבע מיוחד והכנה מיוחדת כדי שיקבל עניני השלמות לפי ענינו, ובזה יושלם
רצון השי"ת בכלל המציאות, שמקיבוץ כ"א להשלים את שלו תבא השלמות
הכללית. והנה שבעת כוכבי לכת פועלים על מזג האדם ותכונתו, כדחז"ל בפ'
מי שהחשיך: "מאן דבצדק יהי גבר צדקן וכו'"ה, ובודאי סלל השי"ת לכ"א
א( במדבר ח ב. ב( זכריה ד י. ג( במדבר רבה פרשה טו ז. ד( בבא בתרא
כה:. ה( שבת קנו.
דף 62
מסילה מיוחדת איך שיאיר עליו אור התורה לפי דרכו וענינו. אבל הדבר
העיקרי בזה הוא שלא ילך בדרך טבעו לגמרי כאילו הי' רשות בידו לברור
לו דרך לעצמו, כי כבר אמר השי"ת: "הקהל חקה אחת לכם וגו'"י, אלא
שצריך שיכין עצמו לקבל אור התורה לפי ענינו ותכונותיו, אבל העיקר
שתהי' קבלתו רק מאור התורה המיוחד ששם במקורה היא אחדות החכמה.
ע"כ אמר: "בהעלתך את הנרות", ובזה תהי' הסגולה לכל נר, המורה נגד א'
מז' כוכבי לכת, להגביר שפע החכמה ע"פ עומק דרך המדה הנאותה לאותן
האנשים מבנ"י השייכים בטבעם למדה זו, צריך עיקר השמירה ש"אל מול פני
המנורה" שהיא אחת "יאירו שבעת הנרות", להורות שהסתעפות הפרטים אינם
דרכים מיוחדים, כ"א כולם מקבלים אור החכמה האחת שהקב"ה מאיר לעולם
כולו בכבודו ע"י התורה. וביאר: "וזה מעשה המנרה" שהיא מקשה', להורות
על אחדות כל החכמות, וכל הדרכים שמתחלקים לפי טבעי האנשים כולם
באים מצד אחדותה. ע"כ אמר שבא מקרא זה של "מול פני המנורה" לומר
שלא תהיו מבזין על המנורה, כשתראו סגולת המנורה בשבעה נרות להאיר
לכ"א בדרך פרטי, תאמרו שאין זו הדרך המעולה, שהרי כשיתעלה האדם יבא
אל שורש החכמה הכוללת באחדותה כל הדרכים כולם. ע"כ אמר, אמת הדבר
כי עיקר החכמה היא בדרך ההתאחדות של כל הדרכים, אבל זאת הקבלה של
ההתאחדות הזו א"א כ"א ע"י אמצעות כ"א לטבעו. והעד שהרי ברא השי"ת
שבעה כוכבים המשוטטים בכל הארץ שהם פועלים על כל דרכי בנ"א, ולמה
ברא דברים שיפעלו לחלק דרכי בנ"א, אלא שידע ית"ש שזו היא השלמות
הנרצית שכ"א יבא להשגת אמתת אחדות החכמה ע"י חילוק הדרכים של
כאו"א ע"פ מדותיו. א"כ חביבים הם הנרות כשבעה הכוכבי לכת, שהם
פועלים ומשלימים את פעולתם.
והביא הכתוב שאמר : "ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל". כי
הכתוב אומר: "בחכמה יבנה בית"ח, ופרטי החכמה כשהם מחולקים בהשגת
כאו"א, הם כדמיון אבנים מפוזרות שמהן יוסד בנין. וכשיבא משיח צדקנו, אז
תקובץ שלמות החכמה מכ"א מישראל כפי מה שהשיג בעמלו לפי דרכו, ויבנה
מזה בנין אחד. וזו ההתחלקות תביא הוד והדר בסידורה, וההתחלקות נולדת
ו( במדבר טו טו. ז( שם ח ד. ח( משלי כד ג.
דף 63
מצד חילוק הטבעיות והמזגים של כאו"א. ע"כ אמר: "כי מי בז", מי יוכל
לבזות, "ליום" פי' ביום שתבא התכלית, "קטנות" את כל השגה קטנה, הבאה
לפי טבע ומזג של כאו"א. ומפרש ש"שמחו וראו את האבן הבדיל", שהיא
כלי במה לישר הבנין ולאחדו, יראו "ביד זרבבל". "שבעה אלה עיני ד' המה
משוטטים בכל הארץ"ט, כי השגחת השי"ת על האדם היא כפי ערך חכמתו
ומעשיו, ע"כ ההכנה של כ"א נקראת "עיני ד'" שהיא סיבת השגחת ד' עליו,
והן משוטטות בכל הארץ, ומפוזרות בלב כל אחד ואחד לפי הכנתו. וביד
זרובבל תהי' אבן הבדיל ליסד מכל אלה בנין גדול שיתאחדו אל מול פני
המנורה, ע"כ ישמחו. ולכן היתה האזהרה גדולה שבהעלותו את הנרות, לעורר
טבע שפע החכמה המיוחדת, כ"ז שעדיין היא מחולקת, אבל תהי' באופן
שתהי' אל מול פני המנורה שהיא באחדות אחת, כדי שיגיע מזה ענין
ההתאחדות לעת קץ.
)מכתי"ק מדבר שור, הדרוש הששי(
ט( זכריה ד י.
דף 64
הכלי יקר דקדק דבפרשת מנורה בתצוה כתיב )שמות כז כא( "באוה"מ" קודם
ואח"כ "מחוץ לפרוכת" ובפרשת אמור )ויקרא כד ג( כתיב מתחילה "מחוץ
לפרוכת" ואח"כ "באוה"מ". ולע"ד ענין המנורה היה רומז להשפיע השכל על
כלל ישראל. והנה השפעת השכל יש בזה גדרים, מעשה המצות אע"פ שלא
יהיה בהן שכל מ"מ המעשה נרצה. החובות התלויות בלב העיקר בהן השכל,
אח"כ למעלה בקודש טעמי מצות, "במופלא ממך אל תדרוש" )חגיגה יג א(.
והנה למרע"ה שנתגלו מ"ט שערי בינה גם טעמי מצות כמש"כ )במדב"ר יט
ו( לך תורה ולהם חוקה, אלא לכל עדת בני ישראל אי אפשר להאיר בנר
השכל במקום ]?[ טעמי המצוות.
והנה לכך היתה המנורה באמצעית ]המקדש[ להורות כי העזרה המיוחדת
למעשה, גם בלי אור השכל יש לה מקום בפעולות כל המון עם ד' המקיימים.
והק"ק אי אפשר לאור השכל לשלוט בו, וההיכל מיוחד לזה.
הנה מצד משרע"ה היה אפשר גם בקה"ק להאיר במנורה, אלא שהעיקר
בעבור כלל ישראל, ע"כ א"א כי אם עד מקום שידם משגת, ונמצא הטעם
העיקרי אצלו הוא שלא יהיה בעזרה המכוון כנגד המעשה ששם בלא שכל ג"כ
יש תיקון, ומה שאין להכניסה בקה"ק הוא טפל לטעם הראשון שהוא רק מצד
כלל ישראל ולא מצד משרע"ה בעצמו. ואצל כלל ישראל הדבר בהיפוך, עיקר
הטעם שא"א להכנס במכוסה, והוא יותר מוזהר ממה שאין מקום למנורה
במעשה, שמ"מ ראוי להיכנס בגבול שכל, אלא להורות שאינו מעכב.
ע"כ התחלת קדושת המנורה נתקדשה ע"י משרע"ה, ע"כ נאמר תחילה
"באהל מועד", היינו שלא יהיה בעזרה, והטעם הטפל אח"כ, "מחוץ
לפרוכת", שלא יהיה גם בפנים בקה"ק מצד ישראל, אע"פ שמצד מעלת משה
היה אפשר שמה. ובפרשת אמור לענין ההערכה התמידית אמר לאידך גיסא
שהעיקר שיהיה מחוץ לפרוכת, של"י ]שלא יעכב?[ השכל ולא יעבור חוקו,
"פן תשבענו והקאתו" )משלי כה טז(, ואח"כ הטעם השני באוה"מ ולא בעזרה,
להורות שמקומו במקום חובות הלב שהוא העיקרי לשכל.
)מכתי"ק(
דף 65
שאלני ח"א ע"ד המדרש, שנכתבה מצות הדלקת נרות המנורה ג"פ בתורה
הה"ד )ישעיה מב כא( "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". ונראה לפרש
עפ"ד הגמ' בחולין פ' אלו טריפות )חולין סו ב(: לכתוב רחמנא קשקשת ולא
בעי סנפיר אלא יגדיל תורה ויאדיר. ולכאורה מוקשה איזו הגדלת תורה הוא
לכתוב דבר מותר, ותו כל דיוקי המקראות יפלו עפי"ז. אלא נראה, שאע"פ
שכשאנו עסוקים בדין והלכה מהלכות התורה עלינו למצוא בכל דיוק איזה
ענין של הלכה, מ"מ אפי' נמצא לימוד אחר, שאינו הלכה כ"א ידיעה אחרת
בעלמא, ג"כ הוי הגדלת תורה, שמ"מ נוגעת ידיעה זו לתורה. א"כ נהי
דלענין מעשה לא נפ"מ לנו כלל במה שחשיב סנפיר לסי' טהרה, מ"מ ידיעה
זו נצמחת לנו מזה, שגם סנפיר הוא גורם לטהרה, וזוהי הגדלת תורה. וה"נ
דכותה אמרינן בפ' אלו דברים )ברכות נב ב(: נהורי טובי איכא בנורא, ופי' ג'
אורות באור: לבן ירוק כו', ע"כ אפשר לחקור אם בכל חלק הוא חלק
מהמצוה או שהוא מצוה א' כיון שאי אפשר זה בלא זה, ע"כ נכתב ג"פ.
ודו"ק.
)מכתי"ק(
דף 66
דרוש לפרשת וישב
במדרש רבה: '"וישב יעקב'א, כך אמרו חכמים: 'אלה תלדות יעקב יוסף'ב,
התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו, כלום הלך יעקב אצל
לבן אלא בשביל רחל, התולדות הללו היו ממתינות עד שנולד יוסף, הה"ד :
'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף', כיון שנולד שטנו של אותו רשע: 'ויאמר
יעקב אל לבן: שלחני ואלכה וגו"ג. מי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלן
יוסף, הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף, הה"ד: 'ראוך מים אלהים ראוך
מים יחילו'ד 'גאלת בזרע עמך בני יעקב ויוסף סלה'ה"י. ובמ"א אמרו חז"ל:
"כל ישראל נקראים על שמו של יוסף שנאמר : 'נהג כצאן יוסף'ז"ח. וראוי
לבאר מהו ענין יוסף, ובמה כחו גדול במה שרומז אל המקום אשר לו בפעולת
כלל ישראל עד שכל ישראל נקראי' על שמו, מה שא"כ בכל השבטים שאינם
נקראים על שמם כ"א יהודה שעל שמו נקראו מפני שזכה במלכות, אבל יוסף
הלא לא זכה במלכות קיימת לדורות ובמה איפוא יקרא כל ישראל על שמו.
גם ראוי לבאר כפי האפשרי בעה"י מהו ענין התרין משיחין דאמרו חז"ל,
משיח בן יוסף ומשיח בן דודט, אשר פעולת משיח בן דוד לא נעלמה מעין
כל שהוא היושב על כסא דוד להכין לסעד כסא ד', אבל משיח בן יוסף מה
ענינו. גם לבאר למה דוקא יוסף הוא שטנו של עשו, ולא אחר מהבנים שכולם
זרע קודש מטע ד'. וכאשר נחדור להתבונן בדברים הללו אולי יתבאר לנו
בע"ה קצת תוכן השנאה של האחים הקדושים הללו מה ראו על ככה ומה
הגיע אליהם כי הכל מיד ד' היתה זאת. אבל עלינו לדעת כי קלקולם של
גדולי עולם הללו לא יסוב ח"ו על מרכז של פחזות ורע נפש, כ"א קשור
בעומק מועצות ודעת. ואם כי החטיאו המטרה, אבל גם חטא זה נעשה לברכה
א( בראשית לז א. ב( שם שם ב. ג( שם ל כה. ד( תהילים עז יז. ה( שם שם טז.
ו( בראשית רבה פרשה פד ה. ז( תהילים פ ב. ח( מדרש תהילים מזמור ג. ט( עי'
סוכה נב.
דף 67
לדור אחרון, וכדחז"ל במדרש תנחומא, עבירתם של שבטים כלכלה את
העולסי, וכבר הארכתי בזה בע"ה במק"א, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע.
הנה בראש כל עלינו לדעת כי סגולת ישראל, ופעולת סגולה זאת בין
בנוגע לעצם קדושת עם ב"י עצמם בין הנוגע לכל העולם כולו, תלוי' בב'
דברים, וכל אחד מהם יש לו תוכן בפ"ע, אם שמתאחדים ומתלכדים יחדיו
ובקנה אחד עולים, אבל הם שני דברים נפרדים בפועל והנהגה.
הדבר הא' הוא קדושת ישראל מצד עצמם "כי יעקב בחר לו יה ישראל
לסגלתו'"א, "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו"יב. והסגולה הזאת של בחירת
ישראל מצד עצמם וקדושתם אינה תלוי' כלל בשום תנאי בעולם כ"א בבחירת
כל הדברים הטבעיים על טבעם, שאינם כלל תחת ענין הבחירה והמעשים.
ע"כ דימה הכתוב חוזק בחירת סגולת ישראל אל חוקי הטבע שהם איתנים
וקיימים, לא יזוזו מטבעם בשום מקרה להתבטל כליל. ואמר הנביא : "כה אמר
ד' לתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה יגע הים ויהמו גליו
ד' צבאות שמו, אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ד' גם זרע ישראל ישבתו
מהיות גוי לפני כל הימים, כה אמר ד' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי
ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ד''"ג.
שהכתובים הללו מבארים שני ענינים, האחד שבחירת ישראל בחירה קיימת
וקבועה היא ואין שום דבר בעולם שיוכל לגרום ח"ו ביטולה, והשני שאינה
תלויה בטעם מושג ע"פ שכל האנושי, שלזה הי' צריך השלמה של מעשים
ומדות מוחשת. ע"כ אמר שכמו שחוקות הטבע חזקות הן, כמ"כ חזקה מציאות
בחירת ישראל, עד שביטולה א"א כלל, ואינה תלוי' בשום בחירה וענין. ועוד
אמר שכמו שעומק פנימיות הכוחות הוא נעלם, ואינו מושג בשכל האנושי במה
כחם גדול לפעול פעולתם ומהו הכח הרודה בהם, כן א"א להשיג כלל במה
תלוי' בחירת ישראל. כי אפי' בקלקול של כל המעשים והמדות בתכלית
ההשחתה ח"ו, אעפ"כ לא זז מחבבם ומקרי בני'ד, וזהו דבר תלוי בסגולה
פנימית שאינה מושגת כלל. ע"כ אמר על הראשונה שהיא ענין חוזק כח
י( תנחומא כי תשא ב. יא( תהילים קלה ד. יב( דברים_ , ,ל_ . ב ט. יג( ירמיה לא
לה-לז. יד( עי' קידושין לו.
דף 68
בחירה זו "אם ימשו החקים האלה וגו'", ועל גודל עומק בחירה זו והסתרתה
מצד היותה בלתי תלוי' כלל במעשים ומדות אמר: "אם ימדו שמים וגו'
ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס וגו' על כל אשר עשו". כלומר שאם
היתה בחירת ישראל מושגת בשכל מצד יתרונם לבד, הי' השכל מחייב ח"ו
שתתבטל בחירה זו בביטול היתרון בקלקול מעשיהם. אבל דבר זה תלוי
בענין פנימי, סגולה עצמית שאין להשיג כלל, שלמות נסתרת בעומק הנפשות,
דומה לעומק סגולות החקים הטבעים אשר סוד דרך התחלתם א"א כלל להגיע
בבינת האדם ולא בשום מחקר. ע"כ אין כח בשום שכל ומחקר לדעת על מה
נוסדה בחירת עם זו קנה צור ישראל לסגולתו.
הענין השני בסגולת ישראל הוא סגולת בחירת ישראל מצד התורה.
שהתורה היא שלמות נוספת על שלמותן של ישראל, והיא ג"כ נתנה בברית
שגם היא לא תעבור מהם לעולמים כדכתיב: "כי לא תשכח מפי זרעו"טי,
וכמשה"כ: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"ט', דקרא
בברית דתורה ג"כ משתעיי כדחז"לי' וכמש"כ: "ואני זאת בריתי וגו' ודברי
אשר שמתי בפיך וגו''"ח, דימה ג"כ ברית התורה אצל ישראל לחוזק דברים
הטבעיים שהעברתה וביטולה נמנעים.
ובכלל אלה השני ענינים הם ברית המילה וברית התורה. שהתחלת בחירת
ישראל נמצאת משעה שצוה השי"ת ברית המילה לאברהם אבינו ע"ה, שאז
נאמר: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך"יט, שזה היעוד שיהי' השי"ת
לאלהים לזרעו אחריו לעולם. שכיון שחל שם שמים על ישראל לא יתבטל
לעולם כמ"ש חז"ל ע"פ: "אשר נשבעת להם בך"כ, "אלמלא נשבעת להם
בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה,
ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי
עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים"כא. כמ"כ כיון שנקרא
שמו של הקב"ה על ישראל זרעו של אברהם אי אפשר כלל שתהי' בחירה זו
בטלה. ובודאי שתי הבריתות הללו יש לכ"א מהן פעולה ומקום בהנהגת כלל
טו( דברים לא כא. טז( ירמיה לג כה. י?( שבת לג. ועי' פסחים
סח:. יח( ישעיה נט כא. יט( בראשית יז ז. כ( שמות לב יג. כא( ברכות לב.
דף 69
ישראל, וכ"א מהנה הי' הצורך נותן שתשתרש בהנהגת השבטים שהם הבונים
הפרטיים של כלל ישראל להיות על ידם לגוי קדוש הראוים לבחירה אלהית
תמידית.
והנה מאחר שכל השתדלות האבות היתה כמו שכתב הרמב"ם במו"נ ח"ג
להקים אומה אחת המכרת את השי"ת והולכת בדרכיוכב, ודאי ידעו ג"כ
שעתיד השי"ת להתגלות עליהם בגילוי הנבואה לתן להם תורה ואז תהי'
השלמת הבחירה האלהית. אבל איזו משתי הבחירות הללו תהי' עקרית ושולטת
על חברתה עד שתהי' חברתה בטלה אצלה בתור תכלית שהאמצעי בטל לה,
מהו התכלית או האמצעי, אם בחירת ישראל מצד סגולתם העצמית היא
התכלית והתורה היא אמצעית לבחירה זו, או שהתורה ושלמותה היא התכלית
העקרית ובחירת סגולתן של ישראל מצד עצמן היא הכנה לשלמות זו של
התורה, דבר זה הוא שאלה גדולה ראוי' לחקרה ולהבינה. ובאמת אמרו חז"ל
במדרש שהתורה נבראת בשביל ישראלכג.
והנה יעקב הי' כלול שני מיני השלמיות ביחד, הוא הי' חותם האמת
והקדושה של האומה הישראלית בקדושת מדותיו מצד עצמן, גם הי מאד
מוכן אל שלמות התורה. ע"כ הי' "איש תם, ~שב אהלים"כד, "איש תם" בלא
חסרון ודופי בקדושת נפשו הטבעיית והקנוי' ג"כ, "ישב אהלים" של תורה
להכשיר עצמו לקדושת התורה.
והנה להנהיג וליסד בכלל האומה ההנהגה ע"פ קדושת התורה מנקודת
האמת שע"פ התורה לבדה, דבר זה הוא מעלה גדולה ועליונה, מ"מ רבים
יהיו עפ"ז שלא יהי' להם חלק ונחלה בקדושת ישראל אותן שריפו ידיהם מן
התורה, מכללה. ובאמת רצון השי"ת לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח,
ע"כ תהי' תועלת גדולה ע"י התיסדות ההנהגה האלהית באומה ודבוקם בשמו
ית' ג"כ מצד עצמיות קדושתם של ישראל, וכמש"כ : "זה יאמר לד' אני וזה
יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לד' ובשם ישראל יכנה"כה. והנה יוסף הי' זיו
איקונין שלו דומה ליעקבכי והי' דומה לו בכל מקריוכ', ועיקר
כב( פרק נא. כג( קהלת רבה פרשה א ד. כד( בראשית כה כז. כה( ישעיה מד ה.
כו( בראשית רבה פרשה פד ז. כז( תנחומא וישב סוף פרשה א.
דף 70
מבטו של יעקב אע"פ שהי' כולל ב' השלמיות הללו, מ"מ כל מעינו הי'
בתורה, ע"כ אפי' כבוד אב ביטל כדי לעסוק בתורה י"ד שנה שנטמן בבית
שם ועברכח. גם אל יוסף מסר כל חכמתוכט, והי' עיקרו של יוסף קבוע
בשלמות התורה, ע"כ נאמר עליו: "כי בן ז"נים הוא לו"ל כדמתרגמינן : "ארי
בר חכים הוא לי'"לא. וזה הי' דרך עבודת הקודש אשר לו ג"כ, והי' מתאמץ
שיהי' דרך זה העיקרי בהנהגת ישראל. והנה להגן על ישראל בפני אויביהם
הרוצים לעקר ולקעקע בצתם ח"ו העיקר הוא שמירת התורה כדכתיב: "אני
חומה"לב, ודרשו חז"ל: "אני חומה זו תורה"לג. ע"כ כח של יוסף הוא העיקר
בהבטחת שמירתן של ישראל, ע"כ הוא שטנו של עשי, כי אור התורה הוא
משמר קדושתן של ישראל בגלות. אבל לענין עצם המעלה של ישראל
בתוספות שלמות, דבר גדול הוא מעלתן מצד עצמם, ע"כ נתינת התורה היתה
ע"י כפיית הר כגיגיתלד, להורות שיש לישראל מעלה גדולה ונעלמת שזאת
המעלה היא עצמית בהם, והיא מגיעתם אל קדושת התורה ג"כ.
ובאמת מצינו הנהגה של הנבואה שהיא מיוחדת לישראל מצד עצם
קדושת נפשם, כמש"כ : "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"לה,
והיא מעלה זולת מעלת התורה. והנה יש לנבואה הנהגה בישראל אבל היא
מצומצמת מאד, שהרי "אין נביא רשאי לחדש דבר"לו, ואפי' לקבע הלכה
לטהר את הטהור חכם רשאי ולא נביא, וכדחז"ל במשל דחכם ונביא למה הוא
דומה, למלך ששלח שני שרים למדינה, לא' אמר אם יראה לכם חותם שלי
תאמינו בו וא"ל לא תאמינו בו, ולא' אמר אפי' אינו מראה לכם חותמי
תקבלו דבריו, כך נביא אינו נאמן כ"א ע"י אות ומופת וחכם נאמן אפי' בלא
אות ומופתל, גם יש ביד חכם ע"פ התורה לחדש דברים הרבה משא"כ
בנביאלח. והנה האחים הקדושים הי' דרכם ושיטתם להגדיל מעלת ישראל מצד
קדושת נפשם ג"כ בהנהגה, שתהי' היא העקרית, והנהגת התורה שהיא קדושה
נוספת להם טפלה לה ונסמכת אלי'. לא כן היתה דעת יוסף ודרכו, כ"א להיות
כח( מגילה יז. כט( בראשית רבה פרשה פד ח. ל( בראשית לז ג. לא( תרגום
אונקשס שם. לב( שיר השירים ח י. לג( פסחיס פז. לד( עי' שבת פח. לה( שמות לג
טז. לו( יומא פ. לז( ירושלמי ברכות פרק א הלכה ד, שיר השירים רבה פרשה א ב.
לח( שבת קד.
דף 71
בר חכים, ושתהי' הנבואה שהיא מצד עצם קדושת ישראל נסמכת וטפלה אל
הנהגת התורה.
והנה הטבע משועבד אל התורה כמו שהאריך בזה החסיד בחוה"ל, וכמ"כ
הוא משועבד אל הנבואה, שגם הנבואה היא למעלה מכל עניני הטבע. ומצינו
לפ"ז שתי פעולות בנבואה וכמ"כ בתורה. הא' היא לענין הידיעה והחידושים,
שישנם חידושים נבואיים בידיעת התורה והחכמה וישנם חידושים תוריים מצד
חכמת התורה. והנה התורה נמשלת בשם שדה וכן החכמה בכלל, והת"ח
נקראים עפ"ז בס' זוה"ק בשם מחצדי חקלאלט, ובדברי חז"ל בגמ': '"הבאים
ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל'מ, תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל
שעושין ציצין ופרחים לתורה"מא, וכמו שדרשו חז"ל: "ורב תבואות בכח
שור"מב וכמ"כ: "ומי אהב בהמון לו תבואה"מג, על תבואתה של תורהמד.
וכמ"כ יש ענין השליטה על הטבע, שהתורה שולטת והנבואה ג"כ, שתיהן על
הטבע, מ"מ כיון שהתורה שולטת על ענין הנבואה שהיא מיסוד קדושתם
העצמית של ישראל, כמ"כ שליטת התורה שעל הטבע גדולה משליטת הנבואה
שעל הטבע. וע"ז מוסבים שני חלומותיו של יוסף. באמרו תחילה: "והנה
אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה"מה שרומזים על אלומות משך החכמה,
שגם אתם מצד כשרון הנבואה שבאה מצד עצמיות הקדושה של ישראל, גם
אני מצד מעלת התורה המיוחדת, שנינו יחד נקצור פרי חדש משדה החכמה
והתורה. אבל "קמה אלמתי"מה שהדברים שע"פ התורה הם קיימים לעולם,
"דברי חכמים כדרבנות"מי, "וגם נצבה"מה, משא"כ שלמות הנבואה אינה כ"א
להוראת שעה, גם אין לה ממשלה קבועה כי א"א להורות נגד התורה ע"פ
הנבואה בדבר קבוע כלל, "והנה תסבינה אלמ.תיכם ותשתחוין"מה ובטלות
ונכנעות "לאלמתי", מצד חידושי התורה ע"פ דרך החכמה. ודבר זה נוגע
לעילוי דרכו ע"פ חכמת התורה מדרכם ע"פ הנבואה וקדושת ישראל, מצד
פעולות הידיעות שיוצאות מהן. ע"כ גדלה שנאתם, כי הם חשבו שקביעות
הנהגת ההשלמה נחוצה דוקא ע"פ הנבואה, ועיקר השלמות יהי' דוקא מצד
לט( ז~הר ויחי רטז. ועוד. מ( ישעיה כז 1. מא( שבת קמה:. מב( משלי יד ד,
סנהדרין מב. מג( קהלת ה ט. מד( מכות י. מח( בראשית לז ז. מו( קהלת יב יא.
דף 72
קדושתן של ישראל העצמית. וממילא רצו שתהי' הנהגת הנבואה שולטת על
התורה, ושיהי' ביד הנביא להורות על כל משפט ולסדר כל הנהגה. וחשבו
שדוקא בזה יושע ישראל, ויוכלו לדעת דרך ד' בידיעה אמיתית, לא ע"פ
מהלך השכל האנושי בתולדות התורה. אח"כ הוסיף עוד בחלומו לראות
ולהודיע מעלתו שהיא מעלת התורה על מעלתם מעלת הנבואה גם בהנהגה
ושלטון על הטבע. כי השמש והירח ואחד עשר כוכבים שבהם נרמזו שתי
רמיזות, כוחות הטבע כולם הבאים בכלל מתנודות הגרמים השמימים, גם כח
שליטתם שעליהם שזה רמוז במספרם, כמספר שבטי ישראל זולת יוסף, שהם
משתחוים כולם לו, להורות כי גדל כח שליטת התורה על הטבע משליטת
הנבואה, ששליטת הנבואה אינה כ"א לשעה בעשיית הניסים הפרטיים, משא"כ
שליטת התורה על הטבע היא שליטה קבועה וקיימת. וי"ל שזהו מה שאמרו
לו אחיו אחר החלום הראשון שהוא חלום האלומות "המלך תמלך עלינו אם
משול תמשל בנו"מ', כי המלוכה ענינה הוא מצד חכמת המלך ועצתו החכמה,
שראוי לבטל כל עצת זולתו להסכמתו ועצתו, כי כמלאך ד' המלך המולך
ברצון השי"ת, אמנם הממשלה היא מצד כח ועז מלך, ע"כ מלך מלשון
המלכה ועצה. ע"כ אמרו לו: הנה חלום האלומות מורה על יתרון הידיעה
שע"פ דרכך שדרכנו יתבטל נגדו, אבל אנחנו נכיר מזה שלא בזה יהי' סוף
דבר, כ"א לענין הממשלה בהנהגה ג"כ תרצה לבטל ממשלתנו על הטבע מצד
הנבואה שהיא מצד קדושה העצמית של ישראל אל הנהגתך, א"כ לא במלוכה
לבד תספיק כ"א גם בממשלה. וכאשר פתרו כן הי', כי אח"כ סיפר להם ענין
חלום השמש והירח וי"א כוכבים שמורה על ממשלתו עליהם ביחש ההכנעה
של כח הטבע אל התורה ואל הנבואה. ע"כ דבר לא דברו בחלום השני, כי
כבר ידעו כי זה יהי' סוף דבר ע"פ התחלת החלום הראשון.
והנה יוסף הביא את דבתם רעה אל אביהם, היינו כל החסרונות שיצאו
אם תהי' הנהגת הנבואה שולטת על הנהגת התורה. והנה מקור מעלת התורה
ומעלת הנבואה, כאשר נראה שהאבות והאמהות שניהם הורישו לישראל כל
אחד קדושה מיוחדת. ונראה שמעלת התורה רק מכח האבות באה, כי אתתא
לאו בת תורה היא. משא"כ כח הנבואה, יד האשה, האם, גדולה בזה, כי
דף 73
לחומר הנאות לנבואה דרושה השלמת האם מאד, כענין אשרי יולדתו
דריב"חמח, וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין ע"פ: "ומה בר נדרי"מט שהיתה נודרת
שיהי' לה בן הגון לנבואה3. גם כ' רש"י בפי' החומש ע"פ: "כל אשר תאמר
אליך שרה שמע בקלה"נא "בקול רוה"ק שבה, למדנו שהי' אברהם טפל לשרה
בנביאות", ונלמד משרה לכל האמהות שזכותן וידן גרמה כח הנבואה ביחוד.
ע"כ אם יהי' עיקר מעלת ישראל והנהגתן ע"פ התורה שהיא מכח האב, אין
חילוק כלל בין השבטים שכולם בני אב אחד יעקב אבינו ע"ה, ולא ניכר שוע
לפני דל. משא"כ כשתהי' עיקר המעלה ע"פ הנבואה, אז אף שודאי גם מעלת
האמהות בלהה וזלפה גדלה מאד, שזכו לבנות בית בישראל, מ"מ לא הגיעה
מעלתן למעלת האמהות, שהרי אמרו חז"ל: "אין קורין אמהות אלא
לארבע"נב. א"כ מצד מעלת הנבואה, אם היתה היא העקרית, יש חילוק גדול בין
בני הגבירות ובני השפחות.
ויש עוד ענין, שאם היתה הנבואה שלטת גמורה בכל עת ובכל שעה בכל
הנהגה כוללת ופרטית, שהי' נמשך ענין מה שאי אפשר שימשך מצד התורה
כלל. והוא כי קדושת ישראל ביחוסם היא הגורם הגדול להשראת שמו ית'
עליהם, וכמש"כ "שבטי יה עדות לישראל"נג שם י"ה מעיד עליהם על
יחוססנד. והנה הנבואה אפשר שתהי' מחייבת לפעמים מצד איזה תיקון שיצא
זרע קדוש גם מביאה אסורה, וכאשר באמת נזדמן שיצא יקר מזולל כמו אורו
של משיח מלוט ובנותיו דוקא, וכיו"ב טובא. והנה אם דבר זה הינו לפרקים
אינו כ"א תיקון, אבל שיהי' דבר כזה אפשרי בכל דור ודור, הי' ח"ו גורם
אח"כ קלקול גדול ליחוסם של ישראל, והי' מונע מן השלמות המקווה להם
ולא עוזר. כי כח יד הנבואה ג"כ הוא מוגבל לעומת התורה שהיא ארוכה
מארץ מדה וסוקרת עד סוף כל הדורות ותכליתם.
והנה מכל מצות בני נח שהן ע"ז וברכת ד' וש"ד וגזל ודינין ג"ע
ואבמ"ה, בכולן א"א כלל שיהי' רוח הנבואה גורם להרוס איזו מהן בקביעות
ובמקרה של פעמים תדירות. כי הלא רוח הנבואה מיד ד' ית' אשר כל דרכיו
מח( אבות פרק ב משנה ח. מט( משלי לא ב. נ( סנהדרין ע:. נא( בראשית כא יב.
נב( ברכות טז:. נג( תהילים קכב ד. נד( פסיקתא דרב כהנא בשלח ד"ה גן נעול )פג.(.
דף 74
צדק ואמת הוא, ע"כ בע"ז וש"ד נקי וברכת ד', ודאי לא תצוייר ח"ו פרצה
מצד הנבואה. בגזל ודינים ג"כ הוא דבר שאין הדעה נותנת שתפרוץ ע'*
הנבואה לפעמים תדירות כ"כ, עד שתהי' מזה הריסה לסדר המדינה ואושרה.
אבל בג"ע כבר הקדמנו האפשרי מזה, ואיך הי' אפשר לצמח מזה דבר מר אם
היתה שליטת הנבואה בלא הגבלת התורה כלל. ובאבר מה"ח הוא ג"כ דבר
אפשרי, כמו אם יראה בנבואתו שזה החי טובתו ותיקונו ע"י צערו וחתיכת
אבריו, ומכש"כ בהלוה לזה סוד הגלגול ג"כ בבהמות כמו שכתבו
המקובליסנה, שהדבר יתכן מאד. ואע"פ שלא הי' זה מחייב אכילת האבר, אבל
תכלית איסור אבמ"ה י"ל שהוא למעט ענינו במציאות, וכמש"כ הרמב"ם
שמשפטי התורה הם ע"ד הערמה מהשי"ת כביכול למנוע את הדבר הרצוי
לפניו ית' למונעו ע"י מניעת דבר אחר שממילא ימנע המבוקשני. והנה תכלית
אלה המצות לפ"ד הרמב"ן היא להציל לב האדם ממדות פחותות ורעותנז. והנה
הנבואה שהיא עליונה מהדברים הטבעיים, אם היתה בלתי מוגבלת ועקרית
בהנהגה אפשר שיצא מזה כמה פעמים ענין אבמה"ח )גם דוגמתו בדברים שהם
נגד היושר המפורסם(, ונהי שהי' מתקן הרצוי לפניו בנבואתו אבל עכ"פ הי'
נמשך מזה קלקול המוסר והמדות אצל הרואים ומרגילים עצמם בכמו אלה.
וזהו הרצון בדברי חז"ל העמוקים שפירשו על "ויבא יוסף את דבתם רעה אל
אביהם"נח א"ל "חשודים הן בניך על אבר מן החי"נט. הכונה שלפי דרכם
ורצונם בשליטת הנבואה בלא הגבלה, מצד עשות עיקר ההנהגה הבאה מצד
עצם קדושת נפשותיהם של ישראל לבד התורה, דבר זה אפשר להמשך. גם
"תולין הן עיניהם"נט, כונת הדברים עיני שכלם וראיית קדושת נבואתם
לפעמים "בבנות הארץ"3ט, כמו שאירע לפעמים והי' לטובה רבה בכיו"ב, אבל
שיהי' דבר כזה נוהג בדורות קבועים, יצמח מזה צמח בלתי מבורך ח"ו. כי
הנבואה מצד עצמה ודאי תתן האמת והטוב, אבל כשתהי' שלטת בלא גבול
הלא יעשו על פיה בהכרח המעשים ע"פ תולדה קרובה המתחייבת ממנה, ומזה
יוכל לצמח ח"ו הריסה גדולה. גם "מזלזלין הן בבני השפחות וקורין להם
עבדים"נט, שזה ג"כ נמשך מהגדלת הנהגת הנבואה ולעשותה עיקר, כי בני
נמ( עי' פירוש הרקנטי סוף פרשת צו 'יל חלב שור". ועי' שער המצוות למהרח"ו ראש פרשת
ראה. נו( מו"נ חלק ג פרקים מח-מט. נז( ויקרא יז א, יח 1. נח( בראשית לז ב.
דף 75
השפחות יהיו ירודים במדרגה מהם מצד מעלת הנבואה שהיא מצד מורשת
האמהות ש"אין קורין אלא לארבע", משא"כ מצד מעלת התורה אב אחד
לכולנו. וזו היא ג"כ הריסה באחדות ישראל שיהיו ניכרים בהם שבטים אחדים
נגד חבריהם ולא יוכלו להשיג מעלתם כלל. כי אע"פ שהבדיל השי"ת את
שבט הלוי, היינו למלאות חובת ישראל, אבל לא שיהי' לאחד מעלה עצמית
על חבירו שלא בתור ממלא ענין חבירו ועושה שליחותו. ע"כ בבנין המשכן
שהי' רצון השי"ת להראות צדקת יוסף בזה, וכי עיקר קדושת השי"ת בישראל
ע"י התורה, נבחרו בצלאל ואהליאב, שזה מיהודה שהוא מעולה שבשבטים וזה
מדן מבני השפחות, כדדרשו חז"ל ע"פ : "ולא ניכר שוע לפני דל", כדי
להורות שמצד מעלת התורה כל ישראל משתוים יחד וכתרה של תורה הפקר
לכל וכל הזוכה בו זוכה בדבר ששקול כנגד כולם. משא"כ אם היתה השלמות
העקרית רק מצד הנבואה, א"כ אותן השבטים של בני הגבירות שלהם הכנה
טבעית לנבואה מצד אמם היו העקרים בהנהגה, כי לא הי' לזולתם במה להגיע
אל מעלתם, משא"כ עכשיו כשנקבעה מעלת התורה לעקרית, ע"י התורה זוכים
לכל. וזהו ש"מזלזלין הן בבני השפחות וקורין להם עבדים". ואמת הוא דבר
החכמה אשר אמרו רבותינו בעלי הפלפול האחרונים ז"ל, שלדעת יוסף הי'
דינם כבני נח לחומרא, והיו אסורים באבר מן השחוטה שנחתך קודם שתצא
נפשה כי בב"נ במתה תליא, ולדעת השבטים דינם הי' כישראלי' גמורים, והיו
מותרין בה, וזהו שאמר "חשודים הן בניך על אבר מן החי"ס, שלדברינו עולה
הכל בקנה חכמה אחד. כי לפי דעתם שעיקר ההשלמה היא רק ע"י הנבואה
בכל המעשים, כדי שלא יצטרך האדם והכלל לסמוך על חכמה אנושית בדרכי
החיים האמתים, כבר נשלמה בהם המעלה העליונה, שהרי היו שרי קודש
ראוים לנבואה ורוה"ק, ע"כ הי' לפ"ד דינם כישראלי' גמורים שלא היתה עוד
מעלה ששגבה מהם. משא"כ לפ"ד יוסף, שעיקר המעלה השלמה היא התורה
שהיתה אז עתידה להנתן לחק עולם, כ"ז שלא באו למדה טובה הזאת עוד לא
באו עד שלמות מעלתם, וא"א שיהי' דינם כישראל לקולא ג"כ.
ס( שם שם.
דף 76
והנה כח הנבואה וכח התורה אינם מתחלקים כ"א בזמן הזה, כ"ז שאור
התורה עוד לא נתגלה בשלמותו, וטעמי תורה הם יקרים בעוה"זסא. משא"כ
לעוה"ב כשיתן השי"ת דעה והשכל בלב כולם ויתן תורתו בלבנו, וכדכתיב:
"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה"סב. ולענין טעמי תורה, יגלה
השי"ת לעין כל עם ד' כבוד וזיו התורה בטעמי' העליונים, עד שיהי' המשפט
שעל פי הנבואה גלוי לכל כענין משפט התורה הפשוט, שזה עצמו יהי' משפט
התורה, ולא תהי' עוד הסמיכה ע"פ משפט השכל המסופק, כי יהי' השכל אור
מאיר ע"פ קדושת התורה בלא שום מסך מבדיל מאור האמת. ושום תוצאות
רעות לא יהי' אפשר כלל לצאת מהשפעה גדולה כזאת, כי רוח הטומאה יעבור
מן הארץ והלב יהי' טהור ומקודש בתכלית ."ועמך כלם צדיקים"סג. אז לא
יהי' מקום כלל לחילוק אלו הב' הנהגות. ואז באמת יתגלה לעין כל שמצד
עצמה גדלה מאד מעלת ההנהגה ע"פ עצם קדושתם של ישראל, שממנה באה
השפעת הנבואה, אלא שמחמת מגרעות שיש בעוה"ז מצד קיצור שכל האנושי
ותגבורת התאוות ומדות הרעות, הי' צריך שתהי' הנהגה זו נגבלת כ"ז שהיו
אלה המפריעים, אבל לעתיד יהי' הכל דבר אחד.
וזהו דבר הנבואה ביחזקאל )הפטרת ויגש( : "הנה אני לקח את עץ יוסף
אשר ביד אפרים וגו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו
אחד בידי"סד, שלא יהי' מקום לחילוק ופירוד אלה המעלות. וזהו ענין תרין
משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך
משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ
יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה
לקדשו"סה, ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם
בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבאו
בשלום. נמצינו למדין כי כח התורה, והחכמה שעל פי התורה במשפטיה,
שזהו חלקו של יוסף אשר רוח אלהים בו מצד שכלו האנושי, הי' תכליתו של
יעקב, אח"כ יתגלה שזהו עצם קדושתן של ישראל ואמתת הנבואה. אלא שאי
סא( עי' פסחים נ. סב( ירמיה לא לב. סג( ישעיה ס כא. סד( יחזקאל לז יט.
סה( תהילים קיד ב.
דף 77
אפשר להגיע לזו השלמות כ"א ע"י ההדרכה ע"פ התורה בדרך הפשוט כ"ז
שלא נדע על נכון טעמי מצות, וא"א להשלים יחד בממשלה בלתי מוגבלת
התורה עם הנבואה. ע"כ א"א כלל שתצא לפועל קדושתם של ישראל, כ"א
ע"י כחו של יוסף שהוא העומד נגד המפריעים את ישראל מקדושתם ע"י אור
התורה. ע"כ כל ישראל נקרא ג"כ על שמו של יוס~ח, והוא הי' הבכור
במחשבה, שא"א כלל לכח קדושתם של ישראל להביא לכלל תכלית המכוון
להם כ"א ע"פ דרכו בהיותו בר חכים. ומ"מ אח"כ יתגלה שתכלית קדושתם
של ישראל מתאחדת עם אור התורה, ואור הנבואה הוא הוא עצמו אורה של
תורה. ע"כ כ"ז שהדברים צריכים הכנה, מי הוא המכין, יוסף, שכחו עומד
בכל עת צרה שאז ענינו נפרד מענין כח יהודה והשבטים כולם, רק אח"כ
יהיו לעץ אחד. ע"כ "הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף"י, שלא היו אז כלל
בתכלית המעלה, והי' הקטרוג גדול "הללו עובדי עבודה זרה וכו'"סי ולא
היתה הסגולה מתגלה כלל רק ע"י כח התורה שהיא הפקר וראויה לכל. אע"פ
שמצד גסות ההטבעה בטומאת מצרים לא היו עדיין ראויים לאור הנבואה
כלל, מ"מ גאלם השי"ת בזרע בכח ועז של התורה, שאינה משקפת על
השלמות של האדם מצד הכנתו כי היא מכשירתו למעלה יותר עליונה. ע"כ
אמר הכ': "גאלת בזרע עמך בני יעקב ויוסף סלה"ה. ויקיים בנו השי"ת
ברחמיו מה שכ' : "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם ... ונתתי את מקדשי
בתוכם לעולם"ס', ועינינו תראינה כי גדול כבוד ד' על ישראל, אמן.
)חכתי"ק, חדבר שור הדרוש השלושה ועשרים(
ונ אנ א4
סו( תנחומא שמות טו ה. סז( יחזקאל לז כו.
דף 78
לפרשת וישב
מפי הראי"ה בשנת תרפ"ז
בענין מחלוקת יוסף והשבטים. בכל ענייני עבודת השי"ת, הרגילות היא
שכשדור אחד הוא גדול מאוד והדור השני נתקטן ואינו יכול להגיע למדרגות
הדור הקודם, אזי נמצא בדור השני אחד שהוא ממוצע ביניהם, שאם כי הוא
קטן מהדור הראשון אבל הוא גדול מהדור שהוא נמצא בו, וכך היה בדורם
של השבטים לאחר דורם של שלשת האבות שהיו גדולים במעשיהם,
ומדרגותיהם בעבודת השי"ת היו גבוהים לאין שיעור, והשבטים היו נמוכים
מהם במעלות, ויוסף היתה לו מדריגת ומעלת הממוצע. והשבטים סברו שאינו
במדריגה זו, ומאחר שאסור לאדם להסתכל ולהתבונן יותר מן מדריגתו, והוא
דוגמת זה שאכל תרומה שחייב מיתה, לכן דנו אותו השבטים בסנהדרין לחיוב
מיתה. אבל יעקב אבינו ע"ה, שיוסף היה בן זקונים שלו, גילה ומסר לו יותר
מלשאר בניו, ועשה לו כתונת פסים, שהיו בזה כוונות גדולות ועמוקות, ולכן
בעת שהשבטים השליכו אותו לבור הפשיטו אותו את כתונת הפסים.
בתוך הדברים אמר הרב, שמובא בקדמונים שההבדל בין יראה תתאה
ליראה עילאה הוא, שיראה תתאה הוא שירא תמיד שלא יקלקל מעשיו
בעבודת הקודש - ואי"ז יראת העונש - ויראה עילאה היא שלא יעלה
בעבודתו בקודש יותר ממדריגתו, וע"ז מובא בכתבי האר"י ז"ל על הכתוב
בישעיה )ו ב( "בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו" שמרומזים בזה שתי
היראות.
)מרשימות רבי דב מילשטיי~(
)בשמן רענן ח"א עם' קנד-קנה(
דף 79
לשבת חנוכה
א
נדרושים לפרשת וישב הארכתי בענין מחלוקת יוסף ואחיו שכ' המפרשים
בענין אי דינם כבני נח להחמיר, או אפילו להקל כישראל. ותוכן הדבר הוא
מושכל, מפני שהיה ידוע להאבות שמהם יהיה יסודו של עולם באומה
הישראלית המספרת עוז ד' ותהילתו ית' בעולם, וכמו כן השבטים ידעו זאת,
אך זה באמת יש להסתפק אם באמת ראוי שתהיה התגלות ד' ע"י תורה
מהשמים נתונה אל הכלל כולו לדורות עולם בלא שינוי, ומשפטיה המסופקים
יוסדו ע"פ חכמי התורה כמו~ שיוציאו בחכמת לבבם, או שתהיה השפעת
הנבואה תדירה, וכל דור ודור יתנהג ע"פ עצת ד' אשר תופיע על הנביאים
שיהיו בכל דור. והאחים הוה ס"ל שתעודת עם הנבחר הוא שיוכנו מהם בנים
רבים2 לנבואה, וכמו שכתוב ואקים מבניכם לנביאים, ע"כ כיון שהיו מוכנים
כבר לנבואה או לרוה"ק כבר היה ראוי לקדושת ישראל שתחול עליהם
בשלמותה. אבל להנחיל קדושה קבועה לדורות עולם בתורה נצחית צריך לזה
ששים ריבוא, ולא היו מוכנים. ע"כ יוסף השכיל שצריך דוקא ששים ריבוא
ויהיו מוכנים לתורה נצחית דוקא, ולולא הנצחיות שבתורה שמחברת כל
הדורות הי' כל דור ודור נידון בעצמו3 ולא היה ראוי הים שיקרע לפני דור
יוצאי מצרים, שהיה הקיטרוג גדול, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, רק4
מפני החיבור של הדורות העתידים, וכ"ז רק בתורה נצחית שמחברת כל
הדורות, מה שאין כן אם ע"פ נבואה, אז כל דור ודור יש לו חשבון בפני עצמו.
ע"כ היתה הוראת חברון שבה נקברו האבות להורות על זכותן שפועלת
עלינו, וזה מורה על קישור הדורות כולם. ע"כ היה הפועל לקבורת יעקב
1( כפה"נ צ"ל: כפי. 2( אילי צ"ל: ראייים. 3( כפה"נ צ"ל: בפני עצמי. 4( אילי צ"ל:
אלא רק.
דף 80
שהשלים האבות במכפלה דוקא יוסף. וחברון שמה מורה על החיבור וצירוף
הדורות.
וזה החיבור דרוש להכנה כל זמן שצריך שיצאו ישראל מהכח אל הפועל,
דלזמן התכלית הגדול, "אשפוך את רוחי על כל בשר", יהיה באמת מתאחד
ענין הנבואה והתורה, וכל ספק יוכל להיות נפשט מנבואה, דזה א"א רק כ"ז
שהנביא אחד והכל צריכים להיות סומכים עליו, אבל כשיהיו כולם, כל עם
נביאים5, ודאי יהיה כח הנבואה משמש לתורה יותר משימוש משכל האנושי,
ונעלה ונשגב ממנו.
ע"כ בחברון היתה הכנת ישראל למלוכה ג"כ, שתחילה מלך דוד בחברון
כדי שתהיה הכנה מקודם שנתוכנן6 מלכות בית דוד בירושלים, שזהו מורה על
התכלית היוצאת אל הפועל הגמור, ע"כ אמר "וחברון שבע שנים נבנתה לפני
צע7 מצרים", דצוען היתה הכנה למצרים לגדולתם ולא התכלית, דאמרו חז"ל
דהוו מרבי בה מלכי. ומצרים היא מנגדת את ישראל, אך יש שני מיני
התנגדות, יש התנגדות לבטל איזה דבר אחר שיצא אל המציאות, ויש התנגדות
קודם שיצא אל המציאות, שלא להניחו לצאת מהכח אל הפועל, והתנגדות
מצרים אל ישראל היא רק קודם יציאתם מהכח אל הפועל, רק בעודם בתור
ההכנה, ע"כ הרפואה שהקדים לזה הקב"ה, כי העניין7 המוכן להוציא מעלת
ישראל מן הכח אל הפועל דקדים הקב"ה קודם הכח של הכנת מצרים, ע"כ
חברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים.
ע"כ היה שילוח יוסף כששלחו יעקב ג"כ מעמק חברון. והם הלכו דותיינה
שמורה על דתות, להורות שהיתה שנאתם בענין קביעות הדתות, וחשבו שיוסף
ע"י שיטתו כיון שאביו שלחו יהיה המושל בישיבה, כנודע דברי חז"ל
דאבותינו לא זזה מהם ישיבה, וישארו דעותיו שלא להכלל בקדושה גמורה
והתאחדות כללית עד זמן שתהיה הופעה כללית, והם אמרו מי יודע אם תהיה
ג"כ במה שאח"כ צריך להתנהג לפי דבריו ע"פ שכל אנושי, וזה לא ישר
בעיניהם דשכל אנושי טועה, וראוי שתהיה הנבואה כוללת ההנהגה של
הדורות.
5( אילי צ"ל: כל עם ד' נביאים. 6( כפה"נ צ"ל: שתתכונן. 7( כפה"נ צ"ל: שהענין.
דף 81
ע"כ כלב כשבקש את חברון אמר "האיש אשר יכה את קרית ספר", וקאי
על ההלכות שנשתכחו שיוחזרו דוקא בשכל אנושי עפ"י התורה, וזהו גולות
עיליות וגולות תחתיות שהכה אותה עתניאל גם לכדה, שמורה ג"כ על
הפשיטות של הבעיות לבד עשיית הספק8, וכמו כן היתה המערה מכפלה, על
הכפל, דתורה נבואה היא, והמצטרף להוציא אל הפועל בפרטים שכל תחתון
אנושי.
והנה העבודה בשכל האנושי צריך האדם להיות פועל, פועל בשכל, בעמל
ולא במנוחה, לא כן נבואה, הוא רק מכין עצמו להיות מתפעל. ע"כ הנביאים
לבשו אדרת שער שהיא כבדה להורות כי אינם צריכים לתנועה ופעולה
שלהם. ע"כ יוסף עשה לו אביו כתונת פסים, להורות על דרכו ושיטתו שהוא
הפועל, וצריך להיות לבוש בגדים קלים, קלי התנועה, שהיא כח התורה.
נס חנוכה היה אחרי שנסתם חזון, רק כח התורה נשאר. הדעת שבשכל
האנושי אפשר לה)ם( טומאה וזיוף, ע"כ שכל האנושי צריך להיות חתום בכח
הכלל, שזהו חותמו של כה"ג. ומצוות כוללות ממשיכות קדושה ע"י כח
החיבור.
8( עייו באגר~ת הראיה ח"א איגרת קג עמ' קכד:
"וי"ל דבמקום שאין שם שום צד מקום ספק ע"פ סברת העיון שייך 'לא בשמים היא' אליבא
דכו"ע, אבל במקום שיש ע'ש עיון משרשי התורה, הכתובה או המסורה, צדדי ספק, כבר אין
זה בכלל 'לא בשמים היא'. וי"ל, שההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה נשתכחו לגמרי,
ומשו"ה לא הי' אפשר להחזירן כ"א ע"י פלפול של עתניאל בן קנז )כתמורה ט"ז(, וי"ל שהי'
די באמת שיוציא את צדדי הספיקות מתוך פלפול, וההכרעה תהי' ע"פ נבואה או רוה"ק...
וזכה עתניאל לברר אפילו את גמר ההחלטה ע'ש פלפול, והיינו שנתן לו גולות עלית וגולות
תחתית, נגד שני עניני הבירור: מה ששייך לשכל הארצי ההגיוני ומה ששייך לשכל העליון
של השפעת הנבואה ורוה"ק. וי"ל דהיינו הכאה ולכידה דאמר קרא, ואמר הכתוב רבותא,
דאפילו הגמר שאחר הוראת צדי הספק ע"פ עיון השכל, שהי' אפשר להיות מוכרע מהשמים,
מ"מ גמרה עתניאל בפילפולו, והיינו 'וילכדה עתניאל בן קנז'".
דף 82
הדודאים, כח הכנה ללידה ע"פ טבע, דומה לשכל אנושי המוליד מושכלות
בטבע, "ועל פתחינו כל מגדים" אלו נרות חנוכה, "חדשים גם ישנים", פירשו
על דברי סופרים במדרש. ריח הוא התחזקות הנשמה ע"י הנשמה, וגם הגוף
מתחזק ע"י, ה"נ חכמת התורה היא השכל והחכמה, ואע"פ שאין הגוף מזוקק
לנבואה מתרומם הגוף והנשמה ג"כ, משא"כ בנבואה שצריך טהרת גוף, ע"כ
אומר שע"י הריח של הדודאים והשכל הטבעי מתחזק ג"כ הגוף ומתטהר,
שע"ז רמז בכל מגדים שהם מעדנים של אכילת הגוף.
וזה היה בנס חנוכה שלא היה כח הנבואה בישראל, ונשאר רק פך אחד,
פי' הדברים המעטים הנמצאים בנבואה ותורה כמו שהם, וממנה נעשה נס
והודלקה המנורה להאיר כל מחשך, עד שבא שמן טהור, רומז שעד בוא גואל
משוח כשמן הטהור9 נשביר צמאונינו מדעות האמיתיות שנלקחות מעומק
קדושתן של כלל ישראל, ולא נשגה בהבלי נכר, והמאור שבתורה אעפ"י שרק
מדה מצומצמת יש מהגלוי לנו בנבואה, אבל מיד ד' ישכיל על חכמי הדורות
למיהב חכמה לחכימין עד יתמלא הארץ דעת ד'.
ג
יסודות התורה הם הפשט והסוד, הדרוש והרמז הם אמצעיים לקשר ולשלב את
הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו
בכתונת הפסים שלו, ויהודה עוד רד עם אל, ויוסף ויהודה בהיותם לעץ אחד
הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכונן בשלימות
את כל הפרדס כולו.
9( כפה"נ צ"ל: בשמן טהור.
דף 83
מצדו של יוסף, כח שור, לא היה צורך לבטל את יצרא דע"ז, ומשו"ה לא
בטל יהושע אותו, כי חפץ לרומם את העולם בשלימות החיים כולם, שיצרא
דע"ז יהפך לאור קודש מסייע להגדיל את שלהבת הקדושה, וספג לתוכו את
כל הפזור בשבעים לשון מתוך שמו יהוסף בהוספת אות ה', שבו נברא עוה"ז,
משמו של הקב"ה.
והקיבוץ של הפזורים הללו הרי הוא בונה את החיים השלמים בהתחלתם
כדוגמת העיבור שחופפת השליא עליו, ערפל חתולתו, שפת. לא. ידעתי.
אשמע. ר"ת שליא, שמתהפכת לאור מתוך מחשכים. וס"ת תלמוד עם אלף
יוסף, שהכל מאוחד למטרה נשגבה, אלופו של עולם, והתורה אינה כ"א עונג
ולא סבל באמת, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, הסירותי מסבל
שכמו. ואז אין צורך ביצרא דע"ז להגנז בדודא דאברא, כפיו מדוד תעבורנה.
ובעומק צרה בא חילוץ עליון, זרוזי גרמי, בצרה קראת ואחלצך. אענך בסתר
רעם אבחנך, ר"ת אבר"א, על מי, ר"ת ק"י, הן הן נזהא דתורא, מריבה סלע,
מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין, לרומם גם ס"מ ממעמקים ולהחזיר הכל לאל
נאדר בקודש. מחלב חטה, יצה"ר כמין חטה, ומצוף דבש אשביעך, ואין זה
דבש של מציאה שבאה בהיסח הדעת, שיש בה חשש פן תשבענו והקאתו.
ואין שום יראה רק שלא יהיה בך אל זר. ומתוך שלא שמע עמי לקולי
ואשלחהו בשרירות לבם, ילכו במועצותיהם, והעצות הן במדריגה למטה מיסוד
הגבורות הממותקות ברב נועמם. לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט
אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, להיות להם כולם עבדים נושאי מנחה,
עובדים מאהבה, ישתחוו לו כל אלהים, ומשנאי ד' יכחשו לו, ויתנו עדיהם
ויצדקו. ובאה ע"ז ומעידה על הקב"ה ובטלה מן העולם, ביסוד ביטולה של
עטרת מלכם שהיא על ראש דוד הנזר והעדות, ויהי עתם לעולם, הזמן בעצמו
הוא הנצח, היום כמחר, זהו יום אחד שהוסיף משה מדעתו, זה היום עשה ד'
נגילה ונשמחה בו.
ונונ א4
דף 84
לחנוכה ת"ר נו"ן זיי"ן
במס' סוטה )דף לו, ב( "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בשעה שאמר לו פרעה
ליוסף 'ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו" )בראשית מא, מד(, אמרו אצטגניני
פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו. אמר להם גנוני מלכות
אני רואה בו. אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון. בא גבריאל ולימדו
שבעים לשון, לא הוה גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד,
שנאמר 'עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים )שפת לא ידעתי אשמע('
)תהילים פא, ו(, ולמחר כל לישנא דאישתעי בהדיה אהדר ליה. אשתעי איהו
בלשון הקודש, לא הוה ידע מאי הוה אמר, א"ל אגמרי, אגמריה ולא גמר,
אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע לו. כי א"ל 'אבי השביעני
לאמור' א"ל זיל איתשיל אשבועתך, אמר ליה ואיתשלי נמי אדידך ואע"ג דלא
ניחא ליה, א"ל 'עלה וקבר את אביך כאשר השביעך'" )בראשית נ, ו(. אלו
דברי קודש המסופרים לנו מפי חז"ל שהסיבה שגרמה שיהי' ביד יוסף לקבור
את יעקב אבינו ע"ה במערת המכפלה, הי' מה שבא גבריאל ולמדו ע' לשון.
ועלינו החובה לחקור דבר כפי שכלנו, למה עשה ד' ככה, שתהי' דוקא דבר
זה הסיבה לענין זה, ובודאי הסיבות שהשי"ת מכין לדברים הנשגבים דבר זה
עצמו הוא בכוונה מכוונת מאתו ית' על מה צריך שיהי' דוקא סיבה פלונית
לתכלית פלוני. עוד ראוי לחקור למה לא גמר עד שהוסיף לו אות א' משמו
של הקב"ה, והיא אות ה"א של יהוסף, ולמה דוקא באות הה"א סגולה זו
נתונה, שע"י שנתוספה בשמו יוכל ללמד כל הע' לשון. ובהיותינו בזה ראוי
ג"כ להתעורר לבקש טעם למה דוקא הי' יוסף הסיבה מההשגחה האלהית
להיות היא הפועל העקרי בקבורת יעקב אבינו ע"ה בקרית ארבע היא
חברון.
ונבאר תחילה ענין מחלוקת יוסף ואחיו שכתבו המפרשים שנחלקו אם דינם
כישראל לגמרי, או דין ב"נ להם להחמיר. וכ' דיוסף ס"ל דדינם כב"נ לענין
שלא לנהוג היתר בהאסור לב"נ. והם סברו דדינם כישראל. ע"כ אבמה"ח הי'
אסור להם לפ"ד יוסף מבהמה שנשחטה ונחתך ממנה קודם שתצא נפשה כדין
דף 85
ב"נ, ולהאחים הי' כ"ז מותר. אמנם שורש דבר מחלוקת שלהם בהא תליא,
דהם ידעו שמהם תצא האומה הנבחרת, הראוי' להמשך תמיד אחרי רצון
העליון בכל דרכי' ועניני' כמש"כ "מי מנה עפר יעקב" )במדבר כג, י(, מ' מנה
המצות שהם מקיימים בעפר )תנחומא בלק יב(, אך איך לדעת רצון השי"ת איך
להתנהג על פיו הוא דבר שיש לדון עליו טרם שבאת תורה ולמדה אותנו, כי
הפרטים רבים ומתחדשים בכל עת ובכל זמן, ובהכרח שיולדו ספיקות רבות,
בכל פרט מפרטי המעשה. ויש שני דרכים איך לבא להשגת רצון העליון, או
שינתן רשות לחכמים לצרף אל התורה את השכל האנושי ולחתוך כ"ד דת
ודין ע"פ פלפולא דאורייתא מהענינים הנלמדים במדות שהתורה נדרשת בהם,
או שיזמן השי"ת בכל דור ודור נביאים שילמדו דרך ד' ע"פ נבואה. והנה
]אם[ תהי' הדרכת הדורות ע"פ נבואה מיוחדת ]מיועדת ?[ בכל דור ודור, אזי
א"צ שתנתן תורה נצחית שעל ידה מתחברים כל הדורות כולם יחד מתחלה
ועד סוף בקדושת תורה אחת, רק כל דור יודרך ע"פ נבואה הראוי' לו, ולפ"ז
א"צ להמתין על חלות סגולת ישראל דוקא ע"י מציאות נברא נבחר
כמשרע"ה, מה שא"א שימצא כמותו כלל, וגם א"צ דוקא שיהיו ישראל
מגיעים לס' ריבוא, שכל אלה הענינים אינם נדרשים כ"א לתורה נצחית שכל
הדורות לעד לעולם על ידה יתנהגו. ע"כ כיון שהם כבר השיגו למעלת נבואה
או רוה"ק א"כ חלה עליהם הקדושה הראוי' לישראל. ויוסף ס"ל דהתורה
הראויה לשלמות ישראל היא תורה נצחית שתנתן דוקא ע"י איש נבחר
הנבראים משרע"ה. שאי אפשר שיהי' בכל דור נביא דוגמתו. והמשפטים
המסופקים יתבררו ע"פ פלפולא של תורה בשכל האנושי. ויהי' התחברות לכל
הדורות ע"י התחברות הדורות אל התוה"ק, שהיא מקור חיים אחד לכולם.
והנה התועלת שנמשך מהשפעת התורה הנצחית ושתהי' כל ההדרכה של
ישראל בדרכי התורה מחוברת ג"כ לשכל אנושי טבעי, לא ע"פ נבואה לבדה
היא בזה : האחת שהתחברות של כל הדורות יחד ע"י התורה, פועל שכל דור
אינו נדון בפ"ע כ"א הוא מחובר אל דורות העתידים והעוברים ע"י חיבור
התורה, ומתוספת הזכות והקדושה עי"ז, והב' שתועלת ישראל, להאיר מאור
התורה על אומות העולם מתרבה, ע"י שהשכל האנושי הטבעי יש לו מקום
בהדרכת התורה, יוכלו שאר אומות שהמה חיים רק ע"פ הטבע להינות מאור
דף 86
התורה, ויש קירוב באיזה מדריגה בינם ובין ישראל, מה שא"כ ההדרכה
המושפעת רק ע"פ נבואה, אין קירוב בין אוה"ע לישראל בלל, ולא יוכלו
להשפיע עליהם.
והנה כ"ז החיבור שאנו צריכים לחבר השכל האנושי אל התורה, אנו
צריכים רק כ"ז שלא באו ישראל לכלל המדרגה העתידה שיהיו כל עם ד'
נביאים, שהיתה ברכת חכם משרע"ה שאפי' על תנאי היא באה ק"ו מקללה
דמדה טובה מרובה, אבל כשתבא זמן המעלה הגדולה של ישראל, אז תהי'
הנבואה ענין טבעי, ותתחבר הנבואה אל התורה כחיבור השכל אל התורה.
והנה כ"ז שישראל עסוקים בהכנה שלהם מוטל עליהם ג"כ השלמת אוה"ע על
ידם, משא"כ לזמן התכלית אין מקבלים גרים, וכל המשתלמים ישתלמו עד
הזמן ההוא. והנה יחס האבות אלינו מורה ביחוד על צורך שלנו לצרף זכות
כל הדורות יחד, שבכח האבות כל תולדותיהם העתידים והרי הם מצורפים. מה
שא"כ לעת התכלית א"צ צירוף של כל הדורות, כי כל אחד ואחד בפ"ע ג"כ
מספיק במעלה שלו לכל הכבוד והגדולה. והנה מצינו שחברון היא נתקדשה
ביחוד לקבורת האבות, ואני רואה טעם הדבר מפני שיש בסגולתה לפעול מה
שצריך להכנה לשלמותן של ישראל. ע"כ הי' דוד מלך בחברון תחילה, להיות
מוכן להיות אח"כ מלך בירושלים שהיא נחלת ד', שהיא נקבעת בקדושה
נצחית ג"כ לזמן התכלית. ע"כ כיון שכ"ז ההכנה צריכין ישראל לצרף זכות
הדורות כולם, נבחרה להיות שם מקום קבורת האבות, שמורים על כח
התחברות של כל הדורות כולם. וכיון שבזמן ההכנה צריכין הם לשכל האנושי
שיצטרף עם התורה, ובזה יופיע על כל אוה"ע אור בהיר גדול מאורה של
תורה, ע"כ נקראת חברון שמורה על החיבור, ג"כ קרית ארבע, שמורה על
הארבעה זוגות שמצורף אל האבות ג"כ אדם וחוה, להורות שבענין זה, של
עסק ההכנה, שעי"כ הם צריכים לתורה אחת נצחית, ושעי"כ יוציאו משפטי'
ע"י השכל האנושי מן הכח אל הפועל, ויהי' עי"ז הארה מאור התורה ג"כ
לאוה"ע, וכל בני האדם יהנו ממנה, ע"כ בקבורת האבות שבחברון המורה ע"ז
נכלל ג"כ אדם עמהם, ע"כ נקראת חברון ע"ש חיבור כל הדורות כולם יחדיו,
והנולד מזה תורה אחת והמצורפת לשכל האנושי הטבעי ג"כ ועי"ז יהנו
מאורה כל בני אדם, ע"כ אדם ג"כ נכלל ביניהם.
דף 87
והנה זה מורה על דרכו של יוסף, ע"כ כתיב "וישלחהו מעמק חברון"
)בראשית לז, יד(, ודרשו חז"ל )רש"י שם, ע"פ סוטה יא, א(: מעצה עמוקה של
אותו צדיק הקבור בחברון, וקשה לכאורה למה דוקא ענין קבורת חברון יחסו
לאברהם כאן. אלא שיוסף הלך בשיטתו שצריך דוקא תורה אחת, וע"ז מורה
קבורת האבות בחברון שצריך צירוף כל הדורות.
ע"כ כשנשתכחו הג' אלפים הלכות בימי אבלו של משה וא"ל ליהושע
ופינחס שאל, וא"ל "לא בשמים היא" )דברים ל, יב( ו"אלה המצות" )ויקרא כז,
לד( א"נ רשאי לחדש מעתה. ונראה שבקשו שיודע להם ע"פ נכואה בשליחות
ד' ע"ז השיב יהושע "לא בשמים", שאין הקב"ה שולח עוד נביא לתורה.
ולפינחס אמרו שיאמר בתור רואה ברוה"ק בלתי משולח, כמש"כ הרמב"ם בה'
יסוה"ת שיש אלה ב' מינים בנבואה. ועתניאל החזיר מפלפולו ע"כ נתן לו את
חברון וע"ז רמז "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה" )יהושע טו, טז(,
פי' שיפשוט הספיקות מפלפולא בשכל האנושי, ולא בנבואה שזה מורה על
אחדות כח התורה מעיקרא ועד סופה בכל דורות עולם. ע"כ נתן לו חברון
שמורה על הכנה שזה גורם שיש רשות לשכל האנושי להשתמש באור התורה,
כ"ז שאנו במדרגת הכנה.
ומשו"ה אמר "וחברון ז' שנים נבנתה לפני צוען מצרים" )במדבר יג, כב(,
משום דהתנגדות מצרים הי' לישראל כ"ז שהיו בגדר הכנה, וצוען הי' הכנה
למצרים כדחז"ל )עי' ספרי עקב פס' לז( דמרבו בה מלכי, אמר שחברון שהיא
מקום הכנה לישראל ז' שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שהקדים הקב"ה הכנת
ישראל להכנה של מצרים.
והנה יוסף הי' משו"ה הנבחר להיות שליח אל ההשלמה של גבורת יעקב
אבינו להשלים מערת המכפלה, ולהורות על דביר, שמורה על הדיבור של
תורה שבע"פ שכל חכם מחדש מפילפולא, שהיא קרית ספר פי' אמתת ספר
התורה, ע"כ אמר "בצאת ישראל ממצרים ב"י מעם לועז היתה יהודה לקדשו
ישראל ממשלותיו הים ראה וינוס" )תהילים קיד א-ג(, ופי' חז"ל )מדרש שוחר
טוב, תהילים קיד, טו( : ראה ארונו של יוסף כתיב הכא וינוס וכתיב התם "וינס
ויצא החוצה" )בראשית לט, יב(, ופי' הדברים כך הוא, שישראל מצד עצמם הם
מובדלים מן האומות, ואם הי' להם תורה של נבואה בכל דור בלא צירוף
דף 88
המיוחדים לישראל מצד הנבואה ראוי להם, אך הקב"ה רוצה בתקנת כל
העולם ע"כ אמרו חז"ל )שבת פח ב( כ"ד ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע'
לשון, שמורה על הכנה שיש בתורה להשלים כל האומות, זהו רק כשאנו
מחזיקים בצירוף שכל האנושי הטבעי לתורה, שזה דרוש אצלינו כ"ז ההכנה.
והנה אצל יעקב נאמר שלקח את האבן, אמר "והאבן הזאת אשר שמתי
מצבה יהי' בית אלהים" )בראשית כח, כב(, ולכאורה מאי קאמר שתהי' המצבה
בית. גם מה שסיים "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" )שם(, מאי שייכי
לכאן. אמנם מצבה מורה על עבודת ד' גלוי' לכל ומחוברת עם כל אוה"ע,
ועד שנבחרו ישראל הי' דרך עבודת ד' אחד לכל העולם, רק בחירת ישראל
גרמה להם עבודה מיוחדת שאין לכל העולם יחס לו ע"כ צריך בית חלוק
במחיצות מהעולם. ובאמת ברכת אברהם היא "ונברכו בך כל משפחת האדמה"
)בראשית יב, ג(, ולכאורה יסתור לזה מה שמתיחדים בבית. אך באמת פעולת
ישראל על העולם באה רק ע"י התחזקות קדושתם בעבודתם המיוחדת, שלולא
זאת כבר נבלעו ח"ו בין העמים ולא יהי' מורה דעת ד' בעולם כלל. והם
דומים למעשר שפוחת את הקרן ע"י הפרשת המעשר, אלא שסגולה צפן
השי"ת בזה שתהי' מוספת והולכת עי"ז, ה"נ ע"י הריחוק של ישראל מאוה"ע
תוסיף ג"כ עליהם ברכה ושפע. ע"כ אמר שהאבן שהי' מצבה יהי' בית אלהים
ע"ש ההתחזקות בעבודה מובדלת, ומ"מ ברכת אברהם דוקא עי"ז תתקיים כי
"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ותתוסף ברכה בשאר, ה"נ תתוסף ברכה
בעולם ע"י ההבדלה של ישראל מעמים.
ע"כ אמר בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב שהי' בית אלקים בעבודה
מיוחדת להם, מעם לועז, שמורה שאין להם מושג בדעות המיוחדות לישראל,
והי' צריך שיושפעו ג"כ האומות כמו שיהי' לע"ל "ברוך עמי מצרים" )ישעיה
יט, נה(, היתה יהודה לקדשו, פי' לשון הכנה, כי זהו הוראת קדש, כי יהודה
הכין את מלכות דוד בחברון, ישראל ממשלותיו אח"כ, וההכנה של חברון
הורה על חיבור כל הדורות יחד וזהו ע"י תורה אחת נצחית, ע"כ הים ראה
וינוס כי דור היוצא ממצרים ל"ה ראוי מפני הקטרוג, אך ]ע"י[ חיבור הדורות
כולם ]היה ראוי[, ע"כ רק כשראה ארונו של יוסף שהוא הגביר שיטתו בחיבור
כל הדורות ע"י תורה אחת, והוא הגביר כח התורה על הנבואה, ע"כ וינס
החוצה אע"פ שאף הוא ודאי צפה ברוה"ק שתצא ממנה על ידו שלשלת

דף 89
גדולה, ע"כ יוסף זכה לקבור את אביו, והי' מפני כח הכנת התורה המיוחדת
דוקא למשה. ע"כ זכה משה לקבור את יוסף. והסיבה שבאה ע"י הי' שיהי'
יודע בע' לשון המורה על לימוד של כל אוה"ע דעת את ד', וזה מושג ע"פ
שכל אנושי טבעי כשמתחבר אל התורה, וזה שמורה הוספת אות ה' משמו של
הקב"ה שבה נבראת עוה"ז הטבעי.
ע"כ אמר בהפטרת חנוכה שנעשה נס בזמן של"ה נבואה בישראל, ומורה
על הקדושה של חיבור שכל האנושי עם התורה, רני ושמחי ב"צ, ונלוו גוים
רבים אל ד' )זכריה ב, יד-טו(, ואח"כ כשביאר המנורה, שמורה ע"ז שאור
החכמה יאיר ע"י ישראל על כל העולם ע"י התורה, אמר "והוציא את האבן
הראשה" )שם ד, ז( פי' האבן ששם יעקב מראשותיו - שנעשה בית אלהים הי'
בה כח מצבה, להורות על הלימוד לכל באי עולם, מדת בית, על הבדלם של
ישראל אז לע"ל, תצא מהכח אל הפועל, שתשמש בין בשם סגולת בית בין
בסגולת אבן, "תשואת חן חן לה" )שם( שיכירו האומות קדושת התורה מצד
חיבור השכל האנושי. ואם הי' מדרגת ישראל רק בנבואה ל"ה אפשר ללמד
לאוה"ע דעת ד' רק בכח וגבורה, וזהו נגד רצון ד', אבל עכשו ע"י השכל
הטבעי יומשכו באהבה, וזהו לא בחיל ולא בכוח כ"א ברוחי )שם ד, ו(.
ע"כ הלביש ליוסף כתונת פסים בגד קל, להורות על פעולת השכל שצריך
שיהי' פועל לא מתפעל, אבל הנביאים היו לובשים אדרת שער בכבדות,
לעיכוב התנועות, שהנבואה מתפעל האדם בה ואינו פועל. ואת יוסף השליכו
הבורה להורות על השפילו את השכל לשכל האנושי. אבל באמת הי' צריך
לזה ללמד את שפל המצב שלא ירעו ולא ישחיתו ע"י שידעו את ד', וזהו
ושעשע יונק על חור פתן )ישעיה יא, ח(, ע"כ נרמז שהי' הבור ריק א"ב מים"
)בראשית לז, כד( אבל נחשים ועקרבים יש בו" )שבת כב א(, והיא לימד אותם
שלא יזיקו, ע"כ סמיך ליה בפרק במה מדליקין נ"ח שהניחה למעלה מכ'
פסולה, להורות שצריך שכל האנושי וראייתו להשיג עניני השכל שבתורה כדי
שיהנו כל באי עולם ולא יהי' גבוה מחוג ראייתם, וזהו סוכה ג"כ שהפירוד
מורה על הסוכה ]?[ כענין בית אלהים ומעשר שנרמז ביעקב. ע"כ אמר אצל
יוסף "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" )בראשית מט, כד(, היא האבן
אשר שם יעקב מראשותיו המורה על אור העולם ע"י תורת ישראל.
)מכחי"ק(
* * *
דף 90
... והנה כח החוזק הנפשי הפנימי, מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה
בנסיונו. עלם יפה תואר עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ, עד שהצדק הפנימי של
הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" )בראשית לט ט(,
יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי
מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק
הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על
העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו )ב"ר עג ז(, "בית יוסף להבה ובית
עשו לקש" )עובדיה א יח(, שעשו אינו מוציא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ
ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא
שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי.
הוא אדום, וארצו אדומה )ב"ר סג יב(. אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו
לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה.
ובאשר יחש כלל ישראל גדול הוא אל יוסף - ובפרט שע"י עירוב המשפחות
א"א כלל כמעט שיהי' אדם מישראל שלא נתערב בו מאומה מגזע יוסף, ובזה
נתברכו להיות "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" )דברים לג יז(, היינו
יופי עם גבורה, מתאים לגבורה, לא יופי המחליש את הגבורה הפנימית
האמיתית - ע"כ נקראו כל ישראל בשם יוסף, כמו שהעיר ג"כ המהרש"א
)כאן(. ובאמת מפני ההשפעה הגדולה של הכשרון המיוחד של השליטה
הפנימית שהוחן בזה יוסף, ויצא אל הפועל ע"י נסיונו, שמאז נקראהו בשם
צדיק כדברי הזוהר )וישב קפט ב(. אמנם אין די שהכח של השליטה הפנימית
יהי' רק בערך מושכל אצל האדם, כ"א צריך לו ג"כ שיהי' מורגש ומוטבע.
ובאשר חינוך ההרגשה והטבעיות של קנינים גמורים, התלויים ברב פעולות
מני ילדות, תלויים בחינוך האם, ע"כ באמרו "אנא פלוני מזרעיה דיוסף קא
אתינא", יאמר "בר פלניתא" ע"ש אמו. וגדולה היא פעולת האמירה עם
המעשה המתיחש להוראות הנשגבות והקדושות הללו, להפעיל על האדם כח
של חוזק פנימי מוסרי וטבעי, וממילא ינצל מעין רעה מכל הצדדים, בהיות
נפשו מתרוממת לשאיפות גדולות וברורות אצלו, מתיחדות בכל חלקי חייו
המפוזרות לכלל גדול ושלם. ע"כ יהי' עולי עין, 'ותר רוממים מאפשרות
שליטת העין וכל השפעה חיצונית נפרזה לרעה. וביותר ביאור וצד כללי, לבד
ההתרוממות, גם החפצים הנמוכים יש להם התבצרות בטוחה, מפני היות מרכז
דף 91
חייו עולמו הפנימי, וממנה ישלח קוים אל עולמו החיצוני, מצד ההכרה
הברורה של חובתו הגדולה והצודקת. אבל כדגים הללו שבים, שמים מכסין
עליהם, כן עין הרע ]לא[ שולטת בהם, בזרעו של יוסף הבאים בכחו ויורשים
השפעת קדושתו, המתעוררת בכל אחד מישראל מצד כללותו ויחוסו ליוסף,
שמורה על גדולת ההשפעה שהשפיעה עליהם מדתו של יוסף הצדיק, להכיר
את הגבורה הפנימית הבאה באמת ע"י נסיון כביר, שמכניס את האדם בכלל
גבורי כח עושי דברו, כדאמרינן בקדושין )מ א( כגון רבי צדוק וחביריו, אותם
הקדושים הנוחלים מדתו של יוסף הצדיק, שמכירים הוד הגבורה הפנימית, והם
עי"ז גבורים בעבודת יוצרם, עושים דברים לשם פעלם, ומדברים בהם לשמו.
)עין איה ברכות ח"ב עמ' 672(
במדרש רבה: '"ויהי מקץ שנתים ימים'א, 'קץ שם למשך'ב, זמן נתן לעולם
כמה שנים יעשה באפילה, ומ"ט 'קץ שם לחושך', שכ"ז שיצר הרע_ בעולם
אופל וצלמות בעולם דכתיב : 'אבן אפל וצלמות'ב, נעקר יצה"ר מן העולם אין
אופל וצלמות בעולם. ד"א 'קץ שם לתשך', זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה
באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום"ג.
יש להעיר מה חדשו ז"ל בפי' הפסוק בהאי אידך פירושא דקאי על יוסף,
ואיה מרומז במקרא שפרעה חלם חלום, ומה חידוש יש לנו שדוקא ע"י חלום
באה הגדולה ליוסף. אמנם כל אלה הם דברים גדולים בע"ה יתבארו, נאמרו
בעומק חכמה. גם ראוי לדעת שכמו בפי' הראשון כתבו לפרש סיפא דקרא
"אבן אפל וצלמות", ע"כ גם באידך פי' מתפרש סיפא דקרא, וצריך ביאור
איך יתפרש, כי רז"ל סתמו ולא נקטו רק רישא דקרא.
ונבאר בע"ה תחילה מעט ענין החלומות ומשפטם ע"פ חז"ל, וביותר מה
שאמרו חז"ל: "כל החלומות הולכים אחר הפה"ד, שהדבר באמת מופלא ונעלם
דף 92
וראוי לקרבו אל השכל. וראיתי לבעל עקידה ז"ל שהאריך בזהה ודבריו
וביאוריו ע"ז לא נהירין לע"ד, שהוציא דחז"ל מפשטן באופן רחוק מאד,
ונדחק יותר מדאי. שפי' שכל החלומות יש להם כמה מיני הוראות וכולן
מתקיימות, רק שהפותר פותר צד אחד מהם וכיון שמעורר את זה הצד נזכר
האדם על חלומו, ושארי ההוראות באות על האדם אבל אינו נזכר שע"י
חלומו הן, אבל אין הפותר פועל מאומה בזה. וכ' דעונש בר הדיא בפ' הרואה
בעובדא דאביי ורבאי הוי על אשר ציער לרבא בבשורות רעות, מה שהיתה
באה עליו בלא דבריו ג"כ כל הרעה הזאת. ודבריו ז"ל קשים לשמוע, דבגמ'
מפורש שאחרי שמצא כל החלומות הולכים אחר הפה בספרא דנפל מידא דבר
הדיא אז חרה עליו אפו ולטייה, ואם כדברי הרב ז"ל שעיקר הקצף הי' על
שציערו בבשורות רעות לא חידש הספר בקצפו של רבא עליו מאומה. ותו
בגמ' איתא מפורש דא"ל: "רשע בדידך קיימא", א"כ בידו הי' ואיך יאמר
שהפותר לא יפעל מאומה. גם בעובדא דר"א ותלמידיו דאמר להו: "אובדתון
גברא"ז, דחק דהיינו מפני שבשרו לה רעה, וכל חיך יטעם כי דברי חז"ל
אינם מקבלים פי' כזה. ועל כרחנו הדברים כפשטן שהפותר פועל על החלום
ע"פ שברו, שהרי בגמ'ד מייתי ע"ז מקרא: "ויהי כאשר פתר לנו כן הי'"ח,
ואי כדבריו ז"ל אין בענין שום חידוש כלל, שפתרון הפותר ידע האדם
ויתעורר שהוא תוצאות חלומו מפני שהזכירו, א"כ אין בזה שום חידוש ושום
פעולה. גם אמרו בגמ' דהרואה : "הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרנו בפני
ג'" ופריך "יפתרנו" ס"ד "והאמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא
מקריא"ט, ואי כדבריו ז"ל דכל ההוראות שבחלום אין כאן שום פועל בקיומן
ע"פ הפתרון, א"כ מאי יפסיד בפתרונו אם ידע פרט א' מכל אלה. ואין צורך
להאריך בביטול דברים כאלה, כי פשטן של דברי חז"ל מורין שהפותר יש לו
יד ופעולה בחלום ולא הערמה בעלמא. ומה שהביא ראי' מדברי המדרש
הנעלם שנראה לכאורה כדבריו, יתבאר אי"ה שאין משם ראי', ואין לדחות
מאמרים רבים וסוגיות שלמות בשביל הנראה ממאמר אחד, אבל ראוי לישבו
שלא יהיו סותרים זל"ז, כפי האפשרי.
ואבאר בע"ה תוכן החלום ופעולתו ע"פ התורה, בחלום הצודק, כי ודאי יש
מהם בלתי צודקים כלל. אבל על החלום הצודק הדברים אמורים, שתכלית
דף 93
בריאת השי"ת החלומות בטבע נפש האדם היתה עבורו, ולפי טבע הישר של
האדם לא הי' ראוי כלל כ"א לחלום צודק. אלא בשביל שיצא מדרך הישרה
במעשיו בתאוות ומותרות ומחשבות רחוקות שאינן מועילות לו כלל, נשתנו
עליו סדרי בראשית בענין החלום, שנתערבה בו פסולת מרובה על הברור
שבו. אבל להצודק הנשאר עכ"פ בהכרח, לזה כיונה ההשגחה האלהית
בבריאתם, וכמש"כ בספר איוב: "בחלום חזיון לילה וגו' אז יגלה אזן אנשים
ובמסרם יחתם'", שבכח החלומות להישיר דרך המעוקש של האדם ע"י מה
שיתעורר העתיד לפניו אם לא יתקן מעשיו. אבל איך יתכנו החלומות בכל
אדם, שאם היותם כעין נבואה פרטית קשה הדבר שיגלה השי"ת סודו גם
לבוערים בעם ומתי און, אשר לפעמים גם בחלומותם יצוק דבר אמת. פשר
הדברים כך הוא, ע"ד שאמר הכתוב: "כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש
ימצאנו"י", וכבר האריכו בזוה"ק בביאור פסוק זהיב. ותוכן כונתו לפ"ד, כי
ענין מדותיו של הקב"ה שהן מדה כנגד מדה שיסד בעולמו, יסד כח כזה בנפש
האדם שתהי' סגולה נפלאה בנפשו להמשיך אליו כל המצבים והמקרים שראוי
לו לפי מעשיו. והסגולה הקנויה לו בנפשו ע"פ מעשיו ודרכיו, היא בעצמה
מסבבת את כל גלגולי סיבות לבא אל תכלית מצבו הראוי לו, וכאשר תתחלף
תכונת נפשו ממילא ישתנו עניניו, כי אותה הסיבה שגרמה להם נשתנתה
ונתחלפה. וזהו פי' "כי מעל אדם ישלם לו", שזהו כלל גדול שישלם השי"ת
כל פועל טוב לטובים ורע לרעים, אבל באיזה אופן יהיו התשלומין, שהפועל
בעצמו משלם, משום ש"כארח איש ימצאנו", פי' ימציא לו צורת מציאותו
בנפשו כפי ארחו, ואותה המציאות הקנוי' כפי ארחו היא בעצמה מסבבת על
כל הפעולות, שמהן יבא מצבו וענינו כפי מה שראוי לו על פי פעלו. והנה
מאחר שלצורך הדברים הנעשים מחוץ להאדם והם נוגעים אל האדם, הסיבה
שהקב"ה מגלגל אותם עליו היא התכונה שבנפשו, א"כ זאת התכונה היא ג"כ
צריכה סיבות איך תהי' קנויה ומושרשת בנפש, כדי שע"י השרשתה תמשיך
עליה אותן הפעולות הצריכות לפי הראוי לו לפי פועל אותו האדם. והנה
החלומות הם אחת מהסיבות שברא השי"ת לפתח סגולה זו שבנפש האדם,
לסבב את מצביו ועניניו ע"פ הראוי לו, וכענין מה שכ' הגר"א ז"ל בכתביו
שהמעשים של האדם המה גלגלים שלו שמסבבים מזלו ועניניו ומערכתויג.
דף 94
והנה החלום עצמו הוא המקנה את הסגולה בנפש שיבא לה הראוי לה לפי
מדתה, והיא אחד מהדרכים שמשלימים הסגולה בנפש האדם להתפעל ע"פ
מעשיו. אמנם הורו לנו חז"ל שהסגולה אינה נגמרת ע"י החלום לבדו, כ"א
צריך עוד שיתחזק הציור על הדבר הנראה בחלום ג"כ ע"פ הפתרון. והנה
פשוט דצריך שיהי' הפותר חכם לבב קולע אל השערה מה הם הענינים שמורה
החלום, שהחלום הוא מורה שיש סגולה צפונה בנפש אותו האדם שכאשר תצא
מן הכח אל הפועל תסבב אותן הפעולות הנוגעות לו כפי מה שבא רמיזתן
בחלום. והנה לכל אדם יש לו סגולות בנפשו בין לטוב בין לרע, כי ע"פ רוב
אין איש שלם וצדיק במעשיו אשר לא יחטא, ותהי' מצד החטא צפונה בנפשו
סגולה לרע לו, ומצד מעשיו הטובים יש בנפשו סגולה צפונה לטוב לו. א"כ
לפעמים וע"פ רוב, החלום שהוא התחלת ההתפתחות שהסגולה הנעלמה שבנפש
מתפתחת לצאת מן הכח אל הפועל, יש בו הוראות לטוב ולהפכו. וכיון
שההתפתחות הזאת של החלום אינה גמורה, כי עדיין צריכה להתחזק בנפש
ע"י מאמר הפותר האמיתי הפועל עליו, ע"כ נבין לאשורם דברי חז"ל כי כל
"חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מקריא"ט. כי בהחלום לבדו עוד לא תגמר
אותה הסגולה הפרטית לסבב זה הדבר הרמוז, כ"א ע"י מה שיחזק ההוראה
הפותר, שבזה ישתכלל הציור ויתאמץ בנפש ויהי' מוכן לסבב ע"י כח זה את
הראוי לו. נמצא שאם יפתור הפותר החכם האמיתי את החלום לצד הטוב שיש
בו, יפתח בנפש החולם את הסגולה הצפונה בו לטובה, וכשיפתור לביש יפתח
להפכו, ע"כ "כל החלומות הולכים אחר הפה"ד.
וראי' ברורה לדברינו בעומק ענין החלומות היא מדברי הזוהר פ' זו דאי'
התם בד' קצ"ט ע"ב: "דהא חלמא דאיהו טבא בעי בר נש לאדכרא לי' דלא
יתנשי וכדין אתקיים, דהא כמא דאתנשי קמיה דב"נ הכי אתנשי עלי', ת"ח
חלמא דלא אתפשר כאגרתא דלא מתקריא ות"ח בגין דלא אדכר כמאן דלא
ידע לי', ועל דא מאן דאתנשי מני' חלמא ולא ידע לי' לא קיימא עליה
לאתקיימא, ובגין דא יוסף הוה דכיר חלמיה בגין לאתקיימא בגין דלא יתנשי
חלמא מני' לעלם והוה מחכה לי' תדיר" עכ"ל. הרי דברינו מבוארים בע"ה,
שבשביל שעיקר הכח אל הפעולות הנוגעות לאדם שם השי"ת בסגולות נפשו
ובציוריו, והציורים באים ג"כ בהשגחת השי"ת ע"פ המעשים, והם מתחילים
דף 95
לצאת מן הכח אל הפועל ע"י החלומות, רק שאותן ההוראות שצריכין חלומות
לצאתן אל הפועל עדיין חלושות הן ועוד לא יצאו כראוי אל הפועל, והחלום
כשם שהוא בא מכח עומק הסגולה שבנפש שבא ע"י מעשיו ומדותיו ודרכיו
של אדם, ה"נ ע"י החלום מתחזקת הסגולה הצפונה שהרי מתחזקת בציורה,
מיהו צריכה עוד להתחזק ע"י הפותר ע"פ דרך האמת, והפותר הוא מפתח את
הסגולה. ע"כ אם יפתור בכל ההוראות הצודקות שבו, אע"פ שסותרות זא"ז כי
זו תהי' לטוב וזו להפכו, כולן נכונות להתקיים, ע"כ הורו לנו חז"ל במ"ש ר'
בנאה ש"עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, פעם אחת חלמתי חלום
והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי"יד.
הנה העמידו אותנו על האמת הגמורה בטבעי החלומות והתיסדותם ע"פ רצון
הבורא ית'. ע"כ כ"מ שיזכור את החלום הוא מחזיק את הציור ההוא,
ומתחזקת בנפשו הסגולה להוציא מהכח אל הפועל את הדבר המרומז בו,
ובשכחתו ירפה הציור ותתמעט הסגולה ההיא הצפונה, מעמיא עמיא ואזלא.
והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ד' שכל זמן שהיו ישראל צריכים
להתגדל, אבל לא בשלימות כ"א ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות
הגמורה העתידה, הי' זה דוקא ע"י סיבת חלומות. כמו יוסף, שעם כל גדולתו
לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע הי' המלך והכסא שלו, כמש"כ:
"רק הכסא אגדל ממך"טי, והי' צריך רשות פרעה על העגלות וכיו"ב. וכמ"כ
גדולת דניאל בגלות היתה ג"כ ע"י חלומותיו של נבוכדנאצר. כי ענין ישראל
לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא
הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמש"כ:
"והייתם לי סגלה מכל העמים"ט'. וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה
הסגולה מן הכח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל. והוא
דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכח אל
הפועל ובזה היא מסבבת החלומות.
ע"כ אמר הכתוב : "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כהלמים, אז ימלא
שחוק פינו וגו' אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות וגו' הגדיל ד' לעשות עמנו
היינו שמחים"י'. שיש להעיר מהו ענין "כמלמים", גם מה שכתוב "היינו
שמחים" לשון עבר. אמנם יתבאר כי חז"ל אמרו שאחת מהשאלות ששואלין
דף 96
לאדם ביום הדין היא: "צפית לישועה"יח, גם חז"ל הגדילו מאד החיוב
להתפלל על שיבת ציו~יט. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהי' החיוב כ"כ
על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או עכ"פ בזמן הקצוב כענין "קץ
שם למשך"ב. אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל
יחיד שם השי"ת שתהי' בנפש סגולה שמתהוית ע"י דרכיו ומעשיו, ואותה
הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה
הפעולות נכונות לצאת אל הפועל ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין
הפעולות עומדות הכן להתפעל. וציור הדבר מחזיק הסגולה, כענין מ"ש חז"ל
על ההוא גברא דמפחד : "יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשי' דכתיב : 'כי
פחד פחדתי ויאתיני וגו"כ"כא, וכמו כן הוא לטובה. ע"כ גדול ערך דיבור בין
לטוב בין להפכו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז"ל שלא תהא קלה
בעינינוכב, כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן
הכח אל הפועל. וכן שם השי"ת ג"כ בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל
כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת
לצאת מן הכח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אלי' מחזקה, א"כ היא נכונה
יותר אל פעולתה עי"ז. ע"כ הצפי' לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה
בקירוב הישועה. ע"כ נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים
את ד', וכמש"כ: "המזכרים את ד' אל רמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן
ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ"כג. א"כ ג"כ מה שאנחנו מזכירין את
ישועת ד' ית' לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה ג"כ הכין
השי"ת שתהי' המסייעת להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בזה בסגולת
ישראל. ע"כ אמר "בשוב ד' את שיבת ציון", אנו סבבנו בעז"ה את הגדולה
ע"י האמונה בשמו ית' שיקיים הבטחתו. "אז ימלא שחוק פינו וגו'", ש"היינו
כמלמים" שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים
הנוגעים לו, ומתחזקת יותר ע"י הפתרון והרושם שבנפש, כמ"כ אנחנו אסירי
התקוה הננו כחולמים ש"אז ימלא שחוק וגו'". והנה עתה רק אנחנו החולמים
וחוץ לגבול ישראל אין זה נודע כלל, כמו החולם, שכל עניניו לא ירגיש
העומד אצלו כ"א הוא בעצמו. אבל "אז יאמרו בגוים הגדיל ד' וגו'" שיתפשט
הדבר מהכח אל הפועל. אבל אנו, יודעים אנו ש"הגדיל ד' לעשות עמנו"
כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, ע"כ "היינו שמחים" כל זמן
דף 97
שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באשה שהתנחמה
בכל עת קריאת כתובתה המרובהכד.
והנה נס חנוכה הי' ג"כ דומה לזה, שישראל לא היו אז במעלה העליונה,
כי כל ימי הבית השני היו נכנעים והי' רק פקידה בעלמא כדחז"לכה, ע"כ הי'
רמז פך השמן ונסו, שלא היה בו כ"א להדליק יום אחד ונעשה בו נס
והדליקו ממנו ח' ימיסכי, כי המעשים פועלים להוציא מן הכח אל הפועל
הצפון בנפש. וגם מטעם זה דומה מצוה לנר, "כי נר מצוה"כ' וכמ"כ "נר
לרגלי דברך"כח, כי הוא מוציא ע"י הפעולה את הסגולה הטובה שבנפש מן
הכח אל הפועל. ודומה לנר שהדברים הבלתי נראים מתראים על ידו. ודומה
לנר שכמו שהנר צריך דבר גשמי לשכלול שמו עליו, כמ"כ צריכה הסגולה
מעשים דוקא, שע"י היא יוצאת מן הכח אל הפועל. וע"כ התורה דומה לעצם
האורכ', כי התורה היא רוחנית והיא פועלת בסגולתה להוציא כל סגולה חמודה
שבנפש אל הפועל בלא תערובות מעשה גשמי, ע"כ היא דומה לעצם האור
שאין בו גשם עב בעצמו. ועפ"ז נמשלו יפה המצוה ומע"ט לשמן, כדחז"ל
ע"פ: "ושמן על ראשך אל יחסר"כט אלו מצוות ומע"טל, שהמצות ומע"ט הם
מוציאין אל הפועל את הסגולה הצפונה בנפש שתאיר אורה, א"כ כל מה
שמתרבה השמן כה תוסיף להאיר אורה, והסגולה הנפשית יוצאת אל הפועל
ע"י כוחות הגוף שהם לה כפתילה.
והנה בענין המצוה כבר אמרו חז"ל עפ"מ דכתיב: "כי גרל עד שמים
חסדך"לא וכתיב: "כי גדול מעל שמים חסדך"לב, "כאן בעושין לשמה וכאן
בעושין שלא לשמה"יג. נמצא כי ההצלחה האמתית לא תוכל להמציא כ"א
עשיית המצוה לשמה, ועשיית המצות שלא לשמה אינה פועלת כ"א על דברים
מדומים בעוה"ז. א"כ להוציא אל הפועל גדולת ישראל שהיא אמתת ההצלחה
שמעל לשמים, ודאי צריך עשיית המצות לשמה.
והנה ע"ד זה דוה לבנו כי ע"י חשכת הגלות וכובד היצה"ר המצות
הנעשות לשמה מעטות הנה, כי בכל הפעולות מתערבות פניות חומריות
המטמאות את שמן הקודש שהם המע"ט. ועפ"ז לא יהיו ראוים להדליק בפנים
בקודש דהיינו בטרקלין שהוא העוה"ב, וכמ"כ אינם ראוים לסבב גאולתנו
שהיא גדולה במעלתה כענין עוה"ב. אך חסד ד' לעולם על עמו ויראיו. וכבר
דף 98
ביארנו במק"א עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין בענין טעם הכפי' למצות שפנימיות
הרצון של ישראל נוטה מאד לטובלד, א"כ יש בעומק הנפש נטי' לעשות רצון
השי"ת באמת וכל המצות לשמה. וזו הנטי' היא הגורמת שישראל עומדים
בנסיון ומוסרים עצמם לקדש שמו ית', שכל פניות זרות לא יוכלו לגרום
מסירת נפש. ע"כ אע"פ שרק מעט היא יוצאת מן הכח אל הפועל, מ"מ ע"י
זכות אבות שהיו מקדשי שם ד' מתעוררת הקדושה לפעול, שהפעולות הנעשות
במצות ד' יחשבו על שם עיקר הנטי' שבעומק הלב ולא ע"פ הגלוי שנראה בו
פניות.
וזהו שנרמז בזה הנס, שהפך האחד של שמן משחת קודש שלא נטמא
ועומד בקדושתו, אע"פ של"ה בו להדליק שמונה ימים, האיר אורו בנס עד
שנמצא שמן חדש של קודש. והוא רמז לדורות, שעד העת שיאיר אור ד' על
ישראל בגאולה שלמה, תוסיף תת כח הסגולה הצפונה בנפש שלא כפי טבע
המעשים, כ"א גם מעשים המועטים יקבל השי"ת ברצון לסבב ההשלמה
האמתית לגאולת ישראל, מפני שבפנימיות נפשם הם נעשים בלב נאמן אל
שמו ית', כענין "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו'"לה.
והנה השגחת השי"ת בעולם מסבבת תמיד התחברות הענינים להוציא אל
הפועל כונתו ית'. והנה כאשר היתה סגולת נפש יוסף מוכרחת לצאת לאור
הגדולה, והיתה חסרה ההוצאה מן הכח אל הפועל, הראה זה השי"ת במה
שהיתה גדולתו דוקא ע"י חלום שענינו ג"כ הוצאת הסגולה הצפונה מן הכח
אל הפועל. ע"ז אמר: "קץ שם להשך"3, שהחושך, דהיינו העלם הדבר שצריך
לצאת ]אל[ הפועל ולא יצא, יש לו קץ ובהכרח יוצא. מ"מ "לכל תכלית"ב
וסוף הוצאתו אל הפועל "הוא חוקר אבן ~פל וצלמות"ב, פי' ענין אחר שאינו
בפועל שצריך לצאת אל הפועל, וע"י חיבורם יצאו שניהם אל הפועל. כמו
שהיתה סגולת גדולת יוסף יוצאת אל הפועל, באותה סיבה עצמה שפעולת
פרעה יצאה אל הפועל, ע"י חלומו. מזה אנו למדים שכל הדברים המוכרחים
להיות, מ"מ רצון השי"ת שע"י פעולות האדם יצאו מהכח אל הפועל. מזה
למדנו ג"כ על מה שפי' תחילה במדרש בלשון הפסוק : "זמן נתן לעולם כמה
שנים יעשה באפילה"ג. א"כ עקירת יצה"ר מן העולם הוא דבר צפון ועומד
בסגולה, מ"מ צריכין ישראל להוציא מן הכח אל הפועל ע"י ביטול כח
דף 99
היצה"ר בהתגברות התורה והמצות, שעי"ז יוציאו מהכח אל הפועל את
סגולתם הרוממה, ועי"ז ג"כ יצא ביטול היצה"ר מן הכח אל הפועל. והוא
דומה ממש לענין יוסף עם פרעה שיצאה מן הכח אל הפועל גדולתו שהיתה
עומדת לכך, ועי"ז הוציאה ג"כ אל הפועל חלומו של פרעה שהי' סיבה
לירידתם למצרים, והי' כ"ז סבה לתורה ולגדולת ישראל.
והנה בנס חנוכה נרמז ג"כ כי כל אומה צריכה זכות מיוחדת מצד כללותה
זולת זכות הפרטים, שהרי אפשר לפרטי האומה שיתעלו מאד והכלל יעמוד
בשפל המדרגה, ע"כ צריכה זכות כוללת לבד מזכיות הפרטים. והנה כ"ז שהיו
ישראל בארצם היו זכיות כוללות מצויות להם כמו המקדש וקרבנותיו וכיו"ב,
אבל בגלות שנתפרדה החבילה זכיות כוללות הן דבר יקר מאד להמצא. והרי
מדת השי"ת היא ע"פ המשפט, א"כ יהי' ח"ו למדת הדין פתחון פה במה יזכו
אלה לשוב לשלמות כללותם כיון שזכיות כוללות אין אתם. לפיכך נתן השי'ות
כח נשגב בזכיות הכוללות שתהיינה עומדות בצביונן ג"כ אחרי ביטול קישור
הכלל, ואותו הכח שפועל בקישור הכלל ביהמ"ק וקרבנות פועלים ג"כ התורה
והתפילה וכיו"ב. וזהו נס של פך השמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג, כי
הכה"ג מורה על הזכיות הכוללות והי' חתום בחותמו, אע"פ שהי' מעט עשה
השי"ת להפליא שנמשך אורו משך גדול, לרמז שכמ"כ נרם של ישראל ימשך
לעד עד שיופיע כבודו ית' בתוכנו וישיב שבותנו ויבנה בית תפארתנו, שאז
זכיות כוללות תהיינה מצויות לנו. וזהו שנרמז בפ' בהעלותך במדרש שנחם
השי"ת לאהרן שנרותיו יהיו קיימים לעד ע"י החשמונאימלו, שהכונה שהסגולה
הכללית תעמוד לעד עד יבא שילה, שאז תערב לד' מנחת יהודה וירושלים
כימי עול~ם.
ותתבאר עפ"ז פלוגתא דבית שמאי וב"ה, דמר סבר מוסיף והולך משום
מעלים בקודש ואין מורידים ומ"ס פוחת והולך כנגד פרי החגיח. דכמו
שביארנו מרמז נס השמן על זכיותיהם של ישראל, שאע"פ שמצד הגלות הן
מעטות בכמות, מ"מ חשובות תהיינה לפניו יתברך להוציא על ידן את שלמות
הגאולה מן הכח אל הפועל. והיינו משום שבאמת הסגולה כבר מוכנת ועומדת
אלא שצריך להוציאה מן הכח אל הפועל, מצרף השי"ת ג"כ את המחשבה
למעשה ונותן כח וקדושה במצות מעטות לפעול מה שראוי לפעול. והנה אם
דף 100
בשקיף על הזכיות של כל דור ודור בפ"ע, הלא הדורות מתמעטים והולכים
בעוה"ר ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, א"כ ראוי לעשות זכר הנס
דוקא בענין שמתמעט והולך, ומ"מ כשיגיע לתחתית השפל משם יגביה
השי"ת, וכדמיון הלבנה שאחרי המיעוט האחרון היותר נעלם מתחדשת באורה,
א"כ ראוי להיות פוחת והולך. אבל כשנתבונן בטעם פעולת הישועה ע"י
המשך הזמן, נבין שאין הסיבה מיעוט הזכיות של אותו הדור שבו תבא
הישועה, אלא שלהצלת כלל ישראל השי"ת מצרף כל הזכיות העוברות בכל
הדורות, וכשישלימו הדורות החשבון אז תצא כנגה צדקת גאולתנו. א"כ אע"פ
שאצל הדור עצמו הזכיות מועטות מהדור הקודם, מ"מ באוצר הכללי נעשית
תוספת מועטה שחשובה לפניו ית' כמרובה. א"כ ראוי ג"כ לעשות זכר נס זה
ג"כ ע"י מה שמוסיף והולך עד שישלים הקצב הראוי, ואז תבא הגאולה
שנמשלת לאור ונר. נמצא שאלו ואלו לדבר אחד מתכוונים, אלא שב"ש יעשו
זכר בנס על צורת זכיות הדורות שהתמעטותן צפוי' לפניו ית', וב"ה יעשוהו
על זכר התרבותן לפניו ית' בצירוף מעשה הראשונים.
ואחרי כל הדברים והאמת האלה שכתבנו בענין פתרון החלומות ע"פ אמתת
דברי חז"ל, שאינם דברי הבאי והערמה בעלמא כמו שחשב הרב ז"ל, נבאר
מש"כ ראי' לדבריו ז"ל מדברי הזוהר דפ' וישב. וז"ל: "ר' חייא ורבי יוסי
הוו שכיחי קמי' דר' שמעון א"ר חייא הא תנינן חלמא דלא אתפשר כאגרתא
דלא מתקריא, אי בגין דאתקיים ואיהו לא ידע או דלא אתקיים כלל. אמר ליה
אתקיים ולא אתיידע, דהא ההוא חלמא חילא תליא עלי' ואיהו לא אתידע ולא
ידיע אי אתקיים אי לא אתקיים"לט עכ"ל. והנה הפלא על הרב ז"ל שחשב
להעמיד דעתו גם בד' הזוה"ק ואיך לא הרגיש שדברי הזוהר מבוררים
שהפתרון פועל בחלום, ואם הדבר והסגולה מאתנו נעלמה לא בשביל זה נכחד
את האמת. וז"ל בזוהר שם: "מהכא דלא מבעי לי' לב"נ למימר חלמיה בר
לההוא בר נש דרחים ליה ואי לאו איהו גרים לי' דאי ההוא חלמא מתהפך
לגוונא אחרא איהו גרים לסלקא"מ עכ"ל. הרי דבריהם ז"ל ברור מללו כפשטן
של דחז"ל בגמ' שחלום מתפעל ממש ע"י הפה. אמנם פשר הדברים מש"כ
בזוהר דמתקיים ולא אתידע צריך להבין באיזה אופן לא אתידע, והלא אם
במחשבתו יכיר את החלום ושברו הרי אתידע. אמנם ברורם של דברים כך
דף 101
הוא, דבאמת כבר ביארנו שהחלום הוא התעוררות מהכח והסגולה הפנימית
שיש בנפש החולם לסבב את גלגל מעשיו ומקריו. והנה הדמויים להיות דבר
נפעל ע"י איזה ציור רבו מאד, ורק לחלק ידוע מהדמיון יגיעו הפותרים. אבל
באמת בגלגולי הסיבות יש דמויים רבים ומקרים שונים שהם דומים ע"י היקש
עמוק אל הדבר שהחלום מורה עליו, כי הסגולה אם כי לא תשקוט מ"מ היא
תפעול בכח כוחות, והכוחות ירשימו פעולתם בנפש, ויצא מזה תולדה ותולדה
לתולדה עד שיצא מן הכח אל הפועל עכ"פ כח הסגולה. אלא שע"י הפתרון
מחזקים את הציור המוכן כמו שהוא, שהוא יצא אל הפועל בצביונו, וכשלא
יפתר, כח ההוא הצפון שאינו נאבד ימשיך את פעולתו ויסבב סיבובים עד
שיצא לפועל בסגנון אחר. אבל באמת הוא אותו ענין הנחלם ממש, אבל לא
אתידע כלל, כי אין להכיר כלל מקורו, שכיון שלא יצא לפועל ע"י פתרון
אין בו כח לצאת אל הפועל כמו שהוא כ"א ע"י סיבות שונות וגלגולי דברים
רבים. ודבר זה דומה לכוחות הטבעיים, שכל כח אינו נאבד אבל משתנה
ללבוש לבושים שונים, ויתהפך מחום לאור ומאור למושך וממושך למרעיד
וכיו"ב, עד שמ"מ כל דבר יפעול את פעולתו הנתונה לו. זהו עומק ברור
הדברים לע"ד המובנים בשום שכל.
)מכת"י מדבר שור(
א( בראשית מא א.
ב( איוב כח ג.
ג( בראשית רבה פרשה פט א.
ד( ברכות נה : .
ה( בראשית שער כט.
ו( ברכות נו.
ז( בראשית רבה פרשה פט ח.
ח( בראשית מא יג.
ט( ברכות נה:.
י( איוב לג טו - טז.
יא( שם לד יא.
יב( בא לג. קרח קעז.
יג(
יד( ברכות נה:.
טו( בראשית מא מ.
טו( שמות יט ה.
יו( תהילים קכו.
יח( שבת לא.
יט( עי' מדרש שמואל סוף פרשה לא.
כ( איוב ג כה.
כא( ברכות ס.
כב( מגילה טו.
כג( ישעיה סב ו-ז.
כד( איכה רבה פרשה ג ז.
דף 102
לד( פרק ב הלכה ה.
לה( ירמיה לא ג.
לו( עי' במדבר רבה פרשה טו ה, תנחומא
בהעלותך ה, רמב"ן במדבר ח ב.
לז( ע"פ מלאכי ג ד.
לח( שבת כא : .
לט( קפג : .
מ( שס קפג.
דף 103
מ"ג מקץ שבת ב' חנוכה
"ויהי מקץ" וכו', "זש"ה 'קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר' )איוב כח ג(
- זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה וכו', זמן נתן ליוסף כמה שנים
יעשה בבית האסורים" וכו' )בראשית רבה פט א(. דהנה השבטים הנם הכח
הפועל בשלמות העולם, וראש להם הוא יוסף. הוא הכח המעביר והמאחד את
כח האבות, שהנם השרשים של כל השלמות, דמשום זה הם המרכבה כביכול
)שם מז ו(, וגם יוסף נאמר עליו "וירכב אותו במרכבת המשנה" )בראשית מא
מג(, שגם הוא עוד בבחינת מרכבה מצד אחד, ומצד שני הוא כח פועל, בזה
שהוא כבר אחד מהשבטים הפועלים. ועם חלום פרעה כאן בא הקץ, להתגלות
פעולותיו של יוסף, להתגלגלות המאורעות, להתפתחות השלמות.
וזה הי' גם במשך הדורות ש"זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה".
אחז"ל )בראשית רבה ב ד(: "והארץ היתה תוהו ובוהו" )בראשית א ב(, שזה
מרמז על ד' המלכויות, "וחושך על פני תהום" "זו מלכות יון וכו' שהחשיכה
עיניהם של ישראל שאמרה כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי
ישראל". דהנה מלכות יון, היתה מגמתם שכלית, לא רצו לאבד ולהשמיד את
ישראל באופן גופני, אלא שבחכמתם רצו להשתלט גם על ישראל, ולא רצו
להכיר בסגולת התורה המיוחדת לישראל. ובזה עיקר ההבדל של תורה וחכמת
ישראל, שהיא המגלה ומכריזה על האחדות הכללית, שזהו המתבטא במובן של
אורה, שבאור מתאחדים הכל להיות מוסקרים כאחד. מה שאין כן חכמה
אנושית, אין בכחה האחוד הכללי, והכלל נשאר מוחשך, והוה כל דבר לחוד,
שזהו בחושך, שאין אחוד בין דבר לדבר, וכל יחידה עומדת לחוד. "וחושך
זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל" לעקור אותם מן המקור של
אלהי ישראל, זאת התורה, ו"קץ שם לחושך" ע"י מלחמות החשמונאים
ונצחונם. ונקבע לדורות במיוחד להיות חג שמונה ימים, ודוקא בקשר עם נס
פך השמן, להביע גלוי שעיקר הנצחון הוא מה שהאורה האלהית התגברה
ונצחה.
דף 104
גם נקבע לשמונה, דהנה כלל הוא שהטבע קשור עם יסוד השבע, כ"ש
)משלי ט א( "חצבה עמודיה שבעה", ומה שעל הטבע מובע בשמונה. וזהו מה
שהמילה ניתנה לשמונה, מפני שהנה על טבעית, להסיר את הערלה הטבעית.
אחז"ל )ויקרא רבה כא ו(: '"בזאת יבוא אהרן' )ויקרא טז ג( וכו', בזכות המילה
שנא' )בראשית יז י( 'זאת בריתי' וכו', ג"כ להביע שקדושת המקדש הנה על
טבעית כמו המילה. וכך סגולתן של ישראל בקשר עם סגולת התורה. לזה
נקבע חג נצחון רוח התורה דוקא לשמונה, להכריז על הקדושה העל טבעית.
ז"ש הפייטן "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים".
בעלי הרמז מרמזים דבר החנוכה ב"טבח טבח והכן" )שם מג טז(, שהם
אותיות חנוכה. והנה יש יסוד לדבר בעיקר הענינים, שבפגישתם זו של
השבטים כולם, הולך ונפתח פתח האורה לשלמות העולם, כמו שבחנוכה האיר
להם אור התורה המשלמת את העולם.
ויש להתבונן על מה שהתפתחות זו הולכת ובאה על ידי הגביע של יוסף,
שהוא כוס העומד על רגל מרומם, ולא עומד על שוליו. והננו מוצאים שכוסו
של דוד לע"ל יהיה של רכא כמנין רויה שנא' )תהילים כג ה( "כוסי רויה",
והכוס הוא כזה שעומד בעצמו על שוליו בלי סומך של רגל. והענין הוא, יוסף
שהוא המורכב מכח האבות עם כוחו בפעולות כמו השבטים, שהוא המעביר,
איננו בפועל עומד בעצמו, רק בסמך כמו הגביע. וגם בנימין הנהו המאחד בין
יוסף לשאר השבטים, שראשם הוא יהודה, שהנם כולם פעולה, ויש לו עוד גם
שייכות בכח יוסף שהנהו כח אבהי, דמשום זה בית המקדש היה דוקא גם
בחלקו של בנימין )בראשית רבה צט א(, משום הכח המאחד שבו. אבל דוד
שהוא מיהודה, הפועל, השולט בפעולות ההתפתחות, משום זה עליו נאמר
שכוס ברכה שלו - מדובר על כוס שעומד בעצמו, ואין לו צורך ברגל סומך,
שהנהו השולט בפעולות, וכל הכוחות של האבות מתגלים בו בפעולה, שזהו
כוחן של השבטים שבטי יה, ובעיקר תולדות יהודה הגבור באחיו.
)רבן שלום נתן רענן קוק זצ"ל, בשמן רענן ח"א עם' קנה-ק~ו(
דף 105
אגרות
אגרת מרן הראי"ה זצ"ל לבנו מרן הרצי"ה זצ"ל
ב"ה, ח' חנוכה, עזר"ת, לונדון.
בני מחמדי שליט"א,
שמחתנו בדבריך האהובים. ת"ל על החוה"ש אשר עמנו, והנני בימים הללו
טרוד מטרדות שונות בקודש ובחול, יתן השי"ת ויהיה הכל עולה להצלחה
ולברכת ה' על עמו ונחלתו עדי עד.
ישר כחך על אשר עוררת את האהבה לארץ חמדה, בלב אחינו שרויי
הגולה בדבריך בציריך. יתן ד' וישאו הדברים פרי למעלה למעלה, ונועם ה'
ילוה עליהם להרבות עצמה וחיל בכל רגשי קודש גוי קדוש שומר אמונים
אסיר תקוה וצופה ישועה.
בעניני דיומא בהארת קדושת חנוכה, דרשתי ביסוד הנס של היום הראשון,
שהיה מהשארת מעט השמן כד' הט"ז, שזה לא הי' מאי אפשרות של נס על
לא דבר, כי זה נאמר רק בענין נס שע"פ נביא, שעכ"פ מוגבל הוא מצד של
השליחות ע"י כח בשר ודם, אבל בנס שנעשה בלא גזרת נביא רק מרעותא
עילאה היד ד' תקצר לחדש יש מאין. אמנם עיקרא דמילתא הוא מפני המצוה
של שמן זית, שאם הי' כל השמן כלה, ונתחדשה בריאה, אין זה בכלל שמן
זית, ושיטת רש"י מנחות ס"ט בחיטים שירדו בעבים, שלא ע"י נס כד' התוס'
שם, היא משום דע"י נס בריאה אחרת היא ואינם בכלל חיטים כלל, ולא
צריך קרא דמושבותיכם למעטם, דהוו כקטניות ושאר מינים, וה"נ אין זה
שמן זית, והיה הכרח להשאיר מעט, וע"כ היה הנס גם ביום ראשון וגרם
לקביעות שמונה ימים. אמנם הגרע"ק איגר ז"ל העיר ע"ד הש"ס במה
מדליקין דף כ"א שמנים ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין
מדליקין בהן במקדש, דמאי שייך שמנים לשון רבים, הא שמן זית זך כתית
בעינן, ונראה לע"ד שכשם שאמרו מנחות כ"ח דזהב אינו מעכב במנורה,
דף 106
משום דכיון דכתיב ג"כ גביעים כפתורים ופרחים דרשינן באה זהב באה
גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים,
ה"נ יש לדרוש באה שמן זית באה זך כתית, אינה באה שמן זית אינה באה
זך כתית, ונמצא שבדיעבד או כשאין להם שמן זית גם שאר שמנים כשרים,
אבל אותם שאין מדליקים בהם בשבת גם בדיעבד פסולים. ולפ"ז נעשה הנס
ביום הראשון בשביל הידור מצוה, דגם אם הי' כלה כל השמן והי' נמצא
מחדש בנס גמור, אע"ג דאינו שמן זית, מ"מ שמן הוא, כיון שראוי להדלקה
והוי כשאר שמנים הנמשכים אחרי הפתילה. וזה אינו דוחק שנעשה הנס
בשביל הידור מצוה, דבלא"ה כתבו המפרשים שנעשה הנס בשביל הידור,
דטומאה דחוי' או הותרה בציבור, אלא להודיע חבתם. אלא שיש להתעורר
למה נעשה הנס בשמן בשביל הידור ובמנורה לא נעשה להם נס, שתמצא
בשביל הידור, שהרי אמרי' התם דמלכי בית חשמונאי עשו אותה משפודין של
ברזל, ולחד מ"ד מעץ, אמנם יסוד הנס דחנוכה נעשה להודיע סגולת רוח
הקודש השורה בישראל, שהוא מקיים את החמריות ואינו תלוי בה, וזה אין
בכח שום רוח ותרבות של חול, ע"כ אע"פ שהתיקון הרצוי הוא שהתוכן
החמרי, שהוא הכלי להאופי הרוחני, יהי' בהידור ושלמות, אבל בכ"ז כשגלי
צרות משברים את הצד החמרי שבישראל נשאר רוחו חי, ואור ד' יקימהו לעד
וישוב ופרח בכל ערכיו. ואז היה הדבר כן, במצב של עניות חמרית נשארה
האומה אבל בעושר רוחני, ע"כ עמד טעמה ונמשכה שלשלת קיומה ואור
קדשה כהיום הזה, שעומדת לתחיה עליונה ומושלמת. ע"כ לא נעשה נס על
הכלי, המנורה, ונסתפקו בשל ברזל מחופה בעץ או עץ, כיון שכשר עכ"פ
בדיעבד, אבל בנוגע לעצם המכוון נגד הרוח, הפנימיות, התוך, השמן, נעשו
ניסים כדי שיהיה בתכלית ההידור. ולפ"ד יש כאן שני הידורים, הידור של
טהרה, שהרי הי' כשר גם בטומאה, שהיתה נדחית או ניתרת, והידור של שמן
זית, שזה נעשה ביום ראשון. והוא מרמז על טהרת הרוח בישראל בלא ירידה
של טומאת ע"ז ואבזרהא, בכללות האיכות, ולא במידה של תערובת עם סיגים
מילדי נכר אפילו כשיהי' היסוד מעולה, הטהרה מרומזת בהידור הטהרה,
והנקיות מתערובת נרמזה בנס היום הראשון, שכל הפך נעשה ע"י זה שמן
זית, שהוא מצוין ע"פ הירושלמי )כלאים פ"א ה"א( במה שאינו מקבל
הרכבה. ע"כ יש לנו במצוה חביבה זו שתי מדות של הידור, מהדרין ומהדרין
דף 107
מן המהדרין. איכות הקדושה היא מקור הברכה שמוספת והולכת, אור זרוע
לצדיק שעושה פירות ופירי פירות, והנקיות מן הסיגים, גם באופן שלא יפגמו
את האיכות מתגלה בהנפשיות האישית, שאין גם אחד מהנכללים בשם ישואל
שלא יהי' אור הקודש נאחז בו. ע"כ המהדרין מדליקין נר איש ואיש, לכל
אחד ואחד, ולמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך בקודש, שממילא פוחת והולך
היחש המחשיך הבא מצד הצללים של אוה"ע, וזהו טעמא דב"ש נגד פרי
החג.
מצאתי לנכון להעירך בדברי אגדה הללו, אע"פ שכבר עברו עלינו ב"ה
ימי החנוכה לשלו' וכשיגיעוך הדברים ירחק הזמן עוד יותר, מ"מ הדבר
הנאמר בעתו מביא את תעודתו עמו גם אם יתמהמה...
והנני חותם בברכה, חזק בני יקירי ואמץ ויהיה ד' עמך, להאיר רוחך
באור קודש וגבורת נצח ועוז תורה וחדות ד' באהבתו ויראתו כה"י.
אביך מנשקך בחבת קודש,
אברהם יצחק ה"ק
)אגרות הראיה ח"נ אגרת תשצז(
אן אנ ~נ
דף 108
תשובת מרן הרצי"ה לנ"ל
ב"ה כ"ג טבת ע"ז נוישאטיל.
הוד הדר"ק מרן אבא עט"ר וצ"ת ומשגב רוחי הגאון וצי"ע שליט"א.
במוצש"ק דנא אורו עיני ותחי נפשי במכ"ק מח' חנוכה עם הכרטיס מי"א
טבת, שכבר הזכרתים במכתבי האחרון, והנני בזה להוסיף ולפרט את המון
רחשי תודותי לאין קץ על אורות דבריו הרוממים והנעימים בכללם
ובפרטיהם, המכוונים לי ת"ל בעז קדשם למצב השעה ודרישתה, וביחוד אחרי
משך התוחלת והעכבה, אשר אמנם עדיין אצפה לפרטיות הארות ד"ק
וכלליותם על דברי מכתבי הקודמים ושאלותיהם הפרטיים והכלליים, הרוחניים
והמעשיים.
ומה נעמו ושגבו לי אלה הדברים שהיטיב למסור לי מדרשתו בהארת
קדושת חנוכה, אשר אני מתכונן ומתעודד בזכר בוא תעודתו של הדבר הנאמר
בעתו, כדברי מ"א, גם אם יתמהמה, ומקוה להתחזק ולהתרומם בהדרת קדש
האורה והעמקת הבטחת רשמי תקפה, למפרע ולהבא. ובפרטיות אשיות הדברים
אתרשה להזכיר ולשאול בזה :
א( בעיקר ענין ח' ימי חנוכה חשבתי, אולי באמת מורכבים בהם שני
הזכרונות, של נצחון הגבורה ושל שמן המאור )וכמדומה שבכ"ק מרן לאגדת
"במה מדליקין" נתבארו שני צדדי ההלל וההודאה לעומת הערכים הפנימיים
של שני צדדי הנצחונות הללו(, ויום א' - שבו חנו ונכנסו כל' הרמב"ם - הוא
זכר תשועת המלחמה הגלויה ורק ז' הימים הם לזכר נס השמן שנעשה בהם ;
מה שמתכוין, עם ערכם הפנימי המפורט של דברי מציריך ומפה, שהרציתי
לפני כ"ק, בנוגע להערכת ה"אור" וה"נר" כמ"ש ורמזתי שם בקלות וקצור,
לעיקר יסודותם הפנימי של אלה ד"ק דמרן ;
ב( התירוץ הידוע שנשאר לכל יום מעט שמן טבעי, כדי שיהי יסוד טבעי
לנס לחול עליו, הלא אינו לכאורה נוגע לקצר יד ד' לחדש יש מאין, אלא
דף 109
מיוסד ע"פ השקפת סדר ההנהגה האלהית, שאחרי התגשמות ההויה המעשית
אין השפע השמימי יורד ונמשך ומתגלה ומתקים בתוכה אלא על יסודות
ופעולות מעשיים ידועים, כתנועות מטה האלהים ושנוי הדרגות לגבי הסלע,
איתערותא תתאה הקודמת לעילאה, מעשה אדם הקודם לברכת ד', שאינה
שורה אלא בסמוי מן העין, וכמבואר ומפורסם בזה בכלליות התנאים, הסדרים
והקבעים העליונים גם של הנסים, של מה שלמעלה ממהלך קביעות תנאי
ההויה וסדריה, בשיטות גדולי חכמי ישראל, )"תנאי מעשה בראשית'ן(,
כמדומה המורה והר"ן בדרשותיו ו"עקדה", מהר"ל מפרג )"יש סדר לנסים"(
ור"מ גבאי בעבוה"ק ורמ"ח לוצאטו, ואף אם נבא בזה לאופן המיוחד, הגנוז
והנפלא, של התגלות הרצון העליון באיתערותא דלעילא ודמעיקרא של חן
וחסד ורחמים פשוטים וגנוזים מתוך חתירה שמקודם הבריאה בשתוף מדה"ד,
הלא סו"ס לכאורה גם היא מכוונת לעומת מדרגה מיוחדת של תשובה
והתרוממות עילאה למדות העליונות, אם בחיי היחיד והפרט כתשובה עילאה
שבזוהר וכחסידים הזוכים לחנינת נדבה ורצון שבחוה"ל, או בחיי הכלל
וההויה כגאולה ברחמים שבתלמוד ובזוהר, ועכ"פ הלא אין זה קובע את
החילוק בין נס שבגזירת נביא או בלא גזירת נביא, שגם הראשון הלא אינו
מוגבל לכאורה מצד כח בו"ד, שהרי פעולתו זו מצד כח אלהי שבו באה, אלא
מצד הגבלת השפע האלהי בהויה בכלל; אלא שמתוך רמיזת ד"ק זו אני מדמה
- עד הכתב לי ביותר פרטיות תורת פיו ודעת שפתיו בזה - להתחיל .וללמוד
ולחלק בין גזרת צדיק ונביא שהיא מתקימת רק במהלך של ממטה למעלה
בכחו הרוחני המוסרי של בו"ד המקושר ודבק בד' לפי ערך ודרגא לבין עצם
מעשה שמים שגם בכלליות הנהגת הטבע והנס הוא בא ומחדש תמיד מעילא
לתתא, וצריך למוד ובירור ועיון, ואת מאמר הירושלמי שדוחה הקב"ה גזירתו
מפני גזירתו של צדיק ולא גזירת צדיק מפניה של צדיק אחר בודאי אפשר
לתרץ ולישב עפ"ז, אך אולי יש לכון ולחלק בזה גם בין "זה" ל"כה", כפי
מדרגות הנבואה, וכדומה.
ג( אם הנעשה בנס אינו ראוי לשמו לדינא )והלא כן יהי גם אם נצייר נס
של זית צומח, ומנ"מ אם בא השמן כשהוא נגמר, בתכונת שמן זית( איך תקן
משה ברכת הזן כשירד המן, ואולי מפני שהיא כוללת כל מידי דזיין, כגון
דף 110
תמרי, או "תקן" ולא ממש מחיובא דאורייתא, וכשאר הברכות הרמוזות
וכפשטא דקרא דאיירי בארץ, וכשיטת הר"מ בסה"מ גבי תקנות של מרע"ה
)וזכורני שראיתי בציור סעודת צדיקים לע"ל מרמ"ע מפאנו, שיברכו: המוציא
לחם מן השמים(. גם הלא לא דמי לחטים שירדו בעבים שבנס אינם שייכים
כלל לדרך גידול החטים, וכאן הלא הי' בכלי שמן זית, ומאון רש"י לפרש
בנס י"ל בפשטות: א' עצם רחוק הדבר למה יהא נס כזה ומה הילכתא
למשיחא יותר מזה, ב' הטייעא המובא לדוגמא, שמדוע יהא לו בנס, ג' לשון
"בעבים" ו"דעבים", ד' הלא גם שתי לחם יוכלו לבוא בנס מה"ש ול"ל חטים
דוקא. עוד י"ל דתלי בהגבלת הרשות דגבי שבת רה"י עד לרקיע וברה"ר
למעלה מי' מקום פטור ואין תחומין.
ד( קושית היתר טומאה בצבור תירץ ר"ש קלוגר בהגהותיו לשו"ע בסברא
ישרה לחלק בין התחלת העבודה והחנוכה, אך אולי י"ל דלא שייך זה כלל
רק בטומאה דגברי, כעובדא שבתורה, ולא היכא דאינהו חזו ומחויבים אלא
שאין להם במה לקיים. גם אולי לא הוו צבור, גם ע"פ תוס' סנהדרין י"ב
שתלוי בקביעות זמן, ויהא תלי בפלוגתא דתוס' ושאג"א גבי מילה אם הוי
הזמן גרמא.
ה( הרמב"ם העתיק רק: פתילות שאמרו חכמים, ולכאורה שאני בזהב
דמנורה דאיכא דיוקי דקראי, כמבואר בגמ' ותוס' שם מנחות כ"ח.
ו( גם הלא הי' עכ"פ השמן הטבעי מיעוט הבטל, ואולי יחשב כדבר
המעמיד, אבל מה שאינו מקבל הרכבה אם נאמר זה גם בשמנו הלא לכאורה
מהאי טונא לא יעשה השאר שמן זית. ואצפה לתורת ד"ק...
בנו עבדו הנכנע ומשתוקק לאור ד"ק ומצפה לישע ד' לכלל ולפרט ולבית
חיינו ת"ו,
צביהודה
)צחח צבי אנרת נו(
דף 111
מאמרים
1
נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ -
ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו.
)שבת כא ע"ב(
שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היוני המתהדר
ביפיפותו החיצונה שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה - השחרור שזכינו לו על
ידי התעוררות הקדושה של תחית הרוח הלאומי על ידי גבורי קנאת הקודש
החשמונאים הכהנים הקדושים, הניח את חותמו על מהלך הדורות לכל
הזמנים. ההתנגשות של רוח יון עם רוח ישראל, זהו פרוצס שאינו פוסק עד
אשר יפוח היום הגדול, אשר בו יהיה נצדק קודש. אמנם כח החיים הגדול
הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא הבטיח לנו את בטחונו של הנצחון
של נצח ישראל. יהמו יחמרו המים העכורים של ימי החולין הסוערים הרוצים
לבלוע כל קודש, ישטפו בעזוז רעשם ממלכות ועממים, אבל חוסן ישראל לעד
לא ימעד. בתוכיותה של נשמת האדם ישנה הכרה שבלא אור הקודש, בלא
נצוצי הקדושה המחיים את כל, אין עמדה לא לרוח האדם ולא לחברתו,
ללאומיו, ולמלכיותיו. והיכן הוא האוצר אשר האור הזה הקדוש בעצם טהרתו
גנוז, הוי אומר באותו גוי קדוש אשר מני אז עד עולם הוא הנהו נושא את
הדגל של תביעת הקדושה בטהרתה בעולם.
בעתים נורמליות הננו מרגישים בקרבנו אומץ של הכרזה פומבית, ידעו כל
באי עולם המתהלכים בארצות החיים כי אור עולם לנו ומאתנו קרנים להנהיר
בהם ועל ידם ארץ וחוצות, ומצות נר חנוכה, הסמל הקדוש הזה, היא להניחה
על פתח ביתו מבחוץ. בעת אשר הנהרה המקודשת מופיעה היא גם מבחוץ אין
אנו צריכים לדאוג, כבר יודעים אנו ובטוחים אז שהפנים הוא מלא אורה
"טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה" )משלי לא יח(.
דף 112
אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על
ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומשטמה על כל קניני קדשו, עמדת תלולים
ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה
את המחשכים העבים שהם שולטים שם. אז יפנה ישראל אל ביתו ואל
שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו ונקיון כפיו, אל תורתו
תורת אמת, המיוחדה לו, ואל מצותיו, שהן ארחות חייו לעולמים, לבנין ביתו
על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה
סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו.
ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו
הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי
נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי
האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא
ממקום אחר תבוא הגאולה כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה : "תערוך
לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה" )תהילים כג ה(.
ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת
אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל, אשר "בשעת הסכנה היה
מניחה על שולחנו ודיו".
ומטל חרמון היורד על הררי ציון, יצוה ד' את הברכה לישראל ואדם,
כאמור "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" )מלאכי ג י(. ועוד ישובו בנים כולם
יחד, לשיר מקרב לב ונפש, "זה חלקי מכל עמלי, עם ישראל חי, וחיה יחיה
עד בלי די", ועבור תעבור סערת הסכנה במהרה בימינו, ונשוב אל מצות נר
חנוכה להשיבה על מכונה, להדליקה על פתח ביתינו מבחוץ, ויראו כל אפסי
ארץ את ישועת אלקינו )ישעיה נב י(, על עמו ונחלתו סלה.
נר חנוכה, מאחרי הראיה, א, עם' 051
דף 113
הנביא זכריה, שהפטרנו בדברי קדשו בשבת קודש דנא את הפטרת היום, אומר
)זכריה ב יד-יז(: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ד',
ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך וידעת כי ד'
צבאות שלחני אליך, ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד
בירושלם, הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו". דברי קודש הללו,
הנושאים את חזון נבואתם לישראל ולארצו באחרית הימים, מבארים לנו את
הרז הגדול של שיבת ישראל אל נוהו כימי עולם, ואת המטרה הגדולה
והקדושה שתצא מזה לאושר כל העולם כולו, ומורים לנו שזאת הסגולה
האלהית הקדושה, שהתחילה לצאת מארץ ישראל ומעם ישראל, מארץ הקודש
ומעם הקודש, והרי היא יוצאת ומתפשטת בכבודה במלא עולם, לספר בעמים
את כבוד ד', ואת כבוד קדושת נשמת האדם אשר ברא בצלמו, ואת מגמת
חייו ומגמת חיי התבל כולה, - שהיא אמת נצחית שאין פעולתה יכולה להגמר
ולבוא לידי בכורה הנעלה כי-אם בשוב עם הקודש כמקדם לארצו הקדושה,
ועדי-עד מוכרחת היא ארץ הקודש ועיר הקודש להשאר בקדושתה האלהית
העליונה, ודבר ד' לעולם כולו יצא ממנה בכח הבחירה האלהית הנצחית של
עם ה' וארץ ה', אשר על-ידם יהיה קיים עדי-עד דבר ה' לאורה ולברכה
בלבב עמים רבים, להביא את כולם למכון האושר למעמד השלום והאמת
והגדולה האלהית.
לכן אמר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'". ומה
שיהיה באחרית הימים: "ונלוו גוים רבים אל ה'... והיו לי לעם", וכולם
יעשו אגודה אחת להיות לעם לה', ללכת בארחות צדקה משפט ומשרים,
ולהתקדש בקדושת החיים הטהורים כרצון ה' בתורתו הקדושה, והקדושה
והטהרה תמלא את כל הארץ, - אל תחשבי כי אז לא יהיה כל צורך להיות
המקום הקדוש, ציון וירושלם וארץ הקדושה בכללה, מיוחד בקדושתו. לא כן
הדבר, כי ברית עולם היא לציון שישכן בה כבוד ה', - "ושכנתי בתוכך" ;
"וידעת" - גם אחר הקמתו של החזון הגדול ואחרי שגויים רבים ילוו אל ה',
- כי השליחות האלהית אליך לא תפסק, ומפעל הקדושה והאורה האלהית יקום
ויהיה באמצעותך, "וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך". וכאשר ברית עם קדוש
הוא לעולם, כמו-כן ברית הארץ והעיר הקדושה הוא לעדי-עד, ועל כן אמר:
דף 114
"וכחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש", שלנצח יהיה החלק שלו - אדמת
הקודש, ביתו הלאומי ונחלתו, ירושת אבותיו הקדושים לעולמים, "ובחר עוד
בירושלם". ואעפ"י שכל העולם כולו יזדכך, והדעות האנושיות יוטהרו, בכ"ז
גובה הרום ובהירות הקודש יצאו תמיד ממקום הקדוש, "הס כל בשר מפני ה'
כי נעור ממעון קדשו". ואמר אחר כך בסי' ד' פסוק ז : "מי אתה הר הגדול -
לפני זרובבל למישר, והוציא את האבן הראשה תזאות חן חן לה".
כאשר אז בקע האור של ההדרכה למסילה הגדולה של הקמת דבר ה'
לישראל ע"י ממלכת פרס וכורש מלכה, וזרובבל עמד אז להיות בא הכח
לעזור להגשמת המפעל הגדול, זהו סימן לדור אחרון, אשר בוא תבוא ממלכה
אדירה ובראשה יעמוד מלך צדיק, ורוח ה' תנחה אותם, להיות הם הזוכים
להגשים את חזון עולמים זה. וכאשר אז עמדו מניעות רבות על הדרך, אלה
הם ההרים הגדולים המעכבים את המהלך, שעל כל אחת מהמניעות אומר
הנביא: "מי אתה הר הגדול - לפני זרובבל למישר", כן גם בימינו אלה...
)חאמרי הראיה ח"ב עם' 303-403(
דף 115
פך השמן
"וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של
שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד,
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" )שבת כא, ב(.
טומאת השמנים, השחתת המדות והדעות, שבאו למחנה ישראל מסבת
התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה.
אמנם זאת היא ממפלאות תמים דעים )איוב לז טז(, שגם הדעות המסתעפות
מעומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול הרוח
היונית. הנה, כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו,
להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו,
- כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי
קדוש )שמות יט ו(. והתשוקה הפנימית לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת
בדרכיה, גנוזה היא בעומק הלב הישראלי. וכבר בארנו בע"ה בתעודת מעשר
שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית, הנמזגת בנפש
כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה, המתפשטת על דרכי החיים, ועל כל
מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנה להתחלל מכחה של יון. אבל
עוד יותר עמוק בלב, שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי
של האיש הישראלי, המופיע בכל עוז בכלל האומה, עם האמונה העיקרית
בשם ד' אלקי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם
מהאמונה בכללה, - זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא
הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקדש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי
החיים הגשמיים, - אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כהן גדול לא יכלו
היונים לטמאות. כל כח וזרוע לא יוכל לעקור מכלל ישראל קשורם הפנימי
העמוק עם ד' אלקי ישראל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא
ישטפוה )שיר השירים ח ז(.
כי אם אמנם הפך כאשר נשאר בקטנותו, כאשר האמונה תהיה גנוזה רק
דף 116
שהחיים בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת, שלא על פי היסוד של האמונה
הפנימית, הלא תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערמת הדשן של החיים
המוזרים המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, באפס עצים תכבה אש
)משלי כו כ(. אבל זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאף על פי שימצא
לפניו דרכי חיים הפוכים מתכנו, דעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי
שבעלי הדעות ידעו שהם הולכים בזה בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות
היותר עמוקה שבנפשם ; אך הנה תגלה יד ד' ע"י עלילותיו עם עם זו בחר
לו, והניצוץ הקטן יתלהב, ויעקור משרש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל
הדעות ההפכיות, אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות
החיים להשיב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים
המעשיים שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר
אורם, עד עבור כל הזמן ההוא ועד בוא התקופה החדשה של אור חדש על
ציון, עד בוא שנת גאולה ויום רצו7 לד'. ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב
) ע"נ בעת ההיא, בעת המהומה והמבונה. ~שר סדר, החייס היונים נתפשטו
בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק ברק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב
הישראלי, היה האות בדוגמת פך שמן קטן המונח בחותמו של כהן גדול
שאותו לא יטמאו זרים.
אבל היוכל להתמיד אורו, בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן ההוה
נלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו לעשותו ידוע ומוכן ומוחש בלב ? פך
שמן קטן הוא, ואין בו כי אם להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת התרוממות,
שבה ירום האדם משפלות החיים, על ידי אור פנימי של קשר האמונה בשם
ד' אלקי עולם. אבל באין לו קשר חיים קימים בכל מעשיו בדרכה של תורה,
מהר ישוב לרדת. אמנם נעשה בו נס: אף על פי שלא היו כלל החיים אז
מוכנים שיתפשט בהם אור קדש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד'
ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה הספיק זה הפך הקטן
להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת
ההוה, ובאה תקופת העתיד הנאדרה בקדש, שהארץ תמלא דעה את ד' כמים
לים מכסים )ישעיה יא ט(.
)חאמרי הראיה עם' 351-251(
דף 117
... חגיגת חנוכה עם מצותה ועם הדלקת נרותיה, אנו מוצאים בה איזה דבר
שיש לנו לחשוב אודותיו ועל כח האחדות שבנו. אנחנו נתקלנו, אז, בעם יון,
שהשאיר שם גדול בעולם. החכמה היונית נכנסה בכללות העולם והכניסה, אז,
גם בנו תסיסה. הגמרא אומרת שעל החכמה היונית נגזרה גזירה. לשון הגזירה
היא "ארור אשר ילמד את בנו חכמה יוונית" )סוטה מט ע"ב(. לא כתוב
"אשר ילמוד" אלא "אשר ילמד את בנו". חכמינו הקדושים התיראו מאוד
שמא החכמה היוונית תמשוך את הנוער ותנתק אותו מאמונת קדוש ישראל.
אך ורק לקרובים למלכות הותר, בקושי, ללמוד חכמה יוונית. אולם גם נאמר
שם, שעל חכמה יוונית לבד נגזרה הגזירה, אבל לא על לשון יוונית: "לסון
יווני לחוד, חכמה יוונית לחוד". דברי חז"ל עמוקים ואין להבינם כפשוטם.
הכוונה ב"לשון יוונית" אינה אך ורק לפירושן של מלים יווניות, אלא זה גם
נכנס בתכונות של מדע. ההבדל בין 'לשון' ל'חכמה' הוא הבדל שבין סגנון
לתוכן. בשעה שחז"ל אומרים "לשון יוונית לחוד" - הכוונה לסגנון. את
התוכן, את החכמה, אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן
שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד ולרבים עד שאין אנו
צריכים להשתמש בנידון זה בדברים שאולים. במה שנוגע לסגנונות, ליפוי
הדברים, רואים אנו שגם אחרי כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין
היונים, מצאו חכמינו הקדושים סמך בפסוק : "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי
שם - יפיותו של יפת יהא באהלי שם" )מגילה ט ע"ב, ועיין בירושלמי שם
ה"ט "שיהיו מדברין בלשונו של יפת באהלי שם"(. מתוך-כך הותר לתרגם את
התורה ליונית.
מה אנחנו למדים מזה ? אנחנו למדים איך עלינו לנהוג בשעה שאנו נזקקים
לשאול את השאלות של הקודש והחול. לפי הנהוג בעולם חושב האדם בתחלת
מחשבתו, שהקודש והחול הם בבחינת "ויתרוצצו" שהם דברים הצוררים זה
את זה. אולם האמת היא, שאין כל ניגוד בין הקודש והחול. אם אנו, חלילה,
עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים להחיות את נשמתנו היחידה, נשמת
דף 118
האומה, מתוכן החול, הרי זה דבר שהיה לא יהיה. "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
)שמות יט ו( תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש. אולם בשעה שאנחנו
באים לסגנן את החיים לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים, שכשם
שאין אנחנו נעלבים מזה שבשעה שנגש שלמה לבנות את בית-המקדש, הוא
שלח למלך חירם בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים, "כי אתה ידעת
כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצדונים" )מלכים א ה כ(, כך לא נעלב
אם נצטרך להשתמש בעזרת כחות חוץ בהכנת הצורה החיצונית לחיים.
צידונים כרתו עצים וגם גרים שהיו בארץ היו מסתתים את האבנים, אבל עצם
קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת
הקודש. היוונות בתור חכמה היא הכחשת הקודש, חילול הקודש. "המחלל את
הקדשים" - הדגישו הקדמונים - "אין לו חלק בעולם הבא" )אבות ג יא(.
"קדוש לעולם קיים" )סנהדרין צב ע"א(, ואנחנו שואבים את כח חיינו
הלאומיים מאותו המקור הנצחי שהוא יכול לבלות עולמים, זמנים נצחיים ולא
רק דורות, שהוא ישאר לנו לעולמים מקור בלתי נשאב.
ברצוני להעיר מחשבה שגרעינה מתאים למה שאנו חפצים, היום, לזכור
ולהתעורר על-ידו. אנו מדליקים, בחנוכה, שמונה נרות )נחלקו חכמים אם
"פוחת והולך" או "מוסיף והולך"( - כאן הנס הדתי. ויש גם הזכר הלאומי,
הוא הכבוש, שעל-ידי החשמונאים התגברנו על הצרים שרצו לשעבדנו,
לשעבד את ארצנו, לשעבד את גופנו, רוחנו, ונשמתנו ביחד. המלחמה והכבוש
הם מהנסים שהקב"ה רצה בהם. הברייתא היא זו שמספרת לנו את נס פך
השמן, ובתפלות אנחנו מזכירים את הנצחון והחרות, דברים ממשיים. המצוות
המיוחדות הם דברים העומדים מעל לכל העם כולו. והזכר של העם
בתפילותיו צריך להיות מסומן על ידי דבר שכל העם הכיר - זהו הכבוש
והנצחון הלאומי. הנצחון לא היה רק הצלת אדמתנו, הצלת גויתינו, כי אם גם
הצלת רוחנו ונשמתנו. אנחנו מלומדים בנסים, והנס זקוק לקדושת המקדש,
לאותה הקדושה שבאה מכסא כבוד מקדשנו. מציאת הפך, בשעת הטומאה, היה
זה בלי ספק מעשה ההשגחה.
לכאורה היה די לו החשמונאים היו מתקנים שבעה ימים לחג החנוכה,
והדלקת שבעה נרות - זה היה מתאים למנורת המקדש. מדוע, אם כן,
דף 119
מדליקים אנו שמונה נרות? לדעתי ניחא. יש הלכה אחת הבנויה בעיקרה על
הרעיון, שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה שבעולם החיים ישנם שני
סוגים : הקודש והחול.
החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה כי-אם דוקא באופן ששני
היסודות הללו יתמלאו ויהיו בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה. כשם
שהאדם עושה את עבודתו בשתי ידים, ככה גם החיים הם בשתי ידים. בגמרא
כתוב "גדולים מעשה צדיקים )פירוש רש"י - מקדש( ממעשה שמים וארץ,
דאילו במעשה שמים וארץ כתיב 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים',
ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב 'מכון לשבתך פעלת ה', מקדש אדני
כוננו ידיך'" )כתובות ה ע"א(. כוננו ידיך - שתי ידים. מזה עלינו לדעת
שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך
אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול, ולא נכשל בפח
של החכמה היוונית, שמצדה אין קודש בכלל בעולם. כל מה שהמוח היווני
יכל להכיל בקרבו מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. אבל לא כן
כנסת ישראל - "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" )תהילים קטו טז(.
אבל אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים ואת הארץ,
ודוקא ע"י חוש ההבדלה, הקודש הוא קודש בתכלית השלמות. ואנחנו שואבים
כל מה שדרוש לנו מכל המהות שלו ומכל התוכן שלו ומכל אוצר החיים
שלו. ואת העולם נתן בלבנו. ואנחנו מבדילים, שלעולם לא יבואו זהרורים של
חול ויטשטשו את העשירות של הקודש. על כן אמרו חז"ל: "לא יעשה אדם
בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן,
מנורה כנגד מנורה" )ר"ה כד ע"א(. אסור לעשות כעין הכלים שהיו בבית
המקדש. הקודש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו, שלא יבוא כל זרם
של חול למעט את שויו. ודוקא ע"י השמירה הזאת נותן הקודש חיים וגם
מקום לחול ולמערכות החול.
הדין הוא כך: בזמן שהמנורה עשוייה זהב היא צריכה גביעים, כפתורים
ופרחים, והשעור שהתורה מסמנת. אבל אם יש עניות בעולם ואי-אפשר לעשות
מנורת זהב, הדין הוא, ששבעה נרות מעכבים )-לא פחות מזה(, אבל גביעים
כפתורים ופרחים לא מעכבים )מנחות כח(. כתוב במגילת תענית )פ"ט( ומסופר
דף 120
בגמרא, שאחרי המלחמה היוונית היה העם היהודי מדולדל כל-כך בנכסים,
שלא היה באפשרותו של כל העם כולו לעשות לו מנורה של זהב
בבית-המקדש, לאחר שהיוונים קלקלו את מנורת הקודש. מה עשו אנשי בית
חשמונאי ? נכנסו בשפודין של ברזל וחיפום בבעץ, בעניות חמרית כזאת
עמדנו בעת העשירות הרוחנית הגדולה, ומזה התחילה הישועה. חששו אנשי
בית החשמונאים שאם יתקנו רק שבעה נרות, יעשו מנורות חילוניות כמו של
בית-המקדש, של שבעה נרות. אנחנו יודעים, שנצח ישראל בנוי על ההבדלה
בין הקודש והחול ועל צרופם בחיים...
)דברים שנשא חרן הראי"ה זצ"ל בעת חנונת בית-המדרש למ~רים 'סזרחי',
מאמרי הראיה, ב, עמ' 674(
דף 121
... אנו עומדים בחנוכה, שבה נקבעו צורות מיוחדות של מצוה יסודית,
ומהדרין ומהדרין מן המהדרין, שאין בשאר המצוות. כי אחרי הנפילה הרוחנית
הגדולה, אחרי ההתיונות הגמורה שהגיעה גם עד הכהונה הגדולה, בודאי רפו
הידים. וכשהתעוררה הגבורה הממלכתית והשאיפה להרחבה והחרות המדינית
התחילה להכות גלים, היתה ההכרזה הראשונה חרות האומה. עצם ההכרזה
הזאת יש לה מעלה גדולה וקדושה כלפי ההתיונות. אבל בלי "כהניך
הקדושים" לא היה בה כח לעמוד ולהמשך עד הסוף. ואת זה הראה לנו
הקב"ה בנס של פך השמן, שהפך הקטן שהיה חתום בחותמו של כהן הגדול
היה בו הכח להאיר את האור הגדול לתוך כל נפש האומה. ומשום כך נקבעו
במצוה זו הדרגות של חוק והדור וגם הדור מן ההדור, לרמז על המעלות
והמדרגות שישנן בגאולת ישראל ושכולן מכוונות לאותה המדרגה הגדולה של
קדושת ישראל. ובנגוד להתיונות שפשטה אז בישראל, שגזרה: "כתבו לכם על
קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" )ב"ר פ"ב ד(, החליטו בית דין של
חשמונאים להזכיר שם שמים גם בשטרות )ר"ה יח ע"ב(, כלומר הכנסת זרם
קודש גם בחיי החול. ובדרך זו עלינו ללכת גם היום, להכניס את זרם הקודש
בכל דרכי החיים, העבודה והבנין של תחית עמנו על אדמת קדשו.
)קודש וחול בתחית ישראל, מאחרי הראיה, א, עמ' 952(
יש לתת טעם למנהג שכתב הרמ"א בהל' חנוכה סי' תר"ע סק"ב לאכול
מאכלי חלב בחנוכה, כי בימי מלחמת החשמונאים היה נס ע"י שהאכילה
יהודית את הולופרניש גבינה כדי לעייפו. והנה מאורע זה אירע מתוך הגזרה
שהנכנסת לחופה תבעל לטפסר תחילה, ומצינו בענין אהבתם של אמנון ותמר
שהיא נמשכה ע"י לביבות, כמפורש במקרא )שמואל ב יג(, ולכן כדי להזכיר
את גורם המאורע שעל ידו בא הנס נהגו לאכול לביבות.
)רבי שלום נתן רענן קוק זצ"ל, בשמן רסנן ח"א עם' רכד(
דף 122
ממרן הרצי"ה
הנרות הללו. תיקון אמירה זו, של פירוש ענין המצוה, עם עשיתה, - שלא
מצאנו כן במצוה אחרת, - במקורו במסכת סופרים פ"כ ה"ו: "מברך בא"י
אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר, ואומר הנרות האלו אנו מדליקין וכו',
בא"י שהחינו, ואומר שעשה נסים", משמע שהוא נקבע מתחלה לאמרו אחרי
עיקר ההדלקה וקודם שאר הברכות, וכן בטוש"ע: "אחר שהדליק אומר הנרות
הללו" וכו', י"ל שהוא משום שאח"כ משהדליקה, ועובר לכך בירך עליה
להדליק, יש לו לברך שהחינו ושעשה נסים, )והן אינן מיוחדות למעשה
המצוה של ההדלקה, שיצטרכו להיות עובר לעשייתה, אך נסמכו ונתחברו לה
לתחלת מעשה היום וענינו, וברכת שהחינו יותר סמוכה לה בהמשך אחד, לפי
שהיא שייכת גם למעשה המיוחד של המצוה, כמו שמברכים אותה על כל
מצוה הבאה מזמן לזמן, משא"כ ברכת שעשה נסים שהיא יותר כוללת לכל
ענין הנסים של אותם הימים(, וכדי שלא להמשך בברכות אלו, שאינן מיוחדות
למצות ההדלקה, בהיותו בטיפול מלאכת ההדלקה ועשייתה סמוך לברכתה,
והרי אמרינן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ה אסור לעשות מלאכה כשמברך,
ובט"ז ס"ס קצ"א דה"ה בכל ברכות, ואפי' עוסק במצוה זו ועוסק במצוה
אחרת, או עוסק בתורה, ובמג"א שם דאפי' בתשמיש קל, לכן בעת המשך
עשיית ההדלקה אומר הנוסח הזה, ואין בו הזכרת שם ומלכות ולא שום מטבע
ברכה, אלא פירוש ענין המצוה וקישורה עם כל נסי ונפלאות ישועות
המלחמות, ואח"כ מברך שהחינו ושעשה נסים. אכן לפי הגהת הרמ"א בשו"ע
בשם מהרי"ל, וכ"פ מהרש"ל והפר"ח, לברך כל הברכות קודם ההדלקה, י"ל
שאותו צד השייכות שיש לברכות שהחינו ושעשה נסים עם מצות ההדלקה
מכריע, ואינן מפסיקות בינה לברכתה, וזקוקות הן משום כך להיות גם הן
עובר לעשייתה, אך משנה ראשונה, של אמירת הנרות הללו בעת עשיית
ההדלקה, לא זזה ממקומה.
)הערת מרן הרצי"ה זצ"ל, עולת ראיה ח"ב עמ' תכו-תכז(
דף 123
חנוכה חותם הזמנים
נמו מלאכי, זה עזרא~ העולה ומעלה וחוזר מבבל לארץ ישראל הוא אחרון
הנביאים וחותמם, בהזכרת תורת משה עבד ד', מצות חוקיה ומשפטיה, עם
הודעת שליחותו של אליהו הנביא להשיב לב אבות ובנים2, ובסיומו נמשכה
בישראל רוח-הקודש המכוונת למעשים ולמצבים השונים3 - כן חג החנוכה,
בהחזרת המלכות הישראלית, מלכות הארץ ותורת אלהיה במלוא מפלאות
נצחונה בבית-המקדש, הוא סיומם של החגים, של סדרי זמנים מקודשים
בישראל, האחרון והחותם שלהם4.
לפי החיתום הזה ומתוכו, מתוך חדשו את קדושת המקום וחנכו בה את
גבורת רוח ישראל ותקף חייו במעמד נצחו בשטפי המים הזידונים, לפיכך,
ובמדה זו, נתגלה יפוי-כוחה של היהדות להמשכת קידוש זמניה בכל מצביה
וטלטוליה השונים. הקדושה המיטלטלת של המאור5, אשר בדרומה של קדושת
הקבע, של בית-הבחירה6, נשתמרה בטהרתה בחותמו של הכהן הגדול, בה היה
הנס הגדול, בה הופיע השיא הנשגב של פלא-הישועה במלחמת-ד'.
האור של החג האחרון הזה, בהידור מצותו, נאצל ומתפשט מאז, בצורתו
היחידית שהיא בהמשך דוגמא ובשינוי-תבנית מזו של המנורה הצבורית
המקורית בכל בית ישראלי, בכל משפחה ישראלית. זה אור התורה ונר המצוה
מאירים ומישרים בה את דרך-החיים, בדעת רוממותם ותוכחת מוסרם, לכל
בני ישראל בכל מושבותם, גם בכל מצרי נדחיהם, מגלים את חלקם
1( מגילה טו ע"א.
2( מלאכי ג כב-כד: זכרו תורת משה עבדי וגו' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'.
3( סוטה מח ע"ב: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו
משתמשים בבת קול וכו'.
4( עיין שפ"א חנוכה תר"מ.
5( עיין חגיגה כו ע"ב ובהערות לדעת כהן עמ' תמ.
דף 124
באלהיהם, את חלקם בתורתו ודבקם במצותיו, מבטלים את עול מלכיות
הגויים, אשר סבונו סבבונו ודועכו כאש קוצים, מפני השמן הנמשך
בבתי-הקודש הישראליים7. בעצם הופעת מציאותם, לשמה בלבד, לא להשתמש
בהם, שמוש מעשי או רוחני, כי קדש הם, ו"קדש הוא מלה בגרמיה"8
ו"טוביה גנוז בגויה", מקיימים הם את היהדות וחיוניותה, את עיקר כחו של
ישראל וערכו היסודי שבעצם מציאותו, כי קדש הוא לד', בכורו ועליונו, -
ו"בהויתם הם קדושים"9. האחיזה הקרקעית, של אחרון סדרי זמנינו, במרום
ראשון מקומותינו, היא ממשיכה וגומרת ומקנה בקרבנו את רכושנו המרובה,
המתגלגל וחוזר בחליפות עתותינו וכל פרטיות תנודותינו, וכולם פונים
בהתכונותם למקור המקום האחד, שהיא מבטיחה את קיומנו ותקומתנו השלמה
בה בשם ד'.
)אור לנתיבתי, עמ' פח(
7( עיין סנהדרין צד ע"ב: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי
כנסיות ובבתי מדרשות.
8( זוהר אמור צד ע"ב.
9( עיין חולין צ ע"א.
דף 125
חנוכה
נחג החנוכה אומרים ומברכים הלל שלם, שהוא על נס של ארץ-ישראל.
בארצנו זאת, ארץ חיינו וקדשנו, מופיעה שלימותו ואחדותו של ישראל, של
"מי כעמך ישראל גוי אחד - בארץ". "ויברך )שלמה( את כל קהל ישראל",
וכל הקהל הוא "מלבוא חמת עד נחל מצרים" )מלכים א ח סה, הוריות ג
ע"א(.
כתמימותה של התורה, שהיא משיבת-נפש, כן תמימותה של הארץ, שתיהן
יחד בתוקף מתנתן האלוהית חיינו ואורך-ימינו, בכל מלואן פרטיהן
ודקדוקיהן.
בתגברתנו הנפלאה, המתגלית בענינו של נס ימי החנוכה, הכולל כאחד את
ברכת ד' בנצח ישראל ועוזו אשר במערכות המלחמות של "מי כמוך באלים
ד'", ובפנימיות האור אשר בתוך תוכו של מקדשו, כי לא אדם הוא להינחם,
כמו בימים ההם כן בזמן הזה, מתוך דבקותנו המוחלטת של "עם זו יצרתי לי
תהילתי יספרו", של "הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום" וקיימים לעד
לעולם, באחדות האלהית השלמה, של הטבע והנס כאחד, אשר על כך היתה
מליצתו המיוחדת של מרן אבא הרב זצ"ל: "טב למיתב טן-דו" )יבמות קיח
ע"א(, כי טן הוא גם ראשי-התיבות של טבע-נס. וכמו בימים ההם כן בזמן
הזה הלא אנחנו, ברוך-השם, עמוסים ומשופעים במערכת הנסים והנפלאות אשר
בכוננות מעשינו, נגד מאמצי הרשעה התרבותית והמדינית של "להשכיחם
תורתך ולהעבירם על חוקי רצונך", אשר מקומה איננו ניכר ולא חשוב ולא
תופס במציאות התרבותית והמדינית, הלא ניכר וחשוב ותופס כל-כך ערכה של
ממשותנו התרבותית והמדינית והצבאית, גם בהשתלשלות אלה
הנסים-והנפלאות המסופרים בספר "אשיחה בנפלאותיך", ועוד הרבה יותר מזה,
וגם וביותר במפלאות הסייעתא-דמן-שמיא על לאוקמי ולאברויי גירסא שלנו,
בהשתכללות בנייתנו הרוחנית והחמרית, וכל תקפו של קידוש-השם אשר
בהכרעת עיקר כוחה של מדינת ישראל, כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה
ויאדיר". ומתוך בירורה של תודעתנו השלימה הזאת, בשלימות תורתנו
דף 126
וארצנו, של כל לימודה וקיומה, תחזור ותתחדש לנו, בתוכנו ומתוכנו, הצלחת
ישועתנו כולה, בתורה ובארץ, כימי עולם וכשנים הקדמוניות, כמו בימים ההם
כן בזמן הזה.
בצפית הישועה השלימה
צביהודהכהן קוק
)דברים בכתב ממרן הרצי"ה זצ"ל, נדפס ב'חתוך התורה הנואלת', ד, עם' קעד(
דף 127
אל טהרת מחננו
נם פך השמן
נעמוד 23 שם )"על הנסים ועל הגבורות"( נמשכו דברים של טשטוש, ביטול
והכחשה, ביחס אל הענין הממשי של נס-פך-השמן אשר בחנוכת המקדש
והחזרת אור מנורתו על-ידי נצחון מלכות החשמונאים. דברים אלה מתחילים
בנוסח כזה: כי "איך נשיא העם, הוא רבנו הקדוש ר' יהודה הנשיא, יזלזל
בגורמיה של מצוה קדושה זו ויתעלם מהלכותיה?" ממשיכים דברים אלה
בהגדרת נס-פך-השמן כי הוא "נס קטן", שאינו מספיק לקבוע בשבילו
"לדורות שמונה ימי חנוכה בהלל והודאה". מתוך כך באה מסקנתם של דברים
אלה בגילוי "האמת": כי "הנס עם פך-השמן, שלא היה בו להדליק אלא יום
אחד, - נמשל אליו עם ישראל, היחיד בין שבעים אומות, שאין בו אלא
לחיות ולהתקיים יום אחד, ונעשה בו נס ונשאר חי וקיים לדורות".
אכן, עם כבודה של פרשנות-הדרשנות המליציית-הסמליית הזאת, כשהיא
באה כאילו למלא את מקומה של תפיסת הממשות העובדתית, הלא במערכת
ה"מחניים", המופיע לגילוי ערכו של מחנה-צבאנו בתור מחנה ד' אלהי
ישראל, ולהארת אורו הגדול והנשגב מתוך מעמד הר סיני המאיר ומזהיר מאז
ועד הנה, אין מקום וענין לטשטוש ממשותו העובדתית של נס-פך-השמן, כמו
שאין שום מקום וענין, שום צורך וערך לזה, גם מבחינת האמת המעשית
וההסטורית כשהיא לעצמה. כי פלא-הקיום האלה של עם ישראל ונצח סגולתו
מתגלה ומסתמל בנס הזה, של פך השמן. אין זה "מקרה" מיוחד של הנס הזה:
אותו ענין הוא בכל הניסים הכלל-ישראליים שקדמו לו, ואשר קבעו את
קדושת המצוות השייכות להם, אותו ענין הוא במציאות הנס של מיבצע עשר
המכות במצריים, של קריעת ים-סוף, ביציאתנו לחירות-עולם, של מתן התורה
לנו במעמד הר סיני, של הושבתנו בסוכות וכל סדר-חיינו בדרך-המדבר. מתוך
כל אלה מופיע פלא-הקיום הזה ומתגלה הוא בממשותם העובדתית של כל
אלה, ואיננו גורע וממעט מאומה ממנה אלא מבסס אותה ומפיץ אור אמתתה.
דף 128
את מרחבי הרוח, של הכרת-אמת-ואמונה, החובקת זרועות-עולם של נצח
ואין-סוף, אשר בהתגלות חי-העולמים בהנהגת עולם-ואדם-ודורות, - אין שום
צורך וענין לצמצם ולהגביל במסגרת ההרגלים הפיסיקאליים של "יפלא מד'
דבר" ו"יד ד' תקצר". האקסיומה השיגרתית המיושנת של "אין קפיצות
ודילוגים בטבע" היא די מוכחשת בזמננו עם ההתקדמות הגדולה של התפיסה
המדעית הקוסמולוגית, כמו שהיא מכבר מבוטלת ונטולת-ערך מתוך תקף
בהירותה של הכרת עולם-ומלואו, שלמותו ומקוריותו, של רוממות-רוח-אמונה
ואמתת דעת עליון. יותר ויותר מתקרבת ומתרוממת העילאיות המדעית
האמתית אל תפיסת סדרים אלהיים, כלליים ופנימיים יותר ממעל ומבעד
לטבעיים הרגילים, "גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם". מבחינת תקפה של
האמת האלהית הגדולה, המתגלה בממשותם של דברי-ימי-ישראל, - אשר
ענינו של "מחניים" הוא לשכלל ולהאדיר את הכרתה, - אין שום מקום לעקוף
את דברי חז"ל הקדושים, בצדק מסרתיותם הנאמנה, על העובדה של
פך-השמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו
שמונת ימים. דוקא מתוכו ולאורו של הנס הכללי של פלא-הקיום הישראלי יש
לראות ולתפוס את אור ממשותו של נס-פך-השמן. כי לא "קטן" הוא הנס הזה
אלא גדול ואדיר גם הוא בעצמתו של פלא-הטבע הזה, - כעין הפיכת ים
ליבשה וצור-סלע לאגם-מים, - ובמשגב הופעת האור המחודש בממשותו
ובסמליותו, של מיקדש ד' אלהי ישראל לעיני כל אפסי ארץ, - כגדלו ואדרו
של נס המלחמות ונפלאות תשועותיהן, של "גיבורים ביד חלשים, רבים ביד
מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים, זדים ביד עוסקי תורתך".
ו"אחת דבר אלהים ושתים זו שמענו", - ושניהם יחד קובעים, במעשה הנרות
ובהלל-והודאה, את חסן תמידיותו האחדותית האלהית של אור התורה והמצוה
אשר לנצחו של עם ישראל וסגולת חייו ותחייתו האמתית.
* * *
דף 129
מנורת המקדש לפי מררגות רורותיה
בעמ' 77 שם מתעורר הקושי על מה שבציור המנורה, שעל מטבעות מתתיהו
המלך האחרון לבית החשמונאים, ובתיאור המנורה שבדברי יוסיפוס ב"מלחמות
היהודים", אין כל זכר לגביעיה וכפתוריה ופרחיה של המנורה. אמנם קושי זה
מתבאר ברור ופשוט על-פי יסוד ההלכה במנחות כ"ח, ובהלכות בית-הבחירה
פ"ג ה"ד, שמה שנאמר בתורה על צורת המנורה, של גביעיה וכפתוריה ופרחיה
המשוקדים בקנותיה, זהו תנאי מיוחד ביחס אל מהות חמרה העיקרי של
המנורה, שהיא של זהב, שכשהיא זהב עושים בה גביעים וכפתורים ופרחים,
וכשהיא אינה זהב אין עושים בה גביעים וכפתורים ופרחים. לפיכך בימי
מלכי בית חשמונאי, כאשר מתוך עניות עשו את המנורה לא של זהב, אלא
של ברזל ומחופה בבעץ )בדיל(, ואח"כ של כסף, אז באותו פרק לא עשו בה
גביעים וכפתורים ופרחים, )ראש-השנה כד ע"ב תוספות שם ד"ה שפודין(.
ואין סתירה וניגוד בין מצות המנורה כפי מה שהיא מצווה ומסודרת בתורה
לבין מה שהיתה מקוימת ונעשית בפועל גם בימי החשמונאים, ומצות ד',
שהיא ברה ומאירת-עינים, בפועל אחת ושלימה היא, מתוך תורת ד' התמימה
ומשיבת-נפש, הנמשכת ומתבררת מתוך מכתב-האלהים של תורה-שבכתב,
בפירוט פירושה הנאמן בתורה-שבעל-פה, בכריתות-בריתו של ד' אלהינו אתנו
על-פי הדברים האלה )גיטין ס ע"ב(, ובמטע חיי-עולמו בתוכנו )טור
אורח-חיים סי' מז(*.
)לנתיבות ישראל, ב, עמ' רנ, רו(
אנ אנ ונ
* עיין שיחת רבינו בעריכת הרב שלמה אבינר שיחה א סע' 31, ובמקורות שם.
דף 130
החיל והחומן
לחנוכה
ממרן הרצי"ה
"בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים" )תהילים קכו, א( - לא זו במובן
המפליא והמפתיע של החלום, של ציורי חזיונותיו ודמיונותיו, אלא גם וביותר
במובן המעמק והיסודיות של ממשותו הנפשית, של עצם תעשייתו וסתר
הוויתוחוייתו. בתוך-תוכם של חדרי הנפש מתרקמת ממשות חוייתנו, ובהמשך
מגעה מגלה החלום, במערכת דמויותיו, ממעמקה הנשמתי, את תנועות-כוחותיו
של עולמנו הפנימי. וכמקרה היחיד כן מקרה הציבור.
כאשר נתרחקנו מבית-חיינו, ממשגב-מקדשנו, נגנזו שעריו, "טבעו בארץ",
כמו ארון-הקודש וכלי-השרת, במעמקיה של אדמתנו הטהורה, - כמו שנגנזו
מפתחותיו, הועלו השמימה, במרומי התכלת אשר ממעל לה. עם מהלך חזרתנו
אל מקומנו הולכים ונחשפים מעמקינו ונפתחים מרומינו - ומתבררים ומתגלים
מסתרי חיוניותנו האיתנה. כל מערכת סדרי התורה-והמצוה, בהמשך
תרגום-קיומנו אשר בתרדמת הגלות אף היא מכוונת לעומת
ההתנערות-וההתעוררות הזאת של שיבתנו אל אר~נחלתנו. "הניחו תפילין עשו
מזוזות - שכשתחזרו לארץ לא יהיו כחדשים לכם". אך כאן במקומנו הם
מקבלים את מלוא מובנם, - בהתאחזות המחודשת במורשתהקדומים. ומכאן
ומתוך כך נמשכת ועולה שוב שאיבת העוז וההדר לכל אמת תקומתנו,
וגילויי-חלומינו הולכים ומקבלים את הארת פתרונם.
הימים-הטובים של החנוכה הם הנם הפרק היסודי של מגע-התאחזותנו
זאת. "בימים ההם בזמן הזה" הוכנה לנו מצות "חיי-עולם הנטועים בתוכנו"
מתוך גאון גבורתנו וקדושת נפלאותיה. פך-השמן הגנוז, בחותם הכהן הגדול
ובמפלאות הארתו, הוא הקובע את ערכם המיוחד של אותם הימים, ומתוך
הארת שפעו, בחנוכת בית-הבחירה המטוהר והמחודש, מתברר ערכו ומקורו
דף 131
של כוחנו ועוצם-ידנו אשר עשה לנו את החיל, וזוכרים אנו כי ד' אלהינו,
הנוטע שמים ויוסד ארץ, הנותן לנו תורת-אמתתו, הוא הנותן לנו את הכח
לעשות החיל, והמבטיח את נצח ישענו. הם הנם הצידה-לדרך האחרונה, אשר
ניתנה לנו מתוך חיוניותה האלהית של ארצנו בסדר-הזמנים הישראלי ובהמשך
קיומו בהיותנו בארצות הגויים. כח החיל הזה, אשר לנו ממקור חי העולמים,
נמשך ונגנז לנו במחסני נשמותינו פנימה, מתוך תקפם של אותם הימים.
נפסקנו ונפרדנו מתוכם ממקומם, - והננו חוזרים, ביתר שאת ועז, במשנה
רוממות וכפלי קוממיות, מתוך התחדשות מגעים, של חיל הגניזה וכח החוסן
אל סדרי חיינו זמנינו ומקומנו. ובשובנו עתה, בפקודת גואל ישראל, אל נחלת
מורשתנו, הננו שוב בהמשך המגע של ענין החיים האלה, מגלים את אוצרות
כוחותינו הגנוזים, מפתחים את צפונות חיינו הפנימיים, משכללים את כל הוד
אמונתנו ואת כל זכות מעשינו, אשר יעשה האדם מישראל וחי בהם. כל חיל
ישראל, לכל לוחמיו-חולמיו יכיר וידע את אמוץ גבורתו ואת ענין מקוריותה,
את שאיבת ששונה ואת תפארת חסנה - ממרומי-מעמקי נשמתו, משפע
רציפות-דורותיה והתחדשות נעוריה ממקומה.
החיל-והחוסן אשר לחי-העולמים הוא עושה את חוסן ישועתנו ואת אמונת
עתנו זאת. ממחסן-העז-והאור הפנימי חוזרת ומתחדשת לנו חנוכת ביתנו,
מאוצר-הכח הגנוז בתוכנו ממנה מתגלה ומסתדר כל תקף תחייתנו, בדבר צור
גאולתנו, כקדם ירום ונשא וגבה במשפט הפדות ובקדושת צדקתה.
)לנתיבות ישראל, ב, עם' קמז(
דף 132
דף 133
דף 134
דף 135
לפרשת שקלים תרנ"ד
לנאר איר יתיחס הנגף כשימנו בלא שקלים ואיך יוסר על ידי הש-לים, 1~ה
מחצית השקל דוקא, ולמה פרטה התורה עשרים גרה השקל, ובאמת השקל ךה
מטבע שיסד משרע"ה כדברי הרמב"ן )שמות ל יג( ולמה היה עשרים וה, ך4
מספר הסוכם תמיד הוא מספר העשר, ולא העשרים. חז"ל אמרו מות"'
מגילה )פ"ג ה"ד( ובמסכת סופרים )כא( טעם למה קבעו להשמיע על השק*ס
בא' באדר, והוא ג"כ טעם על קריאת פרשת שקלים קודם ר"ח אוו, ל~מ
עוגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככרי נסף שו
הקב"ה יקדימו שקליהם לשקליו, וכן יסד הפייטן פרשה זאת להגמ נק~~ה
פליסיה להקדים לפלס צר ובוזה, וראוי לבאר איזה יחס יש לשק* המן %
שקלי יעוראל. והנה במדרש )ילקו"ש אסתר רמז תתרנה( מצינו שהיה אחשית
אומר להמן שהוא מתירא שלא יעשה לו כדרך שעשה לסנחריב וחנ,וי~, אמו
לו כל זה היה בזמן שבהמ"ק היה קיים, אבל עכשיו אינו כן, וצו,ן להנ,ן
ג"כ למה אמר בקטרוגו לשון "עם אחד" )אסתר ג ח(, אחד למה *, שה~
שנקראנו גוי אחד לשבח )דברי הימים א יז כא( "ומי כעמך ישראל גף אחו
בארץ", אבל אותו רשע לא בא לשבח אותנו.
ונקדים הצעה מה שיש לשאול בענין מעלת ישראל מכל העמים, נ, תן
העוי"ת בחר בנו מכל העמים ובודאי הוא מטעם סגולה ששם בנו 4,ח ם
יתרון מכל העם אשר על פני האדמה, ויש לשאול אם הסגולה ה~אח ונ,ה
דוקא בכל הכלל כולו, אבל כל איש מישראל הפרטי בפ"ע נערך ה~א נין
מעשיו ומדרגתו, ואין לו יתרון זאת הסגולה, או שהסגולה הזאת ונקה נ~י
וגם בפרט, כי גם כל איש ממנו בפ"ע נושא עליו את עטרת היתו~ן יש
לישראל מכל עמי הארץ. והנה לפי האמת כמעט אין נפ"מ בחק'וה ז~, נ'
לעולם עם ד' הגוי כולו אחודים ודבוקים כולם והם לעולם גוי אחו, ~ני
לפבי עמי הארץ הרואים לפנים יש לחקור ע"ז, וגם לפי האמת תנ~ החקיוה
ג"כ על איזה פרטים שעכ"פ בהיות בהמ"ק על מכונו הוא המרנ, המנ~ח
ומאחד את הכלל כולו לפרטיו, ובהיותינו מפוזרים ומפורדים בטל מעש ש~וו
דף 136
הכלל, ואם השלמות דבקה בעצם נפשות עם ד' שיש להם סגולה שא"א
שתבטל גם בהיותם נפרדים, זאת הסגולה בעצמה תתן עוז שלא יתכן בהם
הפירוד, משא"כ אם הסגולה דבקה תהי' בהכלל דוקא לאחר שיתאחד על ידי
הדברים המאחדים את הכלל, אז בהבטל הכלל יוכל הטוען לומר שח"ו בטלה
הסגולה.
והנה חז"ל אמרו )חגיגה יג ב( ברומיא דקראי כתוב אחד אומר )איוב כה ג(
"היש מספר לגדודיו" וכתוב אחר אומר )דניאל ז י( "אלף אלפין ישמשוניה
כו'" ל"ק כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, וביאור
הדברים נראה כי הבדל הנהגה בין זמן הבית לזמן הזה, כי בזמן הבית היתה
השגחת השי"ת עלינו בגלוי והיתה הנהגת הניסים גלויה לעין כל, ונמצא
שהיתה ההנהגה עם ישראל למעלה מסדרי הטבע, וממילא כיון שע"י ישראל
מתברכין כל אוה"ע כדכתיב )בראשית יח יח( "ונברכו בו כל גויי הארץ"
ואמרו חז"ל )יבמות סג א( "אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן
מתברכות אלא בשביל ישראל" היתה כלל ההנהגה רשומה, בענין נשגב
ממערכות הטבע, ואח"כ כשחרב הבית נסתם חלון הנהגה הגלויה ע"ד הניסים
ונשאו מערכות הטבע ראשן. והנה הכתוב אומר )קהלת א ט( "אין כל חדש
תחת השמש", נוכל לדייק הא למעלה מהשמש יש כל חדש תמיד, וכדרך
שדייקו חז"ל )שבת ל ב( ע"פ )קהלת א ג( "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול
תחת השמש" תחת השמש אין יתרון הא למעלה מן השמש יש יתרון, א"כ
בחיילות שלצורך ההנהגה הניסיית שהם למעלה מהשמש שהיא כוללת בשמה
כל מערכות הטבע, בכל יום נוספים חיילים רבים והמון בריות לאין תכלית,
א"כ בזמן שבהמ"ק קיים אז נאמר "היש מספר לגדודיו" כי בכל יום ויום
נוספים ברואים לצורך ההנהגה חדשים לבקרים, אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים
עיקר גילוי ההנהגה הוא ע"י הטבע, ובזה אין כל חדש וכמספר שהיה קודם
בתחלת הבריאה כה עומד עד הנה, ע"כ גמר אומר 'אלף אלפים ישמשוניה
כו" במספר קצוב.
ועפ"ז נבין שעיקר מנין ראוי להתיחס רק מצד הנהגה שבטבע אבל מצד
הנהגה הניסיית אין יחס מנין לזה. והנה ענין הנהגת הטבע מיוחס באמת
להשי"ת שהרי הוא ברא הטבע וחוקיו "חוק נתן ולא יעבור" )תהילים קמח ו(,
דף 137
אבל הנהגת הנס תלויה בישראל שכשהם עושים רצונו של מקום הם מנהיגים
חוקי ההנהגה ע"פ מעשיהם, ע"כ אמרו חז"ל )ברכות לה ב( על רומיא דקראי
מש"כ )דברים יא יד( "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" וכתוב אחר אומר )הושע
ב יא( "ולקחתי דגני בעתו", "לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של
מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום", שבזמן שישראל עושין
רצונו של מקום עיקר ההנהגה על פי הנס, ונמצא שישראל לבדם פועלים הם
את כל חוקות ההנהגה על פי הכח המסור להם מיוצרם ב"ה ע"פ מעשיהם,
ע"כ נקרא "דגנך" ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אז חוקי הטבע
פועלים ע"פ דרכם, ע"ז אין שייך ליחס לשום נמצא כי אם להשי"ת שהוא
ברא עולמו בחסד.
והנה בזמן שבהמ"ק ]קיים[ אז היה יתרון ומעלת ישראל ניכרת לכל
העמים, אך רצה הקב"ה להורות כי גם בהיות חוקי הטבע שולטים עכ"ז לא
יטוש ד' עמו, ובסתר המדרגה ינהיג אותם בהשגחה מסותרת, ואע"פ שנראה
כאילו ההנהגה בדרך הטבע מ"מ היא נעלה מדרך הטבע בישראל רק שהוא נס
מוסתר, ונמצא שאע"פ שמצד הטבע שישראל שייכים בה ג"כ לעתים היה
ראוי להם מנין, מ"מ צריך לדעת שזהו רק מצד אחד, דהיינו מצד הגלוי
ונראה לעין, אבל מצד הפנימיות הוא למעלה ממנין. והנה מספר עשר הוא
יסוד המספר והוא ראוי להתיחס בין לדברים שיש להם קץ בין לדברים שאין
להם קץ, כי בכפל העשיריות אין להם קץ. והנה כשראה הוא יתברך שיבא
זמן שישראל יפלו ממעלתם ויהיו מונהגים ע"פ טבע, וע"פ טבע אין מעמד
ח"ו לישראל כל עיקר הווית ישראל בעולם היה נגד המערכה והטבע, ע"כ
הורה שעכ"ז גם בהיות הטבע מושל מ"מ "לא ינום ולא ישן שומר ישראל"
)תהילים קכא ד(, כי רק החצי החיצוני יוגבל בטבע ולא הפנימי. ע"כ "כי תשא
את ראש בני ישראל לפקודיהם" )שמות ל יב( ואז הוא הנראה שנכנסים ג"כ
להתיחש להנהגת הטבע, כי באמת ע"י חטא העגל ירדו להתנהג לפעמים
בהנהגת הטבע, אבל זה גרם קדושה גדולה שגם בעמקי הטבע נתפשט יותר כח
קדושת ההנהגה, "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" )שם(, כי מצד המנין
המתיחס לטבע ראוי ח"ו להם נגף כי הטבע מנגד לישראל, אבל השי"ת
השפיע כח קדוש גם בהטבע שהיה מתנהג על פי חוקיו, ובפנימיותו יהיה כולו
דף 138
דרך נס והשגחה פרטית. ע"כ תיקן משרע"ה השקל עשרים גרה להורות שיש
מקור לב' המספרים של עשר, מספר עשר שבגבול ומספר עשר שבאין גבול.
ואמר שהמנין הוא רק מצד החצי והחצי הוא ג"כ משקל הקודש כי עשרים
גרה השקל, להורות שיש בו שורש לב' מיני העשר, וגם העשר הבלתי מוגבל
בכללו, וזה העשר שנראה מוגבל ונמנה נלקח גם כן משקל הקודש שמורה על
הבלתי מוגבל, ונמצא שגם בהיות חוקי הטבע שולטים ואז בהמ"ק חרב
בעוה"ר מ"מ כפרה זו היא תמידית. וז"ש )שמות ל טז( "ולקחת את כסף
הכפורים... ונתת אותו על עבודת אוהל מועד", כעין דברי הכתוב )במדבר כח
טו( "על עולת התמיד" שהכונה מלבד עולת התמיד, וה"נ כפרת כסף הכפורים
תהיה נוספת על עבודת אוהל מועד, שעבודת אוהל מועד היא בזמן הבית שאז
ניכר יתרון הכללי של ישראל ע"י קדושת בית המקדש המאחדם, אבל בזמן
שבהמ"ק חרב והנהגת הטבע תשלוט בגלוי, יהיה כסף הכיפורים לכפרה,
שמקיים הקדושה, שלא שמנו ח"ו כגויי הארץ להתנהג ע"פ טבע לבד גם
בהיותינו בשפל מצבינו. וזהו "לזכרון לפני ד' לכפר על נפשותיכם" מעון
העגל, שעי"ז ירדו להנהגת הטבע הוצרכו כפרה כדי שיהיה להם קיום ע"י
ההשגחה המוסתרת בסתר הטבע שהוא המחצית השקל של עשר גרה, והורה
שגם בירידתם בסתר ההנהגה מ"מ הם עומדים בסגולתם כי הסגולה דבקה בהם
לעולם לא תשתנה, כי אם היו ישראל נערכים כערך כל אישי תבל ראוי ליחס
כל אחד לפי ענינו, אבל מצד הסגולה הכללית כולם שוים בקדושה, "העשיר
לא ירבה וכו'" )שמות ל טו( כי הסגולה הכללית כוללת כל נפש בשוה.
וזהו שחשב המן להתקומם כנגד ישראל אמר שכל עיקר עמידתם הוא רק
בענין הנס, אבל הנס אין לו קיום כי אם בהיות בהמ"ק על מכונו, אבל
כשחרב הבית ננעלו שערי הניסים, ע"כ אין להם מעמד ח"ו ובקל יוכל להם,
מה עשה הקב"ה, הקדים שקליהם לשקליו, להורות כי אפילו בהנהגת הטבע
והמנין שמיוחס לטבע אינו מתראה כי אם מחצית החיצוני של ההנהגה והחצי
הפנימי אינו ניתן להפר, וגם זה החצי לקוח משקל הקודש, אלא שרק חציו
נגלה ונראה.
ובזה יובן הא דאיתא במדרש )ויק"ר ח א, תנחומא כי תשא ה( הרבא בילקוט
כי תשא )רמז שפו(, "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" )תהילים עה ח(, "ר'
דף 139
יונה פתר קריא בישראל", בלשון "זה" הושפלו ובלשון "זה" הוגבהו, ב"זה"
הושפלו "זה משה האיש" )שמות לב א(, וב"זה" הוגבהו "זה יתנו כל העובר
על פקודים". והכונה כי קודם חטא העגל נאמר )תהילים פב ו( "אני אמרתי
אלקים אתם" שיתנהגו למעלה מדרך הטבע והם אמרו "זה משה האיש"
הכוונה שלשון זה מורה על דבר המצויין שאין כמותו בסוג אמרו שמנהיג
כמשה המצויין להנהיג בדרך נס והשגחה גדולה א"א להשיג כי לא ידענו
כוחו ועוצם קדושתו למעלה מערכנו, ע"כ רפא אותם השי"ת שגם בירידתם
בתוך חוקי הטבע לא תזוז השגחתו ית' מהם עכ"פ בהסתר.
והנה המטבע מורה על המנין אבל אם היתה הכונה בזה המנין הפשוט לא
היה יתרון בזאת המטבע של מצוה וזולתה, אבל כיון שהשי"ת נתן בה סגולה
גדולה להכניס כוחות הטבע שיהיו מונהגים ע"פ הנס לצורך ישראל גם כשלא
זכו לניסים גלוים, ע"כ אמר "זה יתנו" הכוונה שהמטבע מצוינת בזה שיש בה
סגולה שבתוך המספר יש סגולת הבלתי גבול ולמעלה מן המספר.
ע"כ היה משה רבינו ע"ה מתקשה בזה )פסיקתא רבתי, תנחומא כי תשא ט(,
שידע מעלת ישראל שיש להם קיום רק ע"פ נס, ואיך יתקיימו ע"פ טבע, עד
שהראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא כבודו, ויחס האש הוא מיוחס
לדבר שהוא למעלה מהטבע, כי עיקר הטבע הוא בחמרים והאש שורף ומכלה
כל חומר, על כן הראה לו שבפנימיות הענין הוא דבר ניסי אלא שמחוץ נראה
כענין טבע. ע"כ הוקבע ביחוד ג"כ קריאת הפרשה בשבת שלפני אדר כמו
שביארנו בדרוש מענין אדר, שהוא כולל ב' ההנהגות, וע"ז נרמז סוד העיבור.
ונס אסתר היה בדרך טבע ובפנימיותו היה נס נורא בהשגחת השי"ת.
וי"ל לשון הפייט "אור פניך עלינו אדון נסה ושקל אשא בבית נכון
ונשא", כי הכתוב אומר )שמות ל יב( "כי תשא את ראש בני ישראל" ואמרו
חז"ל )תנחומא כי תשא ד( שיתן להם תלוי ראש, וכן בבב"ת )י ב( אמרו חז"ל
ששאל משה מלפני הקב"ה "במה תרום קרן ישראל" ואמר לו "ב'כי תשא'",
היינו אחר שירדו ישראל למדרגת הנהגת הטבע שאל לו איך יתקיימו והטבע
מנגדם, והשיב לו "ב'כי תשא'" שהשקל המורה על חצי ההנהגה הגלויה שהוא
לקוח מההנהגה הנסתרת זה ירים קרן ישראל. אבל כל זה שייך רק בזמן
שישראל בסתר המדרגה, אז השקל נושא את ישראל שהטבע עצמו מתנהג
דף 140
כדרכו, אלא שבהסתר יש בו אור השגחת השי"ת לרומם את ישראל מכל צרה
שמתרגשת ח"ו, אבל לע"ל כשישובו ישראל במעלה גדולה, אז אדרבא תהיה
עיקר ההנהגה ע"פ הנס וההשגחה, והנהגת הטבע תזכה להתרומם על ידי
ישראל שתהיה עילוי לטבע ע"י שזכתה להנהיג צרכי ישראל כל משך הגלות,
ונמצא שהשקל הרומז להנהגה הטבעית שהנס מוסתר בה, בזמן שפלותינו הוא
נושא אותנו ולע"ל אנו נשא אותו. וז"ש "אור פניך עלינו אדון נסה", שתזכנו
להתנהג ע"פ נס גלוי ואור פניך בחוקי הטבע הטבעיים, ונלוו עי"ז גוים רבים
אל ד', כי זאת ההנהגה קרובה להם ג"כ להבין ולהתדבק בעבודה הנצמחת
ע"י השקפה בה, וגם חלקי העולם נתעלו הרבה שנתקדשו בקדושת השגחת
השי"ת וזהו להם יתרון ומעלה א"כ גרמו ממש מצוה וזכות, וזה עצמו יגרום
שיתעלו לע"ל ביתר שאת, ויתגלה כבודם שגם מה שחשבו אוה"ע עד כה
ריחוק והסתר פנים היה באמת תכלית הקירוב וההשגחה, ונמצא שיושג שזה
המספר היה עצמו למעלה ממספר כי המספר מיוחס לטבע, ובאמת הטבע עצמו
היה נס נפלא.
וז"ש )הושע ב א( "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא
יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי",
וכבר דקדקו חז"ל )יומא כב ב( על סתירת הדברים של "והיה מספר" ותיכף
אומר "אשר לא ימד ולא יספר". אבל יובן לדברינו שעצם המספר שהוא שייך
עתה שמיוחס להם מצד שהנהגתם נראה מחצוניותה שהיא בטבע, זה עצמו
יתגלה שהוא "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", שהיה באמת הנהגה של
נס, וגודל הנס שהיה השגחה גדולה מוסתרת, וזהו "והיה במקום אשר יאמר
להם לא עמי אתם" ע"י שהיה נראה להם נתונים ג"כ תחת הטבע, "יאמר להם
בני אל חי" שהוא יתרון יותר גדול מ"עמי", ש"עמי" היה מציין על נס גלוי
שזה חוק עם נבחר, אבל כבודו של מלך הוא, אבל הנס הנסתר כשהוא לטובת
ישראל אין בו כ"כ הוראת כבודו של מלך ואין זה כדרך המלך לעם נבחר לו
כ"א כדרך האב על בנו שמשקיף רק לתועלת בנו ואינו חושש לכבודו רק מה
שהוא טובת בנו, כן כביכול ע"י הנהגת הנס הנסתר שיתגלה למפרע "יאמר
להם בני אל חי" והמנין עצמו יתגלה שהיה בלתי מוגבל במנין.
והנה המן טען שהם "עם אחד" פי' שכל סגולתם היא מצד אחדותם
הכללית, ואמר שאין זאת הסגולה תלויה בעצמם רק בבהמ"ק ובא"י ועתה העם
דף 141
הזה הוא "מפוזר ומפורד" ונסע יתרם בם )ע"פ איוב ד כא( של אחדותם. אבל
השי"ת הקדים שקלינו, להורות שגם בזמן שאין בהמ"ק קיים ההשגחה הפרטית
דבקה בנו, והמנין שייך רק מצד החיצוניות והחצי הפנימי לא ניתן להמנות.
ובמדרש תנחומא )כי תשא ז( '"כי תשא את ראש', אמר ר' יוסי ב"ר חנינא
רמזו שהוא עתיד לקרב ראשון של שבטים לשכינה ואיזהו, זה ראובן שנאמר
)דברים לג ו( "חי ראובן ואל ימות' וזהו 'כי תשא את ראש בני ישראל' ראשון
של שבטים", יש לבארו על פי דרך הסוד, ואם שגיתי ד' יכפר בעדי. כי כבר
העירו מה שייכות ראשון של שבטים וחטא ראובן לענין השקלים. ע"כ נלע"ד
שהיה חטא ראובן שבלבל יצועי אביו מזה הענין, כי יעקב אבינו ע"ה היה
עיקר אוהל משכנו באוהל רחל ואח"כ היה באוהל בלהה שפחת רחל, וראובן
בלבל יצועי אביו שנתן מטתו באוהל לאה, וצריך להבין בינה מה הרעש הזה
אשר נעשה בהחליף מקום יצועי אביו, עד שעי"ז נטרד מכהונה ומלכות,
כמש"נ בתורה )בראשית מט ד( "פחז כמים אל תותר". והנה חז"ל אמרו )ילקו"ש
רות רמז תרו( שגם בניה של לאה מודים שרחל היא עיקר הבית, והוא כי סוד
רחל ולאה הוא, לאה עלמא דאתכסיא, ורחל עלמא דאתגליא )זוהר א ויצא קנד
א(. וי"ל שבהיות השי"ת מנהיג ע"פ הטבע אז אור השגחתו מכוסה וטמיר
וכשמנהיג על ידי הניסים אז הוא מגולה לעין כל, ותכלית העיקרית שיהיה
אור ד' בגילוי ע"פ ניסים גלוים, והוא עלמא דאתגליא, ע"כ שם יעקב אהלו
ששם השראת השכינה לקבע בבנים עיקר ההנהגה ע"פ גילוי שכינה, וראובן
קנא לצד הקדושה שרמוז בעלמא דאתכסיא שהוא נגד לאה, ע"כ שם יצועי
אביו באוהל לאה, ובזה פעל שנקבעה ההנהגה ג"כ ע"י אתכסיא, אבל מזה יבא
הסתר פנים ותגבורת הדינים לפעמים, ומקום לשליטת הטבע, אבל כשהותקן
על ידי השקלים לקבע הסתר השגחת השי"ת בתוך מערכות הטבע שהוכרח
לבא על ידי חטא העגל, נמצא שהיה הכרח בקביעת השראת הקדושה ע"י
עלמא דאתכסיא ונתקן חטא ראובן, ונשא ראשו, כי גם קרן ישראל שהושפלה
בעון העגל הותקן והתרומם על ידי זה, ובזה היה קירוב לשכינה בראשון של
שבטים, וזהו ראו-בן כמש"כ שע"י סתר ההנהגה יקראו בני אל חי.
)חכתי"ק(
דף 142
נבאר בעה"י ענין השקלים, ולמה דוקא מחצית השקל, ודיוק לשון הפסוק:
"מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל"א, למה ציין מספר גרות
שבשקל, גם לשון: "ולא יהי' בהם נגף בפקד אתם"ב, הי' לו לומר בהתפקדם,
גם מהו ענין "לפר נפשו"ב דכתיב בענינא.
הנה השלום והאחדות הוא דבר מועיל מאד בקיבוץ האנושי, ואשרי האומה
שבין אנשיה שורר השלום. אבל בכל האומות שעיקר מגמתן הצלחת עוה"ז,
אין השלום תכלית עצמית ומכוונת בראשונה להן, כ"א הוא אמצעי מוכשר
מאד להפיק חפץ השגת כל חפץ לבבן. אך לא כן חלק יעקב, תכלית השלום
שאנו צריכים להיות רודפים אחריו אינה מפני שע"י יתוקן חפצנו, רק עוד
למעלה מזה הרבה, כי השלום אצלנו תכלית עצמית מכוונת. כי כל חפץ לבנו
אינו כ"א לזכות לקרבת אלהינו ית"ש, והוא אינו משרה שכינתו כ"א
כשהשלום בישראל, וכדחז"ל: "אימתי שמי נקרא עליהם כשהם אגודה אחת,
שנאמר : 'ויהי ביזרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'ג"ד.
והנה ע"פ הבדל זה שבין רדיפת השלום של ישראל לרדיפת השלום של
כל העמים, יצא עוד הבדל. כי השלום כולל שני ענינים, שלום במעשה,
ושלום במחשבה. השלום במעשה הוא שיפעל כ"א לטובת רעהו כראוי
ומכש"כ לטובת הכלל, והשלום במחשבה שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת
אחיו ועמו. אף ששניהם דרושים אצל כל עם ולשון כי מבלעדי השלום
שבמחשבה לא יעמוד השלום המעשי ויבולע אל הקיבוץ מאד, אבל אצל כל
האומות שמטרת השלום אינה כ"א להשיג ההצלחה הזמנית ברב יתרון, אין
העיקר אצלן כ"א השלום המעשי, ואין השלום המחשבי נחוץ להן כ"א בתור
טפל להשלום המעשי. משא"כ בישראל שתכלית השלום בהם היא בשביל
השראת שמו ית' עליהם, והשראת קדושתו ית' על ישראל באה בעיקר ע"י
התאחדות נפשות ישראל בלבבם, עיקר התכלית של השלום הוא השלום
המחשבי, אלא שהשלום המעשי נחוץ כדי לחזק את השלום המחשבי.
והנה בכלל כל המצות הם עניני קדושה שהנפש מוכנה להתעלות בהם,
והמצות מוציאות אותן הקדושות מהכח אל הפועל, כמו שבפשטן של דברים
הן רומזות לדעות טהורות ואמיתיות, שהמעשים מוציאים לאור את הדעות.
אמנם ישראל נתיחדו בציווי המצות שבהן הטביע השי"ת בטבע נפשותיהם את
דף 143
כל קדושת הדעות שהמצות מיוסדות עליהן, אלא שהגוף גורם להשכיחן וע"י
המצות הן מתעוררות. וכיון שהדעות הקדושות ההן חקוקות בטבע נפשותיהם
של ישראל, אי אפשר כלל שיהיו הדעות הללו קנויות בשלמותן כשיעשה
אותן המצות מי שאינו מבית ישראל, כי עיקר כחן של המצות הוא להוציא
מן הכח אל הפועל מה שהוכן בטבע הנפש מראש.
ונבין בזה דחז"ל שאמרו: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה
ועושה"ה דבעי טעמא, והתו' כתבו בשביל פיתוי היצר שמתגבר על המצווהי.
יש להעיר שעפ"ז הי' ראוי לומר: המצווה ועושה מקבל שכר יותר ממי שאינו
מצווה ועושה, אבל לשון "גדול" שמורה על רוממות מעלה צריך ביאור. אמנם
עפ"ד בטוב נתיישב, כי המצווה ועושה, כיון שנצטווה הוא האות שכבר חקק
יוצר כל ית' בטבע נפשו את הכנת כל אותן הדעות הקדושות שהמצות מוכנות
להן להוציאן אל הפועל, וזה שלא נצטוה לא הוכנו בנפשו. א"כ אף אם
שניהם בשוה יעסקו במצוה אי אפשר כלל שתושוה מעלתם, כי זה המצווה
אינו צריך כ"א להוציא מן הכח אל הפועל את הקדושה הצפונה בנפשו ע"פ
מעשה שמים, וזה שותל מחדש אותן הנטעים בנפשו ע"י כח בשר ודם, ודאי
אין ביניהם דמיון.
והנה ענין השקלים כפי מה שאנו רואים הוא לאחד את כל עדת ישראל
בין בעניני העבודה להשי"ת בין בצרכי הכלל החומריים, שהרי התמידים באים
משקלים, ומשירי הלשכה באים חומות העיר ומגדלותיה', ובאה מצוה זו לעורר
כי השלום והאחדות הוא דבר מוכרח לקדושת ישראל. אלא שלא תאמר
שעיקר התכלית אינו כ"א השגת המבוקש מהאחדות המעשית לבדה, לכך באו
רמזים בענין השקלים להורות כי חובת השלום בישראל עצמית היא, דרושה
מצד עצם תכליתה, ע"כ עיקרה בלב ובמחשבה.
והנה עפ"ז תועלת האחדות אצל כל האומות חוזרת אל כל יחיד, שע"י
התאחדות הכלל יטב לכל יחיד בעניניו, ואצל ישראל עיקר תכלית ההתאחדות
חוזר אל הכלל כולו, כי תכלית השלום היא שתהיה הברכה גדולה אצל הכלל.
ע"כ אצל כל העמים כשצריכים להתאחד לאיזה ענין, הלא בהכרח מתחילה
צריך לספור בפרטות כדי לדעת מה יעלה מהתאחדות כל הפרטים. אין המספר
דף 144
מנגד כלל אל התכלית של התאחדותם, שגם תכלית ההתאחדות היא שיקבל כל
יחיד את הטוב. אבל אצל ישראל תכלית מה שהפרטים מתאחדים היא שיטב
אל הכלל, כי כל מגמת נפשנו איננה בטובות הפרטיות רק שיהיה הכלל
מוצלח, בהדברים העליונים ובכבוד כלל ישראל, א"כ תכלית המנין הפרטי
חוזרת אל הכלל, לא אל הפרט.
והנה המשכן נקרא "בית אמי" ו"חדר הורתי"ח לערך כלל ישראל כדאי'
במדרש שה"שט, והיינו שחינוך עבודת ד' שבמשכן קבע את הקדושה בישראל
לדורות. והנה נקבעה קדושת המשכן ע"י הקיבוץ מהכלל כולו, והאדנים נעשו
מהשקלים שיד הכל שוה בהם', להורות ולקבע כי יסוד המבוקש מכל עבודת
ד' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל. ודרך זה נקבע בישראל לעד, עד
שאפילו בגלות שאין לנו ביהמ"ק וא"י וקרבנות המאחדים אותנו בפועל, מ"מ
כח האחדות תמיד חופף על ישראל במה שקדושת כל המצות ועבודת השי"ת
שישראל עושין עיקר פעולתן הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל. ע"כ
אמר : '"צדקה תרומם גוי'יא אלו ישראל'"ב, שעיקר מה שצדקתם של ישראל
פועלת היא על התרוממות הכלל. ואף שעתה בגלות בעוה"ר אין לנו כלי
לקבל פרי הצדקה ועבודת ד' לטובת הכלל, מ"מ הכל מונח לטובת הכלל לעת
הישועה. אך דבר זה, שתהי' דרך העבודה פועלת כך שתהי' התועלת חוזרת
לאוצר הכלל כולו, צריך זכות ומעשים שע"י יקבע הדבר כן. וזאת הפעולה
היתה בעיקרה ע"י המשכן, ואח"כ נמשכה ע"י השקלים התמידים, ונמשכת
ג"כ בגלות ע"י קריאת פרשת שקלים, ככלל חז"ל ש"כל העוסק בתורת חטאת
כאילו הקריב חטאת'"ג.
וזהו שאמרו חז"ל בפ"ק דבבא בתרא: "א"ר אבהו אמר משה לפני
הקב"ה: רבש"ע, במה תרום קרן ישראל, אמר לו: ב'כי תשא'"יד. והיינו כי
עיקר הרמת קרן ישראל תלוי בזה שיהיה כל כח הקדושה מונח באוצר הכלל,
אך שאל במה יקבע כח הקדושה בזה האופן, והשיב לו ב"כי תשא", ע'"
השקלים יקבע כך כח הקדושה שכל המעשים הטובים יכנסו באוצר הכלל
שתהי' מהם תשועה אל הכלל, א"כ תהי' הרמת קרן ישראל.
ובפ"ק דמגילה: "אמר ר"ל: גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד
המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן
דף 145
באחד באדר משמיעין על השקלים"טי. וראוי להבין מה שייך להקדים השקלים
לשקלי המן דוקא, ומה יחש זה לזה, הלא לא היו שקלי המן לאיזו מצוה
שנאמר שהי' יכול להיות מכריע ח"ו לחובה שונאיהם של ישראל, כענין
שמצינו במשחז"ל ע"פ: "ויקח את בנו הבכור ... ויעלהו ללה ... ויהי קצף
גדול על ישראל"טז, למ"ד לשמים, שזכות אוה"ע גורמת ח"ו קצף'ז, אבל מה
ענין אותן השקלים של המן לכאן.
אמנם חז"ל דרשו ע"פ: "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם"יח "אדם ולא
מלך"'ט ,וזה המן"כ, וצריך ביאור במה יצטיין ענין התשועה בקום אדם פשוט
או שהי' זה האיש צר ואויב ג"כ מלך.
ויש לבאר ג"כ הפסוקים "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים
בלעונו בחרות אפם בנו"כא, וצריך ביאור מליצת "חיים בלעונו", הלא רצו
להרוג ולהשמיד א"כ אין זה בליעת חיים, ובמה יציין ענין הרצון של בליעת
חיים.
אבל ביאור הענין הוא כי כח קדושת כלל ישראל ועין ד' אשר על כללם
לשמרם ולקיימם לא הי' נעלם ג"כ מאוה"ע, ויראו הרבה להזדווג להם, אבל
המן בא בטענה שכל זה היה כל זמן שהיו עם ישראל בתור אומה, אבל עתה
שגלו אינם ח"ו בתור אומה רק אנשים פרטיים, ובתור אנשים פרטיים אין
השגחת השמירה גדולה כ"כ ואפשר ח"ו לכלותם. ע"כ עיקר כונת המן הי'
להראות שישראל אינם ח"ו בתור אומה א"כ יוכל לפשוט ידו בהם, וזשה"כ :
"אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד"כב, היינו מתחילה יכחידו
שם גוי מישראל שלא יהיו נחשבים לעם שלם ויהי' ענינם כאנשים פרטיים,
אז יוכלו ח"ו להגיע למטרתם שלא יזכר שם ישראל עוד. וזאת היתה כונת
המן ברצונו לשקול הכסף, שיהי' העם נתון לו בתורת מכירה. כי דרך המלך
אף שירבה לעשות כבוד וגדולה לאשר ישר בעיניו, מ"מ כ"ז הוא רק במה
שאינו נוגע לשם מלך, אבל ליתן שם מלך על זולתו זה לא ינתן כמש"כ:
"רק הכסא אגדל ממך"כג. והנה אומה שלמה אינה ראויה להנתן כ"א תח"י
מלך, אבל המן ברשעו רצה להראות שאינם אומה ח"ו, ע"כ אמר: "ישנו עם
אחד"כד היינו שהיו עם, אבל עתה הוא "מפזר ומפרד"כד ואינו בגדר עם כ"א
אנשים פרטיים. ע"כ אמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם"כה ולא אמר
דף 146
לאבדו לשון יחיד כמו שהתחיל "עם אחד", כי עם היו, אבל עכשיו שהוא
מפוזר הם רק אנשים פרטיים, ויכתב לאבדם בתור אנשים פרטיים, שראוי
להנתן ג"כ ליד הדיוט שאינו מלך. ע"כ "עשרת אלפים ככר כסף אשקול"כה
ויהיו מסורים לו לאות שאינם עם, א"כ שוב אין לפחוד מההשגחה שהיתה
דבקה בהם כשהיו עם.
אבל השי"ת סיכל את עצתו, כי באמת כל כחם של ישראל וההשגחה
העוברת על כל פשע באהבה היא ביחוד אל הכלל, אבל כח הכלל אינו נפסק.
וע"ז באו השקלים לקבע הקדושה שלעולם יעלו כל המצות והזכיות של
ישראל לאוצר הכלל, וע"י ירומם קרן ישראל בכללו. א"כ הקדים שקליהם
לשקליו, כי השקלים מורים על כח הכלל, והוקבעו לזיכרון לבני ישראל
שיהיה כח הקדושה קבוע תמיד באוצר הכלל כולו גם מהדברים הפרטיים.
והנה שם ד' שנקרא על ישראל, עיקר קריאתו אלהי ישראל הוא ע"ש
הכלל כולו. וזש"ה: "לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל"כה~, שהי' לנו שם
ד' שנקרא על הכלל כולו, "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם", שעמד ד'
לנו בב' הענינים, שלא יעלה ח"ו ביד שום צר ואויב ומקטרג להוציא את
ישראל מכלל אומה שלמה, וממילא הם מושגחים הרבה ולא יעלה ביד הצר
מחשבותיו הרעות לאבדם בתור פרטיים. "לולי ד' שהי' לנו" והקים אותנו לו
לעם, "יאמר נא ישראל" הגוי כולו, "לולי ד' שהי' לנו" לשמור את כל
פרטינו, "בקום עלינו אדם" הפרטי ולא מלך, ורצה למתוח עלינו שני
הכליונות ח"ו, כליון הכללי להכחידנו משם גוי ואח"כ הכליון הפרטי. ואמר:
"אזי חיים בלעונו" שבלעו אותנו קודם ההריגה במה שרצו להפקיע שם אומה
ממנו, כי זאת הבליעה הכללית היא גדולה ורעה מכל השחתה פרטית. ובאמת
מה כוחנו שיהי' עלינו שם עם בגולה כשאנו כשה פזורה ואין לנו לא ארץ
ולא ביהמ"ק ולא שום מרכז רוחני וגשמי בעוה"ר, כ"א "ד' שהי' לנו" שקבע
ע"י קדושת השקלים לזיכרון לעולם שיהיו כל הדברים הפרטיים מתקשרים
לענין כללי, וקרן ישראל לעולם תרום.
ובדברינו נשכח פתרי בענין מעשה דדוד עירצה למנות את ישראל ומנה
אותם, ונראה שלא נטל שקליסכי. וכבר הקשו ע"ז כיון שנתינת השקלים היא
רפואה לענין הנגף, א"כ הי' אפשר להיות המנין ע"י שקלימכ'. אבל כשנתבונן
דף 147
בדבר נמצא בזה כונה אחרת. והנה יש להבין ג"כ למה באמת נענשו רק
ישראל ולא דוד, ולא מצינו כלל שנמנה עליו חטא זה, אף כי בעצמו אמר :
"אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו"כח, אבל מ"מ אנו רואים
שהשי"ת לא כן עשה ובודאי משפטיו ית' צדקו.
ובמדרש אמרו חז"ל שלע"ל ימנה הקב"ה בעצמו את ישראל שנאמר:
"תעלרנה הצאן ע"י מונה"כט. ונראה שאז לא יהי' המנין ע"י ]שקלים[*, ראי'
לדבר שאמר "תעלרנה הצאן" משמע כדרך העברת הצאן במעשר בהמה שהם
בעצמם נמנים. וכמו שדייק בעה"ע ]בפסוק "כל[* הלבר על הפקדים"ב
שהמנין הי' בעצמם, אף שראיתו יש לדחות כיון שהכתוב אומר "זה יתנו"א
הכונה היא כאילו כתוב כל הראוי לעבור על הפקודים יתנו זה תמורתם, אבל
"תעלרנה הצאן" משמע ודאי הם עצמם. וצריך ביאור ענין המנין, ולמה לא
יצטרכו אז שקלים.
אמנם ביארנו שיסוד חילוק התאחדות ישראל מהתאחדות אוה"ע תלוי בזה
שהתאחדות של אוה"ע )נקנית( ]נבנית[ שעי"כ יטב לכל פרטי בהצלחתו,
והתאחדות ישראל תלוי' בעצם בהצלחת הכלל. כי זו כל מגמת פנינו שתרום
קרן ישראל, ע"כ כל תפילותינו בכל יום ובימים הנוראים הכל על הצלחת
הכלל. א"כ מהמספר בסתם שקובע כל יחיד לענין בפ"ע, יש לפחוד שתקבע
המחשבה בלב שתכלית התאחדות הכלל בישראל היא ג"כ רק כדי שעי"כ יטב
להיחיד, ע"כ נמנה כ"א בפ"ע. ע"כ צוה הקב"ה שבמנין ינתנו שקלים שהם
עולים למרכז ההתאחדות, להורות שכל התכלית היא בשביל אושר הכללי.
אבל לענין השתדלות העבודה הלא מצינו שחייב אדם לומר "בשבילי נברא
העולם"לא, שכל יחיד אין לו לסמוך על עבודת הכלל, רק שישתדל בעבודה
ויתכון שמעלה הכל לאושר הכלל. וחטא דור ירמי' שאמרו: "היכל ד' היכל
ד' היכל ד' המה"ל3 נראה שהי' זה שחשבו לסמוך על עבודת הכלל בביהמ"ק.
והנה בימי דוד המע"ה היו ישראל נוהים מאד אחר בנין הבית, ודחז"ל
במדרש מורים כן ע"פ: "שמחתי בגמרים לי בית ד' נלך"יג, שהיו ליצני הדור
נל~לד. וחש דוד ע"ה שמא ע"י שהם מתקשרים כ"כ בעבודת הכלל יתרשלו
* הכוכב מציין שהמלה לא ברורה בכת"י.
דף 148
באים בחלונותיו של דוד ואומרים: אימתי יבנה ביהמ"ק, אימתי בית ד'
מעבודה הפרטית של כאו"א, ואז ח"ו יבולע להכלל כי עיקר הכלל מקבץ
מפרטים. והנה כל זמן שלא נבנה הבית היו הבמות מותרותיה, ובבמות של "
יחידים הי' כ"א ואחד עוסק בעבודת השי"ת, אך אח"כ כשיבנה המקדש ויהי'
הכל ע"ד הכלל והקרבנות יקריבו הכהנים בתור שלוחי הכלל, שמא ח"ו יסיחו
דעתם מהעבודה הפרטית. ע"כ בתורת הוראת שעה רצה הוא ע"ה להורות להם
שיש גם ענין פרטי לכ"א לענין חובת ההשתדלות, אע"פ שהוא כללי בתכלית
ההשתדלות. והנה אם היתה כונת ישראל ג"כ במנין ככונת דוד ע"ה ודאי לא
הי' נגף, אבל הם חשבו שתכלית המנין היא להורות שעיקר אגודת הכלל הוא
להשיג הטבה לכל יחיד. וזאת המחשבה היא נגד כל תכלית ישראל בהיותם
דוקא "גוי אחד"יי ו"חטיבה אחת בעולם"ל', ע"כ נפל נגף בעם, ונתקן ע
שבנה מזבח דוקא במקום המוכן לנחלה כשנאסרו הבמותלה, לשלול ענין
מחשבה זו של הבחינה הפרטית ולשום עין על ענין הכלל כולו דוקא.
למדנו ע"פ דברינו שכל עיקרן של השקלים הוא להוציא מלב מחשבה זו
שתהי' ח"ו תכלית מנין של ישראל כמנין של כל אומה, ושתהי' התאחדות
הכלל רק מטרה לטובת כל פרטי. כי לא כן הוא, כ"א שההתאחדות היא
מטרה לעצמה מצד קדושת השי"ת שעל ישראל. א"כ כל זה נצרך כל זמן
שעובדים מיראה ועל מנת לקבל פרס שכ"א רוצה רק בטובת עצמו, אבל
לע"ל שישים השי"ת אהבתו בלבנו כמש"כ בתורה: "ומל ד' אלהיך את לבבך
ואת לבב זרעך לאהבה את ד' אלהיך וגו'"לח, אז כשתהי' האהבה בשלמות אין
צורך אזהרה שלא יתכוין כל יחיד באחדותו רק למען טובתו, כי כל ישעם
וחפצם לא יהי' כ"א לאהבת השי"ת ולכבודו, ע"כ ימנה השי"ת עצמו אותנו
ואין צורך אז לשקלים.
והנה הזירוז שראוי לכ"א שירצה רק להיות ערוב בהכלל, ולא למשוך
התועלת לעצמו, הוא במה שיבין שכשהוא לעצמו דיו שהוא חי ואין לו יתרון
כלל, גם החיים אינם ראוים לו וצריך ליתן כופר בעד נפשו, א"כ איך ימלא
לבבו לבקש עוד הצלחות. אמנם בהתכללו עם הכלל כולו, אז ראוי לכל טוב,
כי הכלל גדולה זכותו מאד. גם מצד שתכלית אחדות ישראל אינה רק אחדות
המעשית, רק שגם הנפשות יהיו נאחדות, צריך שלמעלה לא יהיו נראות
דף 149
הנפשות נחלקות באופן שיהי' שייך בהן מנין, ע"כ צריך השתתפות אל הכלל
במעשה גם במחשבה. ולהורות נתן שבכל אחד בפ"ע אינו נפרד מהכלל,
והתכלית היוצאת תהי' ג"כ טובת הכלל כולו, לא שתחזור בעיקרה אל כל
יחיד לבדו, אמר: "כי תשא את ראש בני ישראל"ב, היינו ג"כ כדחז"ל
שתרומם קרן ישראליד בהתאחדם לראש אחד, "לפקדיהם" שיחידיהם יתאחדו
לראש אחד ומרכז אחד. "ונתנו איש לפר נפשו" למען דעת ש"בפקד אתם"
כשתעלה בלבם מחשבה של פקידה פרטית, ראוי ליתן כופר נפש, כי אין
החיים ראוים לכל יחיד רק בשביל הכלל, ויגרום ש"לא יהי' בהם נגף בפקד
אתם" שלא יפקדו למעלה כיחידים פרטיים, רק שיהיו מקושרים בכלל. "זה
יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל"א להורות אחדות המעשית ולהתבונן
שהמחשבה כמעשה, ע"כ נשאר מחצית שבודאי היו נותנים לולא המצוה של
"העשיר לא ירבה", ונשלם המננין[* אחדות המחשבה עם אחדות המעשה.
"עשרים גרה השקל", כלומר שההתאחדות הכללית עולה בין מהמעשה בין
מהמחשבה ועשר הוא המורה על כללות, ע"כ הוא עשרים, ואמר מחצית השקל
השני' היא "תרומה לד'", פי' שגלוי לפניו שהמחשבה נכונה בו ונחשבת
כמעשה. "ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל
מועד והי' לבני ישראל לזכרון"לט, שתקבע קדושת אחדות העבודה לעולם
באופן שתמיד יהיו כלליים, ע"כ אמרו חז"ל ע"פ "וכהשחית ראה ד'
וינחם"מ האמור אצל הנגף שהי' בימי דוד, "מאי ראה ... כסף כיפורים ראה"מא,
שאע"פ שהתפרדו במחשבה מ"מ ראה כי לא מלבם שכבר קשר את קדושתם
כסף כיפורים שבמדבר שהי' לעולם על ישראל לזיכרון.
ע"כ אמרו חז"ל שנתקשה משה בשקלים והראה לו הקב"ה מטבע של אש
מתחת כסא הכבודמב, פי' נתקשה למה דוקא מחצית השקל, והראה לו מטבע
של אש מתחת כסא הכבוד ששם גנוזות נשמותיהם של ישראל, כלומר שיש
בזה ג"כ המחצית השני' שהיא התאחדות המחשבה שהיא העיקרית כמש"כ:
"תרומה לד'".
ויש לבאר הפיוט: "אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון
ונשא"מג, שהי' לו לומר מחצית שקל כלשון תורה. וי"ל שבזה"ז שחלוק
מעשה ממחשבה מפני שהמעשה בגוף הגשמי והמחשבה בנשמה, אבל לע"ל
דף 150
יזדכך הגוף ויהי' במעלת הנשמה, אז יהיו המחשבה והמעשה באחדות אחת,
ותהי' ההוראה גם במעשה ע"י שקל שלם, להורות אחדות המחשבה עם
המעשה, כענין כתנות אור כמבואר בשל"ה בארוכהמד. אמר ע"י ש"אור פניך
עלינו אדון נשא", שקל שלם "אשא בבית נכון ונשא", כי אף שאמרנו שיהי'
המנין ג"כ בלא שקלים, מ"מ מצות השקלים שהם בפועל, ההתקשרות והכללות
תהי' ג"כ לע"ל ועוד ביתר שאת ורב שלו', כי יהיו ישראל לגוי אחד בארץ
וחטיבה אחת כדבר ד'.
העולה מדברינו, שלשה עקרים הם, מבדילים בין שלום של ישראל לשלום
של אוה"ע : א( השלום של ישראל תכליתו רק השלום עצמו, ושל אוה"ע הוא
אמצעי לתועלת, של ב( השלום של ישראל מפני כך המחשבה עיקרית בו,
ושל אוה"ע המעשה עיקרי, ג( השלום של ישראל תכליתו לטובת הכלל, ושל
אוה"ע היא שיחזור לסוף לטובת כל יחיד. ונרמזו שלשתן בשקלים: "העשיר
לא ירבה" להורות שהתכלית אינה התועלת כ"א ההתאחדות, שמצד התועלת
היוצאת ירבה העשיר ויוצאת התועלת ג"כ. "מחצית השקל" שנשארה מחצית
השני' במחשבה להורות שהשלום שבמחשבה ובלב תכלית היא בפ"ע. מה
שהמחצית היא ג"כ מנין לעצמו כולל, להורות כי גם כונת הפרטי תהי'
לתועלת הכלל, ע"כ גם בפרטו אתה מוצא מספר עשר שהוא כללי, והוא
במעשה גם במחשבה, ע"כ עשרים גרה השקל השלם שהמחשבה מצטרפת.
ושלשת הגדרים הללו, המגדירים ביחוד שלומם של ישראל, רמוזים הם
במקראי קודש אלה: "שאלו שלום ירושלם ישליו גהביך, יהי שלום בחילך
שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ד' אלהינו
אבקשה טוב לך"מה. אמר כי שלו' ירושלים עיקר התכלית הוא השלום ולא
שהוא אמצעי למטרות אחרות, ע"כ ע"י "שאלו שלום ירושלים, ישליו
אהביך", שכבר הם שלוים ושקטים כמי שמצא מטרתו שהוא שלו, משא"כ מי
ששם השלום למטרה להשיג על ידו חפצי לבבו עדיין אינו שלו במה שמצא
שלום. והנה נשלם הגדר הראשון שהשלום בישראל תכלית עצמית מצד עצמו,
מפני שכל כונתנו היא כדי שיהי' שם השי"ת ששמו שלום נקרא עלינו, וזה
אנו מוצאים בעצם השלום וכמו שיתבאר. ומזה יוצא שעיקר השלום הדרוש
הוא השלום הפנימי היינו המחשבי, לא כשאר אומות שעיקר השלום הדרוש

דף 151
להן הוא השלום המעשי שהוא חיצוני וניכר בחוץ, אבל בישראל עיקר השלום
הוא ש"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" בפנים ובלב ובמחשבה. והגדר
השלישי הוא שהשלום יהיה מבוקש לטובת הכלל, לא בשביל כונת המשכת
טובת כל יחיד בפ"ע רק למען הכלל כולו, וז"ש: "למען אחי ורעי" הגוי
כולו "אדברה נא שלום בך". ואמר טעם אלה שלשת הגדרים משום שאין
תכלית המבוקשת של כלל עדת ישראל מטרה גשמית ותכלית בהמית כ"א
למען שיהי' שמו של הקב"ה נקרא עלינו שהוא ה"מלך שהשלום שלו"מי,
ושתהי' שורה בביהמ"ק שכינתו ית'. וז"ש "למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב
לך", והטוב של בית ד' הוא שתהי' הקדושה חופפת עליו, והוא השלום
בעצמו מלך שהשלום שלו, ע"כ הוא בעצמו הוא התכלית והחותם.
)מנת"י חדבר שור(
א( שמות ל יג.
ב( שם שם יב.
ג( דברים לג ה

ד( עי' במדבר טו יח. תנחומא בהעלותך יא.
ספרי ברכה סימן שמו. ילקוט שמעוני ח"א
רמז תתקנ"ג, ח"ב רמז תקמ"ח.
ה( בבא קמא לח.
ו( תוס' קידושין לא. ד"ה גדול.
ז( שקלים פרק ד משניות א-ב.
ח( שיר השירים ג ד.
ט( עי' שיר השירים רבה שם.
י( שמות לח כו-כז.
יא( משלי יד לד.
יב( בבא בתרא י : .
יג( מנחות קי.
יד( בבא בתרא י : .
טו( מגילה יג : .
טו( מלכים ב ג כז.
יז( סנהדרין לט:.
ית( תהילים קכד ב.
יט( מגילה יא.
כ( רש"י שם.
כא( תהילים קכד ב-ג.
כב( שם פג ה.
כג( בראשית מא מ.
כד( אסתר ג ח.
כה( שם שם ט.
לה~ תהילים קכב א.
כו( עי' שמואל ב כד.
3ז( עי' רמב"ן במדבר א ג.
כח( שמואל ב כד יז.
כט( ירמיה לג יג. ועי' תנחומא
כי תשא ט, וזוהר משפטים קה
ל(
לא( סנהדרין פרק ד משנה ה.
לב( ירמיה ז ד.
דף 152
לג( תהילים קכב א.
לד( ירושלמי ברכות פרק ב הלכה א.
לה( משנה זבחים פרק יד משנה ד-ח.
לו( דברי הימים א יז כא.
לז( עי' ברכות 1.
לח( דברים ל 1.
לט( שמות ל טז.
מ( דברי הימים א כא טו.
מא( ברכות סב : .
מב( במדבר רבה פרשה יב ג, תנחומא
כי תשא ט.
מג( למוסף לפרשת שקלים )יש גורסים:
נסה, ויש גורסים: נשא(.
מד( של"ה בית ישראל דף יד ואילך.
מה( תהילים קכה ו-יא.
מו( שיר השירים רבה א א.
דף 153
במדרש תנחומא : '"כי תשא את ראש בני ישראל'א, זה שאמר הכתוב 'רבים
אמרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ד' מגן בעדי כבודי ומרים
ראשי'ב... ורבנן פתרין קרא באו"ה, 'רבים' אלו אוה"ע שכתוב בהן 'הוי המון
עמים רבים'ג, שאומרין לישראל: אומה ששמעה בסיני 'אנכי ד' אלהיך, לא
יהי' לך אלהים אחרים'ד, ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל, 'אלה אלהיך
ישראל'ה, יש להם תשועה, 'אין ישועתה לו באלהים סלה, ואתה ד' מגן
בעדי', אמרו ישראל: רבון העולם, ואתה הסכמת עמהם ואמרת 'לבח לאלהים
יחרם'י, 'מגן בעדי', בזכות אבות, 'כבודי', שהשרית שכינתך בתוכנו ואמרת
'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", 'ומרים ראשי', תחת שהיינו חייבין לך
הרמת ראש, נתת לנו תלוי ראש ע"י משה שנאמר 'כי תשא את ראש'"ח.
לבאר דברי קודש אלו, ובמה תצויין מצות שקלים שבה נתן הקב"ה תלוי
ראש לישראל, וכן אמרו חז"ל בפ"ק דבבא בתרא ששאל משרע"ה להקב"ה
"במה תרום קרן ישראל, א"ל ב'כי תשא'"ט, נקדים דברי הפרשה. "כי תשא
את ראש בנ"י לפ"דיהם, ונתנו איש לפר נפשו לד' בפקד אתם ולא יהי' בהם
נגף בפקד גתם"א. שהמובן שמצות השקלים אינה כ"א הגנה נגד הנגף האפשרי
ע"י פקידה וע"י עה"ר שמצוי עי"ז וכדברי חז"ל בזהי, א"כ למה תהי' המצוה
נוהגת תמיד אפילו כשאין הרצון למנות אותם. "זה יתנו כל העבר על הפקדים
מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לד'...
לכפר על נפשתיכם'"א. ראוי לדייק למה מנה מספר כל הגרות הנמצאות בשקל
שלם כיון שהמצוה לתן מחצית השקל. ולמה באמת אמר "מחצית השקל
בשקל הקדש", ומאי נפקא מינה באיזה שקל ישקלו, ואם מנה סתם שקל הרי
משמעו ככל השקלים האמורים בתורה שכמה פעמים לא הוזכר בהם שהם
משקל הקודש, ומאין נקח לנו לחדש שהי' שקל אחר.
והנה עוד אמרו חז"ל במדרש תנחומא שם: "רבי יעקב בר יוחאי בשם
רבי יונתן פתח: 'וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם'יב, 'וישח אדם' אלו
ישראל שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם'יג, 'וישפל איש' זה משה
שנאמר 'והאיש משה'יד, אמר משה רבון העולם, יודע אני ששחו ישראל לעגל
והשפלת אותי 'ואל תשא להם', אמר לו: תשא להם, ]אמר לו[ 'כי תשא את
ראש בני ישראל'א"ח. ראוי לדעת איזה קשר יש להשפלת משרע"ה ע"י
דף 154
ישראל, ובמה יהי' התיקון דוקא ע"י השקלים. ונראה שהקפידא היתה ג"כ
שתעשה ההגבהה דוקא ע"י משרע"ה, ע"כ אמר הכתוב "כי תשא", לשון נוכח
למשרע"ה.
והנה ענין ההשפלה שנשפלו ישראל מצד העגל הוא ענין אחר, לבד ענין
העונש המגיע מצד החטא שע"ז נאמר "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם"
ט~ וראוי להבין ענינו כפי האפשרי. אמנם בענין שבירת הלוחות מצינו שהודה
לו הקב"ה במה שאמר "אשר שברת"ט' ודרשו ז"ל "ישר כחך ששיברת"י'.
ולכאורה איזה צורך הי' לשבר את הלוחות מעשה ידי יוצר ב"ה, ואם
שישראל מצד חטאם לא היו ראוים להם, מוטב שיהיו מונחים בשלמותם ולא
ימסור להם, או יקח אותם מי שנתנם לו ב"ה. אך עלינו להבין במה איפוא
נבדלו לוחות השניות מהראשונות, ולמה בראשונה נאמר : "והלמת מעשה
אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלמת'"ח, ואח"כ נאמר "פסל
לך"טז והיו עצם הלוחות מעשה ידי אדם, ועוד חילוק, שהראשונות הי' הכתב
חרות עליהם שענינו חקוק בגופן, ואח"כ נאמר: "וכתבתי על הלתת את
הדברים"ט' לשון כתיבה ולא נאמר ואחרוט. אמנם החילוק שבין כתיבה
לחקיקה מובן, כי הכתיבה עצם האותיות הנכתבות אינן עצם הדבר הנושא את
הכתב, כי הנייר, הגויל, הקלף, הוא דבר בפ"ע, ובדיו או בכ"ד הרושם תיכתב
עליו האות נוסף על גופו, משא"כ בחריתה וחקיקה אין האות הנכתבת הנחרתת
דבר אחר כ"א מגוף הנושא עצמו.
והנה זאת נדע כי מענין קדושת ישראל שרומם השי"ת אותנו מכל עם
ולשון, יש בכלל זה הרוממות שני ענינים כוללים. הענין האחד, שהישיר
אותנו ללכת בדרך ישרה ע"פ תורת חיים שנטע בתוכנו, והבדיל אותנו מכל
תועבות העמים והבליהם. אך לא בזאת לבדו תושלם כל המעלה, כי רק כדי
להציל אותנו משחיתות פרעות האומות ותועבותיהן הי' די שיישר השי"ת
לפנינו את דרך השכל האנושי ללכת באורח ישר, ולעשות את כל המצות
השכליות, ומכללן ודאי הוא להתרחק מכל התועבות של אוה"ע שהן היו כולן
חוץ לשורת השכל הישר. אבל הקב"ה בחר בישראל להודיע על ידם קדושתו
ואמתתו בעולם, בחר לו לסגולה אומה שתהי' שלמה בענינה בשלמות נשגבה
הרבה יותר ממה שאפשר למין האנושי להשתלם מצד טבעו, ומצא השי"ת
דף 155
ישראל מוכנים לזה. ורצונו ית' תמיד להשפיע טוב ושלמות על כל המוכן,
ע"כ העלה את ישראל במעלות עליונות יותר מכל הדרכה שאפשר להיות מצד
השכל האנושי. ע"כ ישראל עליונים על כל גויי הארץ, לא רק על הבורים
שבהם המתעבים אורחותיהם בשפ"ד ושאר תועבות גדולות, כ"א הם עליונים
מצד קדושתם והכנתם אל השלמות הנעלה מהשלמות האנושית הטבעית, יותר
מכל החכמים שבאוה"ע והחסידים שבהם, שהם הולכים מהלך ההשלמה
האנושית, וישראל בחר לו השי"ת להיות לעם סגולה בעלי קדושה נבדלת
אלהית. ואלו דברי אנשי כנה"ג בתפילת יו"ט: "אתה בחרתנו מכל העמים...
ורוממתנו מכל הלשונות". כי הלשון היא מצד ההשכלה, ושלמות השכלת כל
אומה יעידו ע"ז שלמות לשונה וספריה. אמר שהשי"ת עשה עמנו שני חסדים
טובים, בחר אותנו מכל העמים הפשוטים שהם עלולים לכל דבר מתועב
ורחוקים מכל שלמות אפי' שלמות אנושית, אף גם זאת יתר שאת לנו שרומם
אותנו מכל הלשונות, פי' מצד השכלת העמים, שעי"ז אפשר להם ללכת
במהלך ישר של שלמות אנושית, רומם אותנו למעלה מזה הענין וישר אותנו
לשלמות נשגבה לדבקה בשמו הגדול ב"ה להשתלם בשלמות אלהית.
וע"פ אלה הדברים למדנו שיש דרך ישר לכל עם ולשון, והוא להם
תפארת, ואצל ישראל יהי' דבר זה לא לפי ערכם. וביאור הדברים, ההמשכה
ללכת בדרך טובים, לעשות טוב וחסד מצד הרגש הנפשי הנטוע בלב איש
בטבעו לחמול על דל ולעשות לעשוקים משפט, אע"פ שכל שיפעול טוב רק
מצד הרגש הנפשי בעצמו הוא דבר טוב ומשובח בעצמו, עכ"ז אצל ישראל
החובה גדולה שיהי' דבר זה נעשה רק )כדי( למען עשות נחת רוח לפניו
ב"ה. מצות הצדקה וכל המצוות השכליות כולן, כשיעשה אותן איש מאוה"ע
מפני רגש הנפשי הנטוע בו, הרי הוא משובח מאד, וכבר יש בידו תכלית
מעלתו שהוא מוכן אליה. אבל איש מישראל לא זכה עדיין בזה כל אורחותיו,
כ"א כשיעשה כל אלה יען שהן דרכי השי"ת ב"ה. ודבר זה נמשך יען
שתעודת ישראל בעולם היא למען ההשלמה האלהית, ולזה אין די בהנהגה
הישרה ע"פ השכל לבד, כ"א להדבק בדרכי השי"ת מצד שהם דרכיו ית'
העליונים. ע"כ דרשו חז"ל ע"פ: "צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת'"ט,
"צדקה תרומם גוי" אלו ישראל, "וחסד לאמים חטאת" אלו אוה"עכ. והכונה
דף 156
לפ"ד כי הצדקה שהיא ראויה לישראל היא דבר שמרומם את ישראל, שבזה
ניכרת מאד מעלתם, שהדבר שהוא ענין מושכל כצדקה, והם מכירים וקרובים
מאד לנטיית הרחמים וכד', אינם עושים אותה כ"א מפני שהיא דרך השי"ת.
הרי היא דבר שמרומם את ישראל ומראה לכל הכרתם בכבוד השי"ת, שאפי'
כבוד הדרך הטוב והישר שהוא גדול מכל כבוד לפי האמת אצל הישר והחכם,
הכל בטל הוא נגד כבוד השי"ת, והכל ראוי להיות רק לשימוש מפני כבוד
דרכיו העליונים ית'. "וחסד לאמים", דבר שהוא חסד ללאומים, דהיינו ההרגש
הטבעי, הוא "חטאת" לישראל שאצלם צריך שתהי' הצדקה נעשית בשביל
כבוד המקום ב"ה ורצונו הגדול ית'. וכל זה מורה מעלתן הגדולה של ישראל,
שאפי' השלימות האנווטית שהיא דבר גדול אצל כל האדם אין די להם לפי ערך
שלמותם, עד שמה שהוא אצל שאר או"ה מעלה ויתרון, הוא להם שפלות וחסרון.
והנה אלה ב' המעלות שהיו ישראל צריכין לעלות בתכלית ההשלמה במתן
תורה, שרמזו חז"ל במאמר ההגדה "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את
התורה דיינו", כי אמרו חז"ל: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא,
ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"כא, הרי שפסיקת הזוהמא שהיא
חרפה אפי' לשלמות האנושית הטבעית, דבר זה נפסק מאבותינו תיכף בעמדם
לפני הר סיני, ודבר זה נגמר גם בלא קבלת הלוחות שהוא גמר מעשה למתן
תורה. אבל המעלה האלהית ראויה היתה להתקבל אצלם עם קבלת הלוחות
בשלמות, לולא שגרם החטא, ונדחה הדבר עד עת קץ. ותוכן הסרת הזוהמא
הוא שלא תמצא בנפש הכנה חזקה אל הדברים שהם תועבה לפני השכל
האנושי והדעה הישרה, ועפ"ז ימצא טבע קבוע בנפש שלא לעשות שום דבר
נלוז ועולה, וכמו כן הכנה אל כל המדות הטובות בעצם הנפש. אבל כל מה
שמגיע אל ההשלמה האלהית, אם כי יזכו לה בקבלת התורה שהיא מדרכת
לדרך החיים לדבקה בשם השי"ת, אבל תכלית המעלה היא שתהי' כ"כ קבועה
בנפש ההכנה להשלים רצונו של השי"ת שהיא השלמות האלהית, כמו שמוכן
וקבוע בלב האדם הישר בטבע לעשות טוב וחסד ושלא לעשות עולה ורצח
וכיו"ב. ודבר זה יתגבר בנפש כ"כ עד שאפי' כל הדברים האנושיים בכלל
השלמות האנושית לא יעשה מהם כ"א מפני רצון השי"ת, שהוא העיקר
והמרכז אל השלמות.
דף 157
והנה נפש האדם הישראלי ומדותיה, הן הנושאות את כח קדושת התורה
עליהן בלכתן בדרך השי"ת. וכאשר תהי' הנפש גדולה כ"כ וקרובה אל השי"ת
עד שאפי' מדות הטובות הטבעיות שבה לא יתעוררו לעשות טוב כ"א מפני
הרצון העליון ית', ודבר זה לא יהי' מצד כי מצד עצם הנפש יחסר ההרגש
של עשיית טוב וישר, כ"א מצד קירוב השגתה אל הנועם העליון ית', והבנתה
כי כל שלמות פרטית שיתור לו האדם בשכלו וטבעו ראוי' להיות בטלה
כשרגא בטיהרא נגד עצם אור השי"ת שאפשר להשיג ע"י אותם הדרכים
בעצמם, אז יהי' קרוב למעלה האמיתית הראוי' לישראל, ואור התורה יהי' אז
עצם האור המאיר בנפשו. כי לא מצד שעניני התורה קרובים לטבע נפשו
הישרה ידבק בהם, רק קדושת התורה עצמה שהיא רצון העליון ב"ה הוא
עצמו הוא הנושא של כל כוחות נפשו ומדותיו ודרכיו בכללם ופרטם. אך
כאשר לא יגיע האדם לזאת המעלה, אף כי טוב וישר יהי' ויעשה כל מצות
השי"ת כדי לקבל עליו עומ"ש, אבל לא הגיע למדה זו שאחרי השיגו תכלית
השלמות מטהרת הנפש ושלמותה האנושית יבטל כל אלה אל רצון העליון
ית"ש שהוא נעלה מכל ונשגב מכל, אז אין אור התורה ראוי להאמר שהוא
עצם האור המאיר בנפשו, כי בטבע נפשו לא ימצא כ"א אור היושר האנושי,
ואור התורה גבוה מזה הרבה מאד. אמנם גם הוא לא ירחיק מן המסילה כי
עכ"פ ראוי הוא לקבל עליו כל דרכי התורה מצד אמונתו ויושר לבבו, וכאשר
ידבק האזור במתני איש ידבק אל לבבו ונפשו עניני תורת השי"ת.
וקודם חטא העגל, שנאמר על ישראל "אני אמרתי אלהים אתם"כ3, היו
ישראל עומדים במצב זה, שתהי' גדולה כ"כ הכרתם בטוהר דרכי השי"ת
וגדולתם, עד שאע"פ שפסקה זוהמתם וכל החסרונות הטבעיים המביאים לאדם
למעט חשקו אל דרכים הטובים והישרים האנושיים, כולם פסקו מהם, א"כ
היתה תשוקתם גדולה אל הטוב והישר האנושי, עכ"ז אחרי כל אלה תהי' כל
פנייתם בעשותם הטוב והישר הטבעי רק מפני אור השי"ת ורצונו הנמצא
בהם, כי אור התורה ואור נפשם היו לאחדים. ע"כ נתנו להם בהכנה לוחות
הברית עצם הלוחות מעשה ד', כי רצון השי"ת הוא הי' כל כונתם הטבעית,
והתורה היתה "חרות על הלמת"כג, כתב מתעצם בעצם הנושא לא דבר בפ"ע
שנתדבק בו. אך טבע כל דבר נשגב ונעלה, כאשר ירד ממעלתו יהי' גרוע
דף 158
מהשפל ממנו. כמ"כ ישראל, מאחר שגרם החטא של עשיית העגל רק לרדת
מעלה אחת, כי כונת הע"ר היתה למנע ההנהגה הגדולה הזאת שתהי', כל
הכונה רק להשלים רצון השי"ת, כ"א פתו אותם שדי להם ג"כ כשתהי' כונתם
בדרך הישר האנושי להשיג השלמות האנושית ולעשות טוב וישר מצד הרגש
האנושי דבר זה ג"כ די להם. ע"כ בקשו שהדבר המורה להם ענין האלהות
יהי' דבר מורגש אצלם ומוחש, להורות בזה כי די בעשיית הטוב והישר מצד
הכח המורגש שבאדם, שאדם טוב יתעורר לעשות חסד להשלים חסרון חבירו
הכואב וכיו"ב. והנה המה רימו להם שגם בזה הדרך אפשר לבא לתכלית
מעלתן של ישראל, אבל באמת דבר זה הוא הוא הירוס לתכלית קדושת
ישראל, כשיקבע בלב שאין תכלית אחרת כ"א ההשלמה האנושית, א"כ יסורו
הלבבות מהשען על השי"ת וישען כ"א על בינתו, ואח"כ גם בינת האדם
תסתתר מכח תאוות ויתר הדברים המעיקים לו וישאר במצב פרוע מאד מבלי
חכמה ומוסר. ע"כ כשעשו את העגל ואמרו "עשה לנו אלהים אשר ילכו
לפנינו"כד, פי' דבר שלפי הרגשתנו, תיכף ומיד נכשלו ג"כ בחטאים שמצד
השכל האנושי ג"כ תועבה המה כדחז"ל ע"פ: "ויקמו לצחק"כה שבכללו ע"ז
ג"ע שפ"דכי.
ואולי גם ע"ז רמזו חז"ל בפרק רע"ק: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה
לנשמע באו ס' ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו
שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה
ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים
מהר חורב'כ'"כח. שבכלל הדברים הנאמרים, שהגיעה מעלתן עד שאפי' הדברים
המוטבעים בטבע הישר ובשכל האנושי תהי' כל כונת עשייתם רק למען
כבודו ית"ש. א"כ נכללו כל המצות, בין המצות האנושיות בין המצות
העליונות משכל האנושי, הכל בכח קבלה אחת. וע"כ הקדימו עשי' לשמיעה
והבנה, כי לא משכלם ורגש נפשם יקיימו כ"א מרצון השי"ת. ע"כ אע"פ
שעיקר העשי' מיוחסת להדברים שהם למעלה מהשכל האנושי שאין בהם רק
מעשה, ונשמע מיוחס ג"כ לדברים שהשכל האנושי משיגם, עכ"ז פעולת
קדושתם בנפש אחת היא. ע"כ עם שהכתרים שנים הם, קושרי הכתרים היו
אחד, בכל אחד מישראל. אבל כשחטאו, הרי נחלקו הענינים, כי הדברים שהם
דף 159
מצד רצון העליון הנשגב מכל שכל רחקו מהם מאד, ועדיין חשבו שהם
קרובים אל קיום הדברים שהשכל האנושי עוזר להם, ובאמת מרעה אל רעה
יצאו גם מזה להתפרק. ע"כ היו הפורקים שנים לכ"א ואחד, שלא בבת אחת
התפרקו שניהם, כ"א ע"י הירידה ממעלה הראשונה תבא ירידה ממעלה שני'.
והנה קדושת ישראל למטה גרמה שיעשו הלוחות בתכונה זו. כי החלה
קדושתם להיות במעלה זו שכח נפשם יהי' מתאחד עם רצון העליון ית"ש
לגמרי, ע"כ הלוחות עצמם ודברי השי"ת הכל היו בעצם אחד ושניהם יחד
מעשי ד'. והיו קרובים אל המדרגה שתהי' קדושתם עצמית כ"כ עד שלא
תהי' אפשרית להיות סרה מהם, כמו שהדברים הטבעים אינם משתנים. וזו
היתה כונת השי"ת במה שכפה עליהם הר כגיגיתכט שרמוז בפסוק : "ויתיצבו
בתחתית ההר"י, שפי' בזה הגאון מוהר"ל מפראג שבא להורות שקישור ישראל
אל התורה אינו דבר אפשרי, שאפשר היותו ואפשר מניעתו, שדבר זה הי' אם
הי' תלוי רק ברצון, ע"כ הורה השי"ת שאם אפי' מצד רצונם הי' ג"כ נשלם
הדבר, אבל לפי רוממות המעלה אין נאות לזה ענין רצון כ"א הכרח וחיוביא.
ע"כ כשעמדו ישראל במעלה העליונה היו ראוים שתקבע בלבבם כ"כ קדושת
התורה, עד שלא כלל התורה בכללם ]בלבד[ יהי' בדרך חיוב, רק אפי' קיום
כל הפרטים בכל פרט מפרטיהם יהי' ג"כ דבוק בתוקף כ"כ עד שיהי' בתורת
מניעה, ואי אפשר חילוף זה. ודבר זה הי' בתחתית ההר, ששם קבלו כח זה
של ההכרח שהוא מעלה ושלמות גדולה מצד הכלל, והי' עתיד להשתלם ג"כ
מצד הפרט. ע"כ כשראה שישראל נתרחקו ממעלה זו, והנה כל זמן שתהי'
קיימת הברית של הלוחות הראשונות הלא לא יהי' אפשר לברית אחרת לחול.
וענין הברית של הלוחות הראשונות אי אפשר כ"א כשיהיו ישראל במעלה
כזאת, שכ"כ יהיו קרובים לרצון השי"ת עד שהרצון הטבעי של הנפש יהי' רק
רצון השי"ת. והי' זה רמוז במה שהי' חרות על הלוחות והי' הכתב מאוחד עם
הנושא של הדברים, ולא הי' אפשר להמחק. ע"כ כשנתרחקו מזאת המעלה
וידע הרועה הנאמן ע"ה שאי אפשר להיות מתוקנים לחזור אל מעלתם עד עת
קץ, הי' ההכרח לשבור את הלוחות תחת ההר, פי' שאי אפשר שיבאו עתה
לזו המדרגה שיהי' ענין רצון השי"ת קבוע כ"כ בנפשם עד שיהי' במדרגת
הכרח שהוא הי' תחת ההר, כענין "ויתיצבו בתחתית ההר".
דף 160
והנה עצם ההנהגה הטובה והישרה ועשיית הטוב והחסד, הוא דבר שעכ"פ
השי"ת רוצה בו מצד עצמו. ואף כי אמרנו שהשלמות הראוי' לישראל היא
שיהיו כל אלה נעשים מצד רצון השי"ת, הנה אחרי שנתקלקלו הענינים
וחשכו הרואות באור העליון ב"ה, ודאי הרבה יותר יתעורר האדם הטבעי
לעשות טוב מצד ההרגש הפשוט מכפי מה שיתעורר לעשות מצד רצון העליון
שמעט ישיגנו, ואיך א"כ נעשה אנחנו בהדריכנו את כל עם ד' אלה אל דרך
ההצלחה. לומר להם לחדול ממעשה הטוב מפני שאינו אלא הרגש האנושי
לבד, דבר זה ודאי לא יכשר, ולהניח ג"כ שיהיו נעשים הדברים רק מצד
הטבע וההרגש, א"כ במה תבחן מעלתן של ישראל בזה על כל עמי הארצות.
ע"כ חשב השי"ת מחשבות שיתנו מחצית השקל בכל שנה לבנין המקדש
והקרבנות. ונתינה זו תהי' מקודשת בקדושת השי"ת, עד שימלא לב העושה
אותה לעשות רק לשם ד'. ויהי' כח נתינה זו פועלת בקדושתה, שכל הנתינות
והמצות השכליות שכולן נכללות בכלל צדקה, כסתם מצוותא בלשון חז"ל
דירושלמילב, שכולן יתעלו בקדושה, ויחשבו כעשויות לא מצד הטבע כ"א
מצד רצון העליון ית"ש.
והנה ענין המספר לעם, יתכן לפעמים מצד הצורך לחיזוק הנהגה המדינית.
אבל זה עצמו, חיזוק ענין המדינה ותוקף העם ועריכת המלחמות, ראוי שלא
יהי' אצל ישראל לא מצד ההרגש הפשוט החזקת העם המצוי אצל כל עם
ולשון, כ"א מצד רצון העליון ית' לבדו. והנה משרע"ה הי' המנהיג ישראל גם
בענינים הגשמים שלהם, והי' דבר זה השפלה לו ע"ה לפי רוממות ערכו. אבל
מצד קבלת התורה שעמדו על מעלה העליונה, שכל ענינם ותכונתם גם בענינים
הטבעים הי' רק למען רצון השי"ת, לא הי' ענין ההשפעה של הגשמיות
השפלה לו ע"ה. אבל כאשר הושפלו ישראל ונעשה ענינם קרוב אל הנטיות
הגשמיות מצד עצמן, הרי נשפלה מעלתו של משרע"ה מצד עסקו בהנהגות
הגשמיות של ישראל, ע"כ אמרו לו "לך רד"לג. אך כשנתנו ענין השקלים
לתקן דבר זה, שתהי' ההנהגה הטבעית מתקדשת ג"כ בקדושת השי"ת
העליונה, נעשתה בזה הרמת ראש לישראל, וממילא נשארת מעלתו ע"ה כפי
ענינו הראוי לו.
דף 161
והנה חטא העגל, שנראה לחטא עצום, כבר ביאר בכוזרי שהוא רק מצד
מעלתן של ישראללד. וע"פ דברינו מובן מאד, שהם רצו בהנהגה ישרה
טבעית, מה שאצל או"ה הוא מעלה ויתרון, ואצל ישראל נחשב לחטא מפני
רוממות מעלתן של עם ד'. וזהו שאמר "רבים" או"ה, "אמרים לנפשי אין
ישועתה לו" ח"ו, ומגדילים מאד חטא העגל. אבל באמת "ואתה ד' מגן
בעדי", פי' מה שהסכמת ע"ז הוא ג"כ מצד היתרון של ישראל, כי או"ה אינם
מוזהרין על השיתוף, מפני שאין זה לפי ערכם כי הם מונחים אל הטבע ע"כ
הטבע ראוי להם, והשיתוף הוא נאות לפי ההנהגה שע"פ הטבע. "ומרים
ראשי", שעכ"פ הרימות ראשי ע"י השקלים, שע"י חוזרת לנו עיקר הקדושה,
להורות הרוממות אפי' מכל הנהגה הטבעית יותר ישרה האפשרית. ע"כ היתה
המצוה בזה, לתן "מחצית השקל, תרומה לד'", "בפקד אתם" שהוא הכנה
לחוזק העם הטבעי, שהוא אצל כל האומות מצד הטבע, יהי' אצל ישראל מצד
הקדושה. אע"פ שאין המעלה קנוי' אצלם בשלמות, מ"מ ע"י מה שיתחילו
לעשות מעשה אחד לשם ד', בדברים שכמותם נעשים בענינים הטבעים
הנדרשים מאת האדם מצד עצמו, מצד קדושת נפשו בטבעה בישרה ותומתה.
ויען שישראל מוכנים אל המעלה שכל מעשיהם יהיו רק לשם ה', ע"כ
כשיתחזקו לעשות אותם הדברים שהכרע השכל דורש אותם מצד היושר
האנושי לבד יהי' בהם נגף. ע"כ אז יתנו מחצית השקל, להורות שאע"פ שא"א
שיצמצמו פעולת היושר רק כפי המשקל שידיעת דרכי השי"ת מניעה אותם,
כי החסרון ידיעה שלהם יגביל את הפעולות, וזה לא יתכו, מ"מ כדי להזכיר
להם מעלתן יתנו מחצית השקל בשקל הקודש דוקא, להורות שענינו מקודש
דוקא, ומחציתן אע"פ שהוא בלתי מקודש בפועל מ"מ מוכן להצטרף אל
הקודש ע"כ לא יהי' בהם נגף. ויהי' יתכן לפרש "לפר נפשו" כופר רצונו,
כמו "ושלחתה לנפשה"לה, שהרצון של האדם מישראל ראוי שיפנה רק לשם
השי"ת וכשהוא עושה מצד טבעו צריך כפרה. אבל זה הצורך של כפרה הוא
כבוד גדול לישראל, כי אצל או"ה דבר זה הוא תכלית המעלה, ע"כ אמר
"במה תרום קרן ישראל" והשיב "בכי תשא את ראש".
ויתכן להסמיך ע"ז מאמר ריש לקיש : "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי'
העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו
דף 162
והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים"יי. והדבר צריך ביאור, מאי
יחש יש לשקלי המן אל מצוה זו דוקא, וכבר העירו המפרשימל' וגם אנחנו
כתבנו בזה בע"ה במ"איח. והנראה כי ענין עבד ד' כתבו גדולי ישראל שיאות
לומר רק אם תהי' כל הפעולות לשם ד', אפי' הדברים הטבעיסיט. שגדר העבד
הוא גופו קנוי, וחייב לעשות כל מלאכתו ופעולותיו בעד אדוניו ואין לו
לעצמו שום פעולה, אבל כשעושה רק פעולות מיוחדות בשביל אדוניו ושאר
הדברים עושה בשביל עצמו, אין זה עבד כ"א שכיר בעלמא. והנה באמת לא
יתכן כלל שתחול המכירה על ישראל, כי הכיבוש של כל מלך לא יוכל
להועיל לקנות אותם ח"ו כי הם עבדי ד' יתברך, ושיעבודו קודם. אך כל זה
שייך רק כשעושים כל הפעולות לש"ש, אבל כשהפעולות הטבעיות עושים
אותן מצד עצמן, א"כ הם כערך שכיר, וחל הקנין. ע"כ הקדים הקב"ה
שקליהם, שקדושת השקלים פועלת שהכל נתקדש כראוי וכאילו נעשה הכל
בקדושה. וזה נמשך מצד קדושת משרע"ה שהי' איש האלהי'מ, שאנושיותו
היתה ג"כ בשביל השי"ת, ודבר זה הקנה לישראל בכללם, ע"כ ישראל בכלל
הם עבדי השי"ת, ואין הקנין חל כלל, ו"כל כלי יוצר עליך לא יצלח"מא.
וי"ל שזהו פי' הפסוק : "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך
למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד'"מא. פי' אע"פ
שנמכרת להשמיד ח"ו, "לא יצלח", "וכל לשון תקום אתך למשפט" כיון
שכבר קנה אותם אחשורוש והוא מכרם, איך אפשר לעשות עול ו"דינא
דמלכותא דינא"מב ו"מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא"מג, כי
"זאת נחלת עבדי ד'" באשר אתם עבדים לד' ועבדים קנוים אינם נמכרים
לאחר, כי שיעבודו קודם ובכל מקום בי גזא דרחמנא הוי. ובמה ניכר שהם
עבדי ד', שאפי' "צדקתם" שהם נותנים מצד הרגש טבעם הוא "מאתי" מצד
רצוני, א"כ אפי' כל הדברים הטבעיים עושים אותם לשם השי"ת. וזהו שהם
נעשים רמים על כל, עד שא"א ח"ו עליהם שפלות העבדות, וזהו ג"כ נכלל
בהרמת קרן שלעולם יהיו רמים, משועבדים רק לד' ית' לבדו "ואין עמו אל
נכר"מד, כי "יעקב חבל נחלתו", ו"חלק ד' עמו"מה. והנה בכלל קדושה זו
המורה "כי חלק ד' עמו" ביחוד, נכללו כמה ענינים, שמהם שאפי' המעשים
הגופנים יעשו אצל ישראל על טהר)ו(ת קדושת השי"ת, ועוד שאפי' המדות
הטובות מעצמן כמו אהבת החכמה והמישרים, הכל יעשה לש"ש, ובכללן שכל
דף 163
מלחמותיהן של ישראל והגדלת מלכותן ואהבת הכלל יהי' הכל בשביל שם
השי"ת, וזו המעלה אינה נדרשת מאו"ה כלל. ובשביל זה נאסר לישראל
השיתוף, שבאמת ענין עבודת השי"ת הוא ליחד כל הפעולות לשמו, ודבר זה
א"א כ"א מצד קדושת ישראל, אבל אצל או"ה די שיעשו הדברים הטובים
בטבע מצד היושר הטבעי, א"כ הרי קישור עבודתם אינה לד' לבדו כ"א מפני
חק טבע יושר הנפש ג"כ.
והנה מה שזכות אבות פועלת, ביחוד ברית אבות, כבר כתבנו במ"א שהוא
ביחוד לקבל את המועט כמרובהמי, ע"כ אע"פ שמצד עצמנו לא היינו ראוים
לקדושה גדולה כ"כ כענין השקלים, מ"מ זכות אבות פועלת ע"ז. וע"כ השרה
הקב"ה שכינתו בתוכנו, להורות שראוי בישראל להעשות הכל לשמו הגדול,
וזהו מורה שכבר הם מוכנים לעלות בכל מעלות האנושיות ועוד למעלה הרבה
מזה, וזהו כבוד גדול ורוממות מעלה גדולה לישראל. ויען שאי אפשר לשלמות
האלהית שתחול כ"א כשכבר נגמרה השלמות האנושית, ע"כ נרמז דבר זה ג"כ
ב"מחצית השקל בשקל הקדש"יא, להורות שהחצי של חול הנוגע למדות
טובות כבר נגמר ועלה בידינו, ודבר זה עוד אינו מספיק לפי עוצם המעלה עד
שילוה לזה חצי הקודש.
והנה ענין שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ואמר "אם אתם מקבלים
התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"כח, לבד מש"כ בענין ההכרח
לקבלת התורה, עוד נכון להאמר עפ"ד שענין הקירוב לפני הר סיני פעל
להפסקת הזוהמא והיינו סילוק החסרונות, ונשלמה עי"ז השלמות האנושית. אך
כל זה הוא רק מעלה אל התורה הניתנת באור פני מלך חיים, שכלולה בתוכה
תורת חיים, פי' הדרכה אל חיים הנצחיים, וגם אהבת חסד שהיא כלל
ההשלמה האנושית. וכיון שהושלמו השלמות האנושית, הי' אפשר שיעלה על
דעתם שכבר עלתה בידם השלמות המוכרחת לאדם, א"כ הרי השלמת התורה
אינה כ"א מעלה נוספת. והנה אם יש בידו זאת המעלה מוסיף שלמות, וגם אם
חסרה לו אינו יורד ממעלה האנושית כ"א מה שאינו בתכלית ההשלמה. אבל
הקב"ה כרת ברית עם ישראל שכאשר יחסרו השלמת התורה ח"ו, ירדו ח"ו
עד דיוטא התחתונה. ע"כ רמז להם "בתחתית ההר", פי' מעלה זו היא תחת
מעלת ההר, שהוא מוכן לקבל עליו תורת השי"ת שהיא ההשלמה הגדולה
דף 164
העליונה, ואם אין אתם מקבלים את התורה כ"א תסתפקו בזו ההשלמה של
תחת ההר "שם תהא קבורתכם" ויגיע לכם ביטול גמור. ע"כ כשהיו עומדים
לקבל הלוחות הראשונות, היו במעלה כזאת שתהי' כל פעולותיהן רק לשם
השי"ת, ולא יעשו שום דבר מצד הטבע, ואפי' אותן הטבעיות הטובות כאהבת
חסד וכיו"ב, הכל יעשו רק לשם השי"ת. והיתה קרבתם אל השי"ת גדולה, עד
שלבד השלמות של אהבת השי"ת ועשיית המצות באהבה, עוד היתה אהבת
השי"ת חזקה כ"כ בלבבם עד שהיתה מעוררת יותר מכל טבע לכל שלמות.
ויותר הרבה מכל מה שתוכל לפעול על הלב הנטי' לדרך ישרה ועשיית
היושר, היתה פועלת עליהם אהבת השי"ת, ואז לפי רוממות מעלתם הי' אסור
להם לעשות כל דבר טוב מצד הנטי' הטבעיית לבדה. אך כיון שהושפלו והי'
הכרח להתיר להם לעשות טוב מצד הנטי' הטבעיית, כי לא יתכן שחיוב אהבת
השי"ת תעצור מעשיית הטוב והיושר, רק שיהי' יודע שראוי לעשות הכל מצד
קרבת השי"ת ואהבת דרכיו ית', ע"כ שבר את הלוחות "תחת ההר"מז. פי' כי
ראוי להם עתה לחלק המדרגה ולנקוט פלגא ממנה, ואותה המדרגה עצמה של
"תחת ההר" ראוי להם לאחוז בה. כי אם יאסר להם לעשות טוב מצד הנטי'
הטבעית, ומיראת השי"ת ואהבתו נתרחקו, הרי יהיו ח"ו גרועים במעשיהם.
וזש"ה: "וירא משה את העם כי פרע הוא וכו' לשמצה בקמיהם"מח, שאפשר
להם להיות גרועים מאו"ה כיון שאבדו המעלה העליונה ולא נתן להם מעלה
ממוצעת, ע"כ נתנו הלוחות השניות שנתחברו בהם מעשה הטבע בנושא
הכתב, רק שיתחבר אל הקדושה.
ולהורות ע"ז באו השקלים להיות להם תלוי ראש וכבוד, להורות שמ"מ
ירידת מעלתם בהעגל לא היתה כ"א מה שהושוו לשאר אומות, ואם היו
במדרגה של כל האומות לא הי' זה גרעון אצלם כלל, רק מפני רוממותם. ע"כ
כשיתנו "מחצית השקל בשקל הקדש" להורות שתהי' הנתינה, שהיא יסוד לכל
פועל חסד וטוב, מצד הקדושה, ויעורר לבבם שראוי להם שכל הנתינות ראוי
שיתנו מצד הקדושה, אלא שהותר להם לתן מצד הטבע בתנאי שידעו עכ"פ
שתכלית העיקרית היא לעשות הכל מצד רצון השי"ת, וע"י התחלת איזה דבר
פעולה לשם זו התכלית יעלה הכל לקדושה. ויהי' מתוקן עכ"פ חטא העגל בזה
הפרט, כי לא תהי' כונתם לפרש עצמם ח"ו מקבלת עומ"ש, כ"א להיות הכל
דף 165
נעשה על טהרת הקודש, וע"י המעט שיתחילו לתן על טהרת הקודש יעלו כל
מעשיהם לקדושה. ודבר זה הוא מפעולת זכות אבות לקבל המועט כמרובה.
כענין שכתבנו במ"א ע"ד התפילה: "ובשירי דוד עבדך וכו' וברית אבות
לבנים"מט, שהכונה כי ,דוד התפלל שיהי' העוסק בתהילים מקבל שכר כעוסק
בתורהנ, והיינו מפני שצפן בו עניני תורה אלא שלא כל העוסק מבין אותם,
אבל ע"י מה שעכ"פ מתחיל בהשתדלות יחשב לו המעט כמרובה, וזהו כענין
ברית אבות שע"י מה שאנו מדמין עצמנו להם בקצת פעולות עומדת לנו
זכותם"י. וזהו ענין השקלים, שהם ע"ה היו ישרים וכל ענינם הכל הי' לשם
השי"ת לבדו, ואנו ע"י מעט ההתחלה יחשב לנו כאילו הכל עשינו לשם
השי"ת. וזהו שאמר במאמר "ואתה ד' הסכמת" במ"ש "יבח לאלהים יחרם
בלתי לד' לבדו"י, שבזה רמוז ענין איסור שיתוף, אבל זה עצמו "כבודי ומרים
ראשי"ב, וזהו שנתת לנו תלוי ראש וכבוד גדול ע"י השקלים.
וע"ד צחות י"ל שלע"ל שיתוקן הכל כמו קודם חטא העגל, לא יצטרכו
לשקול חצי שקל כ"א שקל שלם, שהרי אז יהיו כל המעשים באמת נעשים
לשם השי"ת לבדו, והטבע לא יהי' צריך כלל להיות לעזר כמו "לא יהי' לך
עוד השמש לאור יומם וגו'"נא, ולא יהי' צריך לתרופת ההתחלה שיחשב
המועט כמרובה. ע"כ רמוז בפיוט: "אור פניך עלינו אדון נשא"נ, שיאיר
עלינו באור פניו להשיג גדולתו ותפארתו ונעשה הכל רק לשמו ולכבודו, א"כ
"שקל אשא"נב שקל שלם, "בבית נכון ונשא"נג.
וי"ל שזהו שהראהו השי"ת למשה רבינו ע"ה מטבע של אש מתחת כסא
הכבודנג. שהאש מהפכת הכל לאורה, והמטבע שיתנו יתנו מצד הקדושה, מאש
שלמעלה היוקדת בלבבם, ולא לענין תועלת היוצאת מהנתינה כ"א מפני הכבוד
של הקדושה הראוי להם מצד שהם חלק ד'. וכמש"נ: "כי ה' אלהיך אש
אכלה הוא"נד, והם דבקים בשמו ית' וחיים לעולם, כדכתיב: "ואתם הדבקים
בד' אלהיכם חיים כלכם היום"נה.
)מכת"י חדבר שור(
דף 166
שמות ל יב.
תהילים ג ג-ד.
ישעיה יז יב.
שמות כ ב-ג.
שם לב ד.
שם כב יט.
שם כה ח.
כי תשא ד.
בבא בתרא י : .
עי' תנחומא כי תשא ט, רש"י שמות
ל יב.
שמות ל יג-טו.
ישעיה ב ט.
יחזקאל לד לא.
במדבר יב ג.
שמות לב לד.
שם לד א.
שבת פז.
שמות לב טז.
משלי יד לד.
עי' בבא בתרא י : .
שבת קמה:-קמו.
תהילים פב 1.
שמות לב טז.
שם שם א.
שם שם 1.
שמות רבה פרשה מב א, תנחומא
כי תשא כ.
שמות לג ו.
שבת פח.
3ט( שם.
ל( שמות יט יז.
לא( תפארת ישראל פרןן לב, הקדמה
לדרוש על התורה והמצוות ועוד.
לב( עי' ירושלמי פאה פרק ח הלכה
ח והוריות פרק ג הלכה ד.
לג( שמות לב ז.
לד( מאמר א צג, צז.
לה( דברים כא יד.
לו( מגילה יג : .
לז(
לח( עי' מדבר שור הדרוש החמשה עשר
לט( עי' רד"ק יהושע א א.
מ( דברים לג א.
מא( ישעיה נד יז.
מב( נדרים כח.
מג( שבועות לה : .
מד( דברים לב יב.
מה( שם שם ט.
מו( עי' עולת ראי"ה ח"א עמ' תכח.
מז( שמות לב יט.
ממ( שם שם כה.
מט( מוסף של ראש חדש.
נ( מדרש תהילים פרק א.
נא( ישעיה ס יט.
נב( פיוט למוסף של שבת שקלים.
נג( תנחומא כי תשא ט. במדבר רבה
פרשה יב ג.
נד( דברים ד כד.
נה( שם שס ד.
דף 167
ענין מחצית השקל, ומטבע של אש. י"ל דהשכלת האדם במושכלות ראשונות
בטבעו, שעי"ז הוא קונה דעת ויראת אלקים, הוא רק בגדר כסף, שע"י קונה
מושכלות מועילות. ולהורות נתן לנו, שלא נחשב שכל ההשגה בא ע"י
מושכלות שבטבע, לכן בא לומר שרק מחצית השקל יש בטבע, וזהו )שמות ל
טו( "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שהמושכלות הראשונות כוללים הכל
בשוה, והמחצית השני הוא נדבת הלב. וכמו שאש צריך לאור העין ואז מאיר
ומועיל, כמ"כ המושכלות ראשונות צריכים לטהרת הנפש. וגם האש, כשיש
אור מעולה ממנו, אינה משמשת כלום באורה, כי שרגא בטיהרא מאי מהניא,
כמ"כ המושכלות ראשונות, במקום שדברים גדולים מהם מאירים נתיב, כמו
רוה"ק ונבואה וכיו"ב, אין להם ענין שימוש. וזהו כמין מטבע של אש
הראהו, והכיר פרט השימוש שיש בו. וזה האופן שומר שלא יהי' כל אחד
בונה במה לעצמו, מפני שאין שכלו דומה לשכל חבירו, וזהו שלימות לאדם.
וע"כ יש להם מנין מצד פרטיותם, שכ"א הוא בנין בפ"ע. אבל יוכללו במחנה
של טהרת הנפש, שנפשותם כלן קשורות ביחודו ית', ובידיעות הכוללות
הבאות מאור אמונה ורוה"ק. וזהו )שמות ל יב( "ולא יהי' בהם נגף בפקד
אותם". וזהו "במה תרום קרן ישראל", דהיינו חכמתם והבנתם, אמר "ב'כי
תשא את ראש'" )בבא בתרא ב ב(, דהיינו ידיעה זו להבחין באחדות הבא מצד
סגולת מחצב הנפשות, וידיעות המתאחדות מצד ביאתם למעלה ממקור השכל
האנושי.
)חכתי"ק(
ונונ אנ
דף 168
מ"ג משפטים פרשת שקלים צ"ו
"ואלה המשפטים" וכו', ברש"י: "ואלה מוסיף, מה הראשונים מסיני אף אלו
מסיני". ומה בא לומר ? שערך המשפטים של ישראל הם ערך תורני ולא רק
ערך שכלי. ועוד אמור )תהילים קמז יט-כ( "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו
לישראל לא עשה כן לכל גוי", שערך המשפט הישראלי הוא מיוחד ונעלה
לגבי כל הגוי. והנה כל משפט הוא להשלים בין הרבים וליישב הסכסוכים,
ואם מצד זה א"כ המשפט הוא תלוי במקרי הסכסוכים שבעל כרחך מוכרח
בין הצבור מרוב הענינים להגלות. ועל כגון דא לא מובן מה שאמור )ישעיה
סא ח( "אני ד' אוהב משפט", כיון שזה דבר שתלוי במקרים ואיננו עצמי. גם
בישראל יש מצב זה ליישב הפילוגים כמ"ש "מצוה לבצוע" )סנהדרין 1 ב(,
ובני העיר מסיעין על קיצתן )בבא בתרא ח ב(. אבל עצם המשפט הישראלי
מעולה על זה. וההבדל הוא בזה, דהנה המו"נ )חלק א, פרק ב( מבאר הענין של
חטא עץ הדעת, והוא שמקודם העמיד השי"ת את האדם על היסוד של בירור
האמת מהשקר, שהם דברים מופשטים, לא תלויים במורגש כלל. אבל הנחש
השיאם שיהיו כאלהים לדעת טוב ורע, והענין הוא שטוב ורע הוא תלוי
במורגש. וכיון שירדו להבחין את הענינים לפי הטוב והרע, אבדו מעלתם של
ההבחנה בין אמת לשקר. והטוב והרע גם לא קבוע - תלוי במסיבות, יש מה
שכעת טוב ובפעמים אחרות רע ולהיפך. וכל משפט הגויים שבא מיסוד זה,
אף שהוא נכון ושכלי, סוף סוף יסודו הוא הטוב והרע. מה שאין כן משפט
התורה, שבא להעלות את האדם למצב שלפני החטא, עומד על היסוד של
האמת והשקר, ויש לו ערך עצמי. משום זה "אני ד' אוהב משפט", ולא נברא
העולם אלא משום זה. וגם שפיר מה שיש, שאם יקבלו את הדינים אז יש
להם התורה, ואם לא אין להם התורה )שמות רבה ל כג(, שהם יסוד האמת
והשקר.
זה מ"ש )משלי כט ד( : "מלך במשפט יעמיד ארץ" שנא' )בראשית א א(
"בראשית ברא אלהים" וכו' - שזהו יסוד הקיום - "ואיש תרומות יהרסנה"
)משלי שם( זה האדם שהוא חלתו של העולם, כמו שנא' )במדבר טו כ( "ראשית
דף 169
עריסותיכם חלה תרימו תרומה" )בראשית רבה יד א(. שהאדם במציאות הוא כמו
התרומה בכרי, שעל ידה מתתקן כל הכרי, רק על ידו מתתקנת כל המציאות.
ולגבי המשפט, מה שהאדם ירד לעמוד על היסוד של טוב ורע, זה הרס את
יסוד המשפט העליון שהוא הבחנת האמת מהשקר, ולזה נתנו משפטי התורה
להעלותנו למצב המתוקן שלפני החטא.
בהמשך הפרשה )שמות כד א(: "ואל משה אמר עלה" וכו', ברש"י, שזה
נאמר לפני נתינת התורה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כמבואר בהרצאה
הקודמת. ונאמר )שם שם ו( "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק
על המזבח", ולמה חלקן לחצאין ? כלומר שהמצב כעת אינו מתוקן, שעוד
החצי עדיין בכח, ועם קבלת התורה רק אז, עם קיומה, יתוקן ויבא כל מה
שבכח לפועל, והדבר יושלם. וזהו ג"כ הענין של מחצית השקל, שנאמר על
זה )שם ל טו( "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שכעת לפני ההשלמה
והתיקון, אין לדרוש ואין להעמיד את ההשואה רק על המחצית, מפני
שהשאיפה היא יותר גדולה, והשלמות אינה עכשיו רק בכח. אבל בזמן
התיקון, שכל מה שבכח יכנס לפעולות, ובפועל יהיה הכל מושלם, אז ישתוו
בכל השלמות. לכן אומר הפייטן )מוסף לפר' שקלים(: "אור פניך עלינו אדון
נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא", שבזמן הארת הפנים עלינו, אז נשקול את
השקל השלם ולא רק המחצית, שנשתוה בכל השלמות. "שקל אשא".
)רבי שלום נתן רענן ק~ק זצ"ל, בשמן רענן ח"א עמ' קסח-קמט(
* * *
דף 170
דף 171
פרשת זכור
דף 172
דף 173
לפרשת זכור
"זנור את אשר עשה לך עמלק וגו' )דברים כה יז(, ובמדרש ילקוט )רמז
תתקלח( "זכור את אשר עשה לך עמלק" וכתיב )שמות כ ח( 'זכור את יום
השבת לקדשו' לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה זכור לקדש
ולשמור וזה זכור להשמיד ולהרוג". דבריהם ז"ל צריכים ביאור איזה יחש יש
לזכור דמצות ]למצות זכירת[ מעשה עמלק ומחייתו לזכירת השבת, ומה חידוש
השמיעונו בההבדל שביניהם כהבדל שבין כוס של קונדיטון לכוס של חומץ.
גם למה המשילו ההפרש בין כוס של קונדיטון לכוס של חומץ ולא הפרש
יותר גדול, כראוי להרחקת תכלית הטומאה מתכלית הקדושה. והנה בענין
עמלק מצינו ב' מצות : זכירת מעשה עמלק, וכפי פי' הרמב"ם בספר המצות
)מ"ע קפט( כלול בזה לנטור שנאתו בלבבינו, ומצות מחייתו בפועל. ויש לחקור
על טעם ב' המצות, אם התכלית הוא למחותו מתחת שמי ד' די במצות
מחייתו, ואנו נשים על לב לקיים מצות ד' כדת כל המצות שאנו מצווים
לזוכרן, וכמש"כ )במדבר טו מ( "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי". גם ראוי
לשאול על אמרו )דברים כה יח( "ויזנב בך כל הנחשלים" פי' חז"ל )ילקו"ש
ח"א רמז תתקלח בסופו( דקאי על רשעים שנמכו מאחרי המקום, א"כ מקטין את
רשעתו, וכבר התעורר ע"ז ג"כ הרמ"א ז"ל.
בפ' "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ויאמר משה אל יהושע בחר
לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וגו'" )שמות יז ח-ט( למה ציין דוקא ברפידים
וכבר אמר שהיו ברפידים, ובגמ' פלוגתא דר"א ור"י בבכורות ד"ה: ר"א אמר
רפידים כשמה ור"י אומר שרפו ידיהם מן התורה, ויש לבאר במאי פליגי. גם
מה חידוש יש בזה שהשיב ר"א רפידים כשמה. ומה שהעירו רבים למה שלח
משה את יהושע למלחמה זו. גם למה אמר )שמות יז ט( "ומטה האלהים
בידי", ובמדרש אמרו ז"ל )שמו"ר כו ג( בשעה שמשה עושה על ידו ניסים הוא
קורא אותו מטה משה וכשהקב"ה עושה על ידו ניסים הוא קורא אותו מטה
האלהים, ויש להבין הלא כל הניסים רק השי"ת הוא העושה א"כ הכוונה
דף 174
שעל ידן יעשו הניסים, א"כ כיון שמשה רבינו ע"ה אמר שיחזיק המטה בידו
ויעשה בו ניסים א"כ יהיה הוא הפועל את הניסים באמצעיתו והיה ראוי
להקרא מטה משה גם עתה. ובפ' שמות )שמות ד יז( הזהירו השי"ת "ואת
המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות", ויש להבין מה כל
החרדה הזאת שדוקא המטה יהיה בידו ועל ידו תהיה הגאולה וההוצאה
ממצרים.
חז"ל פי' במדרש )ילקו"ש בשלח רמז רסד( '"על ראש' )שמות יז ט( זה זכות
אבות. 'הגבעה' זה זכות אמהות". ומצינו גבעות נקראו אמהות במד"ר שה"ש
מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אמהות, וכאן גם ע"פ
הדרש ד"ראש" הוא ענין בפ"ע ומורה על זכות אבות, וגבעה ענין בפ"ע על
זכות אמהות, מ"מ פשוטו של מקרא נראה שראש מתיחס לגבעה א"כ היה
העיקר בכאן זכות אמהות, אלא שמצטרף להם ג"כ זכות אבות, וצריך להבין
ענין החילוק שבין זכות אבות לזכות אמהות, ולמה כאן היה נחוץ בעיקר זכות
אמהות.
ונבאר ג"כ מש"א )שמות יז יב( "ויהי ידיו אמונה". גם מה שהחלישו ולא
הרגו. גם מש"א )שם יד( "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" ואמרו
חז"ל )ילקו"ש בשלח רמז רסה( דקאי ג"כ על מש"כ בנביאים. גם מה טעם לבנין
המזבח, ולא כתוב שהקריב עליו קרבנות, ויחס השם "ד' ניסי" )שמות יז טו(,
ואח"כ אמר אמירה חדשה )שם טז( "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר
דר".
בפ' מלחמת שאול בעמלק )שמו"א טו ב( "פקדת את אשר עשה עמלק
לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים" יש לשאול שאמר בלשון פקידה
ובתורה אמר לשון זכירה לגבי ישראל )דברים כה יז( "זכור את אשר עשה לך
עמלק וגו'". גם מש"א "בעלותו ממצרים" לשון עליה, בתורה כתוב "בצאתכם
ממצרים" ובודאי יש חילוק בענין בין עליה ליציאה, וחז"ל דקדקו בב"מ בפ'
איזהו נשך )סא ב( המעלה דכתיב גבי שרצים )ויקרא יא מה( ל"ל, וא"ל אנא
המעלה קא קשיא לי.
יש הפרש בין זכירה לפקידה ומצינו שפקידה קטנה מן הזכירה כדאמרינן
דף 175
בר"ה פ"ק )טז א( דהא דכתיב "ותפקדנו לבקרים" )איוב ז יח( פקידה בעלמא.
ע"כ נראה שזכירה יכלול כשזוכר הדבר כולו ופקידה היא אפילו אם ישארו
חלקים בלתי נזכרים מ"מ פקידה נקראת. ע"כ מצינו )שמות לב לד( "וביום
פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" בחטא העגל, שרק אחד מכ"ד ליטרא נפקד,
והיינו זכירה חלקית לא כוללת, וכן י"ל "וד' פקד את שרה" )בראשית כא א(
הוא לפ"ד חז"ל )סנהדרין יט ב( שהיה ראוי אברהם אבינו להעמיד י"ב
שבטים, אלא שיעקב פדאו מצער גידול בנים, א"כ היתה הפקידה בשרה
בלידת יצחק לבדו רק חלקית.
ועתה נבא לבאר ענין עמלק ושנאתו ומה רצה לפעול במלחמתו ותועלת
זכירת שנאתו, וענין פורים שהוא מענין מחיית עמלק, ויחש קבלת התורה
מרצון דוקא ע"י מחיית עמלק כדחז"ל )שבת פח א( מכאן מודעא רבה
לאורייתא, ואמר רבא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש.
בענין הקדושה שיש לאדם בענין עבודת ד' פי' הגר"א ז"ל שיש ב'
בחינות, עטרין ואחסנתין, ופ' הדבר קשר הקדושה שהוא ירושה מאבות עיין
בפי' ז"ל למשלי )יט יד( ע"פ "בית והון נחלת אבות", וחלק השני מה שהאדם
זוכה ע"י השתדלותו שזהו עצם העטרה לו שע"י זוכה להיות מכלל הצדיקים
שיושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה )ברכות יז א(, וה"נ בכלל
ישראל התחיל קשר הקדושה להיות נקבע על ידי אבות העולם. אמנם מה
שנקבע ע"י הוא עיקר האמונה, וענין ברית מילה הוא קביעות האמונה, שעי"ז
נעשו ראויים שתחול עליהם קדושת כל התורה כולה, והברית כולל כהת"כ
כדברי הגר"א ז"ל בכתביו ברי"ת תרי"ב עם עצם המצוה תרי"ג. רוב חובות
הלב כולם נובעים משורש האמונה שהיא מורשה לנו מאבותינו הקדושים
שהנחילונו שורש קדושת האמונה, אלא שהיה צריך שתקבע הקדושה בתוך
אומה שלמה שראתה החכמה האלהית, שתהיה דוקא ששים רבוא ואז נעשו
ראויים להתעלות לנחול תורת אמת, שיהיו מקודשים המעשים לעשות ע"פ
האמונה, כי באמת משורש האמונה דוקא המעשים כולם, כל חוקי התורה
לפרטיה, ואברהם אבינו ע"ה שהיה שורש האמונה שלם בידו, זכה להבין
מדעתו כדברי חז"ל )אדר"נ לג א( שנעשו ב' כליותיו כשני רבנים והיו נובעות
חכמה וקיים עפ"ז אפילו ערובי תבשילין כדחז"ל )יומא כח ב(, אלא שהיה
דף 176
צריך להקבע ע"י רוב עם אומה שלמה קדושה שיהיו ראויים לעלות כולם
למדרגה זו שיהיו מעשיהם עושים פרי למעלה שזה הוא דרך נשגב. נמצא כל
זמן שהיו במצרים אע"פ שלא נחלו עדיין את התורה אעפ"כ היו מקודשים
בקדושת האמונה ועקרי התורה, אלא שהיה חסר להם מעלת המעשה, אמנם גם
זאת המעלה שהיתה קנויה להם מאבותיהם ומוחזקת בידם, גרם להם אויר
מצרים וטומאת המצרים וארצם וכובד הגלות שלא היה מאיר בלבם, ולא היה
כל הגוי כולו פונה להם כל כך עד שמצא שרה של מצרים מקום לקטרג
הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה )ילקוט ראובני בשלח(, מ"מ לא
מפני כך נשללה מהם מעלה זו, אלא שטומאת מצרים סגרה בעדם שלא היו
יכולים להגיע לזו המעלה, אבל עמהם היתה בסתר לבבם ונפשם, והכתוב מעיד
)שמות ו ט( "ולא שמעו אל משה )רק( מקוצר רוח ומעבודה קשה", אבל
כשהאיר אור ד' עליהם מיד )ויאמן( ]ויאמינו[ העם בד' ובמשה עבדו.
ועפ"ז נבין ב' חלקי פעולות שפעלה על ידן יציאת מצרים: חלק א' הוא
שנתרחקו ממעלתם שהיתה מוחזקת בידם דהיינו שורש האמונה שכל עניני
חובות הלב כמעט נכללים בה, ומצרים עכב ע"ז שלא יצא אצלם בכללם מן
הכח אל הפועל, וע"י יציאתם חזרו לחובתן הראשונה כענין השבטים וכמו
שהיה קודם שיעבוד גלות מצרים, והחלק הב' היה שע"י הבירור והצירוף
שנצרפו בכור הברזל במצרים זכו להשתלם לבא בעדי עדיים שיבוץ התורה
כולה בכל פרטיה ושיזכו למעשה המצות, שיהיו מעשיהם הגשמיים גורמים
מעשים נשגבים שדבר זה הוא יתרון לישראל מה שלא נעשה כן לכל גוי,
שעניני שלמות הלב הוא דבר ראוי שיתקבל מכל אומה ולשון כי "רחמנא לבא
בעי" אבל שיהיו כל פרטי המעשים עולים לתכלית עליון, דבר זה הוא מעלה
מיוחדת ונשגבת רק בישראל לבדם ואין לזר אתם.
והנה עמלק רצה להזיק את ישראל בב' בחינות, רצה להזיקם בשורש
האמונה, ולהשפילם עד שיאבדו ח"ו את ירושת האמונה שירשו מאבותיהם,
ואם לא היה מצליח חפצו בזה רצה עכ"פ לעכב על ידם שלא יתעלו יותר עד
שיהיו ראויים לקבלת התורה שהיא הקדושה העליונה, המצויינת מכל גוי, שלא
יהיו עכ"פ מעשיהם מקודשים, ע"כ תיכף כשבאו מרפידים והיה רק מסע אחד
מהר סיני נתירא שלא יקבלו את התורה ברצון ואז תתבטל כל מחשבתו, כי
דף 177
אם היו מקבלים את התורה ברצון גמור לא היו מתיראים כלל מהאש הגדולה,
שהיראה באה רק מצד עצלות, כמשה"כ )משלי כב יג( "אמר עצל ארי בחוץ"
וכבר פי' חז"ל )דב"ר ח ו( שמשה רבינו ע"ה אמר להם דבר זה בדרך תוכחה,
אע"פ שהיה בזה ג"כ דבר טוב, שהרי אמר השי"ת )דברים ה כה( "הטיבו כל
אשר דברו" זה היה רק מפני שירדו ממעלתן, אבל אם היו מקבלים את התורה
ברצון גמור ודאי לא היו מתיראים מהאש הגדולה ולא היו מבקשים "קרב
אתה ושמע" )דברים ה כד( ואז היו שומעים כל התורה כולה מפי הגבורה, והיה
גורם שהיתה התורה חרותה על לוח לבם ולא היו באים לידי חטא כלל,
כדרז"ל במד"ר שה"ש שמתחלה נתקע ת"ת בלבם, ואח"כ כשאמרו "קרב אתה
ושמע" מתוך שהיו לומדים מפי בשר ודם כשם שבשר ודם עובר כך תלמודו
אינו מתקיים כ"כ, ואח"כ חזרו ולא הועיל עד לעתיד לבא כדאיתא, ובודאי
אם לא היתה התורה נשכחת מהם לא באו לידי חטא העגל ולא לידי שום
חטא, ולא היה מקום לכל הקלקולים והירידות שהיה בעוה"ר.
והנה נגד מה שרצה עמלק להזיק את ישראל באמונה שהיא שורש לכל
מצות הלב, ולא היה אפשר לו להזיק כלל באמונה מאחר שהיתה להם
מאבותיהם, אלא מפני שגם הוא היה בידו יחוס אבות של אברהם ויצחק, גרם
שבני אדם שנמכו מאחרי המקום נכנס על ידו איזה פקפוק בלבבם על אמונתם
המורשה להם, מאחר שגם הוא בן האבות ורואים שבידו אמונה מושחתת
המשרכת דרכיה אל כל דרכי הטומאות וע"ז, אבל זה לא היה יכול להגיע
כ"א על הפחותים מאד, אבל בעלי דעה ידעו שורש האמונה בטוב טעם ודעת
לא נפתה לבם כלל לדברי פתוייו, אבל כיון שצינן את היורה והרים יד בהם
נכנס בלב רבים החשש שגם רבים עמים אחרים ישלחו בהם יד ע"י שנאתם,
ועיקר השנאה של אומות העולם באה רק מכח מעשי התורה שע"י מעשי
התורה אנו מובדלים מהם כדחז"ל במד"ר איכה )איכה א ג( "גלתה יהודה"
עכו"ם אינם גולים אלא מתוך שהם אוכלים מפיתם ושותים מיינם אין גלותם
גלות, וכיון שחשו שמא על ידי המעשים המוגדרים הרבה ע"י התורה תגדל
שנאת האומות, אז אע"פ שהיתה האמונה חזקה אצלם עכ"ז נכנס בלב איזה
נטיה לחפוץ בפריקת עול המעשים אע"פ שבחרו בדרך אמונה, אלא שלא היה
זה מצד עצם, שבעצם רצו לדבק בהתורה אלא שחשו שכשם שעמלק נלחם
דף 178
עמהם, כן יבאו עוד אומות אחרות להתגרות בהם, וע"י התורה יגרום קנאה
ותגבורת השנאה עליהם, ע"כ אמרו באמת )שמות כד ז( "נעשה ונשמע", אלא
שבלבבם היה איזה נטיה מפני יראת האומות שגרם עמלק להם.
וזה הוא דאיתא במדרש ילקוט תהילים )רמז תתכ( "ויפתוהו בפיהם
ובלשונם כזבו לו" )תהילים עח לו( שבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע בקשו
לגנוב דעת העליונה, והדבר יפלא א"כ איך תחשב קבלתם לזכות, אלא הוא
אשר דברנו כי באמת מצד טוהר נפשם רצו בקבלת התורה ומצוותיה בלב
שלם וכן נמנו וגמרו, ולא כיתר האומות בני עשו וישמעאל שמאסו בתורה,
אלא שהיה לבם לא נכון מצד יראת אוה"ע שגרם להם עמלק, והשי"ת היודע
עומק תעלומות לב לא חשב להם עוון בזה ונחשב לרצון עיקר כונתם הטובה
שהיתה שוה בלבבם כבפיהם.
והוא מש"כ במדרש תנחומא )נח ג( שרצו לקבל תורה שבכתב ועל תורה
שבעל פה היה הכפיה, כי עיקר האמונה והדברים המוכרחים לעיקרי הדת רצו
לקבל בכל לב ונפש אלא שבלא תורה שבעל פה יש מקום לפרש כל ענין
מתורה שבכתב באופן המוציא אותו מפשוטו שלא יהיה פרטי המעשים כל כך
בחובה אבל תושבע"פ מפרטת פרטי המעשים, זה היה בלבבם מורא מפני
אומות העולם.
והנה על הפשיטת יד בעיקר האמונה שהדבר תלוי בלב ובשכל גם העונש
שלו ע"ז הוא רוחני ומסור לשמים, וע"ז נאמר בפ' בשלח )שמות יז יד( "כי
מחה אמחה את זכר עמלק", שתכלית הנקמה הנאותה על פשיטת ידו בעיקר,
אי אפשר להמסר כלל לבשר ודם שאינו שולט כי אם על הגוף, וחטא שלו
היה בשכל ונפש ראוי לאלה כל הנפשות לדון אותו ולמחות את שמו ברוחניות
תחת כבודו יקד יקוד, לשרש את נפשו וחיתו מארץ החיים, וכל מה שנמסר
בפועל אינו נמסר כי אם להפרע על חלק הב' שהוא על שגרם רפיון במעשה
המצות ע"י רפיון הלב שהיה בשעת קבלת התורה וזה גרם לכל הקלקולים
שהיו אח"כ, וחז"ל אמרו )ב"ר צט ב, ילקו"ש בשלח רמז רסג( מסורת בידינו
"שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רקל, שנאמר )ירמיה מט ה( 'אם
לא יסחבום צעירי הצאן'", והוא כי נודע מחכמי האמת )זוהר א ויצא קנד א(
דרחל באתגליא ולאה באתכסיא, א"כ קדושת לאה היא בדברים שבלב והשכל
דף 179
וידוע, וקדושת רחל בעובדין, ובאמת עיקר יתרון של ישראל מכל עם ולשון
ניכר יותר בעובדין ששלמות הלב הדעת נותן שכ"א כפי קרבת לבבו ישיג
קדושה אפילו מבני נכר, ע"כ גם בניה של לאה מודים שרחל היא עיקרה של
בית )ילקו"ש רות רמז תרו( ועיקר כחו של עשו הוא עמלק, ומה שנמסר לבני
אדם להנקם מעמלק הוא מצד העובדין שרצה לבטל קבלת התורה, כי מה
שרצה לבטל ירושת קדושת האבות זה נמסר להשי"ת לבדו, כי הוא בוחן
תעלומות לב.
וזהו העיקר שצריך להתגבר נגד עמלק הוא שלא יבטל המעשים מישראל
כי האמונה בה' מושרשת מקדושה וכבר נצרפו ונבחנו אבותינו ומסרו נפשם
לאלפים ולרבבות מצד גודל אמתת האמונה שבלבבם, אלא שגם המעשים
צריכים חיזוק מהאמונה.
והנה בכלל באיש הפרטי חינוך המעשים הוא ראוי לאם ג"כ והוא "תורת
אמך", כי גם היא יודעת הדברים הפשוטים להתנהג בהם, אבל מסירת ראשי
העיקרים בדת ויסודות האמונה וכל חובות הלב הוא דברים מיוחדים לאב וזהו
"מוסר אביך", וכמו כן שורש לזה, היה באבות העולם, ההכנה לחכמת האמונה
נעשה בנו על ידי האבות, וההכנה אל הרצון והדבקות במעשים טובים ודאי
הוא מקדושת האמהות, שחלקי המעשים מתיחסים להם יותר, שהרי אין התורה
והחכמה מתיחסת כל כך לנשים, אלא שכשנצטרך לחזק את המעשים מצד
גודל קדושת האמונה וסוד השורש של התורה זהו נקרא כח האבות המצורף
להאמהות, כי הפעולות צריכות לאמונה וכל המצות עיקרן להשריש ענין
האמונה.
ע"כ אפילו נקמת עמלק שבידים שהוא נגד מה שרצה לבטל המעשים, מ"מ
צריך שתהיה עיקר הכונה מפני שהמעשים גורמים לאמונה וע"י עקירת
המעשים היה ח"ו במשך הזמן ג"כ עקירת האמונה, ויגרום שע"י זכות מחיית
עמלק בפועל שהוא נגד המעשים כשתהיה בכונה מצד מה שהמעשים מגיעים
בשורש המעשים שהוא סוד האמונה, עי"ז יהיה השי"ת מוחה זכרו הרוחני,
ותתפשט קדושת האמונה שענינה השגת השי"ת ואור פניו, וזה יהיה גמר
תיקון העולם במלכות שדי, ע"כ צריך שגם בנקימה הגשמית תהיה הכונה פונה
לתכלית הרוחנית שבה.
דף 180
והנה מה שפגם עמלק בענין האמונה שהיתה מוחזקת אצלם כבר ורפה את
ידם ממה שהוחזקו, וזה היה עיקר בזותו את אות ברית קודש ברשעתו
כדחז"ל במדרש )ילקו"ש כי תצא רמז תתקלח( שהיה חותך מילותיהם של ישראל
וזורק כלפי מעלה, להחליש האמונה ח"ו, זה היה בגלוי וע"ש כך קראו המקום
רפידים בפי ישראל, שראו כולם מה שרפה ידיהם במה שהוחזק אצלם, אבל
מה שרפה ידיהם מהרצון של קבלת התורה המעשית, זה לא היה ניכר כלל כי
בלאו הכי לא היה אצלם התורה עדיין, אלא שהבוחן לבבות ידע שרפה
ידיהם, ולא שייך שהשם נקרא בפי העולם משום כך, אלא שטעם התורה
בשביל כך. וזהו דפליגי ר"א ור"י דר"א סבר שגם מעקרי האמונה שהיה כבר
בידם גרם היזק, א"כ רפידים כשמה שזה היה גלוי לכל שכבר הוחזקו
ונתבטלו, ור"י סבר שלא הזיק אותם בעיקר האמונה כלל, ועונשו הוא על
מחשבתו הרעה שהקב"ה מצרפה למעשה ברשעים גמורים, ורפידים נקראת על
שרפו ידיהם מחשק קבלת התורה, וזהו שרפו ידיהם מהתורה.
על כן אמר משה ליהושע, כי יהושע היה מבניה של רחל והתחזקות
המעשים תלוי בו, וארץ ישראל היא מקום המעשים, ע"כ היה יהושע מוכן
להוריש א"י ולא משה, כי עיקר ירושת משרע"ה לישראל היה להעמידם על
יסודי האמונה שהיה מבניה של לאה, דהיא באתכסיא, אבל יציאת מצרים היה
לתכלית המעשים והמעשים נעשים על ידי כלים, דהיינו אברי הגוף, וצוה
השי"ת שיקח דוקא המטה בידו אשר יעשה בו את האותות להורות שמוציאים
לתכלית גם זה שיעשו עבודת השי"ת ע"י כלים, לא רק ברוחניות לבד. ע"כ
אמר )שמות יז ט( "אנכי ניצב על ראש הגבעה" להגן על קדושת המעשים
שהיא זכות אמהות אלא שצריך להשפיע חכמה על ישראל שהוא מצד קדושת
האבות כדי שיהיו מתחזקים בחשק קדושת המעשים, "ומטה האלהים" שהוא
הכלי הרומז על שלמות הכלים שהם המעשים "בידי". אך כשבא להשפיע
עליהם קדושת המעשים בין כך גרם עמלק איזה פקפוק גם באמונה והי' כבדות
בידי משה, ע"כ היה צריך להשפיע עליהם ג"כ ענין קדושת האמונה, וע"י
האמונה חיזק ג"כ המעשים. ואהרן וחור היו עוזרים להשפיע קדושת המעשים
ע"י שפע כח האמונה שהיה משרע"ה משפיע עליהם ע"י תפילתו. וזהו שאמר
הכתוב )שם יב( "ויהי ידיו אמונה", ויהושע החליש כח עמלק בין במה שרצה
דף 181
לעקור האמונה בין מה שרצה לעכב על קבלת התורה במעשה וזהו "את
עמלק", עצם טומאת עמלק שאינו שייך לשום אמונה כלל, רק לעכב שלא
יקבלו ישראל את התורה, ועל ידי שהוא עם הוא צריך לאמונה כדי לאחד
ענין העם, ע"כ רצה לפגום באמונה ג"כ וזהו "ואת עמו".
וע"פ דברי הזוהר ברע"מ פ' תצא נמצא בעמלק ע"מ מבלעם ול"ק מבלק,
והוא ממש כדברינו כי בפרשת בחקותי בזוהר ביארו שבלק היה בסוד קסם
שתלוי בעובדין ובלעם היה בנחש שתלוי באסתכלותא דלבא, נמצא שבלעם
הוא נגד האמונה ובלק נגד קבלת התורה, ועמלק כולל שניהם. וירמוז הכתוב
שהחליש את עמלק ואת עמ"ו דהיינו עם מבלעם שהוא נגד נחש דתליא
בליבא, ואמר "לפי חרב" כי דוקא בעובדין נצחם שזהו כח יהושע דהוא
מבניה של רחל, וחרב הוא מיוחס לידים, כי הידים ידי עשו נאמר בהן
)בראשית כז מ( "על חרבך תחיה" וכאן נצחם דוקא בידים ע"י עובדין, כי
העיקר שהיה צריך לעמוד בכל תוקף הוא שלא יבטלו קדושת המעשים שזהו
עיקר תכלית יציאת מצרים.
ע"כ אמר השי"ת למשה )שמות יז יד( "כתב זאת זכרון בספר", והיינו
כדרשת חז"ל )ילקו"ש בשלח רמז רסה( האמור ג"כ בנביאים ובמגילה דהיינו
שיודיע לו הסוד מה שגרם עמלק שפגם באמונה וגרם ג"כ שלא תהיה קבלת
התורה ברצון כי אם ע"י כפי' ויהיה צריך תיקון ע"י גזירת המן, והיינו מש"כ
במגילה, כדי שיקבלוה אח"כ ברצון, אך מה שצריך לכתוב בתורה שבכתב
דוקא אע"פ שתורה שבכתב קבלו ברצון, אף הוא רצה לפגום בשורש האמונה
שהוא ענין תורה שבכתב שיסוד האמונה מפורש בה ותורה שבעל פה צריך
לפירוש המעשים, אמר )שמות שם( "כי מחה אמחה", כי מצד פשיטת ידו
לעיקר האמונה אמחה אנכי לבדי שהוא במקום שאין יד אדם שולטת שם, אך
יהושע יצוה את הנסמכים ממנו שיעשו את שלהם, ויכונו שע"י זכות מחיקתו
מלמטה ימחה השי"ת את שמו הרוחני ג"כ, מה שא"א ע"פ דרך הטבע לבטל
כח רוחני רק השי"ת דכמצבייה עביד בחיל שמיא. וזהו גם כן מענין )שמות
שם( "שים באזני יהושע" אע"פ שהיתה מלחמתו בידים מ"מ ושים בה ג"כ
ענין הנשמע באוזן והבנת לב שומע. וזהו שאמר יהושע כששמע קול ענות
בעת מעשה העגל, "קול מלחמה במחנה" )שם לב יז( היינו קול המלחמה לד'
דף 182
בעמלק, שע"י מלחמת עמלק גרם שנעשה העגל מצד שלא היו דבקים כ"כ
במעשה המצות מאהבה.
והנה עצם בנין המזבח הוא ג"כ נגד דעות ואמונה, כדמצינו בבני גד ובני
ראובן שבנו מזבח למראה כדי להחזיק האמונה אלא שהקרבת הקרבנות היא
עבודה שבידים, אבל בנין מזבח לבדו בלא קרבנות מורה על קיום דעת
ואמונה. וכן בנה אברהם מזבח לקרא בשם ד'. ע"כ בנה משה מזבח, להורות
שיש לתקן ענין האמונה ומצד זה ימחה ד' את שם עמלק הרוחני, מה שאי
אפשר על פי טבע, ע"כ קרא שמו "ד' נסי" )שמות יז טו(, והוא ית' כל יכול
לבטל גם נברא רוחני. אבל )עם( ]על[ ענין מה שרצה עמלק לבטל קבלת
התורה המעשית אמר "כי יד" פי' פעולות שעושים ביד הוא דבר גדול "על
כס יה" פי' למעלה מכסא הכבוד נאחזות המצות המעשיות שהן בגופא
דמלכא, ע"כ "מלחמה לד' בעמלק מדור דור", מוטל על בני הדור לעשות
מלחמת ד' בפועל על פשיטת ידו במעשים, אבל מצד מה שפשט ידו בעיקר
ע"ז ימחה השי"ת זכרו הרוחני, ולא שייך ע"ז לשון מלחמה ח"ו כי בהסתיר
פניו ממנו יבלע כרגע, אלא שעל המסור לבני אדם לעשות למען כבוד שם
ד', אמר )שם טז( "מלחמה לד' בעמלק".
ע"כ נצטוינו בזכרון השכל שנזכיר עוצם החטא של פשיטת ידו בעיקר,
וממילא כלול מה שגרם במעשים, וזהו )דברים כה יז( "זכור את אשר עשה לך
עמלק", "בדרך" שהיית עדיין בדרך קודם קבלת התורה, "בצאתכם ממצרים"
והוא כי בערך מעלת האמונה שבעצם היה להם גם במצרים אלא שכל זמן
שהיו במצרים היתה בלתי נודעת אצלם ולא היה צריך כ"א שיצאו ממצרים
כדי שתוכר מעלת האמונה שבהם, ע"כ אמר "בצאתכם" ולא בעלותכם, כי
העליה מורה על המעשים שזה זכו בעליה מה שלא היה להם קודם שיהיו כל
מעשיהם עושים פרי, אמר "אשר קרך בדרך" היינו שהפשירך מחום חשק
קבלת התורה שהיו נמשכים באה"ר, וגם פשט בעיקר האמונה ע"י מה ש"ויזנב
בך" היינו ביזוי המילה שהיא על שורש האמונה, ואם היה פועל זה על
החשובים לא הי' פוגמם, אבל ב"נחשלים" גרם פגם באמונה ג"כ, זה היה
בעבר, וגרם שלהבא הזיק אותך ש"אתה עיף ויגע" בעשיית המצות מפני
מיעוט החשק כדחז"ל )אסת"ר ג ג( ע"פ )ישעיה מג כב( "ולא אותי קראת יעקב
דף 183
כי יגעת בי ישראל" שקיל וטרי כולא יומא ולא לעי בעי למצלי ולעי. "ולא
ירא אלהים" שיראת ד' תלוי' בחוזק האמונה וג"ז נתמעט על פיו. כ"ז תזכור
במצוה רוחנית אבל בפועל המוטל עליך הוא שתמחה את זכרו בפועל. ועל
פגמו באמונה כבר הובטח שהשי"ת ימחה זכרו, ע"כ אמר "אל תשכח" דהיינו
שלא שכחו האמור בפ' בשלח שהשי"ת ימחה ובשעת מחייתו ע"י אדם יכוונו
שעי"ז יגרמו שגם השי"ת ימחה אותו במקום שאין היד שולטת.
ע"כ שמואל כאשר צוה את שאול היה צריך לרשום לו שרק חלק אחד
מעונש עמלק הוא תחת ידו, דהיינו נגד חלק המעשה, ע"כ אמר "פקדתי" ולא
לשון זכרון להורות על פקידה חלקית לשעתה ועיקרה תהיה נגמרת עוד לעתיד
לבוא. וכמו"כ "פקוד יפקוד" )בראשית נ כד( דיוסף הוא ג"כ כי תכליתם של
ישראל אי אפשר להגמר בגאולת מצרים, שיש לישראל כמה עליות שצריך
לזה תיקון העולם כולו, ע"כ הגואל האמיתי הוא דוקא שיודיע להם שאי
אפשר להגיע להם עכשיו את כל התכלית כי אם חלק ממנו, שהוא הכנה על
העתיד, ע"כ קראו ית' בשם "אהי'" שמורה על העתיד שעתיד לאתגלאה.
ואמר "אשר שם לו" שעשה לו היזק קבוע שגרם עצלות במעשה ורפיון. וז"ה
"בדרך" היינו הדרך הידוע שהוא ממצרים לסיני קודם קבלת התורה וזה גרם
רפיון בהקבלה. והיה זה "בעלותו ממצרים" להתעלות לקדושת המעשים, ע"כ
תנקום נקמה מעשיית. ושאול חשב כיון שאין זה רק חלק הנקמה ראוי לשייר
מעט כדי שיתן זכרון שעוד נקמה עתידה עליו. אבל זה טעות, שהעתיד תלוי
ג"כ במחיקתו החמרית, ע"כ סיים "ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול", ומה
צריך לספר שהיה מקום ביתו גבעת שאול. אלא שגבעה רומזת לאמהות שהן
שורש המעשים, אמר שמ"מ נחרם חלק גדול מעמלק ונטהרו ענין המעשים,
ע"כ עלה אל ביתו, לתקן ביותר ענין המעשים, אבל אם היה מוחק לגמרי
אולי היה זוכה שגם השי"ת ימחק היה זוכה להם דהיינו קדושת האמונה
והדעת בשלימות כמו שיהיה לעתיד לבוא, ועל זה נאמר )ישעיה נב ז( "מה
נאוו על ההרים רגלי מבשר".
והנה בשבת כתיב זכור ושמור, זכור כנגד המחשבה והאמונה, ע"כ אמר
ב"זכור" )שמות כח יא( הטעם של חידוש העולם שהוא שורש האמונה,
וב"שמור" )דברים ה יב-טו( אמר טעם יציאת מצרים שקנה אותנו הוא ית'
דף 184
לעבדים לעבודתו במעשה. נמצא ש"זכור" דעמלק שהוא נגד הרוחניות, הוא
מכוון נגד "זכור את יום השבת", וזכירת השבת חיזק את האמונה ונתן בה
טעם לשבח עוד ביתר שאת מכפי מה שהיתה מוחזקת בידם קודם מתן תורה,
ועמלק, פגם בסוד האמונה, וענין האמונה הוא שורש החכמה ונמשל ליין, ע"כ
אמר שזהו דומה לכוס של קונדיטון שהוא היין שנשתנה לעילוי ע"י בשמים,
והוא זכירת שבת מוסיף טעם לשבח, וזכירת עמלק הוא לא שנזכור ענין
כפירתו כי זה אין ראוי אפילו להעלות על לב ח"ו, רק ענין מה שפגם במה
שמיעט כח קדושת האמונה וע"י שבת שקדושתה גורמת להאיר לב ישראל
באמונה, יכיר איך החמיץ עמלק את הלב בשאר ימות החול, ותגדל שנאתו
ותהיה תשוקתו עזה לעת אשר יבער ד' את רוח הטומאה מן הארץ )עפ"י זכריה
יג ב(, וימחה זכר עמלק ודעותיו הרעות ולא ישאר מהם שום רושם כלל, כי
תמלא הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים )עפ"י ישעיה יא ט(.
ושורש הדבר שרצה עמלק לבטל כח הירושה מהאבות מישראל, וגם לעכב
קבלת התורה הוא מפורש ביוצר לשבת זו וז"ל "וכמו מעשרה דברים עכבו עם
מענות, ומשבע מצוות המיושנות, כן בעשר ושבע יושכרו לענות" היינו
שעכבו עם לעשות בלב שלם בעשרת הדברות שהיה רק על ידי כפיה וגם
עכבו שורש האמונה "בשבע מצות המיושנות" דהיינו שבע מצות בני נח
שקבלו כבר ג"כ האבות אחרי שכל העמים פרקו עולם.
וז"ש שמואל לאגג כששיסף אותו לפני ד' )שמו"א טו לג( "כאשר שכלה
נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך", כי עובדין תליין בנוקבא וכמש"כ ואמר
שגרם להזיק בענין עובדין ע"י פעולת חרבו כן עכשיו בטל בפועל כוחו, ולא
תוכל מחשבתו הרעה להוציא פירות שיהיו המעשים נגררים ח"ו אחרי שיטתו
של עמלק, וזהו "כן תשכל מנשים אמך", שהתורה הכוזבת שלו לא תמצא
בנים ומקום להתפשט וממילא יאבד זכרה מן העולם, ע"כ אמרו חז"ל )ילקו"ש
כי תצא רמז תתקלח( שהיה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות, כי היה צריך
למחוק שמו מענין המעשים והמעשים תלויים בחומר הגוף, ע"כ דקדק שלא
ישאר לגופו זכר בעולם כלל, ורמז בזה ג"כ אמך כי הבשר בא מהאודם
שמהאם כדחז"ל במס' נדה )לא א(.
דף 185
והגורם שקבלו ברצון בימי אחשורוש י"ל כיון שכתבנו שעיקר הטעם
שלהם בענין המעשים היה מצד שנאת אומות העולם ע"י ריחוקם מהם, וכאן
הראה להם הקב"ה שנגזרה הגזירה אחרי שנהנו מסעודתו של אותו ושע,
והשתחוו לצלם, א"כ ראו כי לא תועיל קרבת העמים, רק ד' ית' הוא שומר
ישראל ע"כ קבלו מרצון למפרע, כי היה הטעות מעקרו, כי באמת חשקו
בתורה גם אז, ונראה שעיקר קיום התורה בכל פרטיה בגלות הארוך הזה הוא
הכל משורש הפורים שהיה הקבלה ברצון ע"כ מתקיימת לעד, וכיון שהקיום
לכל מעשה התורה גורם הפורים, ראוי הוא שימודו לו במדתו ויהיה הוא נצחי
ולא יפסק לעולם כדחז"ל בירושלמי )מגילה פ"א ה"ה(. ונראה שחיוב השכרות
בפורים כדחז"ל )מגילה ז ב( חייב לבסומי כו' ג"כ רומז לזה שעיקר איסור
השכרות הוא מפני שרצונו של אדם פונה לרע, ע"כ יש לחוש בסילוק שכלו
שיעשה ח"ו תועבות, אבל בפורים נשפע שפע רצון על כל ישראל לקבל
התורה ברצון, ע"כ בו ביום מאיר על כל איש המחזיק בתורת ד' רצון אמיתי
לבחור בתורה ודרכיה, ע"כ מראים שאפילו בשכרותו אינו סר מדרך ד', והיינו
מפני שפניות הרצון הוא מדה לטוב וקרבת אלקים אך טוב לישראל.
)מכתי"ק(
* * *
דף 186
בפ' "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" )דברים כה יז(.
יל"ד מאי נפ"מ אימת עשה, ואנה עשה, אם בדרך בצאתם ממצרים או בפרק
אחר. עוד יל"ד, כיון שעמלק הוא ראש צוררי ישראל, מפני מה הניח הכתוב
כלותו על קץ הימים, כאשר יניח לך כו', הלא היה ראוי להזדוג לו
תחילה.
ונקדים מה שיש לדקדק בפרשת בשלח, בענין מלחמת עמלק, שאמר
הכתוב )שמות יז ט( "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", למה מסר
המלחמה ליהושע, ולא בעצמו נלחם עם אויב ד'. וחז"ל נתעוררו בזה, ואמרו
)ב"ר עג ז( שאין עשו נמסר אלא ביד בניה של רחל. אבל עדיין צריך טעם
למה עמד משרע"ה עצמו במלחמה זו מנגד, רק עסק בתפילה, ונראה שבשאר
מלחמות היה מרע"ה בעצמו המוציא והמביא. עוד יל"ד במ"ש "ומטה
האלהים" )שמות שם(, למה לו להזכיר זה ליהושע בעת הציווי. גם אח"כ
בסיפור התורה לא מצינו שהי' בידו המטה, רק "כאשר ירים משה ידו" )שם
יא(, ולא כתיב במטה. גם ראוי לבאר מפני מה היו ידי משה כבדים, ולמה
ספרה לנו תוה"ק זה. גם צריך ביאור מפני מה כתיב רק "ויחלש" )שם יג(,
ולמה לא כילה באמת יהושע את עמלק. גם למה כתיב "לפי חרב" )שם(. גם
מאי שיאטיה דמזבח להקרא "ד' נסי" )שם טו( דוקא הכא, והלא כמה ניסים
ונפלאות נעשו להם. גם יבואר הפסוק "]כי[ יד על כס יה מלחמה" כו' )שם
טז(, איך נמשך זה לזה.
ונקדים דברי ההפטרה שאמר שמואל לשאול "אותי שלח ד' כו'" )שמו"א
טו א(, הקדמה זו למה ? וכי עד עתה לא ידע שאול שמשחו בדבר ה'. גם למה
כפל: "על עמו, על ישראל" )שם( ? עוד יל"ד מ"ש "ויחמל שאול כו'" )שם
ט(, ואח"כ פירש "ולא אבו החרימם" )שם(, והי"ל לומר בקיצור: ולא אבו
להחרים את מיטב כו'.
בדברי ד' ית' לשמואל יל"ד כפל הלשון "כי שב מאחרי, ואת דברי לא
הקים" )שם יא(, מאי תרתי. עוד יל"ד בדברי שמואל לשאול "הלוא אם קטן
אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" )שם יז(, מה קטנות וענוה ראה ממנו
בזה. עוד יל"ד במאמר שאול אליו "ברוך אתה לד' הקימתי דבר ד'" )שם יג(,
וצ"ב למה דוקא בזה הקדים הוא את שמואל בברכה, וח"ו לומר על בחיר ד'
דף 187
כעין חנופה. וגם איך אמר "הקימתי דבר ד'", בידעו בעצמו שאינו כן. וגם
ראוי לבאר באמת עיקר מחשבתו וכונתו של שאול בזה.
ונקדים לבאר מה דאיתא בירושלמי דמגילה )פ"א ה"ה( שאותה שנה שאירע
הנס מעוברת היתה, ונעשה הנס באדר שני ; וצ"ב, שהרי הם היו מעברין הכל
ע"פ הצורך, ולא ע"פ חשבון קבוע, וצריך לדעת מה היה הצורך לעבר השנה
ההיא, ועי' מש"כ ביערות דבש בזה )דרושים ט, טו(. ונקדים לבאר במ"ש
]חז"ל[ )מגילה יב א( שהיה חטא ישראל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע,
ונראה שעשו איסורים חמורים, והיו רבים, ואיך נהיתה כזאת בעם ד'.
ומתחילה נקדים לבאר טעם עמ"ש חז"ל )יבמות פב ב(, ירושה ראשונה
ושניה יש להם, ירושה שלישית אין להם, ולמדנו מכאן שקדושת יהושע,
שהיא קדושה ראשונה, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, וקדושה שניה
קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והוא צריך טעם מאד, איך יתכן שקדושת
]יהושע שגדולה במעלתה מקדושת[ עזרא, שלא קרבה במעלתה לקדושת
יהושע, כי כמה דברים היו חסרים בבית שני, היא לא תעמוד לעד, ובטלה
משגלו ישראל, וקדושת עזרא הקלה נגדה לעולם תעמוד, ועי' מש"כ התויו"ט
בבכורים.
לבאר כל זה נקדים מש"כ במ"א, בענין "וידו אחזת בעקב עשו" )בראשית
כה כו(, שעיקר מלחמת הרע עם הטוב, שראשית לזה היה בתוקף התעצמות
יעקב ועשו, הוא שעשו נתרחק מהשגחת השי"ת, והלך בדרכי לבו, וגמר אומר
שאין בעולם רק הטבע הקבוע, ולא יהיה בו שינוי על ידי מעשה בני אדם,
שהשינוי הוא רק על ידי נס והשגחת השי"ת הפרטית. והאבר המתיחש ביותר
להנהגת הטבע הוא הרגל, יען כי הבריח התיכון בתוך הטבע הוא התנועה
כנודע, והתנועה יסודה בגילוי יותר באבר מאברי הגוף הוא ברגל. ויעקב
אבינו ע"ה, שנתדבק בקדושת השי"ת ועבודתו, ודאי השפיל כוחות הטבע,
וכמש"כ הרמב"ן שכל הנהגת ישראל אינה בטבע. ומטעם זה נקרא בשם "איש
תם יושב אהלים" )בראשית כה כז(, והכונה ב"איש תם" יען כי עיקר הטבע
פועל בגוף האדם, אבל הנשמה והשכל אינם נגדרים תחת חוקי הטבע, ועל ידי
כן מגיע השכל לנבואה ברצון ה' ית' יותר, ומי שמנהיג הנהגת גופו ע"פ
דף 188
מחולק לחצאין, הלך נפשו ונשמתו בהכרח הוא למעלה מהטבע, וגופו מתנהל
ע"פ טבע. אבל כשמשלים גם הנהגת גופו בעבודת ה' למעלה מהטבע, אז
נקרא "איש תם". וז"ש "יושב אהלים", כי אוהל נקרא דירת עראי. והנה
בטבע הכל קבוע, חוקות שמים וארץ לא ימוטו, ע"כ העולם דירת קבע. אבל
בהנהגת התורה, שהעולם כפוף לה, משתנים הדברים שבטבע לתועלת שומרי
תורה, כ"שמש בגבעון וכו'" )יהושע י יב( וכהנה רבות. ע"כ נקרא אצל איש
כזה כל העוה"ז רק בשם אוהל עראי. ע"כ התנגד יעקב, ]כדי[ לעצור הכח
הרע הזה, שלא יתפשט הנגע בלא גבול, שישתכח ח"ו שם שמים, ויטעו הכל
שאין השגחה פרטית זולת הטבע, והורה זה תיכף בצאתו, "וידו אחזת בעקב",
למנוע רגל החמור. וז"ש )יחזקאל א ז( "ררגליהם רגל ישרה", שהמלאכים המה
שלוחי השגחת השי"ת, ונודע שאור ישר היא הנהגה שלמעלה מהטבע, אמר
שגם הטבע ג"כ כלול בנס. ונודע שהשור הוא מצד הטבע, ע"כ טעו ישראל
בעגל שסברו לעשות תבנית שור שבמרכבה, ע"כ משל כף רגליהם הי' רק מה
שנגד עינינו, בציור שהמלאכים עומדים בשמים, ואנו כשמביטים למעלה אין
אנו רואים כי אם כף רגליהם, הוא ככף רגל עגל, היינו שלנו נראה כאילו
התהלוכה ע"פ טבע, אבל בעצם היא בהשגחה פרטית.
והנה זה היה כח עשו וברכתו, שיצליח לו הטבע כבחירתו, ויותר זכה לזה
מצד קיומו מצות כיבוד אב, שאם היה עושה מצד רצון ה', היה זוכה לדבר
יותר נשגב, אבל הוא לא עשה כן, רק מצד טבעו, ע"כ היה שכרו מדה כנגד
מדה בהטבע, שיצליח לו כל זמן שהטבע שולט בעולם.
ונבין בזה מה שדוקא יוסף הוא שטנו של עשו, וכמש"כ )בראשית ל כה(
"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף", וכמש"כ )עובדיה א יח( "והיה בית יעקב אש
ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" וכמשחז"ל )ב"ר עג ז, רש"י בראשית שם(,
וצריך לזה טעם. גם נבין מה שאמר הכתוב "ויהי כאשר ילדה", לפי הכלל
שמסרו לנו חז"ל בגמ' )מגילה י ב( ובמד"ר )פתיחתא דאס"ר יא( שכל מקום
שנאמר "ויהי" אינו אלא צרה, מה צרה היתה כאן שנולד שטנו של עשו.21[
ונקדים לזה ביאור עמש"כ תוס' בשבת פ' במה בהמה )נה א ד"ה ושמואל(,
שמה שאמרו שם תמה זכות אבות, דוקא זכות אבות תמה, אבל ברית אבות
לא תמה, ובמק"א ביארתי בעה"י דרך אחר להבין הפרש בין זכות אבות
דף 189
לברית אבות. ולפי דרכנו י"ל, שברית אבות הוא על שלא יעזוב השי"ת את
ישראל, ויצילם מכל צר על פי דרך הטבע, והברית הזו עומדת לדורות, שבכל
יום ורגע נעשים לנו ניסים מסותרים בטבע, ואין בעל הנס מכיר בניסו )נדה לא
א(. ומתנה זו יש לנו לעד, וגם כשאין אנו זוכים לנס, מ"מ ע"פ דרכי הטבע
שומר אותנו השי"ת בהשגחה פרטית בזכות ברית אבות.
והנה, כל שונאי ישראל, יש אפשרות להכניעם גם בדרכי הטבע, ע"י
השגחה פרטית מאת השי"ת. אמנם עשו הרשע לו נפל חבל שבהנהגה הטבעית
יצליח, וע"כ תוקף הצלחתו תלוי בחורבן ירושלים, שבעוה"ר אז שערי הניסים
ננעלים, ולנצח אותו א"א כי אם ע"פ דרך הנס, אבל בדרכי הטבע זכה מצד
תולדתו, גם מצד כיבוד אב שיש בידו מצוה טבעיית, והוא עשה אותה רק
מצד הטבע כמש"כ.
והנה באופן העבודה לד' יש שני מינים, ובפרטיות שלושה, ולעומתם נמצא
גם בתשועת ד' ג"כ אלה הפרטים מדה כנגד מדה. )ו(הנה הרמב"ם האריך בח'
פרקיו )פ"ו(, שיש אומרים לתן יתרון לצדיק שעוקר טבעו, ואינו חפץ כלל
ברע, וי"א שיותר טוב הכובש, ורצונו להרע. והנה ודאי הכתוב מסייע, "נפש
רשע אותה רע" )משלי כא י(, א"כ חובה על האדם לשנות טבעו, ולקובעו
בדרך הקודש, באופן שלא יתאוה כלל לרע, ואם מתאוה הוא אות שאין נפשו
שלמה בתכלית. ולמעלה ממנו, מי שכבר הגביר שכלו על תאותו, ואינו מהאוה
כי אם לרצון השי"ת. אמנם נמצאת מדרגה יותר גבוהה מזו, והיא מי שמצד
טבעו כבש יצרו, ואינו מתאוה כי אם לרצון השי"ת, אבל הוא רוצה לעבוד
השי"ת ע"י כבישת היצר, ולהראות שהוא עבד לד', ומכניע רצונו מפניו, על
כן הוא מעורר רוחו להבין נעימת העוה"ז ומ"מ הוא מכניע רצונו לעבודת ה'
וכמ"ש )ספרא קדושים(: אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי, ואבי
שבשמים גזר עלי, וכמ"כ גבי דוד שהיה מטיב ראשן כו' )עי' ילקו"ש ח"ב רמז
קנא, ירושלמי סנהדרין ב ג(. וכמ"כ כמש"כ במק"א גבי שלמה "ויהי לעת זקנת
שלמה נשיו הטו את לבבו" )מ"א יא ד( שעשה כן כדי לעבוד השי"ת ע"י
כבישת התאוה והיצר, שאז השכל שולט בשלימות וגם צער יש, ומ"מ בטוח
הוא שלא יכשל.
דף 190
והנה המעלה הראשונה ראויה רק להתנהג ע"י טבע, כי גם בעבודתו אינו
מזיז טבעו ממקומו. ובמדרגה השניה ראוי לזכות לנס, אבל שיספיק הטבע
להתגבר על צד הרע אי אפשר, כיון שעבודתו בנס היא, ולמעלה מן הטבע.
וכח עשו הוא בטבע, א"כ אי אפשר לנצחו כי אם שיהיה נס למעלה מן
הטבע, אז ינגף כי אין לו חלק ונחלה בזה.
והנה מה היה ענין יוסף שירד למצרים ונתגרה בו הדוב ולא נשתנה )עי'
ב"ר פז ד(, הוא מפני שהיה חכם גדול, ולא היה הטבע פועל בו להטותו, ולא
נחשב לו כלל לעבודתו, שממילא היה נמשך אחר השכל, ולא היה לו רצון
אחר כי אם עבודת השי"ת, על כן ירד בין המצרים ונתנסה, כדי שיהיה פורש
ועובד את ד' גם אחרי שיזכה למדרגה רמה למעלה מן הטבע, מ"מ יעבוד את
ד' ע"פ טבע, שמצד גודל הנסיון לא יקום השכל עד שילוה לו יראה מד'
והכנעת העבד. וזה הפרש עבד לפני המלך ושר לפני המלך. השר הוא שזכה
שאין חפצו כי אם לדברים עליונים, א"כ מתענג בעבודתו, והעבד עושה אחרי
זכייתו למדרגה רמה כזאת, מ"מ הוא מצייר בדעתו להכניס רצון בנפשו
לדברים אסורים כדי שתהיה עבודתו כעבודת עבד נכנע.
נמצא שהמדרגה היותר רמה, שאע"פ שזכה שנמשך אחר השכל מ"מ
מתאמץ שתהיה עבודתו ג"כ בטבע, שמעורר הגוף בציור לחפוץ במה שהוא גם
נגד רצון השי"ת, ומונע את עצמו בחזקה. וזה שאמר ביוסף )דברים לג יז(
"בכור שורו הדר לו", שכבר כתבנו במ"א שהשור רומז להנהגה הטבעית, וזה
היה חטא העגל כמש"כ הראשונים ז"ל. א"כ הנהגה של טבע אינה הדורה למי
שלא בא עדיין לכלל היכולת להכניע טבעו, כי הוא מורה על פחיתות שכלו,
שאינו מבין הדברים הקדושים לאשורם, ע"כ בוחר הוא בדעתו בדברים שפלים
ונבזים, שהם לו בשת וכלימה. אבל הוא שעלה למדרגה שהשכל אצלו גבוה
מאד, ונודע כבר במ"א שקרן רמז השכל, וכמ"ש בביאור )בבא בתרא י ב(
"במה תרום קרן ישראל", וכמו "במה זכה משה לקרני ההוד משירי קולמוס
או מנקרת הצור" )שמו"ר מז ו(, שכתבנו שהוא או טהרת הגוף או רוממות
השכל. טהרת הגוף רומז לסדק שבנקרת הצור, ועפ"ד הר"מ במו"נ )ח"א
טו-טז(, והגברת השכל רומז לשירי קולמוס, נשתייר, שהוא עומק פנימיות סוד
התורה שלא נתגלה רק לו. וכיון שהוא ]יוסף[ זכה לעבודת השכל, ו"קרני ראם
דף 191
קרניו", א"כ מה שעובד גם עבודת הטבע לעורר התשוקה לעניני הגוף, הוא
רק להוסיף בעבודה ושלמות, א"כ אינה חסרון ופחיתת כבוד לו, רק יתרון.
וכיון שיוסף עבד בטבע באופן המעולה, לכך זכה שעשו שכל כוחו הוא הטבע
נמסר בידו מאד ]מאז ?[ עד שהיה כקש לפני אש..
אבל עכ"פ, כיון שכוחו של עשו הוא טבע וזכות מצות הטבע, על כן כבד
לכבשו כי אם בדרך הנס, וכל זמן שהטבע מתנהג רמה ידו. על כן רצה עמלק
לעכב ישראל שלא יכנסו לארץ, גם זרק מילותיהם כלפי מעלה )במ"ר יג ג(,
מפני שא"י היא ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה )עפ"י דברים יא יב( ואינה נמסרת
לשר ומזל, והנהגה טבעית אינה בה, רק ע"פ דרכי התורה שכולם ניסים. וא"כ
זוהי מפלתו של עמלק, שהוא בא מכח עשו, ע"כ רצה לעכב.
והנה אף שיש ברית שגם בהנהגת הטבע ישראל נשמרים, וע"ז נכרתה
ברית מילה שתהיה קבועה לעד, וע"ז רמז כיון שהברית שכרותה לעולם היא
רק על הטבע, וע"ז אינו מתירא, שגם לו כח וגבורה בטבע. וז"ש )דברים כה
יח( "ולא ירא אלהים", שכתבו קמאי שהוא בגימטריא הטבע.
והנה יהושע הוא המיוחד ליסד את ישראל בארץ, עליו הדבר מוטל ליסד
אופן הנהגת ישראל בסדרי מלחמותיהם וכבישתם באופן היותר מועיל והיותר
מתקיים אצלם. והנה עמלק, שהוא שורש עשו, היה המנגד הגדול שלא יכנסו
לארץ, ומצד זה ראוי להנהיג שיעלו ישראל למעלת הנהגה שלמעלה מן
הטבע, כי בטבע לא ינוצח. אבל להניח לגמרי הנהגת הטבע, זה אי אפשר, כי
ליסד מושב קבוע ואחוזת עולם לעם ד' בארץ הקודש ראוי לקבוע על דבר
מתקיים, וההנהגה שלא ע"פ טבע הלא ח"ו תתמוטט כאשר תם זכות אבות.
ע"כ ראוי ליסד שיהיה גם בטבע מצב נכון, ובטבע תתקיים בידם ע"י זכות
ברית אבות. אמנם כל זה היה אפשר לקבוע - שתהיה התשועה בטבע, והנס
נסתר לגמרי - אם לא היה עמלק אבן נגף, אבל הוא הלא ירשיע בכל מקום
שרק הטבע עומד נגדו, ואם לא יערבו )טבע( ]נס[, אז ח"ו לא תהיה לישראל
אחיזה באה"ק כי אם כל זמן שזכות אבות קיימת. ע"כ היה ההכרח, שכדי
להחליש את עמלק, ישתמשו בדרך נס על ידי ידי משה רבינו ע"ה. ומ"מ,
. עי' עולת ראיה ח"ב עמ' קמ"ט על הכתוב "אדם ובהמה תושיע ד'".
דף 192
כדי שהפעולות המקרבות את ישראל לא"י ]יהיו[ גם בטבע, כדי שתהיה דבר
נצחי וברית עולם, ע"כ ציוה את יהושע מצד שהוא המנחיל הארץ, וכן איתא
במדרשי חז"ל שבו ביום נמשח יהושע, ואיתא ג"כ )מכילתא, ילקו"ש ח"ב רמז
רסד( שכך אמר לו הכתר מצפה לך. ע"כ רצה שהוא יעשה פעולות טבעיות,
ואמר כי אנכי אעשה כדרכי, "ומטה האלהים בידי" )שמות יז טו(, שהוא מיוחד
לניסים. וע"כ לא היה אפשר שיכנס משה רבינו ע"ה לארץ, כי בהנהגתו לא
היה לטבע מקום נכון כלל, והיתה אחיזת ישראל בארץ רק באופן שלמעלה
מדרך הטבע, והיה הדבר טוב רק אם היו תמיד עושים רצונו של מקום
במדרגה רמה, או שתהיה להם זכות אבות תמידית, אבל ע"י ברית אבות
שתשאר אין לסמוך על הנס.
וחשב משרע"ה שאהרן וחור יסייעו את יהושע בדרך הטבע, אז היה יכול
לגבר הנס ע"י המטה, אבל אהרן וחור רצו למחות זכר עמלק כדי שיהיה השם
שלם והכסא שלם, ע"כ התחזקו ג"כ יותר בהנהגת משרע"ה שהיא ע"פ נס.
אבל משרע"ה, ביודעו שישראל עתידים לחטא, ואי אפשר להנהיג הנהגתם
שיהיו כולם בנס, בלא שום מבוא בטבע, ע"כ פיחת נגד כח אהרן וחור
שהוסיפו בהנהגת הנס, והיתה הנהגת הטבע בטלה, ע"כ החליף את המטה
בידיו, להגביר מעט כח הטבע. ע"כ לא היה אפשר להמחות אז לגמרי ]את
עמלק~, ורק החלישו יהושע, ונתן טעם מפני שהיה "לפי חרב", וכיון שהיה
מקום בטבע לזה ע"כ לא היה אפשר ]ל[עמלק להנצח לגמרי. ע"כ כשראה
משה שעוד לא נמחה, מפני שהיתה דרושה הנהגת הטבע מצד מצב ישראל
ומעשיהם, ע"כ בנה מזבח וקרא לו "ד' נסי" )שמות יז טו(, התפלל שיטהר ד'
לב ישראל לעד, ויהיו ראויים לניסים, שלא תהיה בהם אחיזה בטבע כלל, אז
ימחה זכר עמלק בפעם אחת. אבל כל זמן שיד של אדם, שהיא בדרכי הטבע,
עודה צריכה על כס יה, שתהיה השגחת השי"ת מתעטפת גם בטבע, אז לא
יהיה אפשר למחות שם עמלק לגמרי, מפני שבטבע יש לו שליטה, ע"כ
מלחמה תשאר "לד' בעמלק מדר דר" )שמות יז טז(.
והנה כל זמן שישראל עדיין במצב כזה, שאי אפשר להניח הנהגת הטבע
לגמרי, אי אפשר לכלות זרע עמלק, ע"כ יאמר שנזכור את אשר עשה עמלק,
ושהיה בדרך בהוציאו אותנו ממצרים, והיינו צריכים ג"כ שתהיה עכ"פ איזו
דף 193
אחיזה לטבע, ומהאחיזה הקטנה שבטבע יש תוקף לעמלק, ע"כ ראוי לכלל
ישראל לשים על לב לתקן מעשינו, שלא נהיה תלויים רק בזכות אבות ונהיה
מתמידים בעבודת השי"ת למעלה מן הטבע, ותהיה אהבת ד' תקועה בנו לעד,
אז נוכל לבוא למדרגה רמה, שלא נצטרך לתערובות הטבע כלל, ע"כ ימחה
זכר עמלק לגמרי. נמצא שהוא כלל גדול בכל התורה כולה. ואמר כי זה יהיה
"בהניח לך", שכל זמן שאתה צריך לכבוש א"י, אז הרי אתה מוכרח להתנהג
באחיזת הטבע, כדי שתהיה א"י שתכבוש לך נחלה שאין לה הפסק גם בהיות
הדורות שלא כהוגן, מפני שהשמירה הקטנה תעמוד לעד מצד הברית, וכמש"כ
"ברית עולם".
ועתה נבוא לענין שאול. הנה בתחילה, כשרצו ישראל מלך לשפטם, לא
ישר בעיני ד', מפני שהשופט שהיה נביא היתה עיקר הנהגתו להעלותם למעלה
מדרכי הטבע בהנהגתם, והם רצו מלך ככל הגוים, שתהיה ההנהגה ע"פ סדרי
הטבע. מ"מ אח"כ כאשר נבחר שאול, והוא היה בחיר ד' וצדיק תמים, היה
ראוי שעל ידו יתעלו ישראל למדרגה למעלה מדרך הטבע, והיינו מפני
שעבודתו היתה ג"כ למעלה מדרך הטבע, וי"ל שהיא במדרגת קדושה, והיא
העבודה השכלית שמפורש )בחוה"ל( ]במס"י[ שאין אדם זוכה לה מעצמו, כי
אם על ידי מתנה מאת ד', וי"ל שאיש כזה ודאי שאין בידו למחול על
כבודו, מאחר שאין השלמות בכח אנושי, ולאו דיליה היא )עי' קידושין לב א(,
ע"כ הקדים שמואל שלא תאמר מאחר שנעשית מלך ברצון העם שרצו
להשפיל עצמם בדרכי הטבע, א"כ אי אפשר לך לעלות למעלה מדרכי הטבע,
רק תדע כי ד' שלח אותי, שאני מיוחד ביותר להנהגת הנס כמש"כ )שמו"א יד
יז( "הלוא קציר חטים היום וגו'", וגם "על עמו על ישראל" ע"י שחביבים
לפניו וראוים לעלות למדרגה גבוהה ע"י מדריך נכון, ע"כ חגור מתניך ויסד
הנהגתך למעלה מן הטבע ותמחה זכר עמלק.
ואם היה שאול ממלא זה, אז היו ישראל תקיפים שלא יעמוד כנגדם איש
בדרכי הטבע, כי עמלק "ראשית גוים" )במדבר כד כ(. אבל שאול רצה לבדוק
את עצמו ואת העם אם הם ראוים להתגבר על הטבע מכל וכל, כדי שימחו
לגמרי זכר עמלק, ע"כ היתה הבחינה כי העבודה הרצויה למעלה מן הטבע
היא כשלא ירצה גם בטבע נפשו מה שהוא נגד השי"ת, שאז אות ששינה את
דף 194
טבעו לגמרי. א"כ כאשר ראה בנפשו ובנפש העם שבלב הם חומלים על
הצאן, א"כ לא נשתנה טבעם, אע"פ שהיה בידם לעשות כפי התורה, מ"מ אין
זו העבודה המעולה שיהיה שונא רע. ע"כ "לא אבו החרימם", כי חשב שהם
אינם ראוים לכלות לגמרי זרע עמלק, ע"כ חשב שראוי שיהיה גמר הכילוי
ע"י שמואל, שהוא בודאי ראוי להנהגת הטבע ]בדרך שלמעלה מהטבע[.
והנה אף שבפסוק בחדא מחתא חמלת שאול והעם, מ"מ היה מרחק רב
ביניהם, שחמלת שאול היתה מצד הרחמים שהיא מדה טובה ואין נכון
לעוקרה, ע"כ אמר "וירב בנחל" )שמו"א טו ה( ופי' חז"ל )יומא כב ב( בענין
עגלה ערופה, ושם פירש בע"ה עמש"כ שם )דברים כא ה( "ונגשו הכהנים כו'
כי בם בחר ד' וכו' ולברך בשם ד', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע",
שהכונה שבמדות רעות נכון הדבר שבמקום שמושן בעבודת ד' מ"מ נפשו
תשנא המדה הרעה בעצמה )עיין מדבר שור דרוש ה לפרשת תולדות(. אבל בכל
דרכיו הגיע למדרגה של עבודה הראויה לנס. אבל הוא מענוותו חשב כיון
שהוא חומל בלבו נגד רצון ה', ]זהו[ אות שאינו ראוי לתוקף נס, ע"כ לא
אבה החרימם.
והנה זה נודע שעיקר הברכה לא שייך כי אם בדבר שהוא למעלה
מהטבע, כי הטבע הכל במדה ובמשקל, ואין הברכה שולטת בזה. ע"כ אמר
לשמראל "ברוך אתה לד'" )שמו"א טו יג(, ועל ידך ראויה עשיית ניסים רוממים
שבלעדם אי אפשר למחיית זכר עמלק, אבל אנכי איני ראוי לזו המעלה, על
כן לפי ערכי "הקמתי את דבר ד'" )שם(.
והנה שאול היה מסופק בחמלתו, אם היתה מצד הטוב, מפני שבמקום
שהמצוה היא נגד מדה טובה ראוי לאחוז בלב את המדה הטובה. אבל על העם
ידע בטח, שהם חמלו מצד אהבת הממון, ולא נשתנה טבעם, א"כ אינם ראוים
למחיית עמלק לגמרי.
ע"ז השיבו שמואל "אם קטן אתה בעיניך" )שמו"א טו יז(, וחשבת רחמיך
במדרגה פחותה, עליך לדעת שאין כאן מקום שימוש בענוה, רק "ראש שבטי
ישראל אתה" )שם(, וכיון שאתה ראוי למחיית עמלק, יעשה ע"י זכותך הנס,
אע"פ שאין העם ראוים. וז"ש דוד המע"ה בקינתו "ללמד בני יהודה קשת הנה
דף 195
היא כתובה על ספר הישר" )שמ"ב א יח(, התאונן למה היה כ"כ גדול חטא
שאול, מפני שבדעתו היה שאין ישראל ראוים עדיין לתוקף ניסים שאין אחיזה
בטבע, והלא גם בספר התורה כתוב שיהיה להם צורך להאחז, א"כ באמת לא
היה עדיין לפי דעתו של שאול הזמן למחות עמלק כנראה מדברי התורה, אלא
שעיקר מה שנענש הוא מפני שכ"כ היה הוא במדרגה גבוהה, עד שהיה בידו
להכריע, כזכות כל ישראל, ולא היה מעכב מה שהם לא היו ראוים. ע"ז אמר
"הצבי ישראל" )שמ"ב א יט(, אתה פארם של ישראל, "על במותיך חלל", מצד
מעלתך ורוממותך נהרגת, ע"ז מקונן "איך נפלו גבורים" )שם(.
והנה נודע שעיקר התוה"ק וקבלתה היא בא"י, וחיוב התורה בחו"ל הוא
מצד שיש לנו אחיזה בארץ ישראל, כי אנו עומדים לבא בה. והנה קדושה
ראשונה לא קדשה לעת"ל, א"כ לכאורה יצאה מרשות ישראל לגמרי, ובמה
היו נאחזים בארץ חמדה, אלא מפני שהיה קצוב רק ע' שנה, א"כ היו עומדים
להכנס בה, ע"כ נמשך חיוב התורה להם. אמנם לפי חשבונם, שהיה בטעות
אחשורוש, שכבר עבר זמן ע' שנה )עי' מגילה יא ב(, חשבו שגרמו עונותיהם
לגרוע מהם גאולה זו, וכיון שקדושת הארץ בטלה, והם לא יחזרו לה, שוב
נפקע מהם ח"ו חובת התוה"ק, שאין להם שום אחיזה בארץ, כי אנו יש לנו
אחיזה מפני שקדושה השניה לא בטלה, והם אם היה רק ע' שנה, אז הדור
העבר היה משועבד לתורה מפני שלידתו בא"י, והדור הבא עומד לבא, אבל
כיון שחשבו שעבר המועד, אין להם שיעבוד להתוה"ק, זו היתה טעותם. אבל
באמת אף שבטלה קדושת הארץ, מ"מ קדושת המקדש לא בטלה, ומזה נמשך
קדושה לכל ישראל בגלותם ושעבודם לתוה"ק.
והנה נודע שעיקר עיבור השנה הוא בא"י, כדכתיב )דברים יב ה( "לשכנו
תדרשו" )עי' סנהדרין יא ב(, אלא אם לא הניח כמותו בא"י )ברכות סג א(,
והטעם נלע"ד מפני שכל חודש יש לו מזל, והמזלות הם י"ב. אמנם להחודש
הי"ג אין לו מזל, ע"כ בא"י שהיא גורלו של הקב"ה, ועיני ד' אלקיך בה,
כמו שמשגיח בעצמו לפקדה בשאר חדשי השנה, ה"נ בחודש זה שאין לו
מזל, אבל חו"ל שהיא תחת מזלות, אי אפשר להיות חודש בלא מזל. אמנם
כיון שקדושת א"י נמשכת לבל ישראל בארצות פזוריהם, ע"כ כשמעברים
השנה בא"י נמשכת הקדושה על כל ישראל, ונמצא שבחודש העיבור ודאי עין
דף 196
ד' על עמו, כיון שאין שר. ע"כ עיבר השנה, כדי להורות להם שקדושת א"י
מתפשטת גם בחו"ל עליהם, ואין להם רשות להנתק ממוסרי תוה"ק. ע"כ שבו
בתשובה שלמה ממה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וזה גרם שיעלו לנצח
הטבע, כדי שלא יעמוד כח עמלק, מפני שלא היתה ממשלת שר. וניחא בזה
מאי דכתיב במגילת אסתר )ט כז( "להיות עשים וגו' בכל שנה ושנה", והוא
מיותר, וכי בכל יו"ט שבתורה כתוב בכל שנה. אלא מפני שעיקר הנס נעשה
בעבור העיבור, הוה אמינא שלא יעשה רק בחודש העיבור, קמ"ל שהעיבור
אינו כי אם גילוי מילתא שרק ד' בעצמו היה עוזר לנו.
והנה לזכות להנהגת הנס, שעיקרה בעבודת השכל, הבא רק מלימוד
התוה"ק, ואין ע"ה חסיד )אבות ב ה(, ע"כ אמרו חז"ל בבכורות )ה ב( על
"ברפידים" )שמות יז ח( שרפו ידיהם מן התורה, ע"כ בא עמלק, כיון שלנס לא
היו ראוים, רק לטבע, ובטבע עמלק מתגבר, כיון שאתה עייף ויגע, היפוך
משחז"ל )יומא עא א( על העוסקים בתורה, "אליכם אישים" )משלי ח ד( - אלו
ת"ח שעושים גבורה כאנשים, והם התרפו מד"ת, ולא נשארה רק הברית שהיא
הגנת הטבע, וע"ז יש לעמלק נחלת זקינו עשו הרשע, "ולא ירא אלהים"
)דברים כה יח(. ויבואר בזה מה שאמר שמואל אל אגג "כאשר שכלה נשים
חרבך כן תשכל מנשים אמך" )שמו"א טו לג(, והוא ע"פ דברי חז"ל )ברכות יז
א( "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו וכו'", וכבר תמהו שיש להן במה
לזכות. ולפ"ד, השאלה במה זוכים להנהגת הנס, שגם לנשים צדקניות יעשו
נסים, כיון שזכות תורה אין להן. ותירץ שגם להן יש זכות תורה, ע"כ יותר
יש אחיזה לעמלק בנשים, שעכ"פ זכות עיקרית של תורה אין להן, ע"כ אמר
"כאשר שכלה נשים חרבך".
והנה כל החילוק שיש בין הנהגת הנס להנהגת הטבע, שהנהגת הנס גבוהה
ומעולה בערכה מהנהגת הטבע, מ"מ יש בזה ענף גדול יוצא מהכלל. ומצינו
ראיות רבות שהנהגת הטבע חביבה על צור העולמים ב"ה. ובשבת )נג ב(
איפלגו חז"ל על אותו אדם שלא היה לו במה לשכור מינקת ונעשו לו דדים
כדדי אשה, חד אמר כמה מעולה אדם זה שנעשה לו נס, וחד אמר כמה גרוע
אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. וכן מצינו כמה פעמים שלעת"ל יעשה
הקב"ה שיהיה הטבע מתנהג באופן יפה ומפואר, עתידה אשה שתלד בכל יום
דף 197
ושתוציא א"י גלוסקאות וכלי מילת )שבת ל ב( וכה"ג, וכמו"כ גבי איוב
שאחז"ל )בבא בתרא טו ב( שהטעימו הקב"ה מעין עוה"ב, שנאמר )איוב א יד(
"הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם", וכל הנוטל פרוטה מאיוב
מתברך, ע"כ נראה שמי שהוא במדרגה הירתר גבוהה הוא אינו צריך לניסים, רק
הטבע שלו הוא כולו נס, ועולה בערכו על ניסים היוצאים מסדר העולם לנמרי.
ונראה שאנו יכולים למצוא אלו השלש מדרגות בעבודת השי"ת, אשר
לעומתן תשתלח הברכה לעובדים, לכל אחד כפי עבודתו. העובד רק בחומרו,
בהמדרגה הראשונה, המה הנקראים עבדים, המשמאילים, הזוכים לעושר וכבוד,
מנת חלקם הטבע השפל. העולים עליהם, שכפו לגמרי את חמרם מול שכלם,
ואינם מתרצים כלל בשום חלק מעניני עוה"ז, ואין להם נטיה להם, וכמעלת
המדרגות הראשונות מהפרישות שזכר בחוה"ל, הם העובדים למעלה מן הטבע,
ברכתם ג"כ למעלה מהטבע, והם ראוים לניסים יוצאים מגבול הטבע. אבל
העולים עליהם ביותר, שאחרי שבאו למדרגת שנאת רע, הכריחו נפשותם
להשתוקק גם לדברים שנגד רצון השי"ת, כדי לעבדו עבודת עבד, וזאת
מדרגת עבד שלמעלה מבן. א"כ עבודתם דומה לעבודת הטבע, שהם עובדים
בטבע חומרם, ברכתם היא ברכת הטבע המעולה והרוממה, מעין עוה"ב, שהוא
למעלה מהנס, והיא ערך יין המשומר בענביו, שהוא דבר טבעי, אבל הטבע
שלם מאוד מששת ימי בראשית שהוא למעלה מהנסי.
* עיין ב"עין איה" ברכות ח"א עמ' 761: "מאי 'עין לא ראתה', אריב"ל זה יין המשומר
בענביו מששת ימי בראשית". החכמה האלהית, אותה שנתגלתה לברואים ויצאה מן הכח אל
הפועל, היא נערכה בהדרגה וסידור. אמנם היכולת האלהית אינה מוגדרת בשום הדרגה,
וצדדי האפשר מצד יכולתו ית' הבלתי בעל תכלית אינם מודרגים בשום הכרח של הדרגה.
ע'ל ההשגה שלמעלה מכל הדרגה היא החכמה שבכח שלא יצאה אל הפועל, והיא נערכת
כערך יחש המציאות מצד ראשית הוייתה, שהיציאה של היש מאין אינה כפי סדר הדרגה
כ"א לפי סדר היכולת המוחלטת, וע"ז נאמר )תהיליס קמז ה( "גדול אדונינו ורב כח
לתבונתו אין מספר". וזה הציור מיוחש לששת ימי בראשית שהם מציירים לנו כח הבריאה
מצד הגבורה האלהית, ואח'צ היא נמשכת מצד ההדרגה והסידור הנערך. ע'צ החכמה
האלהית בהתהוות נמצאים, מצד עצמה של החכמה השלמה לכלל צדדיה, מתוארת בשם 'יין
המשומר בענביו', ולא יצא אל הפועל, והוא 'מששת ימי בראשית', וזאת היא השגה שקודמת
במעלתה מנבואה, והיין רומז לעולם לחכמה 'שתו ביין מסכתי' )משלי ט ה(".
דף 198
וכמש"כ במעלת יוסף "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים
ינגח יחדו אפסי ארץ" )דברים לג יז(. וז"ש בברכתו "ברכת שמים מעל ברכת
תהום רבצת תחת" )בראשית מט כה(, הכונה שתהיה הברכה שמימית, שהיא
ניסית, מ"מ תהיה "רבצת תחת" בדרכי הטבע. ובזה יהיו "ברכת אביך גברו
על ברכת הורי" )שם שם כו(, שברכת הורי היא בניסים שיעשה להם, כמו
שנתברכו אברהם ושרה בניסים, וכן יצחק ורבקה במשפט אבימלך מלך
פלישתים, אבל הברכות שלי, שיהיה הטבע מעולה, הוא יותר משובח. ואמר
טעם לזה, שהרי יהיה "עד תאות גבעת עולם" )שם(. הכונה שיהיו בכלל
גבולי העולם, וסדרי בראשית לא ישתנו.
וז"ש חז"ל "באדורתא תמות וניסים לית את חזי", בהרואה )ברכות נו ב(,
כיון שמי שנעשה לו נס מנכין לו מזכויותיו, אבל ניסים שהם בדרכי הטבע,
והטבע מתברך, אין כאן סידור משונה בסדרי בראשית, רק תוספת ברכה
ותיקון הסדר. כי השי"ת ברא הטבע מלא כל טוב, רק העוונות גרמו
להתקלקל, והזוכה להחזיר עטרה ליושנה עוד יקבל שכר טוב. וזהו שאנו
אומרים "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים", אם שכח "על הניסים", והקשו שהרי
מנכין לו מזכויותיו, ואיך מבקש ע"ז. ולפ"ד הכונה בניסים שהם בברכת
הטבע, אין מנכין, רק אדרבה זכויותיו מתוספות. וז"ש "באדורתא תמות",
בהדרך השלם, בלא ניסים, משום "דנסים לית את חזי", רק טבע ברוך מעין
עוה"ב. וזוהי קדושת וברכת השבת, שהכל מהמוכן, ואז הברכה בטבע.
וע"כ ריב"ז אמר שהוא כשר לפני המלך )ברכות לד ב(, ועבודתו שכלית
לבד, א"כ ראוי הוא לניסים גלויים, אבל הצדיק לא יבקש ניסים, כדי שלא
יתמעטו זכויותיו, ע"כ ביקש את רבי חנינא בן דוסא שיבקש שיחיה ע"פ דרך
הטבע, והוא דומה כעבד, שאע"פ שזכה להכניע טבעו לגמרי, מ"מ יתעורר
להיות עובד כעבד נגד הרצון, ע"י שמעורר עצמו לאיזה קישור בעניני עוה"ז.
ואולי טעם עונג שבתות ויו"ט הוא מצד אנשי המעלה השלמים שיהיו )מעט(
דבוקים מעט בעניני העולם כדי שיוכלו לכפות, וע"כ הפרישות הגמור אינו
כד"ת כמש"כ הרמב"ם בהל' דעות והחוה"ל, מצד שאז יבא שלא תהיה
עבודתו כלל עבודת עבד.
והנה מצינו אנשים שמלאכי השרת מקבלים תפילותיהם, כמבואר בדחז"ל
בכ"מ, וג"כ אנשים כאלה שהם למעלה מזה, והק"ה כביכול בעצמו מקבל
דף 199
מהם, אבל מתיראים מקנאת מלה"ש, וע"כ אנו אומרים בשכמל"ו בלחש.
וכמו"כ לפ"ד האומרים בתו' על קדיש בלשון ארמי בריש ברכות )ג א ד"ה
ועונין( כדי שלא יתקנאו. אבל מצינו ג"כ דאמר גירא בעינא דשיטנא, בסוף
קדושין )פא א( ובסוכה )לח א(, והכונה שמי שעובד ע"פ דרך השכל והוא
במעלת בן, כדאי הוא שיהיה הקב"ה מקבל תפילתו, אבל מ"מ כיון שצריך
לניסים ולפעמים הניסים נעשים על ידי מלאכים כמו בהפיכת סדום וכן
בכבשן האש, שירד גבריאל שר של אש )פסחים קיח א(, ע"כ צריכים להשמר
מפני קנאתם. אבל העובדים במעלה היותר עליונה, שברכתם חלף עבודתם
שהטבע משתמר ומתברך, שהוא תיקון ושכלול מעשה בראשית שנברא ע"י
הקב"ה בלבדו ואין בלתו, שלא יאמרו גבריאל עומד ומותח כו' )ב"ר א ג( א"כ
גם מקנאתם אינם יראים.
וי"ל שד' מינים רומזים לעבודה הנעלית בברכת הטבע, וע"ז גם כן ירמוז
נסוך המים, ע"כ הא גירא בעינא דשיטנא שאין לחוש לקנאתם, כי עצירת
רוחות רעות וטללים רעים היא שכלול הבריאה ותיקונה.
וי"ל עפמש"כ במק"א שהמתפלל הצריך לאימוץ כח מלאה"ש צריך עכ"פ
שיוציא בשפתיו, ושאי"צ מתפלל בלחש ואי"צ להוציא בשפתיו, כי הקב"ה
בוחן לבבות. אמנם ראוי שיתפלל בלא הוצאה בשפתיו שיהיה דומה למחשבה
כדי של"י ]שלא ישמעו[ מלאה"ש שא"י ]שאינם יודעים[ מחשבות ויתקנאו
במעלתו. אבל מי שזוכה לברכת הטבע אינו מתירא מקנאתם, ויכול להתפלל גם
בקול, וז"ה ]וזה הביאור[ "ויקראו בחזקה" האמור בעזרא, י"ל שבאו למדה זו.
והנה במק"א כתבנו ששיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך )עירובין סד א(
מצד קלקול סידור הדברים הוא, אבל מחשבת הלב י"ל שלא נפסדה )עי' חבש
פאר דרוש ה( רק כיון שמלאה"ש מקבלים התפילה ל"י ]לא ישמעו[ ולא
יזנד~קקו כמו שאינם נזקקים ללשון ארמי. אמנם ]מי[ שאינו צריך להם יכול
להתפלל בהיותו אינו יכול לדבר לפני המלך. ע"כ חשב אותה ]עלי[ לשיכורה
ומתפללת כמש"כ במק"א. ופורים שהוא יום קדוש וישראל קבלו כמ"ת זכו
לברכת הטבע. ע"כ ראו חז"ל להראות לנו סימן במה שיתבסם עד דלא ידע,
והכונה שלא יכול לדבר לפני המלך, א"כ אם יתפלל בקול תוכר המעלה, שאם
היה מתפלל בלחש י"ל שהוא במעלה שניה שהיא מעלת הנס, אבל בעוה"ר כל
דף 200
השנה מדרגתנו להתפלל בביטוי שפתיים והשמעת אזניים וכולי האי ואולי א"כ
גם בפורים לי"ש ובה"א ]יש להתפלל בבטוי שפתיים ובהשמעת אוזניים?[
שאז לה"א ]לפי האמור?[ ל"י ]לא יזדקקו[ מלאה"ש, ומ"מ איננו מתירא
מקנאתם. והוא אות על מדרגתנו בחסדי השי"ת בהכנה לזכות לתכלית השלמות
שיאמר ליעקב ולישראל מה פעל קל.
והנה אמרו חז"ל )יבמות עו ב( גבי דוד ע"מ שא"ל ]שאמר לו[ שאול
לאבנר )שמו"א יז נה( "בן מי זה הנער", מפרץ קאתי או מזרח קאתי, אי מפרץ
קאתי מלכא הוא, אי מזרח קאתי גברא רבא הוא. ויפלא מ"מ איך לא יכלו
לדעת גם זאת, וכי לא נודעה משפחת ישי החשוב מאד שיצא באוכלסא ונכנס
באוכלסא ודרש באוכלסא )יבמות שם, ברכות נח א(. אמנם לפמש"כ שני הדרכים
של נס ושל טבע, בקשת ישראל למלך היתה שלא כהוגן מפני שהשתוקקו
לדרך הטבע. והנה גם שמואל היה למעלה מן הטבע, ע"כ אמר לו השי"ת
)שמו"א ח ז( "לא אותך מאסו כי אם אותי". והנה דוד המלך ע"ה זכה שינהג
גם בנס וגם בטבע, והיינו שיהיה הטבע בברכה כנס. ומי שהוא במעלת מלך,
לפי השקפת ההמון ראוי להשפע ע"י טבע, ומעלת צדיק ובעל תורה לשפע
הנס, אבל דוד המלך היה כלול משניהם, בשעה שיושב ועוסק בתורה כו',
ובשעה שהוא יוצא למלחמה מקשה עצמו כעץ )מו"ק טז ב(, ע"כ לא הסתפק
לא בנס לבדו ולא פנה אל הטבע. ע"כ ל"י ]לא יצא[ בתכסיסי מלחמה של"י
]שלא יהיה[ בטבע ומ"מ לא בא בלא אבנים ומקלות של"י ]שלא יהיה[ נס
גמור ומנכין ויהיה רק טבע ברוכה. ע"כ שאל שאול איזה כח יש לו, כח פרץ
שהוא טבע, או כח זרח שהוא נס.
והנה עבודת החומר שהיתה בימי שאול שישראל עדיין לא היו מוכנים
לעבודת השכל, ע"כ אמחז"ל )מגילה יד א( שאול שנמשח בפך והיתה עבודתו
בענין העם רק בחומר, וזכה לטבע שאינו מתוקן כ"כ, ע"כ לא נמשכה
מלכותו, דוד שנמשח בקרן המורה על השכל כמו קרני ההוד של משה רבינו
ע"ה, ו"קרני ראם קרניו" כמש"כ לעיל, ונעשה ראוי לנס, ומ"מ כפה שכלו
ג"כ לעבוד בטבע, נמשכה מלכותו.
)מכתי"ק(
דף 201
כתוב בתורה: "ויאמר ד' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע
כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"א. ראוי לבאר למה הוצרך דוקא
דבר זה להיות זכרון בספר, ועוד לא כתוב כאן החיוב שמוטל על ישראל
למחות את זכר עמלק כי דבר זה כתוב בפ' תצא, אבל כאן כתוב רק שהשי"ת
ימחה זכר עמלק, ולמה צריך ד"ז זכרון בספר ואין שכחה לפני כסא כבודו
ית'. גם כפל הדברים "כתנ זאת זנרון בספר ושים באזני יהושע", שכיון
שיכתוב זכרון בספר הלא יהושע יודע ספר הוא ויקרא הכתוב בספר וידע,
ולמה הוצרך עוד לשום באזני יהושע את הנאמר בספר.
אמנם הדברים יתבארו יפה בעזה"י ע"פ האמור במכילתא פ' זו, וז"ל:
'"זכרון בספר', ר' יהושע אומר: כשבא עמלק להזיק את ישראל מתחת כנפי
אביהם שבשמים, אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, רשע זה בא לאבד בניך
מתחת כנפיך, ספר תורה שנתת להם מי יקרא בו. ר' אלעזר המודעי אומר:
כשבא עמלק להזיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים, אמר משה לפני
הקב"ה : רבונו ש"ע, בניך שאתה עתיד לפזרן תחת רוחות השמים שנאמר 'כי
כארבע רוחות השמים וגו"ב רשע זה בא לכלם מתחת כנפיך ס"ת שנתת להם
מי יקרא בו"ג. וראוי להבין דברי חכמים וחדותם במה זה באו להוסיף כ"א
ע"ד משנהו.
אבל ביאור הדברים לע"ד עפ"ד חז"ל בגיטין: "לא כרת הקב"ה ברית עם
ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי
אתך ברית ואת ישראל'ד"ה. והבנת הענין היא ע"פ מה שכתבתי כבר בכמה
מקומות בע"ה ע"ד תעודת ישראל הכפולה ע"פ רצון השי"ת, ששתיהן נכללות
בשני התארים שנתארנו בהם מפי אבינו שבשמים ברוך הוא בזמן מתן תורה,
והם ממלכת כהנים וגוי קדוש כמ"ש: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי
קדוש"י. וביאור אלה התארים, שהם כמעט נושאים הפכיים, ומ"מ שניהם
מתאימים יחד במעלתן של ישראל. כי הנה רצון השי"ת הוא להשלים את כל
באי עולם שיבאו לתכלית שלמותם להשכיל ולדעת את השי"ת כמו שיהי'
בסוף הימים, ולתכלית זו יעד את ישראל כמש"כ: "אתה הראת לדעת כי ד'
הוא האלהים"ז, "והראת לדעת" ענינו ג"כ להראות לאחרים. וזו המדה של
הלימוד לאחרים את דרך השי"ת, הוא דבר נוסף על מעלתן של ישראל. אבל
דף 202
באמת יש בישראל מעלה מצד עצמם, שהם ישתלמו בשלמות הגדולה להשלים
מצד עצמם כבודו של השי"ת, והיא חשובה יותר מהמעלה של השלמת
זולתם, כי כל האומות אפי' כשתהיינה שלמות בתכלית לפי ערכן אי אפשר
שתהיינה מגיעות למעלת ישראל וקדושתם הראוי' להם. ע"כ אם היתה מציאות
ישראל רק כדי להשלים את כל באי עולם לבד, הי' ראוי שלא ירבו להפריש
עצמם מכל באי עולם, כל או"ה, רק ידבקו בהם כשיעלה בידם עי"ז להטיב
להם בשלמות הראוי' להם. אבל באמת אין שלמות של כל העולם כולו כדאית
לשלמות של ישראל, א"כ עצם המעלה של ישראל היא עיקרית בהם וקודמת
אל המעלה של ההשלמה שיכולים להשלים את האומות. ע"כ חייבים ישראל
להיות מובדלים מהאומות בכל ההנהגות, אע"פ שממילא יפעלו בהנהגתם
להועיל להן ג"כ. ולשם כך חלק השי"ת את התורה שנתן להשלמתנו והשלמת
העולם כולו לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ. שאע"פ שכל התורה
כולה, אפי' תורה שבכתב, עיקר תכליתה הוא רק בשביל ישראל , מ"מ תורה
שבכתב שם השי"ת בה הכח שע"י דבקות ישראל בתורה שבכתב יפעלו ג"כ
להשלים את האומות. ע"כ נתנו הדברים בכתב שאפשר לעם אחר להשיג
אותם, ומתחילה צוה השי"ת לכתוב את התורה "באר היטב"ח ודרשו חז"ל
שהוא בשבעים לשו~ט, למען ילמדו כל האומות ויאיר להן מהמאור שבתורה.
אך תורה שבע"פ היא מיוחדת רק נחלה לישראל לבדם ואין לזר אתם כלל
חלק ונחלה בה, ע"כ אמר הכ' "אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו"י
כדחז"ל בזה'א, שיתרון ישראל מצד עצמם מכל העמים הוא במעלה הבאה להם
מתורה שבע"פ שבזה אין לאו"ה כל חלק כלל. והנה באמת אין תורה שבע"פ
דבר וענין אחר כ"א ביאור האמור בתורה שבכתב, א"כ עצם התורה שבכתב
כפי אמתתה ודאי אין לאו"ה חלק בה כי אמתתה היא רק ע"פ תורה שבע"פ,
אלא שמצד חיצוניות של תורה שבכתב זוכים אוה"ע כשיבאו לשלמותם להיות
נהנים מאור התורה.
והנה בבכורות אי': שאלו את ר"א מהו "רפידים'"ב א"ל, רפידים
כמשמעו, אחרים אומרים רפידים ע"ש שריפו ידיהם מן התורה'ג. ויש להבין
איזו חכמה יש כאן הראוי' לרבי אליעזר במה שאמר רפידים כמשמעו, ואת
מי אין כמו אלה, ועוד אמרו בגמ' ששאלו אותו כשה' יושב במתיבתא רבא,
דף 203
נראה שיש כאן דבר חכמה הראויה להאמר מפי זקן ויושב בישיבה כר"א ז"ל.
אבל ביאור הענין בעניי הוא, שזה דבר ראוי להבין, כי אע"פ שכל השלמות
האנושית נתן השי"ת רק תחת הבחירה, כמש"כ בתורה "ראה נתתי לפניך היום
את החיים וגו''"ד, מ"מ אין הבחירה חפשית כ"א בנוגע לפרטים של ישראל,
אבל בנוגע לכלל ישראל כרת השי"ת כבר ברית עמנו, היינו שאי אפשר כלל
שיהי' ח"ו כלל ישראל נבדל ונפרד מקדושת שמו הגדול ב"ה. וע"כ טעמו של
דבר הוא, שמעלת ישראל מצד כללם היא המעלה האמיתית שלהם, וזו המעלה
היא גדולה כ"כ עד שהיא למעלה מכל בחירה. ועפ"ד נאמר נכון שהדבר
המוטל תחת הבחירה בענין מעלת ישראל אינו כ"א השלמות של ישראל שהיא
מצד חיצוניות שלהם, שהוא מה שמגיע ג"כ להיות או"ה מושלמות על ידם,
בזה החלק שייך בחירה, ואפשר ח"ו לאבד לפי שעה את המעלה הזאת. אבל
מעלתן מצד עצמן שע"ז נכרתה ברית, ד"ז תלוי בקדושת הכלל ואינו משתנה.
והנה עמלק האויב הרע הזה שזכר איבת זקנו עשו, היתה עברתו על
ישראל על אלה שתי המעלות גם יחד. כי מצינו עברת עשו על יעקב היתה
על ב' דברים שעשה לו, לקיחת הבכורה, והברכה, כמו שכתוב בתורה "את
בלרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי"טי. הבכורה היא השלמות העליונה שהיא
למעלה מכל בחירה, שזכה בזה יעקב אבינו ע"ה וזיכה לבניו אחריו. והברכה
נגררת אחרי הבכורה, אבל תלוי' היא בבחירה, ונתברך יעקב כשהקדים מעשים
הראוים לזכות לברכה, ותנאי התנה האב המברך "והי' כאשר תריד ופרקת עלו
וגו'"ט'. וענין הברכה הוא לפי מעלת חיצוניותם של ישראל, שהיא הנראית גם
לאו"ה, כי עצם מעלתן של ישראל אינה מושגת כלל לאו"ה עד שיהיו
מקבלים עי"ז עבודתם וכבודם. ע"כ נאמר בברכה "יעבדוך עמים וישתחוו לך
ל~מים"י" הכל מה שמורה על זה החלק מהשלמות החיצונית שתהי' גם לאו"ה
הכרה והשגה בו.
ע"כ הנה הרדיפה של עמלק ובקשתו לאבד מישראל זה החלק המעולה
שהוא מעלתן הפנימית, דבר זה אי אפשר לתלותו בשום ענין בחירה, שעצם
זה הענין אינו תלוי בבחירה. ע"כ מצד כונת עמלק הזאת אין לומר על רפידים
הוראה זו שרפו ידים מן התורה, שריפוי הידים לא יוכל לפעול שיהיו ידי
עשו שולטות כ"א בחלק החיצוני של מעלת ישראל, אבל בקדושתם הכללית
דף 204
שהיא מצד כריתת הברית, שגם זה בקש עמלק לאבד, לדבר זה אין שום ענין
בחירי נוגע, ע"כ אמר ר"א בחכמתו רפידים כמשמעו. אבל מצד הכונה השני'
של עמלק שקינא ג"כ בישראל מצד ברכת יצחק, ודבר זה הוא לבד קנאת
הבכורה, תלוי באמת בבחירה, וכשישראל עולים במעלות הקודש מתגברים בזה
החלק וכשהם נופלים ח"ו מקדושתם הם קרובים לאבד זאת המעלה, משום זו
התכלית נקרא המקום רפידים ע"ש שרפו ידיהם מן התורה, ומשו"ה בא עמלק
לבטל מהם הברכה החיצונה.
וזהו שר"א המודעי ור' יהושע כ"א ביאר חלק אחד מכונת עמלק הרעה,
ושעל שניהם יחד התפלל משה. ר"י מבאר שמצד בקשת האויב לאבד בריתן
של ישראל ומעלתן המיוחדת להם, שע"ז נתיחדה התורה ביחוד עליהם, ע"כ
ביאר ש"בניך בא לאבד מתחת כנפיך", פי' במה שהם מיוחדים מכל העמים,
והם גוי קדוש ומובדל מכל עם מפני מעלתן העליונה שאין שום אומה ולשון
משתתפת עמהם בזה, א"כ "ס"ת שנתת להם מי יקרא בו", כי עיקר הבנת
התורה הוא במה שמורה מעלתן של ישראל מצד עצמן. ור"א אומר, שגם מצד
הכונה השני' של עמלק התפלל משרע"ה. כי עיקר פיזור ישראל לבין האומות
הוא כדחז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו
עליהם גרים שנאמר 'וזרעתיה לי בארץ'יח, כלום אדם זורע סאה אלא כדי
להכניס כמה כורין"יט, והיינו ההשלמה החיצונה להם, ע"כ "אתה עתיד לפזרן"
ויורו את כל העולם לדעת את השי"ת. "ס"ת שנתת להם מי יקרא בו",
שאפי' כדי להגיע לאו"ה את מדרגת השלמתן האפשרית, הלא רק ישראל המה
בעלי התורה הקוראים מעל ספר, ומודיעים לכל העולם כולו מה שהשי"ת
דורש מהם כדי שיבאו הכל לתכליתם ושלמותם האחרונה.
וזהו ענין הקדושה התלוי' בשם השם ית' ובכסא מלכותו שדרשו חז"ל
ע"פ: "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור"כ, קדושתו היא דבר
נעלם אינו מושג, ע"כ אינו נקרא כלל ככתיבתו כ"א במקדשכא, והוא נקרא על
ישראל ומורה על דבקותם הגדולה בשם ית', בזו המעלה הנעלמת שאינה
תלוי' בשום בחירה כלל. וזוהי השלשלת הגדולה האחוזה בישראל שלא יהיו
אבודים כמש"ל חז"ל מענין מפתח של פתח פלטין קטנהכב. אבל הכסא הוא
מה שנתגלה לכל באי עולם מהנהגת השי"ת הגלוי' בעולם, שמצד דבקות
דף 205
ישראל בזה ישיגו כל באי עולם כבוד השי"ת ע"י ישראל, וע"כ נקראו
"ממלכת כהנים"י כענין כהן מורה המלמד דעה לאחרים. וב' אלה אינן
בשלמות עד שימחה זרעו של עמלק שהוא החוצץ בב' אלה המעלות הנוראות.
ובאמת כלל המן ג"כ בשנאתו שתי אלה באמרו: "ישנו עם אחד מפזר
ומפרד בין העמים"כג, שהם עם אחד מיוחד במעלה צפונה שאין לכל עם חלק
בהם, וד"ז מעורר קנאה מצד העצם, ועוד שהם מפוזר ומפורד בין העמים
לתכלית הלימוד לכל העמים אל דעותיהם. ואל תאמר שהם עתידים להשתוות
לכל העמים עכ"פ כשיגיעו העמים למטרה שהציבו להם, כי לעולם "דתיהם
שנת מכל עם"כג מפני שהם נבדלים במעלה, וד"ז ראוי להתקנאות ע"ז מאד,
כי הוא דבר שקשה לסבול שתהי' אומה אחת מתרוממת על כל עם ולשון.
והנה תורה שבע"פ כבר אמרנו שהיא מיוחדת ביחוד מצד מעלתן של
ישראל וכריתת ברית שלהם שאין לכל עם חלק בזה כלל, ותורה שבכתב היא
במה שעי"ז יפעלו לטוב על זולתן מהעמים. ע"כ אמר השי"ת שענין מחיית
עמלק יכתב בספר בתורה שבכתב, להורות מחשבתו הרעה על ישראל לאבד
מעלת הברכה שברכם יצחק מהם, דהיינו המעלה של השלמת כל העולם שבאה
ע"י תורה שבכתב שנעתקה ג"כ לע' לשון. "ושים באזני יהושע"א, פי' לקבע
ענינו ג"כ בתורה שבע"פ הנאמרת מפה לאוזן, כי במה שישראל מובדלים מכל
העמים במעלת הברית, העליונה מכל מעלה, גם בזה פשט ידו. ע"כ כפל
מחיותיו "מחה אמחה"א, עד שלא ישאר דבר המונע בין להשלמות החיצונית
בין להשלמות הפנימית. ע"כ יהי' אז "ד' אחד ושמו אחד"כד, וכסאו שלם
כמש"כ "כי יד על כס יה"כ, "והיתה לד' המלוכה"כה.
)מכת"י מדבר שור(
ונ 4נ ונ
דף 206
שמות יז יד. טו( בראשית כז לו
זכריה ב י. טז( שם שם מ.
פרשת בשלח מסכתא דעמלק פרשה ב. יז( שם שם כט.
שמות לד כז.
גיטין ס : .
שמות יט 1.
דברים ד לה.
שם כז ח.
סוטה פרק ז משנה ה
הושע ח יב.
ירושלמי פאה
שמות יז ח.
בכורות ה : .
דברים ל טו.
יח( הושע ב כה.
יט( פסחים פז : .
כ( שמות יז טז, ועי' תנחומא כי
תצא יא.
כא( עי' פסחים נ. וסוטה לח. ורש"י
ד"ה בכל המקום.
כב( ירושלמי תענית פרק ב הלכה 1.
כג( אסתר ג ח.
כד( זכריה יד ט.
כה( עובדיה א כא.
דף 207
זכירת עמלק. "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" )דברים כה יח(.
ואיתא במכילתא שהי' נכנס לתוך כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן.
שנאת אומות הנהוגה בין אומה לחברתה אינה על הכלל כ"א על הפרט. לא
כן שנאת עמלק לישראל, שהי' שונא קדושת ישראל מעיקרו, ומתוך כך הי'
בעיניו דבר גדול אפי' אבידת נפש אחת מישראל, מפני שלא היתה שנאתו
תלויה בדבר, כ"א שנאה עצמית, מצד שנאת הרע לטוב, מפני שהוא הפכו.
וע"כ אמר שמואל כשהרג את אגג: "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל
מנשים אמך" )שמואל א טו לג(, כי הרג נשים שאינן בנות מלחמה כלל, וזה
מורה על השנאה המיוחדת מצד השנאה לעצם קדושת ישראל. ובזה היתה
טעותו של שאול, שהביא את אגג חי וחשב שהיא נפילה יותר גדולה מאילו
המיתו, שהמלך כשהוא נתפס הרי זה לו רע ומר ממות, אך כ"ז היה שייך אם
היתה שנאת עמלק וביתו לישראל כדרך שנאת עמים, שצריך להתנהג בנקמתו
כדרך נקמת עמים להשפיל כבודו, אבל עמלק, שכל חפצו הוא במה שלא יזכר
שם ישראל ח"ו, ואפי' למעט איש אחד מישראל חשוב אצלו דבר גדול, מדתו
הראוי' לו אינה כ"א לאבדו מתחת שמי ד'.
וגם מצד שהוא עצם הטומאה, המנגד אל הקדושה, הרי הוא מטמא את
העולם במציאותו, וכ"ז שהוא בעולם הוא דוחק את רגלי הקדושה, וע"כ
ביעורו מצוה, ועובר על ב"י בהשהותו. והנה שאול חשב, שעיקר ענין האבדת
עמלק הוא רק כדי שלא יצאו ממנו פעולות רעות בפועל, אבל באמת אינו כן,
כי אף שהפעולות הרעות מוכרחות לצאת ממנו, ו"מרשעים יצא רשע" )שמואל
א כד יג(, אבל עיקר מצות מחיתו הוא כביעור חמץ וע"ז, כדי למעט את
התיפלה, שמטמא את אוירו של עולם במציאותו, ע"כ הי' שמואל חותך את
בשרו של אגג ומשליך לנעמיות )פסיקתא דרב כהנא ג, ילקוט שמעוני ח"ב רמז
קנג(, כדי שיתבער לגמרי מן העולם.
ויען שטבעו של עמלק הוא שתהי' שנאתו על כל נפש מישראל, ע"כ גם
שנאת המן היתה סיבתה פרטית, מרדכי. אך "ויבז בעיניו" )אסתר ג ו( - ומתוך
כך בא לעקור את הכלל, להורות שהתנגדותו היא התנגדות לעצם הקדושה
ששורה ג"כ על כל איש מישראל בפ"ע.
יא(
י ין
יי,
א
יי
דף 208
ענין לאה ורחל. כתיב "חלק ד' עמו" )דברים לב ט(, 'ש קדושה גמורה ושלמה
בנשמתם של ישראל שאינה תלוי' במעשים ובחירה, והבחירה להעלות גם הנפש
והרוח. מ"מ ח"ו בפגם, נפגם גם החלק הגבוה, אבל יתוקן שלא ידח ממנו נדח
)ע"פ שמואל ב יד יד(. והנה על השורש הטוב שלא )יפסד( ]יפסק[ שייך הודאה,
ועל שורש הבחירה בקשה צריכה, כי אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו )סוכה
נב ב(. לאה הודתו להקב"ה כדחז"ל )ברכות ז ב(, עד שבאת לאה לא הי' אדם
שהודה להקב"ה, וזהו "הפעם אודה" )בראשית כט לה(, אבל הוא למעלה
מהנהגת הבחירה. ובת"ת אחוז תורה שבכתב ומינה נפיק תושבע"פ. ועיקר
השלמות ע"י הבחירה. רצה יעקב ברחל, דהיינו בחירה טובה וקדושה, ע"י
בקשה והתחזקות, וזהו עיקר היופי, ע"כ היתה יפ"ת ויפ"מ )שם שם יז(. וח"ו
הסמיכה רק על החסד הנתון מראש, נהמא דכיסופא הוא, וזהו עיני לאה הרכות
)שם(. מ"מ מדת החסד העליון הצופה ומביט ענין הבחירה, גזר שע"י בחירתו
בטוב יתנו לו במתנה חלק הנפש הקדושה. וכמ"כ כל ישראל, ע"י מה שצפוי
לפניו ענין הבחירה שלהם הטובה. אבל זה א"א בענין הידיעה שמתגלה בז"א,
הנתונה להנהגת תומ"צ ע"פ הבחירה, שאם הי' מתגלה, היתה הבחירה כבר
בטלה, ע"כ נעשה זאת שלא בידיעתו.
וזה לעומת זה יש בבחי' הרע ג"כ מה שאינו תלוי בבחירה, ג"כ ע"י מה
שצופה ה' ית' בענין סוף הבחירה, וזהו מחיית עמלק. והוא מתנגד לברית,
שכריתת ברית לזרעו אחריו של א"א ע"ה ודאי תלוי בקדושה זאת שלמעלה
מהבחירה, דמה שנוגע לבחירה איך יצויר ברית מובטח. ועמלק הי' כנגד זה,
ע"כ הי' חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כו' כדחז"ל )פסיקתא דרב כהנא ג(.
ומ"מ ראוי לנו לגלות שלא הי' עיקר ענשו כ"א מצד הבחירה, ובחירתו
הרעה גרמה לו חלק רע, ע"כ אין עמלק נופל כ"א ביד בני' של רחל )בראשית
רבה עג ז(, שהיתה עקרה כדי שתרבה תפילה, כדחז"ל )יבמות סד א( שהקב"ה
מתאוה לתפלתם של צדיקים. ע"כ כל עיקר הגלות וצער החורבן רק ברחל
תליא מילתא, כי נקודה העליונה לא תשתנה לעולם, אלא שאינה מאירה באור
גדול כ"כ. וע"כ משיח בן יוסף קודם להעיר, מצד כחה של רחל, אתערותא
מצד הבחירה, ואח"כ השי"ת יתמוך גורלינו מצד שבט מיהודה, שהוא מצד
ההודאה שבאת לאה והודתו, וזה א"א להדחות. ע"כ מי שזכה בבחי' זו לא
דף 209
ידחה, ודוד זכה לכסא עולם. וע"כ לא עמד משכן שילה שהי' רק מצד רחל,
וזהו "אהל שכן באדם" )תהילים עח ס(, דתלוי כולו בבחירה לבד, ובאמת נוסף
על הבחירה מתנתו ית' דרושה. ותורה עש"כ נקראת מקח גם מתנה, "לקח
טוב" כו' דכלילא מתרוויהו, ורחל ולאה דוקא שתיהן בנו את בית ישראל )רות
ד יא(.
)גנזי ראיה א(
"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק כו'" )שמות יז ט(.
במד"ר )שמו"ר כו ג(, למה דוקא יהושע למלחמת עמלק, "אמר לו, זקנך על
ידו ירדו למצרים לך הזדווג עם מי שאירע אותם בעלותם ממצרים. ד"א יבוא
בן בנו של מי שאמר 'את האלקים אני ירא' )בראשית מב יח( ויפרע ממי
שנאמר עליו )דברים כה יח( 'ולא ירא אלקים'". מראש צריך להבין במאי
פליגי. גם על הטעם הראשון יקשה שמה סיבה מספקת היא זו, ולמה תלה בה,
מפני שע"י יוסף באו למצרים, הלא לכאורה יתכן לומר שיהיה גרעון לבוחו
של יוסף שעל ידו נתגלגל דבר זה שירדו אבותינו למצרים, וכמאחז"ל )שבת י
ב( "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת
וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". ועל השני כבר הקשה האו"י וכי
כל השבטים לא היו יראים את ד'.
מראש יש לבאר ענין מחיית עמלק ושנאתו, שלכאורה הלא תוה"ק אורייתא
וקוב"ה כולא חד, והקב"ה הוא רחום וחנון ואינו חפץ במות הרשעים, כי הכל
מעשי ידיו, למה זה יצוה למחות זכר אומה שלמה מתחת השמים.
הכתוב אומר )שמות יז טז( "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר
דר". ואמרו חז"ל )תנחומא כי תצא יא( אין השם שלם ואין הכסא שלם עד
שימחה זרעו של עמלק. והנה לבאר 'ענין השם והכסא והיוצא מהם לענין
הבנתינו לבאר בעיקרם, אין זה במושג שכלי הצעיר ולא ניתן להאמר ממני.
דף 210
אמנם לפי ההבנה הפשוטה יתבאר, ואין זה סתירה ח"ו להעניינים הגבוהים
המבוארים בדרז"ל בענין שם וכסא, כי כמו שאנו חוקרים בטבע המצוות על
דרך הפשט אע"פ שענינן גבוה מאד, מפני שכל ההתחלות הנה מתחילות
בעוה"ז מענין שפל, כדי שיהיה לחלושי הדעה מקום להאחז, לצעוד עי"ז
הלאה, וזה כל היתרון שיש לישראל בענין קבלת התורה ממלאכי השרת, כמו
שביארו המפרשים שישראל אוחזים במעשה השפל ועי"ז מתקיימים בידם כל
הנשגבות, כי לאחוז בשורש מצות ד' עד מקום שהנה מגיעות אי אפשר לשום
נברא, מצד כי אורייתא וקוב"ה כולא חד, וכמו שאי אפשר לבאר ולהשיג קצה
מגדולתו של הבורא ית', כן א"א להשיג תכלית המצות. לכן מחסד ד' עלינו
עשה שיהיו רוחניות המצות ותקון עולם התלוי בהן, קשורים בדברים שהם
למטה משורשם, וממנו ג"כ מטה מטה, עד שע"י חבל הקשר הקדוש הזה
תוכל רוחניות המצות ופעולתן התוכית להעשות ע"י פעולה גשמית.
ויתבאר בזה מארז"ל )מכות כג ב( "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך
הרבה להם תורה ומצות", שכבר העירו הראשונים כי איזו זכות היא ע"י
ריבוי התורה והמצות, אדרבא, אם היה אפשר לזכות אל מעלת השלמות
במיעוט פעולות אז היה רחוק מהפסד יותר. והרמב"ם ]כתב[ )בפיה"מ לסוף
מכות( שבעד מצוה קלה בשלמותה זוכה לעוה"ב, וד"ז קשה, לבד מה שהשיג
ע"ז הג' מהר"ל מפראג )דרך חיים, בסופו(, גם קשה הרי מצוה קלה דיה להקנות
עוה"ב, א"כ יצוה איזו מצוה, ומה לנו הריבוי.
אמנם כדברינו יתבאר, דהחוקרים הראשונים כשרצו להביננו דעת יחוד
השי"ת ע"פ השכל ביארו כיון שהבורא ית' הוא תחילה לכל ההתחלות וסיבת
כל הסיבות, וזה נודע כי כל מה שיתקרב יותר להסיבה הראשית ימעט יותר,
כמו האב הוא הסיבה להולדת הבנים והבנים המה מסובבים ממנו, וכל מה
שיתרחק מהסיבה יתרחב ויתרבה, כמו למשל שיהיו הבנים שנים, ולהם לכל
אחד בנים שנים, יהיו הבני בנים ארבעה, ולהם לכל אחד שנים, יהיו בניהם
שמונה, עד שמאדם הראשון נשתלשל עולם מלא. וזה יבואר במארז"ל
בסנהדרין )לז א( מפני מה נברא אדם יחידי. שלא יאמרו הרבה רשויות
בשמים, היינו שלא יבינו כ"כ בנקל החוק הפיל,שופי הזה, כי כל מה שיקרב
אל הסיבה ימעט המספר, א"כ יאמרו הרבה רשויות ויבואו לכלל טעות.
דף 211
ובזה יובן חטא הלבנה במה שאמרה אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד
)חולין ס ב(, וצריך ביאור ענין טענתה. אמנם יתבאר כי אדה"ר קודם החטא
ודאי היתה מעלתו גדולה מאד, ומארז"ל )חגיגה יב א( שהיה מסוף העולם עד
סופו מורה על חלקי המציאות שהשיגם וידעם. והנה היה לפי"ז שכל האדם
משיג עניני האמת הנרמזים בהתוה"ק עד שכל אחד היה זוכה להשגה רבה וגם
לגילוי אלקות להורות אותו את הנעלם, אבל ההתחלה היתה אז שכל האדם
בעצמו, כי לא היה אז צורך ליתן תורה ע"י שליח, רק כל אחד היתה הנהגה
שלו משוכללת בטוב טעם ע"י ההשגות האמיתיות וגילוי שכינה אח"ז מצד
זכות מעלתו.
והנה על מאמרז"ל )בבא בתרא טז ב( מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של
אברהם ותלאה הקב"ה בגלגל חמה פירש הרשב"א )בחידושיו על אגדות הש"ס
בעין יעקב( על ההשגה שהשיג הבוי"ת, שעתה ע"י פעולת גלגל חמה ותנועתו
שהיא סיבה תמידית לקיום המציאות התחתונה, א"כ אם לא היה חטא אז היה
עיקר התחלת השלמות מעצם השכל, ואח"כ היתה ג"כ התגלות אלקות, כי אי
אפשר להשיג הכל עפ"י שכל האנושי, א"כ היה הגלגל ]חמה[ אז מקור
להתחלת השגת התורה אצל האדם, וראוי שמקור התורה יהיה אחד לא שנים,
כדי שעיקר הגדול, יחוד ד', בנקל יתבאר לכל מבין. אך באמת הוא טערת,
שאפילו לפני החטא ג"כ אי אפשר שיהיה כל עיקר תכלית השלמות ע"י השגת
האדם השכלית, אלא מפני שצריך האדם מתוך בריאתו הכנה בעצמו שיהיה
ראוי לדבר של זכות, א"כ אין ההערה השכלית כי אם פתח ומבוא להכנס על
ידה בחדרי החכמה האמיתית עד שיפקח השי"ת את עיניו לגלות להם סתריו
וסודו. א"כ אין להם שייכות למקור התורה אצל האדם עד שיהיה צריך להיות
לאחת.
גם אינם סיבות לבריאת עולם כלל שאינם כי אם שע"י ]שעל ידם ?[
ההנהגה מסתדרת, א"כ עלה בדעת השרים הממונים על הלבנה, שיהיו הם ע"י
הנהגתם עיקר הסיבה להשגת שלמות האדם, ובאמת א"א כי אם על ידי
התורה, שהרי האדם הוא גבוה מהם מצד ערך נשמתו, ואם היה עיקר שלמותו
תלוי רק בהשגתם הנתלית ]?[ מהם היה בודאי נמוך מהם. א"כ ]תיקון[ פשע
הלבנה היה להורות שאין הדבר כמחשבתה להקטין מעלת האדם שאין מקור
דף 212
תורתו כי אם מהגלגלים, רק כי אם המה רק הערה שעל ידה יבא למעלתו
האמתית שהיא קרבת אלקים וגילוי סודו אל יראיו. א"כ מובן עונש הלבנה
מדה כנגד מדה שאין לה אור כלל מעצמה רק מהשמש, מפני שחשבה להיות
מקור עצמי לשלמות האדם, ע"כ נענשה שאפילו שלמותה אין לה ממקור
עצמה. אמנם פשע הלבנה אינו שולט רק קודם שקרבנו הקב"ה לעבודתו לתן
לנו תורת אמת, אבל אח"כ אין כאן במה לטעות כלל, שמקודם מתן תוה"ק
היתה צריך להיות ההתחלה מחקר האדם, אבל אח"כ כשניתנה תורה אפילו
ההתחלה א"צ מחקר האדם, א"כ במה יטעו, ע"כ ציוה הקב"ה "הביאו כפרה
עלי על שמעטתי את הירח", היינו להורות שאחר נתינת התורה אין בעון
הלבנה בכדי לטעות.
ותבואר קושיית הרד"ק עה"פ )תהילים ח ד( "כי אראה שמיך מעשה
אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה", מפני מה אינו מזכיר שמש, שעיקר
גבורתו ניכרת בשמש כמ"ש על גלגל חמה כו'. אך כיון שסוף המקראות )שם
ה-ו( "מה אנוש כי תזכרנו... ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו"
שמבאר מעלת האדם, ובמה איפא גדלה מעלתו אם לא בתוה"ק להורות שהיא
למעלה מכולם, ובמה יודע זה, רק על ידי שענש הלבנה שחשבה שתהיה היא
מקור להשגת שלמותו, ואם היה נמוך ממנה אין זה פשע, אך בראות האדם הירח
והכוכבים שמסר לה כדי לתקנה מעט, אז רואה גודל מעלת האדם כי רם הוא.
עכ"פ למדנו כי מעלת האדם גבוהה מאד. גם מקור וסיבת דברים רבים
ראוי' להיות אחד, רק כל מה שיתרחק מסיבתו יתרבה. א"כ אף אנו נאמר,
ראשית סיבת תוה"ק היא רצונו של מקום ב"ה לתכלית הטוב והיושר )האמת(
]האמיתי[, א"כ בודאי גבוה ונשגב וקדוש הוא עד אין חקר, והוא אחד
בשורשו. א"כ הי' מצות התורה ראוי' להיות ג"כ אחד, רק מפני שהיה הכרח
להוריד מקור המצות עד שירדו מעוצם רוחניותן להתגשם במעשה גשמי, א"כ
בודאי צריך זה ע"י סיבות וקישורים רבים, א"כ אמרנו שכל מה שתתרחק
הסיבה מהמסובב יתרבו המסובבים, א"כ הריבוי של המצות והפעולות שבהן
יולד בהכרח ממה שהיו מוכרחים לירד מעוצם גדולתן למטה עד שיוכלו בני
אדם לזכות בהן. וז"ש "רצה הקב"ה לזכות, לפיכך הרבה להם" כדי שיתגשמו
התומ"צ ויוכלו לזכות ע"י.
דף 213
ובזה אנו מבינים מ"ש חז"ל )שבת פט א( שבא השטן לשאול תורה היכן
היא, אמר הקב"ה נתתיה לארץ, ומשה רבינו אמר מה אני שיתן הקב"ה תורה
על ידי. ולכאורה יפלא שמ"מ נתנה תורה על ידו, והי"ל לומר האמת. רק כי
בודאי כל עיקר שהתפלאו המלאכים היה שסברא שלהם היתה שהתורה כמו
שהיא ברוחניותה תנתן לבני אדם וזה לא יתכן. ע"כ השטן בודאי לא ידע
מכל מעשה ד' הגדול שהרבה עצה לזכות ע"י מעשים קלים בערך בענין גדול
כזה, ע"כ שאל למשה על עיקר התורה ברוחניותה אם הוריד, ובאמת לא
הוריד כי אם הקשר התחתון של המעשים שהכל תלוי בו, ועל ידו יוכל לזכות
לכל השלמות האמיתית. וע"ז אמר משה שאין לו כזה, רק כי חמדה גנוזה
שיש לו דהיינו עיקר התוה"ק.
וכשנבא חשבון, תכלית תוה"ק היא בשנים בכללם: שע"י נקנה לנו
השלמות, זכרון השי"ת שנזכרהו תמיד ונאהבהו, אשר זה מצד עצמו הוא
מעלה עליונה מאד, לבד המעשים טובים הנמשכים מזה, רק זכרון שמו של
הקב"ה הוא טובה גדולה ותכלית גדול לנבראים. גם עוד עיקר מטרתו של
הקב"ה היא המעשים הנמשכים מסדר התוה"ק שהוא ע"ד היושר שראה הקב"ה
כמו שראוי להיות מסודר לפי סדר העולם. ודבר זה לקוח בעיקרו מצד
"והלכת בדרכיו" )דברים כח ט(, "ולדבקה בו" )שם יא כב(, להדבק במעשיו,
"מה הוא חנון ורחום כו'" )שבת קלג ב( דהיינו לשמור ההנהגה המסודרת מאת
הקב"ה שהיא בודאי עיקר התכליות כולן, שעי"ז ]שעד"ז =שעל דרך זו ?[
רצה הקב"ה שתהיה הנהגתו מתנהגת. והנה שני העיקרים האלה בכללם לא
לישראל בלבד המה ראויים כי אם לכל העולם, שזהו תכלית כל הלאומים
שידעו שם ד' וילכו בדרכי יושר, אלא שיש לזה פרטים וכללים. והעיקר של
שם ד' הוא להורות שגם ההנהגה הישרה אינה מועלת לאדם כי אם )אם( באת
מצד זכרון חסד ד' ושמו ית', וכדברי הרמב"ם )הל' מלכימ ח יא( בחסידי
אוה"ע שיעשו המצות מפני ציווי השי"ת. א"כ הנה כל קרבתינו ועבודתינו
להבוי"ת מבואר בדהרז"ל שא"ז מצד ערכו ח"ו אשר הוא למעלה מכל מוש3
של נבראים, רק הוא מפאת רצונו להתקרב לברואיו כדי להשלימם. א"כ יתכן
לפי הבנה זו שם וכסא, כי שם הוא ע"פ העיקר שתכלית הברואים היא עצם
הזכרת שמו ית', אע"פ שאין שום מעלה נמשכת בזה. אך לא בזה לבד תושלם
דף 214
כי אם צריך להנהיג הנהגתו, והיא כסא, דהיינו כסא מלך המכונה על עשיית
משפטי יושר.
ובזה יובן במה שאנו אומרים )זכריה יד ט( '"היה ד' אחד ושמו אחד".
שהמעשים אינם כי אם בצירוף תקנת הנבראים, וכאשר יתוקנו על תכלית אופן
שלמותם, לא יהיו אותם המעשים כמו שהם, רק כמו שהם פועלים באופן יותר
נשגב. א"כ תהיה התכלית רק השם של הבוי"ת והתענג בהשגתו, ויהיה אחד,
שלמעלה ממדרגת כסא שהוא על ההנהגה.
והנה מטרת השי"ת שירד יוסף למצרים, כי אחר שנגזר על אבותינו לירד
למצרים כדי שיגאלו ע"י נפלאות, וימלא שמו של הקב"ה את כל הארץ, כדי
להשלים את כל העולם כולו בשתי המדות העקריות האלה, וכדי שכולם יבאו
לחסות בצל האמת, אך באמת היה רצון הקב"ה שגם המצרים בעצמם יקחו
מוסר ויתוקנו, כמש"כ הרמב"ם שהחזקת לבו היתה לאחר שנתעצמו ברע, אך
הרמב"ן דרש לפני המלך בסרקיוסטא כי סיבת פיזור ישראל היא כדי שיאיר
העולם באור האמת, והאמונות שנתקרבו לתורת ישראל כדי שידעו מעט
שיוכלו בנקל להכיר בסוף.
ועפ"ז י"ל שבמצרים אחז"ל )ב"ר צ ו( שאמר להם יוסף מלו עצמכם, א"כ
בודאי ראה להשריש דעות האמת, והיה זה ג"כ לתכלית, כדי שתהיה להם
בחירה לשוב. כי הקב"ה בטובו רוצה בטוב העולם כולו. ובאמת אם לא היו
ישראל מעוותים מעשיהם היו הם המנצחים וכבודם היה גדול מאד, ואז בנקל
היה כל העולם חוזר לדעת האמת בשני העקרים שבהם תלוי עיקר ההצלחה,
שהוא זכרון ד' תמיד לאהבתו ויראתו, ושמירת מעשי ההנהגה, כמו שרוצה
השי"ת שעי"ז יתנהגו בנ"א כמו מכוון שהוא מנהיג סדרי ברואיו, ואז היה
העולם נשלם. אמנם כאשר מאנו מצרים לקחת מוסר, אך היתה תקוה שאח"כ
ישובו כל העולם ע"י ישראל לדעה הנכונה. אמנם עמלק ראה בדעתו שאפשר
לכל העולם להשיבם אל אמיתיות שני העיקרים האלה, לכן חגר שארית כוחו
להתגרות בישראל ולזרוע זרע שנאה בין העמים לשנא את ישראל שעי"ז לא
ישובו לתורתם, הנה קלקל לעצמו וקלקל את כל העולם, כי מקור השנאה
שבלב אוה"ע על ישראל הסיבה הראשית שלה היא עמלק, א"כ אם היתה
מחיית עמלק כתובה בתורה סתם הייתי יכול לדון כי הוא מפני שעשה עמנו
דף 215
רע, וזה אינו מהמדה הישרה להיות נוקמים כ"כ, אך ציונו לכתוב "כי יד על
כס יה" וכמאז"ל על אלו שני העקרים הנכבדים שעל ידם היה אפשר שכל
העולם יתוקן, ועמלק ע"י שפעל שנאת האומות גרם להשכיח שם ד' וזכרון
תוה"ק וההנהגה הישרה המסודרת ע"פ רצון ד', שבזה תלויה הצלחת העולם.
והעיקר משרז"ל )תנחומא כי תצא ט( שצינן את היורה כו' גרם בזה, כי
באמת גם על ז' אומות שלחו להשלים )ירושלמי שביעית פ"ו ה"א( רק שיקבלו
עליהם ז' מצות שעל ידן תלוי הצלחה של כל העולם כולו, והם לא רצו, ודאי
היה ג"כ מפני שעמלק ראשית גוים, הסיתם וחזק לבם לתת כתף סוררת לד' ה'.
והנה ראוי להבין איך הפך הזד עמלק קערה על פיה, שהרי רצון ד' היה
שגם מצרים ג"כ תשוב לדעת האמת, ועי"ז ]וע"ז?[ שלח שם את יוסף אך הם
מיאנו בזה. ורצון יוסף בכניסתו למצרים סובר ]המ"ד הראשון שבמד"ר הנ"ל[
שהיה בעיקר להזכיר בשם ד' אע"פ שלא היה נמשך מזה ההנהגה הנאותה, ובא
אח"כ המ"ד השני שס"ל שגם ההנהגה רצה יוסף לתקן שזה ענין יראת ד'.
ועמלק רצה לקלקל כ"ז, ההנהגה וגם הזכרון של ה' יתברך שבזה תלויה
תכלית העולם. ע"כ יש עלינו לשים לב כי מחיית עמלק תזכיר לנו תעודתינו
לתקן עולם במלכות ד' ית"ש, א"כ מכש"כ שאנו נתחזק מצד עצמינו שתעמוד
על תילה תורה"ק.
)חכחי"ק(
* * *
י"ל ענין "ויהי ידיו אמונה" )שמות יז יב(, דכתיב גבי תפילת משה רבינו ע"ה
במלחמת עמלק, לפרש עפמש"כ בפרקי אבות )ב יג( "אל תעש תפילתך קבע
אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה" וכו', ובתורה נאמר )שם א טו( "עשה
תורתך קבע". ונלע"ד ענין קבע הוא חק קבוע ושיעור כמש"כ המפרשים, אלא
שכונתם לפ"ד לענין אחר. שהרי ענין התפילה היא שפיכות הנפש לפני
השי"ת, וזהו עיקר תכלית התפילה, והקב"ה מסבב סיבובים שיזכה האדם
דף 216
לשפך נפשו לפניו, והוא עיקר התכלית. והנה שפיכת הנפש והימסרה אליו
ית', בא בפועל ע"י התפילה שמבקש ממנו, וכל מה שתהי' הבקשה יותר
מוכרחת לו, כה תגדל שפיכת הנפש. ע"כ ראו חז"ל לסדר לנו ח"י ברכות,
שראו ברוה"ק שענינים האלה אין קץ להכרחתם, וצרכם גדול מאד. והנה כל
מה שיקיף האדם ויבין גודל צרכו וחסרונו אל התפילה, פה תגדל שפיכת
נפשו. א"כ לכאורה א"א לשפוך הנפש כ"א לפי השכל שמבין הכרחו, והרי יש
גבול עד כמה מצויר אצלו ההכרח, א"כ יש גבול לשפיכות נפשו. לכן ראוי
שישים האדם על לבו, שכיון שחז"ל קבעו אלה הענינים לחיוב ג"פ בכי"ו
]=ג' פעמים בכל יום[ לבקשם ממנו ית', א"א כלל לשער בשכל האנושי
הכרחם, וכל מה שיעלה בדעתו ציור של צרכו לדברים הנאמרים בתפילה, ידע
כי עוד לא הקיפה דעתו חסרונו בלא בקשה זו, וראוי שישפוך נפשו בתפילה
לפי האמונה שהוא מאמין בהכרחם, ולא כפי הכרתו, וכיון שישפוך נפשו כפי
האמונה שיש בו, ל"ת תפלתו קבע, רק רחמים ותחנונים לפני מ"מ המלכים
הקב"ה.
והדבר הזה, שיקנה האדם המדע בעומק לבבו, איך הכל ממנו ית', והכל
שלו, ורק לו ראוי לבקש, זה אין מקום בשכל האנושי להקיפו כולו, רק כ"מ
]כל מה[ שתהי' הכרתו יותר חזקה, כן תגדל מדת ציור האמונה בזה ביותר.
וזהו שהי' במשה רבינו ע"ה, שידע רצונו של מקום ב"ה להתפלל לפניו
על נצחון במלחמת עמלק, ידע מזה שא"א כלל להגיע לעומק הגבול של
גדולת הדבר, ואין לבן אדם כניסה בזה בשכלו, כיון שהוא רצון השי"ת, אלא
שנשא ידיו באמונה, והי' ציורו ע"פ האמונה, שלזה אין קץ. וכן בכל תפילה,
כיון שראוי להתפלל, א"כ אנו מחויבים להתפלל, ואנו מתפללים זה בפקודתו
ית', וכיון שרצונו שנפשנו תשפך בתפילה לפניו, ורצונו ימלא בקשתינו,
ורצונו וחכמתו שהכל אחד מחיב זה, א"א לנו להגיע עד סופן של יקרת
הבקשות. לכן נזהר מעשותם קבע בציורנו לפי שכלנו, כי בעשותינו קבע תהי'
דבקותינו לפי מדתינו, ובהיות ידינו גוברת לאמונה, תהי' שפיכת הנפש כפי
מדתו ית', לפי האפשר לכנות כביכול. אבל תלמוד תורה, עיקר מצותה
להשכיל בשכל לפי כליו של אדם, ע"כ עשה תורתך קבע.
)סנתי"ק(
דף 217
עוד יש מקום לומר, למה דוקא במלחמת עמלק כתיב )שמות יז יב( "ויהי ידיו
אמונה", ולא במ"א. דהנה, להבין גודל הדבר ]?[ צריך להתבונן בכ"ד בדרך
פרט. א"כ בהתרוממות קרן צדיקים צריך להתבונן בפרטי מעלות הצדיקים
וקדושתם והתכלית הנצמח מרוממותם, ולהפוך בהשמדת הרשעים, ההכרח לפום
ריהטא להתבונן ברעתם וטומאתם וקלקולם בעולם כדי להפיק רצון להשמדתם
וכליונם. אבל עמלק, שהוא עיקר הטומאה, אם ירד מי להתבונן גודל נחיצת
כליונו מהעולם, הלא צריך להתבונן בכל התמונה הרעה של אדם הבליעל, וזה
היה חטא אדה"ר. ע"כ אין להשתמש בזה המקום כ"א באמונה דרך כללי,
להבין כלליות רעתם, ולדעת אמתת האמונה עד כמה טומאת הסט"א ומאוסה
גדולה, עד שהקב"ה רוצה בהשמדתה והעברתה מן העולם. ע"כ היו ידיו
אמונה, כדי שלא להסתכל בשכלו במקום הטינופות. וי"ל שציין במש"כ )שם(
"עד בא השמש", כי שמש יאמר בת"ת שהוא עיקר ו"ק, ששם אחיזת הקלי'
בז"ת. אבל למעלה הכל קדוש, א"כ בשרשים ההסתכלות טוב ויפה, אבל כיון
שעסק בתפילה זו במדתו, של חמה, פני משה, ע"כ הי' מוכרח שיהיו ידיו
אמונה.
)מכתי"ק(
"ואבן שישב עליה משה, שנאמר )שמות יז יב(: 'וידי משה כבדים ויקחו אבן
וישימו תחתיו וישב עלי' ואהרן וחור תמכו בידיו'" )ברכות נד א(. משה רבינו
ע"ה בעצמו, לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק ; עמלק שהוא שטנם
של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים, אשר
"בכל ביתי נאמן הוא" )במדבר יב ז( כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם
בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח
המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, ובכחו העצמי הי' כמוכרח להוריד ולהניח
ידיו. אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו
במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה, שהוא מצב
דף 218
שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם
ביד יהושע הכליון, כ"א ההחלשה, "ויחלש יהושע את עמלק" )שמות יז יג(.
א"כ האבן הזאת היא מזכרת עולם לחסד עליון על עמו, להכניע צריהם גם
מצד מבט השעה, אע"פ שאין הנצחיות מסכמת לזה לגמרי.
)עין איה ברכות ח"ב עמ' 052(
לך ד' הממלכה זו מלחמת עמלק כו', והמתנשא זו מלחמת גוג ומגוג כו,.
עמלק נצב כצר לישראל, עינו היתה רעה במה שיצאו ישראל לחדש בעולם
שתהי' אומה מתנהגת במלכותה ע"פ גאון שם ד', אע"פ שלא התנשאה על יתר
העמים לכבוש אותם תחת ידיה. ובאשר שדבר זה הוא מוכרח שתהי' אומה
בעולם שהכח היותר גדול שבמלכותה יהי' שם ד' אמונתו ובטחונו אהבתו
ויראתו. ע"כ עמלק המתנגד לזה וסעיפיו יהיו עדי אבד. בימי גוג ומגוג יגיע
הדבר שלא רק בתור ממלכה עומדת לעצמה יגיע ישראל, כ"א רוחו יהי' כח
רודה בעמים רבים, ושם ד' אלהי ישראל יהי' הולך וכובש את כל העולם
המלא דעה והשכל. וכולם יכירו כי אור חיי הצדק, זרע השלום והברכה, מונח
הוא באוצר חיים של תורת ד' אלהי ישראל. א"כ יתנשא רוח ישראל וגאון ד'
אלהי ישראל על קולטורותם של עמים רבים, ודבר זה יעורר קנאה בלב גוג
ומגוג באחרית הימים, אשר כבר הי' מרוצה שתהי' מלכות ישראל מתנהגת
ברוחה שכבר קבעה לה זכות אזרח גדול בדברי הימים הכלליים. אבל שיתנשא
עם ברוחו על כל העמים דבר זה לא יוכל שאת, עד אשר תגלה יד ד' על
עבדיו, אז יתברר שלד' אלהי ישראל לו המלוכה, דלא כעמלק שבקש לשלול
זה הזכות של המלוכה מנקודת שם ד' בישראל. ולו ג"כ המתנשא על כל כח
עמים רבים פרטיים שכולם יכירו וידעו כי עמו מקור חיים ואור תורתו היא
מעין ישע לכל האדם.
)עין איה ח"ב עמ' 973(
דף 219
ב"ה, י"א אדר תעז"ר.
בני מחמדי ויקירי שליט"א,
תל"י על החוה"ש אשר עמנו. יחננו השי"ת לשמוע ממך ומכל מחמדי לבבינו
שליט"א ישועות טובות ובשורות טובות, וכימי מור והדס )סליחת "במתי מספר"
לתענית אסתר( 'ושיענו, ומכל מצרים יחלצנו ויוציאנו לרויה, להביאנו להר
קדשו בב"א.
אקוה שתקבל בע"ה את החוברות ר"מ )=ראש מילין(, והנה אע"פ שבאו
הדברים שם סתומים, מ"מ ב"ה רבו הנדבקים בהם באהבה, ואקוה שיערבו
לכל הוגים בעלי רגש, החפצים לטעום טעם נועם חמדת גניזות קודש. והנני
מצפה לתשועת השי"ת לעודדנו לקדושת שמחת ימי הפורים הבעל"ט, בחוש
מקשיב ושומע קול עז לאלהים מתוך כל המחשכים אשר כ"כ לפפו כל מוסדי
עולם, והי' לנו למקור ברכה וישועה פנימית וחיצונית, פרטית וכללית, לחדש
לנו חדות עולם, ואור דעה בהמון רוממות העולה תמיד אך למעלה,
וממסתורין ייגלו לנו מגילות )ע"פ שבת 1 ב( רשומות בכתב אמת )דניאל י כא(
באמיתה של תורה, באור לישרי לבב חוכי ישועה.
דברתי בש"ק דנא לפני קהל מקשיבים, ע"ד מחית עמלק, בתור זיכוך כל
ערכי המציאות בכל המערכות המסובלים ממשא הסיגים של זוהמת הרשעה,
המתפשטת מראשית גויים )במדבר כג כ( גם בתוכני הקודש, המתהפכים ע"י
פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ. וזהו טעם איסור נתינת
קנקנתום בתוך הדיו, משום דבעינן "וכתב ומחה" כתב שיוכל להימחות )סוטה
פ"ב מ"ד(, מצד צחצוחי הרשעה הנוגעים בערכי הקודש, ואם יד הרשעה מזהמת
את כל היסוד במפעליה, הרי שורפין אותם ואת האזכרות שבהם, כדי שלא
להניח מקום לא למינים ולא למעשיהם )ע"פ רמב"ם יסודי התורה פ"ו ה"ח(.
בכללות הקודש רק נגיעה יש לה, כמגע האיש הנאבק עם יעקב )בראשית לב
כה(, ודי למטרת מחיקה זו מחיה כחנית ע"י כתב שיכול להימחות. ור"מ,
שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו )עירובין יג ב(, בתורתו הי' כתוב
"כתנות אור" באל"ף )בראשית רבה כ. יב(, ובירושלמי נאמר עליו הא משיחכון
)ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג(, כלומר הארת נשמה ממערכה כזו שהעולם יעלה עליו
דף 220
אחרי שכבר אורו של משיח יזרח והרשעה כעשן תכלה )תפילת ראש השנה ויום
הכיפורים(, מצדו לא הי' צורך, וגם חסרון יש במניעת הטלת הקנקנתום,
ואפשריות המחיקה והראויות לה הרי הוא תוכן מנגד למהות האור המזוקק של
נהורא עילאה )זוהר בראשית ז א(, המנהיר ומאיר עיני חכמים בהלכה )עירובין יג
ב(, וע"פ מדתו היה מטיל קנקנתום בתוך הדיו. אבל רע"ק )שם( אמ"ל שמידת
העולם עדיין נדרשת היא גם בכל ערכי הקודש לכח המחיקה, כדי שיסתעף
ממנה ענף המחיקה המוחלטה למחות זכר עמלק בכל הסתעפותה, ומציאות
המחשך של עמלק, התפשטות כל המידות הרעות בהנפשיות הלאומיות של כל
עם וגוי, המביאה את כל האסונות הפרטיים והכלליים, כד' הפסיקתא )יב ט(
שכ"ז שעמלק בעולם כנף מכסה את הפנים, ורק במחייתו נאמר "ולא ייכנף
עוד מוריך" )ישעיה ל כ(, ואז אור תורה שבע"פ מתאחד עם תורה שבכתב,
והאורים מתפלשים מזו לזו, "כתוב זאת זכרון בספר" )שמות יז יד( מורה
שבכתב, "ושים באזני יהושע" תורה שבע"פ, ואין כותבים שלא מן הכתב שום
דבר מתורה שבכתב כדי שלא לערב את הכתב עם הפה, כביאורה של סברא
זו בד' הירושלמי דמגילה )ע"ש פ"ד ה"א, וע"ש חגיגה פ"א ה"ח(. וכ"ז אין שייך
בגדולי המעלה הרואים עולמם בחייהם )ברכות יז א(, וכל שי"ב דעה כאילו
נבנה ביהמ"ק בימיו )שם לג א(, ואורו של משיח עליו זורח, ור"מ שנאמר
עליו "ועפעפיך יישירו נגדך" )מגילה יח ב( כתב שלא מן הכתב, כשם שהטיל
קנקנתום בתוך הדיו. ובימי הפורים, שמחית עמלק נתגברה, נתאחד יסוד תורה
שבע"פ עם תורה שבכתב, והדר קבלוה ברצון בימי אחשורוש מה שקבלו כבר
ע"י כפית הר כגיגית )שבת פח א(, מצד תורה שבע"פ כד' התנחומא הידועים
)נח ג(, שהם נכונים למוצאי דעת, והדברים מסתעפים לסעיפים רבים לעודד לב
טהורי רוח לעלוז בפור גם בימי המצוקות הללו, כי האורים מלאי ששון ישע
ובטחון עוז ישועות עמנו הם שרויים, ושמחת עולם היא נחלתנו סלה.
דרוש נא שלו' אהובינו הרה"ג החכמים וב"ב שליט"א, ישישו בישועות ד'
אשר הפלא לאבותינו, כה יפלא חסדו מהרה עם כל הנדרשים לישועה. והי' זה
שלו' וברכה עדי עד כנפשך היקרה ונפש אביך מצפה אשרך וטובך כה"י,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
)אגרות הראיה ח"נ עם' פו-פז(
דף 221
גג. הגמול האידיאלי העליון המופשט הגנוז ביסוד החסד העליון אשר בו עולם
יבנה, כשהוא נפגש ומתחבר עם הגמול הגלוי, התגלות המשפט המעשי
שבעולם ומלואו, הרי הוא מתרומם בהדר לבושו, זמרו ד' זמרו, זמרו למלכנו
זמרו. והבית הגדול, כל העולמים כולם בכל הדר כונניותם, הנהו נראה לפנינו
במלא הדרו, לביתך נאוה קודש, ותשלום הבנין הכללי נראה לפנינו בהדר
שלמותו ממסד עד הטפחות, והגג העליון של הבנין, ששם המעקה דרושה היא
לבל יפול הנופל ממנו, שלא יתטשטשו האורים המוסריים בסדרי העולם
והחיים מפני התעששות העין אשר לא תוכל לראות ולהביט אל האלהים,
באופן ההתחברות הנפלאה של שני סוגי הגמולים, שהאחד החיצוני הוא מלביש
את הפנימי, והרי הוא לו כגוף לנשמה. ובעת אשר מסר שמואל לשאול את
המלוכה, יסוד המשפט שהיה נועד למחות את זכר עמלק, דבר עמו על הגג,
הארת פני המשפט החסדי, המתגלה בפנים של אימה שבהמשפט הגלוי,
המתנשא ברוממות קדשו.
)ראש מילין. השורשים(
"על אדום אשליך נעלי" )תהלים ס י(. ואי' בתד"א משל, שהקב"ה ישלוף נעלו
כביכול לע"ל ]2טלעתיד לבוא[ במלחמת עמלק, במחייתו לגמרי, ואמר עד
עכשיו לא נתישבה דעתי עלי. והענין לע"ד, כי הרע שניתן לו מקום, ונאחז
במדרגת הספי' מצד ב"ן, כ"א מהמדות נתנקה ]נתקה ?[ ממנה, ונתן מקום לרע
למדה שאחרי', עד שנשארה בחי' מלכות דעשי' רגלי' יורדות מות, והיינו
העלם האור, וזהו נעל הנועל וסוגר בעד האור. והנה לע"ל יתוקן כל בחי'
המלכות, וכל בחי' החושך וההעלם ידחה לסט"א, וזהו מצד ישוב הדעת
המחבר ומיחד. וזהו שאמרו חז"ל )בברכות( ]בסנהדרין צו א[, על שאלת אימת
אתי משיחא, כי חפי חשוכא להנך אינשי, דהיינו בחי' הסט"א שהם אנשי'
הדבקים בה, ירד כל החושך עליהם )ישעיה ס ב(, וזהו "כי הנה החושך יכסה
ארץ... ועליך יזרח" - ממילא יזרח אור "ד'", כיון שכל הכלים מתוקנים,
האור שורה מיד.
דף 222
הנה, מקום שיש לסט"א להאחז, אינו כ"א מצד הזמן, אבל מצד הנצחיות לא
יגור רע ח"ו. וז"א )שמות יז טז( "כי יד על כס כו' מלחמה לד' בעמלק מדור
דור", היינו מצד בחי' הזמן שהוא באצילות הבנים. וז"ש )שם ג טו( "זה
שמי", היינו שמו ית', הרצון הנעלם "לעולם", בלא צירוף ענין לזמן ח"ו, רק
"זה זכרי" שהוא שם א"ד, ובכלל המתגלה בבחי' אצילות "לדור דור", בחי'
הזמן והעבודה הזמנית.
)מנתי"ק(
* * *
הנבואה, הצופה ברוח אלהים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק,
שנגודו לאור ישראל הוא נגוד עצמי, שתרופה אין לו כי-אם מחות זכרו, כדי
לישר את הדרך של התולדה הישראלית מאב~המכשול היותר גדול, - זאת
הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה
היותר בהירה. כשיבוא יום והאנושיות לא תמצא לה כל צורך בשום מפעל של
שנאה, בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואינו. ושבע האומות, שרק מפני
אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות, החמריות
והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהן: שריפת בנים ובנות באש וכל
תועבות האמורי, אשר היום, אחרי אשר היד האלהית הפיצה את ענני מאפליה
אלה לכל עבר, לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל
תכונת נפשן, - אתה יקירי שואל: למה התיחסנו אליהן באכזריות ? לא נוכל
לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו, כמו שלא
נוכל לצייר כמה רע ונתעב היה לולא ההארה הטהורה של אור ד' ודרכיו,
אשר הארנו עליו במהלכנו ההיסתורי.
)מאמרי הראיה ח"ב עמ' 805(
* * *
דף 223
מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולם,
ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר, ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה
כי-אם מתחת השמים )שמות יז יד, דברים כה יט(, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא
לשורש הטוב )ע' אורות ישראל א ד(, אשר הוא מעל לשמים )עי' תהילים קח, זוהר
בראשית ריט א(, ונכלל הכל באהבה העליונה )שבראה כל היצורים ומחיה אותם
בכל עת(, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה.
)מוסר אביך עם' צד-צה(
מ"ג תצוה, פרשת זכור צ"ו
"ואתה תצוה וכו' ויקחו אליך שמן זית" וכו'. בפ' זאת לא מוזכר שמו של
משה, מעירים שזהו נמשך ממה שאמר במעשה העגל שהי' לפני זה "מחני נא
מספרך" )שמות לב לב(, ונתקים בחלקו בפ' זו. וגם מה שנאמר כאן "ויקחו
אליך" ביחס מיוחד רק אליו, הוא משום שלפני מעשה העגל היו כולם
במדרגתו, אבל כיון שחטאו, המדרגה הגדולה הקשורה במנורה איננה מתיחסת
רק אליו לבד, "ויקחו אליך" וכו'. ומזה נמשך ג"כ שהכהונה נמסרה לאהרן
וקשורה בלבישת בגדים, ש"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם" )זבחים יז
ב( כו', שמדרגתו של משרע"ה היתה שלמה ופשוטה, וכהונתו, אם ימי
המילואים או כל ימי המדבר כהשיטות )זבחים קב א(, לא היתה בבגדים, אלא
בחלוק לבן שאין בו אמרא )תענית יא ב(, פשטות גמורה. שהשלמות האמיתית
הגמורה אין לה ענין עם מה שהוא מהחוץ, כל הלבשה וכל תפארת.
נאמר באהרן "ואתה הקרב אליך" )שמות כח א( וכו', במדרש )עפ"י במדבר
רבה ג ב(: זש"ה "אשרי תבחך ~תקרב" )תהילים סה ה(, יש שבוחרים בו, ויש
שמקרבים, אבל פה בחירה וקריבה. והביאור הוא, שיש בעולם שני ענינים : יש
שנשתרש באיזה דבר סגולה, ואז אם בדורות ובזמן לא נגלית - סוף סוף
הסגולה תבצבץ ותשפיע בנהרתה. וכך הוא בישראל, מכיון שנבחרו מכח
דף 224
האבות להיות סגולה מכל העמים, עם כל המורדות, סוף סוף תופיע ותתגלה
סגולתם העצמית. ויש מדריגה שאיננה קשורה בסגולה, אלא בעבודה
והתאמצות עצמית, שהאדם מתפתח ומשיג את הענינים בהתרוממות וקדושה
אצילית עצמית. הבחינה הראשונה נקראת בחירה, מכיון שנבחר, והסגולה בו
תופיע אם בו או בדורותיו, והב' נקראת קריבה, שמתקרב ומתעלה מעצמו
למדרגות הקדושה. בכהונת אהרן ישנן שתי הבחינות, בחירה וקריבה, סגולה
פנימית וכח גלוי של התקרבות. והוא שהכהונה קשורה לקרבנות, והקרבנות הם
ענין של קריבה. ולענין זה של הכהונה צריכים דוקא את הבגדים, ש"בזמן
שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם", שלבחינה של ההתקרבות צריכין הלבשה,
התאמצות מהחוץ. אבל לפנימיות שבכהונה, שיש כמה דינים שכהונה בהם
אינה תלויה בבגדים, הטומאה והאיסורים של כהונה והקדשתו, כיון שזה בא
מהפנימיות, סגולת הבחירה שבכהונה, אין צורך בשום הלבשה.
הענין של בחירה וקריבה מתבטא גם בתורה ותפילה: תורה היא מבחינת
הבחירה בישראל, שהיא סגולית לעם ישראל. משום זה נאמר על תורה שהיא
חיי עולם, שהנצחיות קשורה בה, ובברכת התורה אנו אומרים: "וחיי עולם
נטע בתוכנו". אבל התפילה היא בבחינת חיי שעה, והיא משום דהוי כמו
הקרבנות, כמ"ש )ברכות כו ב( "תפילות כנגד תמידין תקנום", דהוי מגדר
הקריבה, ההתעלות העצמית. זהו הביאור ד"מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי
שעה" )שבת י א(. וזש"ה "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך", שמצד הקריבה
ישכון חצרך - התעלות שעה, כמו בפרוזדור שלפני הטרקלין, ועוד "נשבעה
בטוב ביתך קדוש היכלך" )תהילים סה ה(, שמצד הבחירה יזכה לקדושת הנצח,
הפנימיות "ביתך וקדוש היכלך".
ובזה מוסבר גם שהיו לאהרן שמות בני ישראל לזכרון על כתפות האפוד
וגם על לבו, לשם שתי הבחינות. הבחינה הצפונה הסגולית, נגד זה היה לו על
לבו. אבל גם על כתפיו היו לו שמות בני ישראל, לצד הגלוי, ההתרוממות
העצמית, שהכתפים הן המעלות ומרוממות איזה דבר, כמו מורכב על כתפיו
של אבא )עפ"י חגיגה פרק א משנה א(.
וכל זה הוא באהרן, משום זה נאמר בתחילת המילואים "וזה הדבר אשר
תעשה להם" )שמות כט א( וכו', שהדיבור הוא הפועל של הקול, ובפועל היה
דף 225
כל הענין הזה. אבל משה נחשב לכל זה כמו הקול לדבור, מדרגתו שלמה
ופשוטה, מתוקנת לגמרי, ואין לו ענין בכל ההלבשה והסדרים. מתוך קלקול
זה שחטאו ולא נשארו במדרגתם כמו משה - התפתח כל הצורך הזה.
וגם ענינו של עמלק, שלמלחמה הננו מצווים עליו בקביעות, ג"כ בא מתוך
אותו הענין. שלוא היתה כל המציאות שלנו שלמה, לא היה מקום לשום דבר
אחר, ובזה שחטאנו יש מקום לזכרו של עמלק. ולכן אנו מצווים למחותו,
להשתלם לגמרי, שיאבד זכרו, שבזה יהיה הכסא והשם שלם. משה דבר על
מחיקה, כלומר החלשה בשלמות, ונתקים בפ' תצוה. ועד כמה שנתקים - יש
מציאות להתנגדות, עד שנמחה אותה בכח הקריבה שיש בנו, ובכח סגולתנו.
ענינו של עמלק הוא מה שתופס, נגד דעת היהדות, פירודים במציאות. אף
שמודה במציאות של הקדושה, תפיסתו היא שיש הבדלה בין החול והקודש
והנם מפורדים זה מזה. ואין הנכון כך - המציאות היא אחידה יחד הקודש
והחול, הכל קדושה אחת היא. ועל הבלטת היסוד הזה בבחירת וסגולת
היהדות, אמחז"ל )מגילה ז ב(: חייב לבסומי עד דלא ידע, שעם הממת השכל
השולט, תתגלה פנימיות הסגולה היהדותית שכולה אומרת אחד, אין פירודים,
ד' אחד שמו אחד.
)רבי שלום נתן רענן זצ"ל, בשמן רענן ח"א עם' קעא-קענ(
דף 226
דף 227
פורים
דף 228
ב"ה
הקדמה
לקראת חודש אדר הבעל"ט, כינסנו רובי תורתו של מרן
הראי"ה בנושאי פורים, פרשת שקלים, זכור ופרה, מכתבי ידו
ומספריו הנדפסים, וסידרנום במדורים שונים. כמו כן הוספנו
דרשה אחת לפרשת החודש מכת"י ~את רוב דרשות מרן הראי"ה
לפרשת החודש הדפסנו ב"הגדה של פסח עם ביאורי הראי"ה",
מלבד הדרוש הנדפס כאן שתוכנו אינו בענין יציאת מצרים [.
עליהם צורפו דברי תורתו של מרן הרצי"ה, וכן מדברי תורתו של
מו"ר רבי שלום נתן רענן קוק זצ"ל.
* * *
החומר שבספר נלקט מכתי"ק הראי"ה ובהם : כת"י מדבר שור
שערכו הרב מיכאל הרשקוביץ והרב דוד לנדאו שליט"א, כת"י עין
איה ח"ד שערך הרב יעקב פילבר שליט"א, ומשאר כתי"ק.
הספרים הנדפסים שמהם נלקט החומר צויינו בסוף הקטעים.
המקורות שב"עולת ראיה" ו"אורות הקודש" ו"עין איה", הוכנסו
לתוך הביאורים.
תודתנו נתונה לכל המסייעים לעבודת הקודש. ובמיוחד להרב
זאב נוימן שליט"א, שטרח רבות בהגהת רובו הגדול של הספר
ובמציאת מקורותיו, ולהרב אברהם קובץ שליט"א.
יעמדו על הברכה נכדי מרן הראי"ה: הרב אליהו שלמה רענן
שליט"א, והרבנית צפורה פרום תחי', יזכו לאור גאולה וישועה
ושמחת עולם על ראשם.
בן-ציון שפירא
דף 229
מעניו ארר ושמחתו ופורים
ראיתי לבאר בעה"י טעם על מה ששנינו במתניתין דמגילה )א ד( "אין בין
אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים" ובגמ' )ו ב(
איתא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין, אבל מהפוסקים רבים אומרים
דהה"ד בחיוב משתה ושמחה זה וזה שוין. וי"ל לדבריהם הא דאמרינן בגמ'
הספד ותענית היינו דהוא עיקר שמחה כיון שאסור להתענות ממילא הוא סועד
וסעודה אין לה שיעור, עכ"פ צריך להתבונן בטעם השינוי. ונראה לבאר
דבירושלמי פ"ק דמגילה )א ה( אמרינן אותה שנה מעוברת היתה שנאמר )אסתר
ג ז( "מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר". ובקרבן העדה
פירש דאותה שנה מעוברת היתה והיה הנס באדר שני שנאמר "מיום ליום
ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר", היינו שנים עשר הוא תמיד בכל
שנה ועכשיו הוא חודש אדר הי"ג, אבל פשטן של דברים בדברי המקרא אינם
מורים כן, דנראה שחודש שנים עשר ממש היה. ועוד נלע"ד דהוא תמוה לומר
שהיה בחודש אדר שני דה"נ שאומר מיום ליום הוא אצל גורלות של המן,
ומנא ידע האי רשיעא מענין העיבור שהוא סוד ד' ליראיו. ע"כ נלע"ד ביאור
הירושלמי שהיה הנס באדר ראשון ומקרא אינו יוצא מידי פשוטו, לחודש
שנים עשר הוא חודש אדר שהיה החודש שנים עשר, ופירש בו לחלקו מאדר
השני שהוא שלשה עשר, ועפ"ז נדע שע"פ הדרך הרגיל כיון שהיה שנת הנס
מעוברת היתה השנה השנית פשוטה, ובמ"א ביארתי בעה"י עצת השי"ת בזה
מפני מה סיבב שתהיה השנה מעוברת. והנה חז"ל אמרו )מגילה יג ב( שכיון
שראה המן שנפל הגורל בחודש אדר שמח, אמר שהוא חודש שמת בו משה
רבן, ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד, ואכתי קשה )כמש"כ
המפרשים( דמ"מ אם מיתתו היא סימן גרוע ח"ו הרי הכל הולך אחר החיתום
ולבסוף מת. גם אם נאמר שכן הוא הכרע הדעת שהצלחת הלידה גוברת איה
דעתו של המן ששמח, והוא היה רשע לא טיפש.
ונראה בביאור ענין אדר והעיבור, דהעיבור נקרא סוד עם ד' כמש"כ
דף 230
א(, וצריך לבאר למה נקרא זה הסוד בשם סוד עמי שנראה שהוא מציין סוד
הנהגתו של ישראל במה שהיא מצוינת מהנהגת כל אומות העולם, ומצינו
שהעיבור שייך לא"י דוקא כמש"כ )דברים יב ה( "לשכנו תדרשו" ע"כ אין
מעברים כ"א בא"י )סנהדרי7 יא ב(, רק כשלא הניח כמותו בא"י, ונראה שגם
מי שלא הניח כמותו בא"י שמעבר הוא ג"כ מטעם קדושת א"י השופע על כל
אחד מישראל, אפילו הפזורים בד' כנפות הארץ כענין התפילה שפועלת ע"י
קדושת א"י כמש"כ )מלכים א ח מח( "~התפללו אליך דרך ארצם", וסמיכת
המקרא מורה כן "בסוד עמי לא יהיו" זה סוד העיבור, וסמיך לו "ואל אדמת
ישראל לא יבאו", אלמא שסוד העיבור שייך לא"י בעצם. וטעמו של דבר
נראה, כי ההנהגות שהשי"ת מנהיג בהן את עולמו שתים הנה, הנהגת הטבע
ע"י המערכה וצבא השמים וחוקותיהם, והעיקרית השניה היא הנהגה הניסיית
ההשגחית שישראל מצויינים בה, וכבר כתב הרמב"ן בפי' התורה )סוף פרשת
בא( שיסוד אמונה היא לדעת שכל הנהגתינו היא ניסיית מושגחת, ועל זה
נאמר )דברים לב ט( "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", והכונה אע"פ שכוחות
הטבע והמערכות פועלים ג"כ עלינו, מ"מ דרכי פעולתם הם מקושרים בסוד
השגחה פרטית שנותן הוא ית' להם מקום לפעול כפי המפק לענין ההשגחה
ותכליתה אע"פ שהולך הדבר בהסתר פנים, ונראה כאילו כוחות הטבע פועלים
כפי חוקותיהם בתוקף, אך ראוי ליתן מקום גילוי להורות על זה שהנהגותינו
מיוחדות בהשגחה מתנשאת למעלה מכל טבע ומערכה, וע"ז נבנה ענין חודש
אדר שהוא האחרון בשנה להורות על חותם כל השנה כולה.
והנה אף שכל הנהגותינו הנה ניסיות מ"מ רצון השי"ת שנתנהג בדרכי
הטבע, ולהכין את הטבע באופן שהיה ראוי על פי חוקיו להיות כלי מוכן
לברכת השי"ת שתחול עלינו בדרך שפע עליון ונס, וכדחז"ל )ספרי קכג(
'"וברכך ד' אלהיך' )דברים טו יח( יכול אפילו יושב ובטל ת"ל 'בכל אשר
תעשה'", ע"כ האדר שהוא אחרון לחדשים, הוא כפול בסגולתו, שהמזלות הם
י"ב, נמצא שהחודש הי"ג, אין לו מזל נגדו, להורות שהנהגתו מיוחדת
להשגחה למעלה מכל מערכה. ע"כ נדע שגם בשנה פשוטה כלולים באדר אלו
ב' הכוחות אלא שמתפרשים כשנת העיבור. וי"ל שיותר שלם הוא התיקון
כשהם כלולים יחדיו ולא יתפרדו ועל ידי המעטת השפע הם מתפרדין, ע"כ
דף 231
ע"פ סוד ד' נראה ששנת העיבור היא יותר קרובה למדת הדין משנה פשוטה.
עכ"פ האדר הראשון מורה על כח הטבע והמערכה והשני מורה על
ההשגחה ושידוד הטבע. והנה כיון שעיקר העיבור הוא להורות על כח הנהגת
ההשגחה, ומודעת זאת שעיקר ההשגחה הוא מצד א"י שהיא ארץ אשר ד'
אלקיך דורש אותה תמיד, ע"כ קשור סוד העיבור בא"י, ונקרא "סוד עמי"
שזהו סוד עם ד' שנבחרו מכל על אוה"ע ליחד אותם בהנהגה הנסתרת
הניסית, משא"כ בכל העמים שהעיד הכתוב על צבא השמים )דברים ד יט(
"אשר חלק ד' אלקיך אותם לכל העמים", ועיין בזוהר ר"פ תרומה ע"פ "כי
חלק ד' עמו".
והנה בימי אחשורוש קיימו וקבלו, הדר קבלוה ברצון מה שהיה מתן תורה
ע"י כפיית ההר כגיגית )שבת פח א(, וכבר העירו הראשונים א"כ מה תהא על
כל הדורות שהיו מימות משה ועד אז, ותירצו שכל זמן שהיו בא"י היתה
התורה מיוחסת להם שהיא משפט אלהי הארץ, וכדכתיב )תהילים קה מד-מה(
"ויתן להם ארצות גויים... בעבור ישמרו חוקיו..." ועפ"ז נראה שבאמת כיון
שהיו ישראל עתידין לחזור לא"י וכמו כן אנו עתידים לחזור בשוב ד' את
שבותינו במהרה, לא פקע כח קדושת א"י מאתנו כלל, ועדיין החיוב נשאר
כמקדם לשמור התורה בשביל נחלת הארץ, כי השי"ת בחר לנו את נחלתנו
וברשותינו קיימא, אלא שישראל שבאותו הדור היו משובשים בדבר זה, וכבר
אמרו ליחזקאל )סנהדרין קה א( "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש
להם זה על זה כלום", עד שהוצרך לומר להם מפי ד' )ישעיה ז א( "אי זה
ספר כריתות אמכם וגו' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו", נמצא שאם ח"ו
לא היו ישראל שייכים לא"י אז לא היה מקום לעיבור השנה דכל עיקר כח
העיבור הוא רק לגלות על סוד ההשגחה הפרטית שנמשכת מקדושת א"י.
ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וידע כי ע"י זה הנסיון והתשובה יחזרו ישראל
להדבק בד' ית', ויתקיימו בקדושת א"י, ע"כ מיהר ועיבר את השנה להורות
שסופינו לחזור לא"י וקדושת א"י וסוד ההשגחה חופפת עלינו.
והנה משה רבינו ע"ה היתה כל הנהגתו בדרך ההשגחה והנס ע"כ כל ימיו
היו הניסים מתמידים, ומפני שבא"י בהנהגה תמידית היתה מדרגתם של ישראל
מחייבת שתהיה ע"פ הטבע, ע"כ לא היה אפשר שיהיה הוא המביא שהיתה
הנהגתו נקבעת ע"פ הנס, ע"כ נפטר קודם כניסתם לארץ. -
דף 232
והנה באדר שיש בו ב' הכוחות כח ההשגחה וכח הטבע, היה מקום ספק
אם כח ההשגחה הוא הכולל בתוכו ג"כ כח הטבע, וגם כשנותן מקום לטבע
הוא ג"כ כדי שלבסוף יוצמח עי"ז כח ההשגחה ביתר שאת, כמו שהיא תכלית
הגלות החל הזה שכוחות הטבע גוברים, והוא להתם חטאת שנהיה ראויים
להנהגה גדולה של ניסיים והשגחה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"
)מיכה ז טו(.
אבל יש מקום למחשבת פיגול שכח הטבע ח"ו מנגד להשגחה. והנה נודע
שכוחות הטבע והמערכה מתנגדים לישראל תמיד וכל הויותינו ומציאותינו
בעולם הכל בנס, שע"פ הטבע לא היו האבות ראויים להעמיד בנים, והמן
חשב שבודאי לא יוכלו ישראל לעבר השנה כי ח"ו סר צלם מכח ההשגחה
ואין להם נחלה בא"י חלילה שעל ידי זה בא כח העיבור, וכשראה שנפל
בחודש אדר הגורל נתחזקה סברתו הרעה אצלו, ואמר שהוא חודש שמת בו
משרע"ה, וחשב שענין לידת משה באדר היה מפני כח ההשגחה שנתגבר אז
שהוא כלול באדר, וענין מיתתו הוא נגד לכח ההשגחה שהוא מתגבורת הטבע,
על כן אין הנהגתו של משה רבינו ע"ה כדאי לזה, אבל לא ידע שבאותו אדר
שמת, פירוש באותו כח עצמו שמת, בו נולד, וכשם שלידתו היה בסוד
ההשגחה כן מיתתו היתה ג"כ שיתגלגל על ידי כן כח ההשגחה אח"כ, ולעולם
הטבע משועבד להשגחה.
והנה נפל חודש הנס באדר ראשון ואז עשו כל ישראל משתה ושמחה וכן
נקבע, ולהורות שגם כוחות הגשמיים הטבעיים משועבדים להשגחה למלט
אותנו מכף כל צר, ואח"כ בשנה השנית נתקנה המגילה ואז נתקיימה בישראל.
ועיקר החוזק בה הוא אל כח הרוחניות והקדושה להורות על כח ההשגחה
הגובר, ע"כ כן הוקבע לדורות שמצד משתה ושמחה הנוגע להראות כח הטבע
החומרי שהוא משועבד לרוחניות ההשגחה ב' האדרים שוים לטובה כמו שהיה
אז בשנת הנס, וכח הרוחני מיוחד לאדר שני שבו מתראה סוד העיבור
בביאור, ע"כ קריאת המגילה ומתנות לאביונים שהם דברים רוחניים, שגם
ענין הצדקה נחשבת לרוחניות כמש"כ בדברי הג' מוהר"ל מפראג )נתיב התורה
פרק י, חידושי אגדות לנדרים פא א, דרוש על התורה ועוד( שהעני משולל מגשמיות,
זהו שייך דוקא באדר שני. וז"ש חז"ל )ביצה טו ב( הרוצה שיתקיימו נכסיו
דף 233
יטע בהן אדר, שיזהר בב' הכוחות בטבע ע"י זריזות והשגחה ע"י תשובה
ומע"ט ותפילה, שכתוב )תהילים צג ד( "אדיר במרום ד'", היינו כוחות המערכה
משולב עם ההשגחה כמש"כ מתחילה, "אדיר במרום", דהיינו המערכה היא
תקיפה אבל כח הפנימי הוא שם ד' המשגיח, ע"כ צריך להכין הטבע כלי
להשגחה.
)חנתי"ק(
--- ובדברינו בענין הניסים, שתכליתם היא לצורך ההעלאה אל השלמות,
למדרגה עליונה שאינה לפי ההדרגה, ולהכין למעלה יותר גבוהה, וע"כ היה
כל עיקר קבלת התורה ע"י ניסים, נבין עוד יותר שעיקר התכלית הוא להביא
אל השלמות העליונה שתהיה לנו לע"ל, ע"כ אין טעמי תורה גלויים לנו
כלל, כי אין אנו משיגים כ"א מה שהוא בערך שלמותנו בהוה, אבל התורה
נתנה בהכנה שנשתלם אנו על ידה, אל מעלה יותר נשגבת הראויה להיות
לע"ל. ע"כ דרשו חז"ל על פסוק: "והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות
וקפאון"כח אלו טעמי תורה שיקרים הם בעוה"ז וקפויים לעוה"בכט, כי לעוה"ב
שישתלם העולם, אז נדע איך כל דברי תורה הם לפי מצב העולם, שנמצא את
עצמנו בתוכו, ע"כ נשיג מיד טעמם, אבל בעוה"ז שאין זה מקומם האמיתי אי
אפשר להשיג כלל טעמי תורה באמת.
ונבין בזה דחז"ל ביומא: "למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר
סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא
אמרינן"י. והנה קשה על עיקר הדבר, כיון שבעצם הנס לא היה עיכוב, מפני
מה יקרא סוף לניסים מפני שלא נתנו להכתב, וע"ז גופיה ראוי לדון, יותן גם
נס חנוכה ליכתב.
אמנם ראוי להבין כי גם לענין העלאת הדורות למדרגה עליונה יותר
ממנהגם, ישנם שני דרכים, יש דרך שפועל פעולתו בבת אחת, ויש דרך
שפועל פעולתו בכל דור ודור. ולשתי אלה ההעלאות דרושים ניסים, אבל הן
מחולקות בתוכנן כחילוק תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי פעולת תורה
דף 234
שבכתב היתה העליה הגדולה שעלו ישראל בב"א אל המעלה היותר עליונה,
עד "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"לא. אמנם אחרי שהמדרגות
הולכות ויורדות, באה תורה שבעל פה, שבסגולת קדושתה היא מעודדת ומעלה
את כל דור ודור, כפי ערך המורד אשר ירד ממעלתו כפי הטבע והבחירה, ואף
אם לא יעלה כל שיעור ירידתו, אינו אלא מפני שלא נשתמש במאור של תורה
שבע"פ כאשר יאתה, אבל עכ"פ תרומם גוי שלא ירד מטה מטה ח"ו. ע"כ
אמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים
שבע"פ"לב, כי ברית היא דבר המתקיים לדורות, וכמו שכתוב אצל ברית המילה :
"להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך"לג, וכן כתוב אצל ברית בין הבתרים:
"לזרעך נתתי את הארץ הזאת"לד. ע"כ אמרו שהקדושה הנשפעת בכל דור,
להעלות אותו אל מדרגת קדושת התורה, כפי מה שיתרחק מצד חשכת עוה"ז
וחומריותו, ומכש"כ בשיעבוד מלכיות, זה תלוי בתורה שבע"פ, ע"כ רק היא
כוללת בה הברית האמיתית. א"כ גם הניסים מתחלקים בענינם, יש שהם
שייכים לתורה שבכתב ויש לתורה שבע"פ. היינו כשם שתורה שבכתב לכן
נכתבה בזמנה ע"פ ד', להורות שנקבעה באופן שלא תוכל כלל לקבל שינוי
מצד עצמה, לא עליה ולא ירידה, רק כל פעולתה כבר נעשתה ונגמרה אז,
כמ"כ הניסים שהעלו את הדור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה בבת אחת
שייכים לה. ותורה שבע"פ כשם שפעולתה להחזיר את כל דור ודור שירד
בטבעו ממעלתו, אל רום המעלה שראוי לו, לפי ערך המעלה שנוסדה בתורה
שבכתב, כמו כן ישנם ניסים שענינם מועיל בסגולת הארתם על כל דור ודור,
להעלותו במעלה שירד, ומתיחסים עפ"ז לתורה שבעל פה.
וזהו בעצם ההפרש שבין נס פורים לחנוכה. כשנתבונן על מצב ישראל
בימי המן, נראה שהיה בתכלית השפלות המוסרית, כבר השתחוו לצלם, ומורא
עלה על לבם אז שכבר אין לרבם יתברך עליהם דבר חלילה כי מכרם
לאדונים זולתו, כמו שאמרו ליחזקאל: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה,
כלום יש לזה על זה כלום"לה. ע"כ סיבב השי"ת השומר ישראל, שיעשה נס
פורים, ופעל עליהם שעלו בבת אחת אל מדרגה קרובה למדרגת קבלת התורה,
כדחז"ל ע"פ: "קימו וקבלו"לי, ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש"ל'. אבל בימי
החשמונאים, אז היתה קדושת ישראל בכללה עומדת במצב הגון, והמקדש היה
דף 235
על מכונו, אלא שמ"מ לא היה מושרש כ"כ כח הקדושה באופן שיהיה ראוי
להתקיים ג"כ בתוקף עול הגלות העתידה, והנסיונות הקשים שהיו כבר מוכנים
ועומדים לבא על ישראל בדורות שבאו אח"כ. ע"כ סיבב הקב"ה הנס ע"י
הכהנים שהם מורי התורה ומחזיקי העבודה בישראל, ועי"ז נתחזקה הקדושה
שתהיה יכולה לעמוד ג"כ בכל תוקף הירידות העתידות, ע"י הוראות התורה
שהן הליכות עולם ע"פ תורה שבע"פ, שיש בכח קדושתה לפעול על כל דור
ודור להעלותו כפי אשר ירד. ויען שפעולת נס זה משמשת בכל דור ודור,
ומתחלקת הפעולה לחלקים ומדרגות קטנות, לפי מצבי הדורות, אינו מיוחס
לתורה שבכתב כ"א לתורה שבעל פה, ע"כ לא ניתן להכתב. ואין כאן מקום
להאריך בזה, כי מקומו יהיה אי"ה בדרוש של חנוכה או של פורים בעזה"י.
ולא באנו כ"א לצורך הבנת דחז"ל הנזכרים, שאמרו: "למה נמשלה אסתר
לשחר", כי השחר הוא החילוף בין מדרגת הלילה למדרגת היום, והוא מכוון
כנגד נס שמעלה בב"א למדרגה רוממה, כי החילוק בין יום ללילה גדול מאד
ומחולף במין, וזה נעשה ברגע השחר, ואח"כ אינו כ"א הוספת אור בהדרגה
עד נכון היום. ואמר: "מה שחר סוף כל הלילה", שפוסק ברגע אחד, ואח"כ
האור הולך במדרגתו ע"פ פעולת הארת היום שעשה השחר ברגע שלו, שנקבע
השם יום על זה החלק מהעת, כך "אסתר סוף כל הנסים", פירוש ממין זה של
העלאה של בת אחת. ופריך "הא איכא חנוכה", ומשני "ניתנה לכתוב קא
אמרינן", פי' אין דומה לשחר כ"א נס הניתן לכתוב, שפעולתו היא העלאה
פתאומית, המיוחסת לתורה שבכתב, מה שאין כן מה שלא ניתן לכתב, פעולתו
מתחלקת בכל הדורות להדרגות, הרי היא אינה דומה לשחר שעושה כל
פעולתו מאפילה לאורה בפעם אחת.
העולה מהבנת דברינו באלה שלש המעלות, של ההתהלכות לפני ד',
וההתהלכות עם ד', וההתהלכות אחרי ד' שנצטוינו עליה, נבין לכוין דבר
לאשורו. שהליכה לפני ד' מכוונת לענין תורה שבכתב, וזה עמלו האבות
להגיע את העולם למעלה זו, של גילוי אור האלהי בבת אחת, ואחרי ד' נגד
תורה שבע"פ שמקיימת בידינו קדושת תורה שבכתב, ואת האלהים מכוונת נגד
מצות בני נח, להשלמת האדם הטבעי, שהוא ישר ונאמן.
)סכת"י מדבר שור(
דף 236
בראשית ו ט.
עי' בראשית רבה פרשה ל י.
בראשית יז א.
שם מח טו.
דברים יג ה.
ע"פ צפניה ג ט.
ויקרא רבה פרשה טו ב.
עי' בבא בתרא טו., סנהדרין קח:
קידושין פרק ד סוף משנה יד.
ישעיה לה י.
שבת פח.
עי' ברכות יז.
הושע יא י.
ישעיה מא ב.
בראשית ו ח.
איוב כב ל.
בראשית 1 ז-ח.
בראשית רבה פרשה כט א.
עי' עירובין ק : .
כ( יומא פו : .
3א( עי' רש"י שם.
כב( נחמיה ט ח.
כג( תהילים פט כא.
כד( הושע ט י.
בה( בראשית רבה פרשה כט ג.
כו( ישעיה ס ג.
כז( שבת קנו.
כח( זכריה יד 1.
כט( פסיקתא דרב כהנא פרשת פרה )דף לט(,
ועי' פסחים נ.
ל( יומא כט.
לא( תהילים פב 1.
לב( גיטין ס : .
לג( בראשית יז ז.
לד( שם טו יח.
לה( סנהדרין קה.
לו( אסתר ט כז.
לז( שבת פח.
דף 237
אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש. היסוד הטבעי שבקדושה
שמפעם בחזקה בנשמתן של ישראל, אינו מניח את היסוד של הבחירה
החפשית להתגלות בכל מילואה. ומאז עמדו רגלי אבותינו על הר סיני, אורות
החיים הטבעיים שבקדושה מתגברים והולכים בגלוי, והתוכן החפשי של בחירת
האדם עומדת היא בצורה עלומה, עד אשר רק בהשתערות רוח עועים של
שכרות נוראה, אשר ליצרא דע"ז ביסודו, היה אפשר לצאת אל הפועל מין
תואר של בחירה בישראל. ומפני הארס הגדול שהוכרח להתכנס עד כדי
העמדת הבחירה המעשית במשקל ישר, היה הצורך של יצרא דע"ז להיות
מרובה כ"כ בעז כחו.
הירידות הכלליות גרמו אח"כ החלשה רבה להארתה של טבעיות הקודש,
ובימי אחשורוש, אחרי שקדמו הנפילות המאוחרות של השתחויית הצלם
וההתנאות מסעודתו של אותו רשע, כל אותם התוכנים הזרים שחדרו בישראל,
גרמו האפלה להאור של הקדושה הטבעית, גניזת אורה במחבואיה של הנשמה,
מבלי להגלות בהופעת כחה. וזה גופא היתה עצת ד' עמוקה, כדי שתהיה
אפשרות לכח הבחירה השקולה לצאת אל הפועל בפעולתה. וזה נעשה אח"כ
לטובה אחרי התשובה שבאה ע"י גזירתו של המן, שהונח מקום לפעולה
בחירית, הבאה מהכרעה חפשית שבנשמה, לפעול את פעולתה. וכאן נתקיים
בפועל, בתור אישור וקיום, בהוצאה מן הכח אל הפועל בתוכן רצוני, ששייך
בו קיום לקיים את המצווה מאז, אשר מני אז היה בתכונה של קבלה עצמית,
חטיבה של מהותיות קבועה, שאין בה מילוי היסוד של חופש בחירי, וכעת
קיימו מה שקבלו כבר.
מבנין הבית השני יצאה אורה לאוה"ע יותר מאשר מהבית הראשון, וע"ז
נרמז: "גדול יהי' כבוד הבית" )חגי ב ט( האחרון, שזהו ביחש לתקון אוה"ע.
והנה נקבע שיהיו ישראל בגלות כדי לתקן את אוה"ע, כמש"כ בס' באר
הגולה, וכ"ז הי' מפני שלא נתגדלה כ"כ זכותן של ישראל עד שיהיו ראויין
דף 238
אוה"ע להדחות לגמרי, ע"כ מתעכבת הישועה עד שיהיו ג"כ המובחרים
שבאוה"ע ראויין. וזהו שנרמז במה שנמסרה אסתר תחת יד ערל, ועל ידה
ניצל גם הוא, וגם היתה תשועה לאוה"ע, כי ע"י כורש שיצא ממנה נבנה
הבית, ועל ידו הי' אור לאוה"ע באור דעות טהורות הכלולות בתוה"ק.
והנה מהר"ל מפראג כ' )נצח ישראל פ' יא, אור חדש הקדמה ועוד(, כי ענין קבלת
התורה שהיתה באונס הוא לרמז כי יחש ישראל אל התורה אינו דבר של
בחירה אנושית כ"א דבר המוכרח בטבעם הכללי שא"א זולתו. וזהו מצד
עצמם של ישראל, משא"כ אוה"ע, שאינם כ"כ תופסים מקום הכרחי בכלל
היצירה, ואם היו רבים מהם הולכים עוד באפלה מ"מ לא בהם תלוי קיום
כללות העולם, וע"כ מה שכלול בתורה לתיקון אוה"ע צריך הוא שיתקבל
מישראל ברצון. וזה הוקבע בפורים, שהיו בגלות, ועי"ז, "ורבים מעמי הארץ
מתיהדים" )אסתר ח יז(, שדוקא בגלות ניכר איך ישראל מצוינים מצד בחירת
ד', כי בהיות הממשלה לישראל, ויתרומם לפעמים כבוד השפעתם, עד שאוה"ע
באים לחסות בצל התורה, אין היכר הפלא כ"כ, אבל שתהי' אומה ירודה
ושפלה, ורבים מאוה"ע יחפצו להכנס בדתה, אות הוא על כבוד ד' החופף
עלי', ע"כ הפעולה של תיקון אוה"ע ע"י ישראל הי' בעיקר בימי הפורים,
והוא תלוי בבחירה ולא בהכרח, משו"ה הדר קבלוה לאורייתא ברצון גמור.
)ננזי ראיה א(
* * *
דף 239
במגילה )טז ב(, '"ליהודים היתה אורה' )אסתר ח טז(, זו תורה". י"ל כי ענין
שם אורה על התורה הוא במה שמאירה לכל העולם כולו, כמ"ש )יחזקאל מג
ב( "והארץ האירה מכבודו", וכמש"ל שעיקר פעולת ישראל על כל העולם הי'
בימי המן, שראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, שאפי' בגלות לא יעזוב ד'
את עמו, ועי"ז מתדבקים גרים בישראל, כי אין מקבלים גרים בשלותן של
ישראל. גם ע"י הפיזור בין אוה"ע מתודעים אוה"ע מאמונת ישראל וחוזרים
למוטב בכמה דברים, ע"כ אמר: "אורה זו תורה".
)ננזי ראיה א(
מגילה. סתם מגילה היא מגילת אסתר. מחצדי חקלא נקראים בעלי הסוד,
ושורש הנסתרות לד' אלהינו הוא י"ה, ע"כ מגילה אותיות מגל י"ה, מגל
הנצרך למחצד חקלא, של ההסתר דהסת"ר אסתי"ר, שמכאן אסתר מה"ת,
ובשתי ההסתרות אי"ה כח"ב כלולים בהן. וגמל, אעלך גם עלה, סימן טהרה
הפנימי, שחזירתו לטהרה תלוי' בעליית כל הירודים, שהוא למעלה מחזיר,
העתיד להחזר לטהרתו מצד עצמו לבדו, מצד סימן טהרה החיצוני שבו, גמל
י"ה, ומתתקנת בזה הלגימה, דעדת קרח, בחנפי לעגי מעוג, בשביל לגימה
נפלו, סימן אחד דטהרה הנבלע בטומאה, העלאת גרה בלא הפרסת פרסה,
ובלועי קרח יעלו, מוריד שאול ויעל, ע"י אכילה דקדושה, שפורים הוא
לעומת יוה"כ שאין בו אכילה ושתיה, מרובה דוקא באכילה ושתיה, והשתיה
יש בה מעין ריח ביסום, והריחו ביראת ד', מוריד שאול, שאול, ואסתר מדבית
שאול קא אתיא, אך את דמכם לנפשותיכם אדרש, למעט כשאול שחמל על
אגג, משום שהציץ בו שורש הניצוץ המוסתר הרבה, שהסתכל ממקום גבוה
למקום נמוך עליו, וירום מאגג מלכו, שקיבל מלכותו על הגג, שדיבר עמו
שמואל שם, ועשית מעקה לגגך, חסר כ"ה, דברכת ישראל כ"ה תברכו, ומעקה
עם כ"ה עמלק, שמתברר לקדושה ע"י המחיה, ובכה תוכל להיות נפילה,
וההבטחה היא בנבואת משה, שנתנבא ג"כ בזה הדבר, פה עמוד עמדי, ולא
נופל כבלעם, מקור הקללה, שצ"ח קללות מיעטו את הק' של עמלק ממנו,
דף 240
והעמידוהו על ב', ונתבלע לגמרי במי"ם, דהיינו מיא דבליעי, וישראל עושה
מעמלק מעקה לכ"ה, ג' ברכות הכלולות בכ"ב אותיות דב"כ, ונעשה הכל
שומר לפרי, ע"כ אין פחד מכל פגע, שתו ושכרו דודים, שכו"ר, במעלה
עליונה, כ"ו שקיו דאילנא מלגאו, שנותן כח לש"ר, ת"ק דמהלך עץ החיים
ת"ק שנה, ס"ת דראש בטן גויה, מה שיעשה הזמן, בחינת שנה, לא יעשה
השכל, וגבר הפוך שורש הגבורה מתמתק בסופו ע"י כח הפנימי, אור ד'
דפנימיות רב"ג גי' כ"ו, כל הקומה כולה, עושה שלום ובורא את הכל, דקרינן
מהא דכתיב רע לישנא מעליא, וב' סתר דהסתר אסתיר אלף ש"ך, ש"ך
נצוצין דגבורות מתמתקין באלף, הקטן יהיה לאלף*.
)עולת ראיה ח"א עם' תלז-תלט(
* מגילה, "מגילה נקראת" מגילה פ"א מ"א. "מגל י"ה וכו'", כן בזהר, נשא
קכב, פנחס רטו רכט רמז, תצא רפא, האזינו רצ, ותיקוני זהר תי' נו לג, בינה
בן י"ה ; שם פנחס רכב ותיקו"ז תי' ל"א דומיה דום י"ה ; תיקון כו חליצה
חלץ י"ה ; תיקון ל"א מליאה מלא י"ה; תיקונים מזהר חדש ד"ה ויהיו חיי
שרה: שכינה שכן י"ה: פרי-עץ חיים שער פורים: אכילה אכל-יה ושתיה
שת-יה.
"מחצדי חקלא", ע"ל )בעולת ראיה ח"א עמ' רמא( אהבה רבה, ובבית-עולמים
ד' רכט : הנהנים מפירות מפנימיות דברי רזין דאורייתא וכו', וע"ז אמר הכ'
סוד ה' ליראיו" כו'.
"אסתר מה"ת מנין, ואנכי הסתר אסתיר", חולין קל"ט.
"אי"ה כח"ב", תיקוני-זהר תי' ד: וכלהו תליין מן אי"ה" וכו', ושם
בהגר"א : דאתמשכי מכח"ב", שיעור-קומה סוף פ' כ : א' כתר י' חכמה ה'
בי'" וכו', עץ חיים שער מיעוט הירח פ"ג: לשון איה לרמז כי מסוד נורא זה
נעשה לה ג"ר שהם כח"ב הנקרא איה, וזהו איה נוראותיו" וכו'. מגן-דוד אות
אל"ף: שהיא נתראת תחילה בהגלות הכתר עליון ית' שמו הנרמז בצורת הא'"
דף 241
וכו', ושם אות יוד: המורה על החכמה", ושם אות הא: והא ראשונה של שם
רומז בבינה" וכו'.
ברכות נו: "הרואה גמל בחלום וכו' מאי קרא אעלך גם עלה".
ראש-אמנה פ"ג ופי"ג: "אמרז"ל שנקרא חזיר, שעתיד הקב"ה להחזירו
לישראל", עשרה מאמרות חקור-דין ח"ד פי"ג: כטהרת החזיר שעתיד הקב"ה
לחדש בריאתו בשני סימנין שעכשיו אינו אלא מפריס פרסה והוא עתיד
להעלות גרה" וכו'. וכן באוה"ח פ' שמיני, וע' אגרות הראיה עמ' קכו:
"שבהם מונחת הטהרה".
סנהדרין נב בעדת קרח "אמר ריש לקיש מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג
וגו' בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהם שר של גיהנם
שיניו". ושם ד' קי על בלועי דקרח נאמר שם במשנה פ"ו מ"ג: "עדת קרח
ר"א אומר עליהם הוא אומר מוריד שאול ויעל".
לקוטי הגר"א ענין פורים: "שהוא נגד יוה"כ וכו' ולכן בו הרבה משתה"
וכו'. רש"י אסתר ה: "המשתה, כל סעודה נקראת ע"ש היין שהוא עיקר".
מגילה ז: "אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא", יומא עו: "אמר רבא
חמרא וריחני פקחין", ו"הן יראת ד' היא חכמה" ע' שבת ל"א: וע' הקדמת
מסילת-ישרים.
מגילה יג : "אמר ר' אלעזר בשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצאת
ממנו אסתר", ושם טז "מדבית שאול קאתינא".
בר"ר פ' לד : "אך את דמכם לנפשותיכם אדרש, יכול כשאול ת"ל אך"
)וע' רא"ש מ"ק פ"ג סי' צד, משפט כהן ע' שכה-ו(.
כנפי-יונה ח"ב סי' נז: "שאול בגי' אגג מלך עמלק גם זה לעומת זה שאול
במ"ק אגג". באר יצחק ללקוטי הגר"א ענין החשמל "באלב"ם עקיבא שהיה
גר צדק שהוא מקלי' נוגה שנחזר לקדושה" וכו': "והוא א"ל אח"ר דשמאלא
גי' עמלק, שהוא יונק מסיומא דשמאלא, והוא סוד עמרם משה לוי קהת, שהם
לוי בסט' דשמאלא בסוד ראשית גוים עמלק והוא בהתחלה דלהון מלמטה
בעקב" כו'. ושם ללקוטי הגר"א ד' ברכות של בלעם וכו' וניבא על חלוקת
א"י שיתפשטו ויתרבו שם וירום מאגג וכו': "כי עמלק הוא בסוד אחוריים
דף 242
דדעת דסט' דקדושה, והוא בסט"א נגד דרגא דמשה ודור המדבר, וע' של
עמלק הוא סוד ע' נפש יעקב ע' דדעת כידוע וכן בסט"א, ומל"ק הוא ס"ת
של אבהן אברהם ויצחק וישראל, ולכן הי' אז ראשית גוים שתחל' אחיזתם
בז"ת מחסד ולמטה, כמ"ש שממית בידים תתפש, והם ע' אומין וכן עמלק
בסט' דדעת שירותא דלהון והוא ג"כ אחוריים דשמא שלים ר"ת ראשית גוים
עמלק" וכו'. עשרה מאמרות חקור-דין ח"ה ספ"ח: "וכתיב כי רגע באפו, כי
תחילת השרשת החיצונים היא באף, ועתידים להתבטל למטה, אף מציאותן
בקדש עומדת לעד, ועמלק עתיד לימחות הוא והשרשתו משם, לא ישאר ממנו
זולתי רושם דק חתום וכמוס למעלה מן החוטם".
ספרי פ' מטות: "מוסיף עליהם )משה, על שאר הנביאים שנתנבאו בכה
אמר ד'( זה הדבר". שם סוף פ' הברכה: "משה לא היה מדבר עד שהוא
עומד, שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר
מחז"ש יחזה נופל וגלוי עינים". ברכות ז: "יוד"ע עליון, שהיה יודע לכוין
שעה שהקב"ה כועס בה, וכמה זעמו רגע". ב"ב עד, סנהדרין קי, "ואמר
רבב"ח אמר לי )ההוא טייעא( תא אחוי לך בלועי דקרח, וחזאי תרי ביזעי דהוה
נפיק מינייהו קוטרא, שקלי גבבא דעמרא ואמשיניה במיא" וכו'.
"שכור, במעלה עליונה כו' שקיו דאילנא מלגאו, שנותן כח לש"ר", ע"ל
)בעולת ראיה ח"א עמ' קלב( "בקודש הסך נסך שכר לד'". כן זהר תצא רפא:
"כוכב, כ"ו כי שמש ומגן ד' צבאות שכינתא מלכות הקדש, בך יברך ישראל
כ"ב אתוון דאורייתא כ"ב כלילא מתלת דרגין כ' כתר ב' בינה הוי"ה כליל
תרווייהו חכמה" וכו'. תקו"ז תי' כא: "כנור כו נר וכו'", ושם בהגר"א ד' נח
ב' ד"ה כנור. תקו"ז תי' יג: סוכה כ"ו ה"ס, ושם בהגר"א ד' כט ד"ה סוכה
שלימתא, וסוף תי' מז: הכוס - כ"ו ה"ס. "שקיו דאילנא מלגאו", הקדמה ב'
לתיקו"ז פתח אליהו: "מלגו איהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו ארח אצילות
איהו שקיו דאילנא" וכו'.
"מהלך עץ החיים ת"ק שנה", בראשית-רבה פ' טו, זהר בלק קפו: פנחס
רלג : תי' יט, ושם תי' כא ד"ה קם ר' שמעון טתח ואמר שמעו הרים את ריב
ד' : "י' מבועא דאשקי לאילנא דאיהו ו' והאי עץ מהלך חמש מאות שנה
דאינון ה'", ושם תי' כב: "והאי עץ איהו ו' מהלך ת"ק שנין דא ה', החיים
דף 243
אינון אבא ואימא דאינון י"ה, י' איהו חכמה, ומ"ל דאתקרי חיים כד"א
והחכמה תחיה בעליה, ה' ביה אימא עלאה מ"ל דאתקרי חיים, כד"א עץ חיים
היא ודאי, ותרוייהו כי חיים הם למוצאיהם", ובהגר"א ד' עו ד"ה מהלך:
"הרי באלו ב' תיבות כולל כל שם הוי"ה והוא בת"ת דכליל כל הוי"ה". וע'
אגרות הראיה אג' קעח.
"ראש בטן גויה", ספר יצירה פ"ג מ"ד, ושם במ"ו בפירוש הגר"א שלש
אמות בנפש ראש בטן גויה: "ראש כולל כח"ב, בטן נהי"מ, גויה חג"ת" וכף.
"ש"ך נצוצין דגבורות מתמתקין באלף", עץ חיים שער רפ"ח ניצוצין פרק
ה: "והנה היותן מספר ש"ך ניצוצין וכו', כי ז"פ אדם הוא גי' שט"ו, אשר
כולם הם ניצוצין של גבורה ודינין וכו', וע"י נתקנו אלו השט"ו הנ"ל ובין
כולם הם ש"ך ניצוצין דז"א וכו', כי הנה שם אד-ני מורה על הדין כנודע,
וכן ג' אותיות אחרונות הם דין, ונשאר אות ראשונה שהיא אלף והוא בחי'
הרחמים המשותפים עם הדין שבה, ואות א' זה מורה ע"ש אהיה שהוא
רחמים" וכו'. כנפי יונה ח"ב סי' מה: "וממתקות ש"ך דינים וכו' בחזרת
האלף לא'". וע' הקדמות ושערים ס"פ כ"ז ובהשמטות שבסוף הספר.
)הערת הרצי"ה זצ"ל, עולת ראיה ח"ב עמ' תפב-חפד(
לעשות פורים. ידענו מדברי חכמים אמתיים, שהארת פורים גדולה מאד,
וקדושה גדולה מאירה בו בעולם. ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז
מכל קלקול כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, וא"צ כ"כ להיות על משמרתו
רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שח"ו אין עבירה מצוה,
אבל בדברי הרשות, שראוי להשמר מהם בכל הימים, במה שהם מקלי' נוגה
שקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה משומרים אנו, כי נפל אז פחד היהודים
על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים, וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד
היהודים, מי שהוא יהודי כופר בע"ז ומודה באמונת אל אחד המיוחד ב"ה,
אשר אפס זולתו, על שרשיהם של עמי הארץ למעלה, וייראו לשלוח בו יד
דף 244
והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף
הישראלי. כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון מה שהי' מקודם לכן מודעה
רבא לאורייתא )שבת פח א(, וזה האונס לא הי' כ"א לגופים, כי הנפשות נהנות
מאור העליון, וזהו רצונם וכבודם לקבל עליהם עול תורה ומצות, אבל הגופים
עוד לא נתקנו לגמרי, ע"כ הי' כבד עליהם עול התורה, אמנם כאשר שחה
לעפר נפשם, והמן הרע רצה לשלוט בגופם, וכאשר הי' ד' להם לישועה, נפדה
גופם מהכוחות הרעים, ולא נמצא בהם רצון כ"א בלב אחד לאביהם שבשמים.
ע"כ ביום זה לעד הצללים ינוסו, ואף כי בכל ימי השנה הוא כעובד ע"ז
)עי' ברכות לא ב(, מפני שהכח השכלי מסתלק, ויש ב' סיבות לזה, כי השמחה
היא מעלה גדולה דבקה עם אור השכל בעצם, וכיון שהכלי צר אין הגוף יכול
לקבלו כ"א כמדתו, אבל כשמתרבה יותר מדאי אין הכלי סובל את האור,
והאור יוצא ומסתלק למעלה, ונשאר הגוף בלי אור, ומיד הוא מסוכן מהני
דקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, אבל ביום זה יש כאן ב' לטיבותא, חדא שעצם
הכלי מזוכך הוא, ויכול לקבל אור שמחה גדולה ולא יתבטל, ועוד שאפי' אם
יסולק אור השכל מכלי הגוף, הנה כחות הגוף בעצמם כבר קדושים הם,
ושומרים מכל רע, ומדביקים עצמם לשלמות האמתית שבאור פני מלך חיים,
ע"כ המצוה אז לבסומי, וממשיך אור גדול עי"ז כמבואר בדברי האריז"ל.
ולולא דמסתפינא הי' נ"ל, דאף שבכל הימים שתוי אל יתפלל, מ"מ ביום
זה הואיל ומצותו בכך לא מטריד, זולת שיכור גמור שצ"ע אם הוא מהמצוה.
כי עיקר טעם שתוי אל יתפלל, י"ל מפני שהתפילה היא העלאה למעלה
כקרבן לד', ואם נמצא בענינו דבוק רע, הרי הוא מקריב ע"ג מזבח העליון
דבר שאינו ראוי לקדושה. אבל ביום זה כחות הגוף ג"כ מקודשים לשמים,
והאור חופף עליהם בכל גוני, וע"כ י"ל דה"ט דמלאכה לא קבלו עלייהו
בפורים, דכהיום אין הגשמי מתנגד לרוחני, ע"כ בכל יו"ט, שעיקר התכלית
של כולם שיהי' מקרא קודש להתענג על ד', לא יתכן להיות עסוק במלאכות
חול, שהן שייכות לל"ט מלאכות דמעלמא דאתלטיא, משא"כ היום שנהפכה
קקללה לברכה, ואפי' עסוק במלאכה שם הוא מוצא אור הקדושה, כי נפל
הקיר הטח תפל עלי שיח קודש, ועשרה כתרין דמסאבין נשברו בחדא זקיפא
דעשרת בני המן, ע"כ האור מגולה ע"י המגילה. ובין בדברים ודעת לנפשך ינעם.
דף 245
שיעור השכרות שאינו יכול לדבר לפני המלך, שמבואר בסי' צ"ט דתפלתו
תועבה, נלע"ד די"ל שהוא שיעור גדול לשכרות, כפי שאחז"ל פחד קשה יין
מפיגו )ב"ב י א(, ואם לא יהי' שכור גדול, אפי' שכשאין פחד לנגד עיניו,
אינו יכול לכוין דעתו לדבר כראוי, מ"מ כשיראה המלך לנגד עיניו יהיב
אדעתי' וננער מיינו ומדבר כהוגן, אבל כשהגיע לשיעור כזה שגם אימתו של
מלך לא תועיל לו לכוין דעתו, אז אסור להתפלל בכל גוני. ולפ"ז, לפמש"כ
לעיל די"ל בפורים שהשכרות מצוה, ועכ"פ שיהי' שתוי ודאי חובה היא, י"ל
דמותר לכתחילה להתפלל כ"ז שלא הגיע לשכרות גדולה כ"כ שאינו יכול
לדבר אפי' לפני המלך. וניתא בזה ללמד זכות על הרבה שנוהגים להתפלל
בהיותם שתויים בפורים עכ"פ, ואף כי צ"ע קצת לדינא, מ"מ לענין שתוי
לע"ד יש ע"מ לסמוך*.
)עולת ראיה ח"א עמ' תלט-תמא(
* לעשות פורים : "שהארת פורים גדולה למאד וכו' ע"כ המצוה אז לבסומי
וממשיך אור גדול עי"ז כמבואר בדברי האריז"ל וכו'". פרי עץ-חיים שער
פורים פרק ה : "ודאי שהיא הארה גדולה מאיד, שמתגלה הארת אבא אשר הוא
טמיר וגניז מכולהו וכו', והנה הארה הזאת לא היתה לא בשבת ולא ביו"ט
אלא בפורים לבד וכו' כי תמיד נשאר הארה זו בזמן הזה של ימי הפורים,
ולא תתבטל אף גם בחזרת תוך ז"א פב"פ, כי היא הארה אשר מעולם לא
נהיתה כמוה וכו', כי אותו היסוד של אבא הנקרא זכרם לא יסוף ולא יפסוק
מזרעם של ישראל תמיד, כי בכל ימי הפורים האלה יהיה אותו הזכר קיים,
ונתגלה אותה הארה" וכר. שם פ"ו: "והנה ביום הגדול הזה, שיש אותה הארה
גדולה, אנו רוצין שגם לזאת הנצוץ )של קדושה שבקליפה המחיה אותה( יגיע
לו חיות לעצמו מזה ההארה, אבל לא שיגיע כ"כ להאיר לקליפה וכו', ולעד"נ
כי כשאנו ממשיכין אותו מוח בינה ברחל ע"י שתיית היין בריבוי גדול יש
הארה גדולה שיהי' זה כח להאיר גם לנצוץ ההוא שבתוך הקליפה". ושם בסוף
הענין : "ולכן מצוה לשתות יין בפורים כי ריבוי החסדים דאבא ממתיק היין
דף 246
וכו', לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו
)ע"ל עמ' תצה הסליחה העליונה, מאדיר במרום( לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".
מגילה יג "ריח"א שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי".
סוטה כא : "מצוה בעידנא דעסיק בה, )גם אליבא דכולי עלמא( אגוני מגנא
מן החטא שלא יכשילנו יצר הרע".
"השמחה היא מעלה גדולה דבקה עם אור השכל בעצם". אבות פ' קנין
תורה: "בשמחה". וע' מוסר-אביך פ"א ס' ז ח. זהר ויקרא ח: "חדותא
דאורייתא דא היא שמחה וכו'". הלכות יסודי התורה פ"ד הי"ב: בזמן שאדם
מתבונן בדברים האלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיו"ב ויראה
חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום ותצמא
נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא" וכו'. וה' תשובה פ"י ה"ו: "אינו
אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו וע"פ הדעה תהיה האהבה". כוזרי ב נ:
"תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה וכו' שתשמח במצוה עצמה
מאהבתך המצוה בה, ותכיר מה שהיטיב לך בה" וכו'. מסלת-ישרים פ' יט :
"ובכלל האהבה השמחה וכו' כי כל מה שזוכה האדם להכנס יותר לפנים
בחדרי ידיעת גדולתו ית' יותר תגדל בו השמחה". וע' ספר הברית מאמר ד'
פי"א: "כי השכל נותן לאהוב בעל החמודות והוא אהבת האמת". ומאמר יוד
פ"ט: "שענין האהבה היא שמחת הנפש".
ברכות ו: "וקיימי )המזיקין( עלן כי כסלא לאוגיא". ומהרש"א שם: "כי
מתדבקין באדם ביותר בלילה בעת השינה" וכו', וע' אורות-הקודש ח"ב עמ'
של-שלא, וע"ל בפנים פרקי-אבות פ"ה מ"ו.
"הואיל ומצותו בכך לא מטריד". שו"ע או"ח סי' צו: "הואיל ותופס
לצורך תפלה עצמה לא טריד, דומיא דלולב דמשום דלקיחתו מצוה לא
טריד". אבודרהם סדר פורים: "וא"ת האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים,
והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות, כמו נח ולוט,
וי"ל מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה וכו'
ומפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר, ועתה יהיה נזכר הנס
הגדול בשתיית היין" וכו'.
דף 247
"זולת שיכור גמור שצ"ע אם הוא מהמצוה" וכו'. רש"י מגילה ז: "מיחייב
אינש לאבסומי בפוריא להשתכר ביין", ורמב"ם ה' מגילה פ"ב: "ושותה יין
עד שישתכר וירדם בשכרותו", וכן בשו"ע סי' תרצה ס"ב, ושם בהגר"א הג"מ
ראבי"ה ומרדכי שהוא "למצוה ולא לעכב". וע' יסוד ושורש העבודה שער
המפקד פרק ו'.
ספרא דצניעותא פ"א בהגר"א: "ומההיא דאתלטיא נפקא שהיא אין לה
אורות חדשים להיות בכלל התיקון" וכו'. שער המצות פ' בהר : "כי המלאכות
הם הוראות היות הדברים צריכים תיקון ע"י מעשינו למטה, כי אם הקב"ה
היה בורא מתחילה כדרך שעתיד לעשות בימי המשיח וכו' לא היינו צריכים
לטרוח בכמה מיני מלאכות וכו', לכן עתה כדי לתקנם ולבררם וללבנם אנו
צריכים לטרוח ולעשות כל המלאכות ע"י מצות מעשיות וכו', שכל מיני
המלאכות הם בעולם העשיה שהוא בעוה"ז הנק' עולם המעשה, ולכן מלאכה
גימ' אל אד-ני שה"ס עולם העשי' כנודע" וכו'.
תיקונים מזהר-חדש ד' עו ג )ובהגר"א ד' יב( : "ועשרה כתרין תתאין
אתלבשו בעשר בנוי" וכו'. מאמר הנפש ח"א פי"ג: "וידוע כי גם את זה
לעומת זה עשה האלקים, ויש בסטרא דרע עשר כתרין תתאין, והשורש פורה
ראש עליהן מלמעלה בסוד פיזור לרשעים וכו' אשר בו יתפאר בלעם בעצמו
היותו יודע דעת עליון" וכו', וע' זהר בלק רז, ותיקון י.
מגילה טז : "עשרת בני המן כולהו בחד זקיפא איזדקיפו". פריעץ-חיים
שער פורים פרק ה : "אמנם יש עתה בבחי' אחרת חדשה לגמרי וכו' גם מגלה
פי' לשון גילוי ופי' מציאת יסוד דאבא המגולה וכו' לקרותה ולהוציאה לחוץ
ותתגלה שם". שער המצות פ' תרומה: "כי החסד הוא אור מגולה וכ' ולכן
החסד שבחכמה שבה נקרא אמה אחת שלימה" וכו'.
)הערת הרצי"ה זצ"ל, עולת ראיה ח"ב עם' תפד-תפה(
דף 248
להודיע שכל קויך לא יבשו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. מתוך שורש
הפורים, שחזרו וקבלו אז ברצון את התורה )שבת פח א(, הולך ונמשך עיקר
התקימות התורה בכל אריכות הגלות הזאת, וכמו שיסוד הפורים קבע את
הקבלה-ברצון של התורה, שהיא מתקימת לעד, כן ראוי קיהי' הוא נצחי ולא
יפסק לעולם, כדחז"ל בירושלמי )מגילה פ"א ה"ה(. כי הגורם למה שקבלוה
בימי אחשורוש ברצון, הי' מפני שכל עיקר פגם המעשים שלהם הי' מצד
שנאת אומות העולם להם ע"י ריחוקם מהם וזרותם להם, וכיון שהראה להם
הקב"ה שנגזרה הגזרה אחרי שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם
לפנים )מגילה יב א(, ראו כי קרבת העמים היא לא להועיל, ורק ד' ית' הוא
שומר ישראל, ועל כן קבלוה למפרע, כי נתברר, כמו טעות מעיקרא, שבאמת
גם מאז מקדם חשקו בתורה.
ונראה שחיוב השכרות בפורים, כדחז"ל )שם ז ב( חייב איניש לבסומי
בפוריא וכו', ג"כ מכוון לזה, שעיקר איסור השכרות הוא, מפני שבהסתלק
הדרכת כח השכל יש לחוש לפנית רצונו של אדם לרע ותועבה ח"ו, אבל
בפורים נשפע על כל ישראל שפע רצון של קבלת התורה*, ובו ביום מאיר על
כל איש ישראל המחזיק בתורת ד' אור רצון אמתי לבחור בתורה ובדרכי',
ועל כן מראים שאפילו בשכרותו אינו סר מדרך ד', מפני שפנימיות רצונו הוא
פונה לטוב, ובקרבת אלהים אך טוב לישראל. "שתי בד' אלהים מחסי לספר
כל מלאכותיך" )תהילים עג כח(.
)עולת ראיה ח"א עם' תחא(
* "בפורים נשפע על כל ישראל שפע רצון של קבלת התורה". שבת פח:
"אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש", רש"י ותוס': "מדעתם
מאהבת הנס". רשב"א: "עמדו מעצמן וקבלוה ברצון".
)הערת הרצי"ה זצ"ל, עולת ראיה ח"ב עם' תפה(
דף 249
מר דרור ]מגילה י ב[. י"ל נקרא דרור, ע"ש שבכ"מ שהוא, אפי' במקום
טינופת, ריחו שולט. והוי כדאמרי' בהר"ד~ ?[ ]ר"ה ט ב[ דרור ל' חירות,
מיידר בדיירא ומוביל סחורתא בכל מדינתא, והיינו שיכול לדור בכ"מ,
וכדפירש"י שם, וה"נ זה הבושם יכול להיות בכ"מ, משא"כ בשמים אחרים,
אינם יכולים לפעול במקום שריח רע שולט. ומרדכי שהי' בין רשעים, בבית
אחשורוש, ומ"מ הי' בצדקתו, אמר מרדכי ממר דרור, מירא דכיא, שגם במקום
הסרבים וסלונים לא יט מני דרך. והריח הטוב רומז למעלות עליונות מצד
הנשמה.
)חנתי"ק(
רמ"ז עה"כ רמ"ח, שמאיר בכל רמ"ח אברים וכל רמ"ח מ"ע, וכולל רצון
מחשבה זכרון בכללות. וגויים רבים כזר"ם מים כבירים, שכולל ג"כ כל
הלשונות שכללותם היא ע' לשון בג' הנטיות של חד"ר, ול"ב המרכז, רי"ו
ל"ב, רמ"ח. וזהו סוד מרדכי בלשן, ע"י הלב המתיק, שי"ן דנחש, ון' דשטן,
ונ"ח ש"ט, נשמת חיים, שם טוב. והתוכן שבכל ע' לשון מכל צדדיהם
נבללים בקדושת התוכן של לה"ק, ע"כ הוה בייל לישנא )מנחות סה א( ודריש
להו והעלה את המר של הדרר, סוד פריקת עול מלכות שמיים, לתכלית
קדושת ההשגה העליונה שאין שם שום עול כ"א אחדות ואהבה, סוד משה
רבינו ע"ה הקביר בג"י ר"ת בכל גויים ישועתך, ובזה מרבים טהרה בעולם
ע"י קיבוץ כל הכוחות, שהרע נמתק, סוד יוסי בן יועזר איש צרידה, איל
קמצא דכן, משקה בית מטבחיא דכן )עדיות ח ד(, דכי וטהור, מ"ר דכ"י, דעו
כי י', וכולל רמ"ז ז"ך כלומר בכל ז"ך אותיות התורה בבלילת כל הלשונות.
"ד' יתן אמר, המבשרות צבא רב, מלכי צבאות ידדון ידדון ונות בית תחלק
שלל" )תהילים סח יב יג(.
)ננזי ראיה א(
בפ' חלק )0נהדרין צא א( : א"ל ההוא מינא לגביהא בן פסיסא ווי לכון חייביא
דאמריתון מיתי חיין, דחיין מייתי דמיתי חיין, א"ל ווי לכון חייביא
דף 250
דאמריתון מיתי לא חיין, דלא הוו חיי דהוי חיי לא כש"כ. א"ל חייביא קרית
לי, אי קאימנא, בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך ; א"ל, אם אתה עושה
כן, רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תטול. כדי לישב, שלא יהיו הדברים רק
הלצה רקה מכל שינון, ולמה הציגוה חז"ל בתלמודן. נראה שהמין פלפל עמו
אודות תחית המתים. אמנם גביהא בן פסיסא שרה לו ויוכל. אמנם לקרא לאדם
רשע בהחלט, אינו ראוי, מצד ענין תה"מ, שאז תמלא הארץ דעה את ד', וכל
הקמים בתחי' כולם יהיו עובדי השי"ת, א"כ גם מי שלא ראוי לו שם זכאי
כעת, מ"מ סופו להיות זכאי, ואיך אקראהו חייב. ע"כ הצדוקי לשיטתו,
בראותו שאנשי העולם הולכים שלא ביושר ובשלמות, אמר על הכלל חייביא.
אמנם המאמינים בתחי', לא יתכן כ"א לומר ועמך כולם צדיקים, ע"ש העומד,
שאחרי שיתמרק הרע וישאר הטוב לבדו, ילכו בזה הגוף בעצמו בדרך
הצדיקים. אמנם כיון ששמע שגב"פ, המאמין באמונתו השלמה, יקראהו
חייביא, הבין שדעתו שהרשע מוחלט לא יקום בתחי', מפני שמי שנשתרש
ברע מה צורך לו, כיון שלחלוחית טוב אין בו. אמנם בעוה"ז יש בכלל
תועלת ברשעים - כמש"כ וגם רשע ליום רעה ]משלי טז, ד[, אשור שבט אפי
]ישעיה י, ה[ - כדי ליסר עוברי רצונו, וללמד תועים בינה, ע"י שבט מוסר
ומהלומות לגו כסילים ]משלי יט, כט[, וחשב המין שגם לע"ל, כיון שיחיו
המתים בגוף, יהי' טבע הגוף נוטה לקלקול כמנהגו, וא"כ גם הרשעים יקומו,
כדי שימולא רצון ד' ית' ע"י, לישר דרך עוברי דרך. ע"ז אמר חייביא קרית,
מכלל שאין בכיו"ב תועלת בתחי', הלא אי קאימנא בתה"מ פשיטנא
לעקמומיתך, דהיינו להיות שבט ד' לפשט עקמומית שבלב.
א"ל, אם אתה עושה כן, רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תיטול. י"ל הכונה
בזה, ע"פ מה דשקלו וטרו גדולי עולם בענין עונש המצרים וכיו"ב מהאומו',
שהיו שבט ד' ליסר ישראל בגזרתו ית', א"כ מצוה קא עבדו, ושכר מבעי להם
לקבל, ולמה מצא חוח תחת חיטה. ומהתירוצים השונים שיש בזה הוא, כי
כיון שהם כיונו לרעה, הדין הוא על מחשבה שבלב בדבר שהוא רק מצד
עצמותו, רק מצד שהוא מצוה בגזירת הבוי"ת יהפך לטוב, לא תהפכהו המצוה
כ"א העושה בכונת מצוה, וכענין דברי אבא שאול: הכונס יבמתו לשם נוי
וכו' )יבמות לט ב(. כה ביאר הרב דבר אמת בדרשתו. ודעת הרמב"ן, שהכבידו
דף 251
העול יותר מרצון השי"ת, וכמאמר הנביא קצפתי ע"ע ]=בעל עמי[ חללתי
נחלתי כו' על זקן הכבד' עולך מאד ]ישעיה מז, ו[. מ"מ י"ל, שעכ"פ כיון
שקורטוב טוב יש בזה, שעכ"פ רצון השי"ת נשלם, ע"כ כל המיצר לישראל
נעשה ראש )גיטין נו ב(. וזהו כונת המקונן )איכה א ה(, "היו צרי' לראש אויבי'
שלו", ולא נענשו, מפני שקיימו רצון ד' שהוא "הוגה על רוב פשעיה".
אמנם י"ל, כיון שעיקר כונת השי"ת שישובו ישראל מצרותי', וי"ל שאם
היו מכונים באמת לטובה, והיו שומרים גבולי ההכבדה, אז יצא התכלית
לאור, כי מצד שעבוד מלכיות יש בזה עיכוב שלא נוכל לעשות רצונו ית'
כמו שרצונינו לעשות, כדחז"ל בברכות )יז א(, א"כ אדרבא לא די שהם אינם
פועלים התכלית, הם מרחיקים ומשימים מחיצת ברזל בין ישראל לאביה"ש
]=לאביהם שבשמים[ ע"י טמטום הלב מרוב צרות, נמצא שהתיקון אינו עולה
יפה, וממילא מפסידים שכרם ג"כ, ועוד נענשים. אלא משום שאי אפשר בלא
קצת תועלת, ע"כ נותן להם השי"ת שלוה ונשיאת ראש בעוה"ז הכלה. אבל
אם היו עושים כדי למלא רצון השי"ת, אז הי' פעולתם בטוב גמור, שלא היו
מכבידים כ"כ עד שיפריע מעבודת השי"ת, והשיעבוד במדה הי' מכניע הלב,
והי' תועלת גדולה, ובאמת היו מקבלים שכר.
ע"כ א"ל אם אתה עושה כן, פי' שתעשה כעת, בהיות ידכם תקיפה, בכונה
ובשיעור כזה, רופא אומן תקרא, שהיו ישראל שבים עי"ז באמת, ושכר הרבה
תטול, כיון שהיתה הכונה לטובה. אבל אתם, כונתכם לרשע, ופועלים בקושי
השיעבוד הריחוק, אין לכם לקות שכר, ועוד ילהט אתכם היום הבא.
וי"ל שמפני זה זכו ב"ב של המן ללמוד תורה ברבים )גיטי7 נז ב(, ע"י
שעכ"פ מגזירתו נסתעף תשובת כלל ישראל ; ואם כונתו לרעה היתה, מ"מ אין
הקב"ה מקפח שכר כל בריה.
ובדרך צחות י"ל, שאמרה אסתר המן הרע הזה, וכדאמרן הם גבי אתנ"ז
ולא ולדותיהם )ב"ק סו א(, ע"כ אמרה הזה, שיצאו ממנו זרע קדוש, אבל הזה
כמ"ש ]=כמו שאמרה[ הוא רע ואין כדאי להניחו.
עכ"פ, ברעיון זה יש מקום בזה"ז לשכר, אבל לע"ל ]=לעתיד לבא[ לא
יהי' עוד מקום לקלקול ורע, ולא נצנט~רך לך ולטעילתך.
דף 252
מפי הראי"ה
בפורים שנת תרפ"ט שאלתי את הרב שליט"א מה הביאור במעשה דרבה ורב
זירא במגילה ז ב דעבידו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה ושחטיה
לרב זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. ואמר לי ע"פ מה שמובא בספר היכלות
אשר בעת עליית נשמה בחיים חיותו אזי לא נשאר בגוף הגשמי רק קוסתא
דחיותא ולא יותר, וכמו גוף המת בקבר, וכאשר התבונן רבה אשר ר' זירא
במעלה עליונה אשר אין לשער התענוג הרוחני בעת ההוא, אזי חשב בדעתו
מה יהיה לו לר' זירא לעשות בעולם הזה הגשמי, והסכים בדעתו לשחטו,
ולאחר שעבר זמן פורים המוכשר להתעלות ~זו ביקש רחמי שמים והחיהו.
)מרשיחות רבי דוב חילשטיין(
- )בשמן רענן ח"א עמ' רכה(
* * *
דף 253
אנרת הפורים
נננס יין יצא סוד )עירובין סה א(, ומאוד אנו צריכים בחיינו, שסודות הנעלמים
יצאו ויתגלו. על ידי גלויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי
בקרבנו, בשעה שאנחנו נבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע"
)מגילה ז ב( נפטר לפחות לשעה מכל אותן הידיעות המטעות אותנו, המוליכות
אותנו כשבויים ואין לפדות, כאסירים ואין להתיר, והידיעות המטעות הללו הן
מסתירות ממנו את היסוד.
הבלא מפיק הבלא )שבת מא א(, ובסומא מפיק בסומא. מבוסמים אנחנו יותר
מדאי מדמיונות חיצונים, ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות
הפנימיות שלנו, את סוד האמת.
סבורים אנחנו, שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום, להיות
לנו על כל פנים יתד וגדר ביהודה )ע"פ עזרא ט ט(, אתחלתא כל שהיא
לאתחלתא דאתחלתא לגאולה, ואנו שוכחים, כי לולא יד בעל מלחמות זורע
צדקות ומצמיח ישועות )ברכת יוצר( לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה.
שוכחים אנו, שהיד הסודית הזאת, זאת היא כל המפעל.
שכורים אנחנו מביסומים שיש בהם כדי הטעיה, ובשביל כך אין אנו שמים
אל לבנו את חשבונו של העולם הגדול, של אותו העולם, שאדון-עולם מנהיגו
ואנחנו יש לנו עמו ברית כרותה באלה ובשבועה )נחמיה י ל(, ברית מלח-עולם
)במדבר יח יט(, השומר על רוח ישראל ונצחו.
ואותות ישנם בינו ובינינו, והאותות לא יעברו מאתנו, לא יעברו
מפנימיותנו, מעצם הוייתנו, אות ברית קודש אשר בבשרנו, אות עולם הוא
)ע"פ בראשית יז(, וגם ערלי ישראל נקראים מולים )עי' נדרים לא ב במשנה(, מפני
שכוח הברית הרי הוא מונח בעצמיותנו, ובשביל כך לא תועיל כל השתמטות,
כל התנכרות, גם אם עד הדיוטה התחתונה ירד היורד במורד, לא יוכל
להחליף את עורו, את גופו ואת נפשו. ודאי הרבה יסבול, הרבה תלאות
וחרפות נוראות ישא עד אשר ישוב אל אותה המחנה, מחנה ישראל, אשר עמה
דף 254
הוא קשור באמת, עד אשר ישוב אל הברית הכרותה ברוח ובבשר, ושב ורפא
לו )ישעיה ו י(.
אות השבת )ע"פ שמות לא יג( הוא גם כן חתום בהאופי העצמי שלנו. לא
יחשבו מחלליו אשר ממנו יצאו, שיוכלו לכחד את האות הזה מהם, חתום הוא
גם כן במעמקי נשמתם. כל הוייתם הפנימית דורשת מהם את ההתגלות של
האות. הנשמה המתעלפת בתוכיותה, היא סובלת את מכאוביה, וסוף כל סוף
היא תנצח. אחרי סבל מרובה הכל מוכרח לשוב אל מקורו, "ושמרו בני
ישראל את השבת" )שמות לא טז(, וכל זמן שאינם שבים אל המקור, נגד עצמם
הם נלחמים, את עצמם הם מכים ובוזים.
יהיו לנו ימי הפורים הבאים עלינו לטובה., הימים, אשר ברצון קבלנו
עלינו את זאת התורה, אשר מני אז קבלנוה על ידי "כפיית הר כגיגית" )עי'
שבת פח א(. יהיו לנו אלו הימים בכל תפיסתם הכוללת, ימים, אשר האמרה של
"לך כנוס את כל היהודים" )אסתר ד טז( צריכה להיות מצלצלת באזנינו
בצלצלי שמע )ע"פ תהילים קנ ה( לימים שתפרוץ אצלנו ממחבואה היהודי,
התודעה הפנימית שלנו, והתודעה הבאה מתוך מצפונה של הנשמה החבויה בכל
נפש מישראל בקרבה פנימה, החסינה יותר מכל עזותן של ההעזות החצופות
יותר, הבאות מתוך הגאוה הנבובה של הידיעות המטעות שהן מסבבות אותנו.
נערטל את עצמנו פעם מכל אלה הידיעות, אשר גם בהיותנו מדברים על דבר
ענינינו הכלליים, בשעה שאנו אויבים את אויבינו ואנו אוהבים את אוהבינו,
גם בשעה שאנו עומדים על ההכרה של איבת העולם אשר לנגדנו מכל ההמנים
שבכל הדורות, ובשעה שאנו מתמלאים אהבה לכל המצילים והמגינים שלנו,
לכל המרדכיים שבכל הזמנים - גם אז יאפילו עלינו הידיעות המטעות את
האור הבהיר, גם אז אנחנו חושבים בחובנו על דבר נצחונות פעוטים של כתה
כלפי כתה, של מפלגה כלפי מפלגה, גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את
הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על דבר קנינים פרטיים, מפעלים של זעיר
שם וזעיר שם, של צו לצו וקו לקו )ע"פ ישעיה כח י יג(, ואנו שוכחים את סוד
הגבורה והתפארת העליונה המעטרת אותנו, החבויה בתוכיות נשמתנו, התובעת
ממנו את עלבונה, והמרעישה את כל יסודי עולם כדי להחיש את גאולתנו
השלמה, אשר רק על ידה יראו כל אפסי ארץ ישועת אלקינו )ישעיה נב י(.
דף 255
כגלה בא את אגרת הפורים הזאת בכל פלאותיה, העומדת ממעל לכל
ידיעותיו הפעוטות, ונכריז על כוחו של ישראל המאוחד, המאחד את כל עם
ד' לכל פלגיו, שהוא הסוד של היהדות הנצחית, שעל ידו נתרומם ונתנשא
מעל כל המכשולים אשר בדרך תחיתנו הלאומית, '"והיה לד' לשם' )ישעיה נה
יג(, זה מקרא מגילה" )מגילה י ב(, ונכנס יין יצא סוד.
)חאמרי הראיה ח"א עם' 551-351(
דף 256
ער דלא ירע
לך כנוס את כל היהודים )אסתר ד טז(: אמר רבא מיחייב איניש לבסומי
בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי )מגילה ז ב(.
בימי הפורים האלה, בשעות קשות הללו, שיסורים מקיפים וממלאים את
כלל ישראל הגוי כולו, צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני
הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל -
נזכר נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת
אסתר, אשר ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות
העתים, ומלמעלה שלכל שינויי התכסיסים של הדורות. והאמרה הנצחית של
"לך כנוס את כל היהודים" היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם, ולרוממנו
מכל שפלותינו. אבל בודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע
לשאול: היתכן, עכשו אתה אומר "לך כנוס את כל היהודים" ? כיצד תכניס
בכפיפה אחת, במסגרת אחת, את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם,
כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית
והגלות הרוחנית, להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא
כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחיתו ואת שיבת שבותו? אף אתה
אמור לו, שהפיזור הזה, גם החומרי וגם הרוחני, יש לנו מקום אחד ששם
איננו יכול לשלוט עלינו. וכי תאמר: הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה
הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה
נגד זה לזאבים ולנחשים, ואיך זה תאמר : "לך כנוס את כל היהודים" ?
אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו "ישנו עם אחד מפוזר
ומפורד" )אסתר ג ח( אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד,
אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר : איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא
אחד, עם אחד מצד אחד, ומפוזר ומפורד מצד השני. אל תתמה על החפץ.
ישנם פלאים בעולם. והעם הזה, שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי
פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא
עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד.
דף 257
אמת הדבר שמחלתנו הגדולה, מחלת הגלות, בין מחלת הגלות שבפועל
שנתכה עלינו במלוא זעפה, בין מחלת הגלות שבכח, שלפפה אותנו מאז, אשר
על ידה באה עלינו הקטסטרופה הגלותית "ומפני חטאינו גלינו מארצנו
ונתרחקנו מעל אדמתינו" )מתפילת מוסף למועדים(, היא מלפפת אותנו ועושה
אותנו לעם מפוזר ומפורד, אבל נצח ישראל לא ישקר )שמואל א טו כט(. הגלות
עם כל נוראותיה מוכרח שקץ יבא לה, ובעת אשר הרוח מתחיל לבא מארבע
כנפות הארץ, מהמצוקות הסובבות אותנו מעבר מזה, ומהתגלות הנפשית
הממלאה את קרבנו גם יחד לשוב ולהבנות בארץ חיינו מעבר מזה, הננו
קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו. וסוף כל סוף
עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של
"לך כנוס את כל היהודים".
אבל עוד הפעם הקושיא גדולה היא, ועומדת על דרך הגאולה כקיר ברזל
ואבן נגף - הרי סוף כל סוף הפיזור והפירוד אוכל אותנו בכל פה. אף אתה
אמור להסתם מקשה הלזה, כי כשם שהרפואה העצמית של הפרט משתמשת
היא כבר למעשה לחשוף מעיינות של עצמה ושל בריאות מתוך האדם עצמו,
מנפשו אל נפשו, מתוך הנפש הבלתי ידועה, הטמירה ומכוסה כל כך עד
שהאדם עצמו אינו מכיר את מהותו, מפני שידוע הוא שהמחלות הנפשיות
ותוצאותיהן הגופניות, אינן מקננות אלא בצד הזיבורית של האדם, וזהו הצד
הידוע שלו, דוקא הצד הפומבי והמפורסם שלו. אבל הצד הגנוז שלו, הצד
הבלתי ידוע שלו, הוא תמיד מלא אמץ, מלא חיים וכח, ומאוצר בריאותו
הגנוזה יש סיפוק רב להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו, המטעה אותו
לחשוב על עצמו שהוא חולה ורצוץ, בשעה שבאמת הוא בעל נפש אמיצה
בריאה ומלאה חיים ועוז.
ומה שנמצא בפרט, נמצא הוא במדה הרבה יותר גדולה בכלל כולו, ובכלל
ישראל ביחוד, שסוף סוף באמת הוא עם אחד, "ומי כעמך ישראל גוי אחד
בארץ" )דה"י א יז כא(. הכנו הפעם מוכרחים להודות על שגיאותינו, שאנו
חושבים לתאר לנו את עצמנו, את מהותה של היהדות, על פי המראה החיצון
שלה, על פי הפומביות שהיא הזיבוריות שלה, ומזה בא הפחד שאנו מתפחדים
מפני קלסתר פנינו אנו, ואנו דנים רק על אותו הצד של הפיזור והפירוד
דף 258
שלנו. וגם ההמנים של כל הזמנים, שהם פוגעים בנו בארס שנאתם, וביחוד
בזמן המעבר הזה, הם תופסים את הצד החלש לפי שהוא הצד הפומבי והידוע.
אבל דוקא על ידי מזעזעינו אלה, נבא לחוש שיש לנו נפש כללית בלתי
ידועה, נפש אומתית גדולה, אשר אנחנו הסחנו את דעתנו ממנה, והיא מלאה
עצמה, ויש בה כח להעמידנו על רגלינו, לחדש את חיינו כימי עולם, ולעמוד
גם כן נגד כל מיני העמלקים החפצים כל כך לזנב את נחשלינו )ע"פ דברים כה
יח(.
והיהדות הטמירה, הבלתי נודעת גם לנו לעצמנו, זאת הנשמה הגדולה של
האומה הגדולה הנושאת את סבל העולם ואת אור העולם בתוכה, היא תודע
לנו בימים הגדולים הללו, ומהמקום הבלתי ידוע שבנפש האומה, תבא לנו
הברכה של "לך כנוס את כל היהודים". ואנו צריכים להוקיר מאד בימי
הפורים הללו, עד ימי הפורים הבאים עלינו לטובה לדורות, את האוצר הגדול
והטמיר הזה, ששם מונח הוא אשרינו ועושר חיינו, וסגולת עם אחד שלנו
תנצח את כל הצד של המפוזר והמפורד שלנו. ומתוך כל הגואלים הפודים
והאוהבים, ומתוך כל המשעבדים המוכרים והשונאים, מתוך כל מועצותיהם
השונות, יושב בשמים ישחק )תהילים ב ד(, להעמיד לנו אור ישועה וגאולת
עולמים, ומתוך המעמד של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", תבא
הכרה עליונה למצא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתודע, ויד
ליד תנתן, וקול גדול ישמע: קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו )ירמיה לא ה(,
וכבימי מור והדס יאמר גם היום: ישנו עם אחד מאוגד וגבוש, עומד בחסנו
לבנות את כל הריסותיו, מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין, אשר בו גנוזה היא
הברכה של "לך כנוס את כל היהודים". ו"מחייב איניש לבסומי בפוריא עד
דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ונאמר לחיים, לחיים, ולחיים טובים
"ולשלום" לכל ישראל, ואמרו אמן.
)חאמרי הראיה ח"א עם' 751 -551 1
דף 259
למגילת אמתר
מה שאמר )אסתר ג ט( "על ידי עושי המלאכה", י"ל משום דכסף אינו קונה
)ב"מ מד א( ע"כ נתן להתיך צורתם ויהיה במדרגת נסכא והוי פירי ומטלטלין
וקונה )עי' ברמב"ם הל' מכירה פ"ו ה"ב(.
)מכתי"ק(
ונונ אנ
משארז"ל )מגילה יד א( "גדולה הסרת הטבעת כו'" יל"ד דהול"ל גדולה נתינת
טבעת לידו של המן, דהוא העיקר. אמנם י"ל דעיקר החרדה היתה, דבאמת
"לב מלך ביד ה' וכו'" )משלי כא א( בס"ק דאע"פ דבעל בחירה בידו לעשות
הכל אפילו לרעה, מ"מ מעשי מלך יש ע"ז השגחה פרטית, א"כ כ"ז שהיו
ברשות מלך, השי"ת בנקל ישנה, אבל כשנמסרו להדיוט היו יראים, עז"א
)תהילים קכד ב( "בקום עלינו אדם". ומצד אדם א"א להטות לבבו שהרי בעל
בחירה ]הוא[ רק שישפילהו ד' וידיחהו משאתו )עפ"י תהילים סב ה(. וז"ש )שם
ז( "הפח נשבר", דוקא, אז "נמלטנו". א"כ בהסרת טבעת סילק רשותו לגמרי,
וזה גדול יותר, שאם היה ברשותו אז לב מלכים ביד ד'.
ומה שנתן להמן י"ל דרצה להראות חשיבותו דקייל"ן )קידושין ז א( דאדם
חשוב כנתינה, והראה שהוא חשוב אצלו וזכה בקנייתו ע"י קבלת הטבעת.
)מנתי"ק((
* * *
דף 260
י"ל במ"ש )אסתר ג יא( "הכסף נתון לך" ולא אמר הכסף לא אקח, וגם מ"ש
)שם ט( "להביא אל גנזי המלך" מיותר. וי"ל דהמן הוכיח לאחשורוש שלא
יפחד מישראל מפני שד' עזבם, וראיה שהרי כ"מ שיש נדנוד עבירה אינו
רואה סימן ברכה, ואנכי בשכר אבדתם אשקול עשרת אלפים כיכר כסף ועושי
המלאכה ירויחו בו להביא אל גנזי המלך כמה ריוח, וזה אות שגם ד' כן עזר.
ע"כ אמר לו "הכסף נתון לך" פי' הריוח שיביא נתון לך שאין אני מבקש כי
אם הנסיון אם צדקו הדברים.
)חכתי"ק(
* * *
"ותקרא אסתר להתך וגו' ותצוהו על מרדכי וגו', ויגד לו מרדכי וגו' ביהודים
לאבדם וגו'", "אשר ניתן בשושן להשמידם וגו' לבוא אל המלך להתחנן לו
ולבקש וגו'", והשיבה "כל עבדי המלך וגו'" ותשובת מרדכי "אל תדמי וגו'"
ותשובתה "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן" רבו הדיוקים מאי הוא
"ביהודים לאבדם", ובשושן "להשמידם", גם "להתחנן ולבקש" כפול, גם למה
היהודים אשר בשושן דוקא, גם מאי "הנמצאים", ונראה שהיה כאן ב'
עבירות, א' מה שהשתחוו לצלם, ב' מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע )מגילה
יב א(. והנה השי"ת חשב מחשבות לנקותם מחטא, ע"כ נגזרה עליהם גזירת
איבוד, והם לא עשו אלא לפנים היה חשוב כאילו נהרגו ונמחל עון הצלם,
אבל היהודים אשר בשושן היו צריכים כפרה יתירה גם על אכילת הסעודה,
ע"כ נראה שעליהם נגזר השמדה היינו שימירו דתם ח"ו, וכשימסרו נפשם על
קדוש השם מכפרת על כל עונותיהם. ע"כ אמר "ביהודים לאבדם", ובשושן
ניתן דת "להשמידם" לשון שמד והמרת דת ח"ו. ואסתר רצתה לתקן ב'
הדברים, וצריך תחינה על המרת הדת כי זה נוגע לדת אמונת המלך וצריך
השתדלות גדולה, אבל לענין איבוד שאר היהודים א"צ השתדלות גדולה, ע"כ
אמרה "להתחנן" על ההמרה של שושן "ולבקש" על כל ישראל שבכל מדינות
המלך. והיתה תשובתה שכיון שלא נקראה לבא אל המלך ותכנס שלא ברשות
דף 261
רחוק הדבר שתפעול דבר גדול הצריך תחנונים כמו ביטול המרת הדת, וגם
על עצם הבקשה של מניעת האיבוד ג"כ רחוק ומ"מ היתה מסכנת עצמה על
הספק, אבל מניעת השמד היה בעיניה דבר מיואש. אבל מרדכי השיב לה
שעיקר תעשה בענין הצלת כל הכלל, ע"כ אמר )אסתר ד יג( "להמלט בית
המלך מכל היהודים". אבל אסתר רצתה לעשות דבר שלם ע"כ אמרה שיכנוס
כל היהודים הנמצאים, היינו שנמצאו במשתה בשושן ויתקנו חטא הסעודה.
ובבואה אל המלך "אשר לא כדת" י"ל בצחות שלא תצטרך לדבר ע"ד הדת
כי תהיה הבקשה ע"ד כל הכלל והשמד יבטל ממילא.
וי"ל שכ"ה הסדר שבטלה הגזירה על ידי מה ששלחו האיגרות ליתן
ליהודים לעמוד על מבקשי רעתם, וממילא היו רבים מעמי הארץ מתיהדים
מפחד מרדכי, א"כ לא היה מקום כלל לתבוע בדבר ההמרה, ויען שבשושן
היתה גזירה כפולה כי המחטיא את האדם גדול מההורגו )במדב"ר כא ד(, ע"כ
בקשה ליתן להם להנקם ב' ימים. וי"ל בזה טעם על ט"ו, כי כל המועדות
פסח וסוכות בט"ו בזמן מילוי הלבנה, והיינו מפני שהוא כנגד קדושה המלאה
של ישראל, אבל בפורים היה הנס בענין הגוף ראוי להראות שהיו"ט הוא
בי"ד שאין הלבנה במילואה כ"כ, להורות שהיה הנס בענין הגוף, אלא
שממילא היתה ח"ו הקדושה בטילה שאם אין ישראל מי יקיים את התורה ועל
מי תחול הקדושה, אבל בשושן שהיה הנס גם מצד הנשמה בענין ההמרה נקבע
היו"ט ביום ט"ו כפסח וסוכות בעת המילוי הגמור.
וי"ל בזה ג"כ טעם חילוק בין מוקפים ופרזים, כי הכלל: בהגברת החומר
יוחלש השכל, ובתגבורת השכל יוחלש החומר כדברי הרמב"ם בפרה"מ
לקדשים על מאמר ר"ח ת"ח כל זמן שמזקינין, ורש"י פירש בפרשת שלח
"החזק הוא הרפה" )במדבר יג יא( סימן מסר להם אם במבצרים חלשים הם, אם
במחנים גיבורים הם, א"כ רומז פרזים לגיבורי הגוף והיינו חלושי הנפש
והשכל, ומוקפים לחלושי הגוף שהם גיבורי השכל. ע"כ קבעו למוקפים הנס
של הנשמה בט"ו ולפרזים הנס של הגוף בי"ד. וקבעו דוקא מוקפים ופרזים
בימות יהושע בן נון כדי לחלוק כבוד לא"י בדחז"ל בירושלמי )מגילה פ"א
ה"א(, שאין זו המעלה ניכרת אצל אוה"ע שאין החלושים שהם גיבורים בתורה
רק אצל ישראל בא"י העוסקים בתורה כחם ניתש ע"י התורה שמתשת כחו
דף 262
של אדם )סנהדרי7 כו ב( רק שישראל מפוזרים בעמים אי אפשר שלא לקבע
הזכר בערי העמים, אבל קבעו להזכיר שעיקר הדבר וחילוקי הענין לא יתכן
כ"א מצד מעלת ישראל, ע"כ היו"ט נוהג מצד מגילת תענית בשניהם בב'
הימים, כי באמת גם הנס של הגוף נוגע לנשמה כמש"כ, והיהודים שבשושן
היו ג"כ בכלל האיבוד אלא שכל אחד ואחד נקבע עיקר על דבר הרשום בו
עצמו.
)חכתי"ק(
על מקרא מגילה. שעשה נסים. שהחינו. כאן הברכות האלה הן כלולות יחד
למצוה זו, שמברכים אותן מלפניה, עובר לעשייתה, ואיתה לכל עצמו של
היום ולכל המצות המתקימות בו, )וכן בשל"ה מס' מגילה : "שהברכות
)שהחינו( של המגילה קאי על קריאת המגילה ועל קיום מ"ש במגילה, דהיינו
הסעודה ומשלוח מנות וכו', כמו שהחינו בקידוש יו"ט קאי גם על הסוכה"(,
שכל זה כלול בהחלט בענין אחד, שלא כבחנוכה, שההודאה על נס הגבורה
והישועה ומצות הזכר של נס פך השמן מתקימות כאילו משני צדדים
מיוחדים, הבאים בפגישה ומיזוג. וע' בעולת ראיה "הנרות הללו".
הרב - הדן - הנוקם - הנפרע - המשלם - הנפרע - המושיע. ריבת הריב
היא גם במהלך הטיפול שלפני גמר הדין. דיון הדין הוא גם לפני ההחלטה
לפעל ממש, כדמחלקי' )בב"ק קו( בין אמר חייב אתה ליתן לו לאמר צא תן
לו. הנקימה נערכת גם מבחינת ההרגשה הפרטית )"לעינינו נקמת דם עבדיך
השפוך"(, ומבלי לחשב חשבון הפרעון המגיע בצדק המשפט. הפרעון הוא
סדור החשבון המגיע בדיוקו, מאת הצרים לפי מציאותם המעשית, גם אם
איננו תופס את כולם לגמרי. שילום הגמול הוא השלמת הסדור המשפטי של
ההנהגה העליונה, הכולל את כל אויבי-הנפש בכל יסודיות רשעתם. ועל
השגחת מלכו-של-עולם לעם-קרובו, המופיעה בכל המדרגות האלה, מתפרטת
דף 263
ברכתנו, ובחתימתה היא עולה ומעלה את כולן כאחת אל ערך הפרעון
בכלליותו, המתפרש לשם עמו ישראל, ותופש למענו את כל צריהם, ומתגלה
נכל רוממותה של הישועה ותפארת שכלולה.
)הערת הרצי"ה זצ"ל, עולת ראיה ח"ב עמ' תכז(
דף 264
דף 265
פרשת פרה
דף 266
דף 267
לפרשת פרה תרנ"ד
אמחז"ל )במדב,,ר יט ו( '"זאת חקת התורה' )במדבר יט ב( אמר הקב"ה למשה
לאחרים חקה ולך תורה, שלמשה רבינו ע"ה נתגלו טעמי פרה, ולא לשום
אחר, ויש לדון בטעם סיבת עילום טעם מצוה זו דוקא, ובמדרש )שם ח(
בשאלת הכותי לריב"ז שא"ל דברים הללו שאתם עושים נראים כמעשה
כשפים, אמר לו ראית אדם שנכנס בו רוח תזזית מעולם כו', א"ל תלמידיו
לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר, א"ל חייכם לא המת מטמא ולא המים
מטהרים אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי כו', ולכאורה הי' יכול
להשיב ג"כ לעכו"ם שאין רשות לדון על גזירת השי"ת שמי ישיג חקר מה
שרצה להעלים, ועכ"פ לתלמידיו אין זו תשובה, גם מש"א "חייכם לא המת
מטמא" איך יתכן, הרי טמאתו תורה ובודאי יש בו צד טומאה וכבר העיר על
זה בשל"ה.
רש"י הביא דברי במדב"ר משל לבן שפחה כו' כך תבוא אמו ותקנח
צואתו של עגל. וצריך המשל ביאור במה מכוון ענין הפרה וטהרתה מטומאת
מת לענין העגל, ונבאר מעט חטא העגל ומה גרם. אמרו חז"ל בריש ע"ז לא
קבלו ישראל התורה אלא שלא יהי' מה"מ שולט בהם, ואי' עוד שלא יהי' כל
אומה ולשון שולט בהם, הרי פליגי אי הי' מיתה נוהגת אם לא חטאו בעגל,
וכפי הנראה קשה לומר שהי' מיתה נוהגת כיון שבשעת מתן תורה נתקן הכל,
רק שהעגל החזיר הדברים לקלקולם. ונראה פשר דבר ע"פ דחז"ל במדרש
שה"ש ע"פ )שיר השירים א ב( "ישקני מנשיקות פיהו" שמששמעו ישראל
הדברות מפי הקב"ה נתקע ת"ת בלבם ואח"כ כשבקשו ממשה "קרב אתה
ושמע" )דברים ה כד( התחילו להיות לומדים ושוכחים, אמרו מה משה בשר
ודם עובר כך תלמודו עובר, והתחילו לומר "ישקני מנשיקות פיהו" הלי'אי
שיתגלה אלינו עוד ויתקע ת"ת בלבבינו, וא"ל משה כבר עברה השעה אינה
של עכשיו אלא לעתיד לבוא שהנביא אומר )ירמיה לא לב( "נתתי את תורתי
בקרבם", נמצא קודם אמירתם למשרע"ה "קרב אתה ושמע" והיו שומעים מפי
דף 268
היתה הקדושה זזה מאתם כלל כיון שלא היו שוכחים את הלימוד א"כ היו
ג"כ חיים לעולם, אבל משבקשו "קרב אתה ושמע" נפלו ממדרגתם עד שהיו
שוכחים, אז הי' מקום שתזוז הקדושה מאתם, ע"כ צריך מיתה להחזיר
הקדושה לאיתנה שלא תזוז כמו שתהי' לע"ל שע"ז צריך הגוף להתקן ע"י
בילוי בעפרא.
וחז"ל דרשו על פסוק )שמות יח ד( "ושם האחד אליעזר" שכשעלה משה
למרום שמע קולו של הקב"ה שהיה יושב ודורש בפרשת פרה ואמר ר"א בני
אומר פרה בת שנתה אמר יהי רצון שיצא זה מחלצי, וא"ל הקב"ה שיצא זה
מחלציך, והיינו דכתיב "ושם האחד אליעזר" שם המיוחד אליעזר. וכבר העיר
בשל"ה הלא אין הלכה כר"א ולמה מצא כ"כ חן עי"ז שאינה כהלכה. ונבאר
שורש הטעם שאי אפשר להבין טעמי פרה, דהנה ודאי כל המצות טעמים
שלהן גדולים ואחוזים בחכמה רבה עד מאד, שהרי התורה היא כלי אומנותו
של הקב"ה שעל ידה נברא העולם )ב"ר א א(, א"כ כל טעמי תורה מיוסדים
בחכמת הבריאה וההנהגה. אמנם בתורה נבראו העולם הזה גם העולם הבא,
ששורש התורה היא איטיילותא דקב"ה כמבואר בזוהר שמיני והוא קדום לכל
ושורש לכל, א"כ יש לכל המצות סודות וטעמים שמיוסדים ע"פ סודות ודרכי
החכמה שיש בעוה"ז ובריאתו, גם מה שיש בעוה"ב ובריאתו והנהגתם וכבר
הורונו חז"ל )ברכות לד ב( שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל
לעוה"ב "עין לא ראתה" )ישעיה סד ג(, נמצא שכל הטעמים המושגים אינם כי
אם הטעמים שנובעים מחכמת בריאת והנהגת העוה"ז המושגת לנביאים
וחכמים, אבל הבנויים ע"פ אותן הנשגבות מחכמות של הנהגת ובריאת עוה"ב
זה אי אפשר להשיג. אמנם מרע"ה השיג ג"כ בעוה"ב, שלא הוציאו חז"ל כ"א
שאר הנביאים שנתנבאו נחמות ולא משרע"ה, ומש"כ "אלהים זולתך" היינו
מפני שער הנו"ן, דנודע דשורש עוה"ב היא בינה דנקראת עלמא דאתי
וכמש"כ בס' הבהיר, והרי השיג מ"ט שערי בינה א"כ השיג ג"כ בעוה"ב.
ונבאר עתה שורש טומאת המת, ולמה נתנה הפרה לתקן העגל, ונראה
שהתחיל עיקר טומאת המת אחר חטא העגל, ואם לא העגל אפילו לפמש"כ
דהא מייתי מצד שהיתה התורה על ידי בשר ודם, וצריך הגוף להתעלות עד
שיהיו ראויים לקבל התורה מפי הקב"ה בעצמו וכבודו ב"ה, מ"מ לא הי' שם
טומאה.
דף 269
דהנה מצינו ג' מדרגות, אחת בקלקול ורע וב' בטוב, זה למעלה מזה, והם
טומאה, טהרה, קדושה, ומצינו גוף טמא כמו בע"ח טמאים ויתר הטומאות,
וגוף טהור וגוף קדוש, וההבדל פשוט. דהנה שורש _הקדושה והשלמות תלוי
מהנשמה וכ"מ שתתגבר יותר לשלוט באדם, אז האדם הוא קרוב לשלמות
וקדושה, והגוף הוא שורש כל הקלקולים כולם, והנה אפשר שיהי' גוף תקיף
ברעתו עד שינגד לכח הקדושה ולא יניח להנשמה לעלות במעלות הקדושה, זה
נקרא גוף טמא, ויש גוף שלא יעכב את הנפש ממעלותי' אבל לא יתן נח
לגבר יותר חילים מכדי שהיתה מבלעדו, זה איגו טמא מפני שאינו פועל רע
ואינו קדוש, אבל הוא טהור שעכ"פ אין בו רע והפסד כ"כ, ויש גוף נעלה
בקדושתו עד שיתן. כח להנשמה להוסיף שלמות וצורת אלהים, זה נקרא גוף
קדוש.
והנה מצד עצם הבריאה האלקים עשה את האדם ישר )קהלת ז כט( אע"פ
שהגוף הוא בהמי מצד עניני החומה מ"מ כנן אותן השי"ת כאופן שיהי' ראוי
לשמש לפני הנשמה ולהיות להועיל ועזד במעשה ,שלמותה. ~ אמנם כ"ז לא
ימשך כ"א כשלא ינתן לכח הגוף הרחבה מצד עצמו, אבל כשיניח להתפשט
כחו הרבה יצא מיד מקדושתו ולא יהי לעזר לנשמה ואח"ב עוד יכנס בטומאה
וינגד לכח הנשמה, וזהו שנקרא היצה"ר מתחילה אורח, אח"כ הלך ואח"כ
איש )סוכה נב ב(, והאורח נטפל לבעה"ב לגמרי וכל מה שיאמר בעל הבית
עשה )פסחים פו .כ(, ואח"כ הלך נלע"ד דהיינו הולך לדרכו ועובר דרך בעה"ב
ויתאכסן אצלו בשכר, וזה אינו משועבד כ"כ לבעל הבית גם בא בלא רשותו,
נמצא שהוא פועל כבר שליטה בכח, אח"כ איש שנעשה הוא בעל הבית, אז
נכנס בגדר גוף טמא ח"ו.
והנה תוה"ק שהיא עצת השי"ת ראתה שאין טוב שיניח האדם כח החומר
שבו להתפשט וללכת אחר עצת השכל הגשמי שנובע ג"כ מתולדות החומר
שהרי השכל בנוי ע"י החושים והחושים עצמם חמרים הם, ע"כ צריך לתורה
שהיא מן השמים ובנוח ע"פ עצות. שיסודתן בחכמה עליונה ששייכת אל
הנשמה, וכשיהי' האדם הולך בהם ימשיך גם על הגוף קדושת הנשמה עד
שיצא מטומאתו ויטהר ואף יתקדש.
דף 270
והנה בשחשבו אז שלא יבא משה ח"ו עוד כמו שאמרו )שמות לב א( "זה
משה האיש... לא ידענו מה היה לו" חשבו שאין איש שיוכל להוריד תורה
הבנוי' מדרכי חכמה צפונה השייכת לנשמה, ע"כ חשבו שמוכרח להם להשיג
עכ"פ הנהגה נאותה היוצאת מהחכמה, שיכירו ע"י כח החומר אע"פ שהוא
בהמי מ"מ יש בו ענין אלקי ושלמות שהרי עשהו השי"ת ישר, ע"כ רצו
להמשיך כח כללות הנפש הבהמית ועי"ז יהיו מושפעים להבין כח החומר
ששרשו הוא ענין הבהמי, ויגיעו לתכלית הבנתו ויקבעו על פי עומק חכמה זו
מעשים הגונים המביאים אל תכלית, ומפני שידעו שעומק החכמה שיש בענין
האדם אי אפשר להשיג בלא מעלה עליונה כמעלת משרע"ה ומזה חשבו שכבר
נעתקו, ע"כ חפשו מעלה למטה ממנה המשלמתה. והנה כשרצו להנהיג דרכי
הנהגה ע"פ עיון חכמת הגוף הבהמי ודאי היתה מחשבתם שגם כח הבהמי
ישמש להם לחזק השכל כענין התחלת כחו שהוא ישר לשימוש השכל. והנה
יש ג' מדרגות: עגל, בן בקר, פר. עגל בן שנה, בן בקר בן שתים, פר בן
שלש. הרי משלש נקבע ונגמר כבר גידול הבהמי, והוא מכוון נגד ג' מדרגות,
מתחילה הוא רך ואינו מתנהג בהנהגת עצמו ע"כ אפשר להכניעו שישמש
לקדושה ויהי' גוף קדוש. אמנם כשירחיב מעט יצא למדרגה שני' שאינו נטפל
כ"כ לקדושת הנשמה והוא בן בקר. אח"כ נגמר ענינו ורוצה לשלוט על הכח
השכלי וזה פר שהוא תכלית גמרו. ע"כ כשרצו להרחיב הנהגת החומר עשו
עגל, להורות כי יחזיקו כח החומר כפי שהוא בהתחלתו רך ונכנס לקדושה
וע"י ידעו דרכי הנהגה נאותה, אבל הכתוב מעיד שהי' כתבנית שור, שמעצמו
יתחזק הכח החמרי כשינתן לו הרחבה ויבנו השכלים ע"פ, יהיו נמשכים תמיד
אחר דעתו, כמו שהי' אז שקמו לאכול ושתו וצחק כדחז"ל )תנחומא כי תשא
כ(.
והנה שורש סיבת המיתה אינה כי אם מפני שהגוף צריך עדיין תיקון, ע"כ
יפרד לחלקיו ויבנה באופן נאות יותר, ע"כ כשהי' מושג תכלית המעלה של
גוף קדוש אז לא הי' צריך כלל מיתה, משא"כ אם הי' המדרגה כענין גוף
טהור, אע"פ שהי' צריך מיתה כדי שיצא הגוף ממדרגתו למדרגה יותר גדולה
של קדושה, וכל עילוי ממדרגה למדרגה צריך ביטול ענין ראשון כענין לכי
מסרח גביל )תמורה לא א( האמור ביצירת האפרוח, מ"מ לא הי' מקום לטומאה,
דף 271
אבל כשנקבע ע"י העגל שהגוף לקח לו קרנים לשלוט ולהתנגד אל הנשמה,
אז נטמא הגוף ונצמח שהטומאה שולטת עליו כ"ז שאין הנשמה מחוברת בו
למלטו מטומאה, ע"כ טומאת מת אדם חמורה מכל הטומאות.
והנה לטהרה זו צריך תיקון הנובע ממקום שאין המיתה שולטת שם,
והיינו לפי המדרגה שהי' בעת מתן תורה, שהיו בגדר גוף קדוש, אע"פ שגם
ע"י גוף טהור הי' די שלא תהיה טומאה, מ"מ כיון שכבר באה הטומאה צריך
לסלקה בדבר שהוא היפך לה והטהרה אינה כ"א העדר הטומאה אבל אין לה
כח לסלקה, ע"כ צריך שתחול ותתעורר הקדושה העליונה כמו שהיתה בעת
מתן תורה שהוא ממש כמו שתהי' לעתיד לבא, וע"י שתתעורר על האדם
נמצא שאין להטומאה מקום שהרי אין הגוף _טמא מצד הנהגה זו העליונה.
והנה יש לחקור שאע"פ שאמרנו שיש כאן ג' מדרגות, עגל, בן בקר ופר,
והוא מכוון כח המוכן לקדושה, לטהרה, ולטומאה, וצריך תיקון שיהיו כל
אלה הכחות בטלים אל הנשמה מצד גודל שפע הנשמה שתהי' לעתיד לבא
שיתגלה כבוד השי"ת להשמיע התורה מפיו ית', מ"מ גם עתה אע"פ שהגוף
טמא מ"מ כל זמן שהאדם חי כח הטומאה נחלש מפני שפע הנשמה ]ולכן[ י"ל
שמעולם אין נכנס בכלל גוף טמא, וכל עיקר שצריך תיקון הוא רק שהחלק
הבהמי שמוכן לקדושה וטהרה הוא יבטל אל הנשמה כדי שלא יכנס לטומאה
ח"ו, אבל מה שנתחזק כ"כ עד שיהי' כבר בגדר טמא שהוא נגד ענין הפר זה
י"ל שא"צ כלל, שכבר טהרת ישראל מונעת שלא יבא לגדר זה מצד עצמו.
או י"ל שיצר לב האדם הקב"ה קראו טמא ויכול להיות שכ"כ יתגבר כח
הבהמי בגוף האדם עד שיכנס במדרגת הפר ג"כ. ע"כ צריך תיקון נגד כל הג'
כחות הבהמיים.
ובזה פליגי ר"א וחכמים. ר"א ס"ל שא"א שיצטרך תיקון נגד כח הפר
בישראל, ורבנן ס"ל שצריך. והנה בכל המחלוקות אמרו חז"ל )עירובין יג ב(
אלו ואלו דא"ח, הכונה שתלוי לפי המקבלים, אם היו מונהגים ע"פ הנהגה
שמשיג זה החכם הי' צריך באמת להיות הלכה כמותו, אבל כיון שאחרי רבים
להטות ע"כ מונהגים הם אחרי דרך החכמים האחרים, ממילא אין הלכה
כמותו. וזה שר"א הגדול רצה להנהיג את ישראל בדרך טהרה כ"כ עד שלא
דף 272
מעוצם קדושתו הי' סובי שאפשר להנהיג הכלל כן, אבל לא הי' הדור זכאי
לכך, משום הכי הלכה כחכמים שהיא בת שלש דוקא לתקן כל הג' חלקים.
וכיון שראה משרע"ה קדושתו הנפלאה וחשקו להנהיג הכלל באופן נשגב כזה
אמר "יה"ר שיצא זה מחלצי" ונתקבלה בקשתו.
עכ"פ למדנו שאי אפשר להשיג טעם הפדה מפני שהיא בנוי' על הסגולות
והחכמות שמצד עולם הבא שלא ראתה עין מפמ הקישור שיש לנו במצוה זו
אנו מושכים עלינו קדושת עוה"ב, ועי"כ נמצא שלא היתה טומאה כלל. ע"כ
העמיד ריב"ז את תלמידיו על עומק הסוד בזה שאין המת מטמא ולא המים
מטהרים, פי' רק כח הקדושה המתעורר ע"י זה גורם שלמפרע אין המת
מטמא, ונמצא שאין המים מטהרים. עכ"פ משרע"ה מצד השגתו כמו שהי'
ראוי בלא אמירתם "קרב אתה ושמע" היתה השגתו כעין עוה"ב השיג טעמי
פרה ולאחרים חוקה.
וי"ל עוד שיש בזה תיקון לעון העגל, כי עיקר חטא העגל ע"פ דברי
הכוזרי שהיו מתחכמים במצות השי"ת, והאמת כי אין לדעת המצות כ"א מפי
המצוה העליון ב"ה. והנה על ידי ידיעת טעמי מצות יפול הטעות להתחכס,
אבל כשיעשה מצוה שיודע שאינו יודע טעמה ישריש שלא יתחכם ויהח חי
באמונתו, ע"כ נתנה מצוה זו שאי אפשר להתחכם בטעמה וידונו על הכלל
כולו שהעיקר להמשך אחרי הרצון העליון שלא לסור כי אם לשמור
בתמימות.
והנה ההפרש בין השגת טעמי מצות שבעולם הזה להשגת הטעמים לעולם
הבא שאז יהי' גילוי טעמי תורה באמת כמש"כ )זכריה יד ו( "והי' ביום ההוא
לא יהיה אור יקרות וקפאון" וכדרז"ל )פסחים נ א( אלו טעמי תורה היקרים
בעולם הזה קפויים יהיו לעוה"ב, והיינו שהמצות יש כהן השגות שמשיגים על
ידן מדות ודעות טובות וכיו"ב. אמנם כל אלה אינם טעמים עקריים כי אם
קשוטים, שהרי אפשר להשריש אלו המדות והדעות בכמה דרכים אחרים, נמצא
שאע"פ שאנו משיגים הטעמים ההם מ"מ אי אפשר ליחס עשיית המצות אחר
הטעמים, כ"א תכלית המצות אינו כ"א להפיק רצון השי"ת, משא"כ לעתיד
לבא תהי' ההשגה בפעולה שהמצוות פועלות ויהח נודע המעלות הגדולות שיש
בהן, אז תהיה העשי' מצד התועלת ממש, שהוא עומק הרצון של השי"ת. וז"ש
דף 273
חז"ל )פסחים פז א( "והיה ביום ההוא... תקראי אשי ולא תקרי לי עוד בעלי"
)הושע ב יח( ודרשו ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, הכונה שכלה
בבית אביה קודם היכנסה לרשות הבעל ולביתו עיקר פעולתה במציאות החן
אין תלוי בדברים של תועלת שהרי אינה עוסקת בעניני הבית, כ"א בדברים
של קישוטין וכיו"ב מציאת חן לבד בלא תועלת. משא"כ אח"כ בהכנסה לבית
בעלה וצרכי הבית וגידול הבנים מוטלים עלי', עיקר מציאות החן תלוי
בדברים של תועלת, וזה "והיה ביום ההוא" תהי' העבודה מצד תועלת שנשיג
מה המצות ושרשן פועלים, "תקראי אשי" ככלה בבית חמיה.
ובכלל י"ל שנוסדו ד' הפרשיות על ד' מיני עבודה שיש על האדם, ב'
מצד הגוף וב' מצד הנשמה. מצד הגוף חייב לעבוד מצד קנינו וגופו, דהיינו
גמ"ח בגופו וממונו וכיו"ב, ומצד הנשמה יש חיוב באמונה ובשכל. והנה
פרשת שקלים הוא נגד עבודת הקנין, ופ' זכור שמחוייבין למחות זכר עמלק
בפועל נגד עבודת הגוף, ופ' פרה נגד אמונה שהרי טעמה סתום ותלוי
באמונה, ופ' החודש נגד החכמה שהרי חישוב תקופות ומזלות תלוי בקידוש
חדשים והיא חכמה ובינה שנגד העמים כדתו' בשבת.
ומשום הכי כח האמונה מטהר טומאת מת, כי צדיק באמונתו יחי' )חבקוק א
ד( ונמצא שמתוארת למעלה מחכמה שע"י ]שעל?[ חכמה כתיב )קהלת ז יב(
"תחי' בעלי'" משמע שע"י הפעולות שלה תחי', אבל האמונה היא עצם
החיים*. ומכוונות החכמה ואמונה נגד קנין וגוף, כמו שהגוף הוא העצמי
והקנין נוסף, כמו כן החכמה דומה לקנין והאמונה היא עצם חיות קדושת
הנשמה. ע"כ היא מטהרת טומאת המת, סיבת המיתה באה על ידי החלישה
של כח האמונה שהי' בחטא הראשון שנשמעו לדברי הנחש כדחז"ל )סנהדרין
לח ב( על איכה או נטה לבך, ע"כ תהי' התקנת הענין ע"י הגברת כח
"אמר כן אאמו"ר הרב זצ"ל, שלעומת ערך מעלתה של החכמה, שהיא
גורמת ומסבבת את החיים, 'החכמה תחיה בעליה', הנה ענינה של האמונה הוא
שהיא בעצמה היא מהות החיים 'צדיק באמונתו יחיה'".
)הערת הרצי"ה זצ"ל
עולת ראיה ח"ב, עמ' תעה(
דף 274
האמונה. וד' אלה התיקונים נזכרו בפסוק אחד )הושע ב כא-כב(, "וארשתיך לי
לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה
וידעת את ד'". חסד ומשפט צדק ורחמים כוללים גוף וממון, גמ"ח בגו"מ,
אמונה כמשמעה "וידעת את ד'" היינו תועלת החכמה, שידיעת השי"ת הוא
תכלית הכל כמש"כ )תהילים צא יד( "אשגבהו כי ידע שמי", הוא ית' ישימנו
ביודעי שמו הגדול ב"ה.
)חכתי"ק(
* * *
במד"ר פ' בא: "ד"א 'יהי לבי תמים בחוקך'" זה חקת הפסח וחקת פרה
אדומה, למה, ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר 'זאת חקת הפסח'ב ובזה נאמר
'זאת חקת התורה'ג, ואי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו. משל לשתי מטרונות
דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת, נראות שוות, מי גדולה מזו אותה
שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה. כך בפסח נאמר בו חקה ובפרה
נאמר בה חקה, ומי גדולה הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר 'ולקחו
לטמא מעפר שרפת החטאת'ד "ה.
ראוי לתן איזה ציור להיחש המקשר את הפסח עם פרה אדומה עד שראוי
להתיחש שתיהן יחד בשם חקה. גם באיזה ענין יהי' דרוש לנו משקל זה איזו
היא גדולה, ואיזה חכמה ולימוד יוצא לנו מזה כשנדע שהפרה היא גדולה.
ונקדים מה שנודע מדברי חז"ל מגדולת עומק טעם פרה אדומה, שנפלאת היא
מכל המצות שבתורה שיכלו חכמי לב להשיג טעמם העיקרי, מה שאין כן
בפרה, כדחז"ל שאפי' שלמה המע"ה אמר ע"ז "אמרתי אחכמה והיא רחוקה
ממני"י, וראוי לחפש ע"ז וסיבה. אך יובן ע"פ דברי חז"ל שהפרה באה לכפר
עון העגל, כמשלם ז"ל מפני מה היא נקבה, משל לבן שפחה שטינף פלטין
של מלך אמרו תבא אמו ותנקה צואת בנה'. וו;משל עודנו צריך ביאור רב,
וכי מפני שהי' החטא בעגל תיוחס לו פרה בעלמא שהיא אמו, והוא לא נולד
דף 275
כלל מפרה כ"א מהאש יצא, מהזהב אשר השליכו וע"י מעשה כשפים של
הרעים שנתערבו בישראל, וכדחז"ל במדרש וביחוד בזוה"קח.
אמנם כשנחקור על תוכן מרי העגל הלא נודע לנו מה שכתבו הראשונים,
וביאר יותר הדברים בס' .הכוזרי, כי עון חטא העגל הי' רק חטא בערך מעלתן
של ישראלט, ולשאר כל עם לא הי' נחשב כלל לחטא, ואולי עוד הי' נחשב
להם לצדקה. כי המה ג"כ קרבת אלהים חפצו, אך חשבו להתקרב אל ד'
במעשה כזה שחקרוהו ע"פ מושכלם, ומצות השי"ת היא למעלה מרום ונשא
מסוג השכל האנושי, ע"כ נהפך לרועץ ויצא מזה ג"כ תקלה שהיו מי שנכשלו
ג"כ בו לשם ע"ז. והכל מפני שהשי"ת בחר בישראל להודיעם רצונו בדרך
החכמה העליונה שהיא למעלה מכל מושכל אנושי, ע"כ ההתחכמות להוסיף
קרבת אלהים ע"י תחבולה אנושית, תועבה היא כשמוסיף בה במצוה של תורה
וכיו"ב. אך מפני מה עשה ד' ככה ונעל השער בפני השכל האנושי, ומה הי'
חסר אם כל אחד ע"פ חכמתו הי' מוסיף מצוה או מצות, או בעצם המצוה
כשהי' משנה אותה ע"פ הדרך שבעין שכלו יחזה לו שבזה יתקרב יותר אל
השי"ת.
פתרון הדבר לדעתי הוא, כי רצונו של השי"ת א"א שיכיר אפי' החכם
שבחכמים, כ"א ע"פ החקר במעשיו ית' והנהגתו. והחכם הגדול המעמיק הרבה
בסוד ההנהגה וענינה יתגלו לו דברים נפלאים, ועל פיהן, אם יותן לו הרשיון,
יעמיד כונים לעבוד את השי"ת, בראותו מדרך ההנהגה שע"פ זה הדרך רצונו
ית' נוטה ע"פ הנהגתו. אמנם כ"ז הי' נכון אם הי' השי"ת מנהיג את עולמו
בדרך מפולש, דהיינו שכמו שרצונו ית' הוא תכלית השלמות והאושר האמתי,
כן עשה הוא ית' שיהיו ג"כ כל האמצעיים המבילים אל דרך הכונה השלמה
ג"כ אמצעיים שלמים ומעולי' והנהגה מפוארת. שאז מכל חלק מחלקי
ההנהגה, יצוק בתוכו דבר לימוד להחכם הראוי להיות מכלל לימודי ד', ליסד
דרך עבודה ע"פ דרכו ית' בהנהגתו. אבל השי"ת בחכמתו הנפלאה לא כן
יעץ, רק הוא ית' נותן טהור מטמא, ובחכמתו גזר שיהיו האמצעים בהנהגה
נעשים הרבה פעמים בסיבות כאלה שבעצמן הן נגד השלמות, כשליטת
הרשעים וכיו"ב הרבה, רק שהכל יוליך ישר אל מרכז התכלית לסוף הימים.
א"כ האדם שהוא קצר השכל וכל מעשה האלהים מראש ועד סוף ודאי לא
דף 276
ימצא, כשתנתן לו רשות להתלמד בעצמו לחוקק חקים ומשפטים ע"פ התלמוד
בעיון ההנהגה, יבור לו לפעמים דרך רע ומר ע"י הסתכלותו בחלקי ההנהגה
שהם בעצמם נגד רצונו ית' התכליתי אלא שהם מתהפכים בהתקשרם אל
התכלית המכוונת להם מראש, שהוא בקצר שכלו מחזה שוא ותפל יחזה לו
לחוקק חקים שאינם שלמים כלל. ע"כ זה הדרך נסגר בפני השכל האנושי,
ודרך המעשים הקצובים א"א שינתנו כ"א מאת ד' צבאות, ד' שהוא ראשון
והוא אחרון ומגיד מראשית אחרית. והדרך שהוא ית' נותן ע"פ הנהגתו
האמיתית, זו היא דרך השלמות, ולא יוכל האדם לדעת את אשר עם המלך
מלכו של עולם ב"ה במלאכת חכמת הנהגתו המופלאה מאד.
והנה ברור הדבר כי יסוד הטמאות והטהרות, הוא הקירוב והריחוק בערך
אור פני השי"ת, כי קרבתו ית' והשגת רצונו היא הטהרה האמיתית והריחוק
מאור פניו היא הטומאה. והנה ענין המיתה באדם הוא ג"כ אחת מהנהגות
השי"ת בעולמו, אשר באמת תכליתה הנראית לעין היא הפך כונתו ית'
האמיתית, כי הוא ב"ה הוא מלך חפץ בחיים, רק שע"פ עומק חכמתו א"א
להגיע אל התכלית המכוונת הבלתי מושגת כ"א באמצעות המתה. ע"כ המת
מטמא, פי' העומד על ענין המת ומבחין ענינו כמו שהוא, בלא ביטול אל
האמונה שאנחנו בהמות עמו ונבערים ולא נדע עומק חכמתו, יוכל להשיג
ההיפוך מאמיתת כונתו בהנהגה. ע"כ נקראו ע"ז מתים, וזבחיהם זבחי מתים',
פי' המיתה היא ההיפוך ממש מרצון השי"ת ותכליתו בעולמו שהוא מלך חיים
וחפץ בחיים, ומטומאת המת החמורה אנו למדים יפה איך אסור לנו להתחכם
על רצון השי"ת ולחדש עבודות שלא כדעת התורה ח"ו. כי מקור ההסתכלות
אינו כ"א במעשיו שע"י נמצא רצונו, והרי המיתה לנו למופת כי ההנהגה
לפעמים כשהיא בגילוי' היא ממש ההיפוך מאמתת רצונו, והלמד ממנה ללכת
ע"פ הדרך שיתגלה רק בחלק הגלוי ממנה, ילך הפוך מכונתו ית', דרך חושך
ולא אור. ע"כ במה זה תטהר טומאת המת כ"א ע"י מה שיבטל האדם
השקפתו בתכלית, וידע שאין עמנו יודע עד מה לערך רוממות הנהגתו ית'.
ובעשותו מצוה כזאת שא"א כלל להשיג בטעמה, והיא אחוזה בתשלום ההנהגה
שנראה היפוך הכונה העליונה בענין המיתה, היא ערוכה בסוד התיקון שיצמח
ע"י המיתה, אבל דבר זה אינו מושג כלל. אך בעסק המצוה בגמר תכליתה
דף 277
ימצא התכלית המכוונת מן המיתה, ולא יהי' ענין המיתה עוד למכשול.
ולהורות נתן, שרק בבא הגמר האמיתי אל התכלית, אז תראה אמתת הרצון
העליון שהוא הטהרה האמיתית, אבל כ"ז שלא בא הגמר האמיתי, הכל נראה
נגד רצונו ית' ונגד השלמות האמיתית. ע"כ כל העוסקים בפרה מטמאים,
שהרי עוד לא נגמרה התכלית עד עצם המצוה כתיקונה, שהיא מכוונת כנגד
גמר התכלית, וכ"ז שלא בא גמר התכלית הכל נראה נגד התכלית והרצון
האמיתי.
אמנם לא כל ההנהגות שוות, ולפעמים מצינו הנהגה כזו שאע"פ שלא באה
תכליתה הגמורה, מ"מ הגלוי ממנה הוא ג"כ מכוון ע"פ עומק רצון העליון
והתכלית האמיתית. וכאשר נחפש בענין הנהגה שנעשתה קודם גמר תכליתה
ומ"מ חלק גדול של שלמות נתגלה בה, נמצא ענין מצרים, שבכלל נודע
שהיתה הגאולה שלא בזמנה, והקב"ה כביכול הי' מדלג על הקיצים'א, והנה לא
באה התכלית לגמרי ונעשה הדבר באמצע. ע"כ בא בענין הפסח לשון פסיחה
ודילוג, שבזה היתה סגולה להשלימם שלא ע"פ דרך ההדרגה המביאה אל גמר
התכלית, כ"א נתגלתה השלמות הראוי' בסוף ג"כ באמצע. ואם היו כל
ההנהגות כולן עפ"ז הדרך, שהמתגלה קודם גמר התכלית הי' נראה מחלק
השלמות המכוון לרצונו ית', אז הי' מקום לבעל הדין לומר שיוסיף מצות ע"פ
הנהגתו והשכלתו. ע"כ חתמה התורה הדרך וכתבה ג"כ בפסח חקה כמו בפרה,
לדעת כי בכ"ז מעשי השי"ת עמוקים הם, ואי אפשר לדון ממראיתם שע"פ
ההשקפה האנושית היותר שלמה לכוון ע"י מעשים, כי לא לרצון יהיו.
והנה דעת האדם קרובה תמיד להכשל בזה שע"י עצתו בהתחכמותו יוסיף
שלמות, ע"כ הוצרכה פ' פרה להסתם, למען ידע כל איש משל גלוי כי א"א
להוסיף בשכלו מאומה. אמנם משרע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא"יב,
היינו שהי' נאמן שאע"פ שנגלו לו רזי תורה מ"מ לא יוסיף מאומה מדעת
עצמו במצוה של דורות, זולת מ"ש בהוראת שעה בג"ד שהסכימה דעתו לדעת
המקום'ג, ע"כ נאמר: "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה"יד.
נמצא שענין התמימות יושלם לגמרי ע"י הפרה והפסח, כי באמת עם
שאסור לנו לחדש מעשים, אבל לחקור בהנהגתו ית' למען דעת השלמות
המדעית לצרף אל המעשים האמורים בתורה, יפה לנו. ואם היתה ההערה רק
דף 278
מצד פרה וענינה, הייתי אומר כי לא ימצא האדם כלל הנאות לרצונו ית' גלוי
בהנהגה, א"כ מה יחקור, והי' ח"ו דבר זה לבושה בפני רבים שהיו אומרים
שננעלו דלתי הדעת ע"פ התורה. ואם מצד ההערה של הפסח לבדו, הי' הירוס
ג"כ במעשים, כי יאמר כי גם מהגלוי נראה שלמות, א"כ נעשה ג"כ מעשים
ע"פ ההשכלה המסתעפת מזה. אבל בהקבץ שתיהן יחדיו אמר דוד : "יהי' ליבי
תמים בחוקך למען לא אבוש"א, זו חוקת הפסח וחוקת הפרה, וידע שחוקת
הפרה גדולה שמורה על עומק התכלית האלהית, ע"כ גם עושי פסח צריכין לה
כי עיקר הכונה תראה בסוף המעשה.
)מכת"י חדבר שור(
תהילים קיט פ.
שמות יב מג.
במדבר יט ב.
במדבר יט יז.
שמות רבה פרשה יט ב.
קהלת ז כג, במדבר רבה פרשה יט ג.
במדבר רבה פרשה יט ח.
תנחומא כי-תשא יט, זהר כי-תשא קצט.
כוזרי מאמר א צז, ועי' אבן עזרא ורמב"ן שמות לב
תהילים כו כח.
עי' שיר-השירים רבה פרשה ב ח.
במדבר יב ז.
שבת פז.
תנחומא חוקת ח.
דף 279
בפרק כסוי הדם )סוטה פח ב( : "אמר רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי
עפר ואפר' )בראשית יח כז(, זכו בניו לשתי מצוות : עפר סוטה ואפר פרה.
וליחשוב נמי עפר כסוי הדם? התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא". צריך
ביאור ההנאה. אך בראשונה צריך ביאור ענין "עפר ואפר", שהם עצם מעלת
ענוותו של אברהם אבינו ע"ה.
ונדבר מעט אודות הענוה. אין בכל המדות הטובות דבר רחוק מהשכל
האנושי, רק הענוה, שעם כל יקר ערכה רבים נתקשו בהבנתה, כי היה נראה
להם עיקר הענוה שיהיה האדם חושב בעצמו שאינו בן מעלות, א"כ ראוי
לומר שהשלם ראוי לו שישא לשוא נפשו ולהכזיב בדעתו לחשוב שאין בו
מעלה, אם הוא יודע חכמה יחשוב שאינו יודע וכיוצא בזה, הזאת היא נעמי,
המדה החשובה שבמדות הנפש, זה ענין מר ודבר זר.
אך שני מיני ענוה יש. האחת הנובעת מהכרת פחיתות גוף האדם, והשניה
מרוע המעשה.
והנה דברים פחותים יתחלקו לשני מחנות. הא' דבר שהוא פחות וגרוע
מראשיתו. הב' דבר שהיה חשוב, ונפסד ונעשה רע. והנה דרך הענוה הבאה
מצד פחיתות גוף האדם ודלות הרכבתו, הוא הסיג הראשון למדת הקדושה,
אחרי שהגוף וכל עניניו יהיו שפלי ערך בעיניו, לא ישעה להבלי נכר האלה,
א"כ כל מה שיקח מדברי העולם לא יהיו רק לכונת עבודת השם, א"כ כל
חייו אינם כי אם עבודת ה'.
והנה לכאורה יפלא, שמו שנכתב בקדושה איך ימחה כדי לעשות שלום
)שבת קטז א(, אך אם כל חיי הישראל ותכליתם אינם כי אם עבודת ד' ית',
א"כ הוא כבוד המקום ב"ה. ובזה יתבאר מ"ש )במדבר כג י( "מי מנה עפר
יעקב ומספר את רבע ישראל", ואמחז"ל )נדה לא א(, על זה נסמית עינו של
בלעם הרשע, שאיך יתכן שיהיו הדברים השפלים כ"כ גבוהים לפניו. אך הוא
באמת ע"י מדת הקדושה שנטועה בקרב נשמת ישראל, וזהו תכליתם, א"כ
הכל הוא עבודת ה'. ומאין בא זה, ממדת השפלות שמצד פחיתת הגוף, שהוא
ממידת עפר. ע"ז אמר מי מנה רום מעלת עפר, מדת עפר, אשר תקנה אותנו
מדת הקדושה, שממנה נמשך שהשגחת ד' ועינו הוא גם על הדברים השפלים,
ומספר רבע ישראל כדחז"ל.
דף 280
מדת הענוה השניה היא מרוע המעשים. כאשר השלמות אין לה קצה, וטבע
האדם רחוק ממנה, אשר אם יסתפק במועט יתרחק הרבה מאד, לכן צריך
שיערוך מעלתו אל עצם השלמות שאפשר לאדם להגיע, תהיה נפשו שחה
בראותו מה שקיצר ואיבד הדבר, הטובה אשר צרורה בנפשו, כי כל שלמות
הנפש היא מוכנה בנפש, רק שעל ידי שפלות ידים תשאה שממה ולא תשא
פרי חמד, הוא פחיתות דבר יקר שנפחת ונעשה גרוע. וזוהי מדרגת אפר,
שאפשר שיהיה דבר יקר בעצם, אך נפחת ונגרע מערכו. והנה יתרון מדה זו
הוא, שלא ישתרש בשום חטא ח"ו עד להשחית, כי תמיד ירע לבבו על אשר
קיצר בדברי שגיאות הראויות מצד היותו בעל גויה, איך תחרץ נפשו לעבור
ע"פ ה' בדברים שאפשר לו זהירותם. א"כ גם כשיכשל באיסור, יהיה כשלונו
מועט ולזמן לא כביר, ואח"כ בעבור סופת הפרעות ישוב מאהבה את פני ד'
ויתחזק בתשובה ויראת ד', כמאחז"ל )ברכות יט א( ודאי עשה תשובה.
והנה עם קודש בני ישראל מושלמים בנפשם להיות מסוגלים להמדה היפה
הזאת, ועל כן נח להם להטהר מעוונותם, כי טבע גופם ונפשם נח לקבל
עליהם עול עבודת השי"ת, ע"כ בנקל יטהרו מעבירות שבידם.
ובמדרש )ב"ר סה טו( : '"הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק' )בראשית
כז יא(, משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן, ועלה המוץ בקווץ,
ונסתבך בשערו. עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו". כוונתם
שמצינו ]ש[בנקל מאד מתכפר עון ישראל על ידי הרהור תשובה וכה"ג, וצריך
טעם למה. אך הרמב"ם ביאר שכל עוונות ישראל אינם כי אם בגדר שגגה,
מצד זכות הנפש, אך מהיכן נולד זה, מכח תכונה זו של שמירת הענוה,
ומהיכן באתה הענוה השניה, מצד רוע המעשים, רק מכח הענוה הראשונה של
שפלות הגוף, אז יהיה בלתי להוט אחרי תאוות עוה"ז, כ"כ תתעורר נפשו
עליו להביא חשבון. וכבר כתבו הראשונים ונודע ]ש[עצם השערות מצד מותר
האכילה שאינה נצרכת, ומזה מתהוה שקשה להפרד מהרע.
והזוכה בענוה זו נח להפרד. נמצא הענוה הראשונה שממנה תתהוה מדת
הקדושה, שהיא התרוממות הדברים השפלים למעלה רמה, זכו על ידה ישראל
]ל[עפר סוטה שימחה שמו של הקב"ה בשביל הבאת שלום בין איש לאשתו
הישראלית, והוא כענין "ומספר את יבע". וע"י השניה שנקל להטהר מחטא
דף 281
הוא רמז אפר פרה כמו "וזרקנתי עליכם[ מים טהורים" )יחזקאל לו כה(, להורות
שאין הרע נדבק בעצם, רק שהוא קצת למעלה, וע"י זריקה מועטת עובר.
)מכתי"ק(
* * *
משיחת ארמור"ח במעודה נ'
ש"ק חקת תרפ"ט
בחקת פרה אדומה, שהקב"ה אמר למשה לך אני מגלה ואילו לאחרים חוקה
)במדבר רבה יט ו(, ואפילו שלמה המלך ע"ה אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא
רחוקה ממני" )קהלת ז כג, במדב"ר שם ג(, 'סוד הדבר בזה הוא שעיקרה של
פרה אדומה הוא משום טומאת מת, ובענין המיתה השקפות שונות. לפי השקפת
האומות אין שום חסרון בשלמות הבריאה בהמיתה, שאינה אלא רק הפרדת
החלקים המורכבים, וכל הרכבה מוכרחת בזמן מן הזמנים להיפרד, והוא דבר
שבסדר המציאות. וזה בא להם מפני שאין להם קישור להמקור של העולם,
ואינם מסתכלים בהוויה אלא רק לפי מה שלפניהם, ולהם המות הכרחי. אבל
ישראל רואים את המות כחסרון וחרפה, שרק לעת"ל מייעד הנביא "בלע המות
לנצח וגו' וחרפת עמו יסיר" )ישעיה כה ח(, היינו המות שמביא חרפה לעמו.
ורק לעמו היא חרפה, מפני שהם קשורים בחיי העולם, ולעת"ל כשהעולם
יתוקן וישובו ישראל למקורם, יבוטל המות ותסור החרפה. ולנו החיים
הכרחיים, "וחיי עולם נטע בתוכנו", והמות הוא מחסרוננו הזמני.
כל טומאה באה מחסרון. משום זה לנו נאמר דין טומאת מת, "אדם כי
ימות")במדבר יט יד(, "אתם קרויים אדם" )עי' יבמוח סא א(, כי בשבילנו המות
הוא חסרון. "ואין אוה"ע קרויים אדם" )שם(, לאוה"ע אין חסרון במות, משום
זה אינם מטמאים בטומאת אהל, וי"א אף בטומאת מגע )יראים סי' שכב(. ואם
מטמאים במגע, הוא מפני שגם בהמיתה שלהם יש חסרון, וכמ"ש בפסחים
דף 282
ס"ח: "עולא רמי, כתיב 'בלע המות לנצח' וכתיב )ישעיה סה כ( 'כי הנער בן
מאה שנה ימות', לא קשיא, כאן בישראל כאן בעכו"ם", שבזמן התיקון אפילו
המות ההכרחי אצלם יאוחר מאוד, ומיתתם כעת לפי מהלך העולם היא חסרון,
וגורמת טומאתם במגע.
וסוף סוף יש לאוה"ע איזה יחס עם ישראל, והם מובדלים מהם, כמ"ש
"ואבדיל אתכם מן העמים" )ויקרא כ כו(, ואין הבדלה אלא בדברים שיש להם
במשהו איזה יחש, כמו אור וחושך שביחד יוצרים מעל"ע, או קודש וחול
שסדרי העולם נהוגים יחדיו, ולא שייך הבדלה בין אור לקודש שהם דברים
שאינם מתייחסים זה לזה, וכיון שיש הבדלה בין ישראל לעמים הרי זה משום
שיש יחס ביניהם. והיחס הוא יחס הז' מצוות, וההווה אמינא של נתינת התורה
להם, שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה כמ"ש בע"ז
ב' ע"ב.
וההבדלה בין ישראל לעמים מורה שההפרש ביניהם אינו רק בכמות
המצוות, שלנו תרי"ג ולהם רק ז', כי הפרש כמותי אנו מוצאים גם בישראל,
בין כל העם לכהנים ולויים, ובין האנשים לנשים, שאנו מוצאים שיש
שנתחייבו במצוות יתירות, בעשה שאינו שוה בכל או לאו שאינו ש"ב, ובכ"ז
אין ההבדלה בכלל העם, אלא אנו קוראים על כולם יחד "אוריין תליתאי לעם
תליתאי" )שבת פח א(, ואין ערך להפרש של כמות, גדולה או קטנה, אלא
ההבדלה היא משום שמצוותיהם של הגויים אינן מאותו המקור של קדושת
ישראל. ומשום זה "כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית, לישראל נאמרה
ולא לב"נ" )סנהדרי7 נט א(, כיון שהמקור האחד הוא מקור קדושת ישראל, ולא
נשנית בגילוי המקור שהוא נאמר לב"נ, לישראל נאמרה ולא לב"נ. זהו בנוגע
ליחס מהותם של או"ה לישראל, שמכך נובע הפרש טומאתם במיתתם, כי
חומר הטומאה תלוי בגודל החסרון.
ומכאן אנו באים לומר עוד, שהבנת טעם דבר איננה מראה על שלמות,
שאדרבה אם אנו מחליטים שעד שאיננו יודעים את הטעם אין ברור לנו
הדבר, זאת אומרת שהטעם בא להשלים לנו חסרון, אבל כשהדבר בלא טעם
זאת אומרת שהדבר שלם בשבילנו. לכן כדי להסיר את טומאת המת, הבאה
בעיקרה מחסרון, ניתנה חוקה שאין בה טעמים שישלימו חסרון הבנתה, והיא
דף 283
סתומה וחתומה. ורק למשה רבינו שהוא מחובר בחיי העולם לגמרי, "כתיב
הכא )דברים לד ה( 'וימת שם' וכתיב התם )שמות לד כח( 'ויהי שם עם ד", מה
להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" )סוטה יג ב(, ואיננו כלל בכלל
החסרון, לפניו היה הטעם גלוי: "לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חוקה".
ולכן פרה אדומה יש לה גם דין קדשי מזבח, "חטאת קריה רחמנא" )ספרי
חוקת(, וגם דין קדשי בדק הבית )שבועות יא ב(, וזה מורה על ענין המיתה,
שאינה מחמת ההרכבה כדעת האומות, שהרי טהרת טומאת המת היא בדבר
שקדושתו מורכבת...
)רבי שלום נתן רענן קוק זצ"ל, בשמן רענן ח"א עם' רה-רז(
מ"ג תשא פרשת פרה צ"ו
"וידבר וכו' כי תשא וכו' ונתנו איש כפר נפשו וכו' זה יתנו" וכו', אחז"ל
)ירושלמי שקלים פ"א ה"ד( : "מטבע של אש הראה לו ואמר לו כזה יתנו".
פרשה זו נאמרה לא כסדר, שמקודם היה מעשה העגל ואח"כ נאמרה לו פרשה
זו, כפרש"י על הפ' "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" וכו' )שמות לא יח(,
ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה בנתינת התורה היו בכל מעלת התיקון, עד
שאחז"ל )שמות רבה מא ז( מ"ש "חרות על הלוחות" )שמות לב טז( "חרות
ממלאך המות", שגם חסרון המיתה לא היה כבר שולט אצלם. ובחטא העגל
התנצלו מעדים, מעלתם העליונה, וחזרו להיות בעלי חסרון, שצריכין עוד
תיקון לשוב למדרגתם האמיתית העליונה. לזה ניתן להם הענין של מחצית
השקל, ודוקא מחצית. שכמו שמחצית באה מדבר שלם, וצריך להתפתח עד
השלמות, כך מדרגתם כעת. ומטבע של אש הראה לו, כלומר כאש ששואפת
ועולה למעלה, כך מחצית זאת שואפת להשתלם, להיות שלם, שזהו תקות
העתיד.
וזהו ענין פרה אדומה שבאה לכפר על מעשה העגל, כמחז"ל )במדבר רבה
דף 284
ומטהרת טמאים )במדבר רבה יט א(, וגם שונה בדיניה שמצד אחד יש לה דינים
של חטאת, "חטאת קריה רחמנא" )חולין יא א(, ויש לה דינים של בדק הבית,
שנפדית אפילו על גבי מערכתה. והקב"ה אמר למשה "ויקחו אליך" )במדבר יט
ב(, "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" )במדבר רבה יט ו(, עד
ששהמע"ה אמר )קהלת ז כג( "אמ~תי אחכמה והיא רחוקה ממני", שפי' חז"ל
)במדבר רבה יט ג( את זה על דיני הפרה. והביאור הוא, שהעגל החזיר את ענין
המיתה, והפרה באה לטהר מטומאת המיתה. ובזה יש להסביר מהו תוכן
המיתה. ישנם בעלי השקפה שאומרים שאין זה כלל מחסרונות הבריאה, כיון
שכל הבריאה מורכבת מיסודות וכל המורכב מכרח להתפרד, וזהו ענין המיתה,
ואין זה חסרון. השקפת היהדות היא שהמיתה הנה חסרון, מפני שחיינו הם
חיי עד, קשורים בחיי עולם, "וחיי עולם נטע בתוכנו", וכמו שהיה לפני
החטא, אלא מפני החטא נפלנו ממדרגה זאת, והוי זה חסרון בדידן, והוית
חרפה לנו. לזה אומר הנביא )ישעיה כה ח( "בלע המות לנצח וכו' וחרפת עמו
יסיר מעל כל הארץ", שלעמו הוית חרפה, שלדידם זהו חסרון במעלת חייהם.
ומשום זה ישראל מטמא בכל דיני טומאת מת ולא עכו"ם )יבמות סא א(, דרק
בישראל הוי חסרון, שזהו ענין הטומאה, אבל בעכו"ם אין המיתה חסרון.
ובכל זאת במגע אפי' מת עכו"ם מטמא. והוא דהנה רמו קראי אהדדי, כתיב
)ישעיה סה כ( "הנער בן מאה שנה ימות" וכו', וכתיב "בלע המות לנצח" וכו'1
ומשני )פסחים סח א( כאן בעכו"ם כאן בישראל. שאפי' האומות, אף שלא יהי'
להם חיי עולם, בתיקון יש להם ג"כ להתקן, ואז יארכו חייהם, ו"הנער בן
מאה שנה ימות". ומה שיש להם כעת המיתה בהקדמה הרגילה, נובע מחסרון,
והחסרון הזה נותן את הטומאה, טומאת המגע.
דיש יחס מה מהאומות לישראל, דמשום זה נאמר על ישראל "ואבדיל
אתכם מן העמים" )ויקרא כ כו(, דענין הבדלה לא שייך רק על דברים
המשתייכים זה לזה, כמו ההבדלה בין קודש לחול בין אור לחושך, שמהקודש
והחול מתהוה סדרי העולם, מהאור והחושך מתהוה סדרי המועדים, ולא שייך
לומר המבדיל בין קודש לאור, שהם דברים שאינם משתייכים כלל זה לזה.
וההשתייכות של האומות עם ישראל הוא מה שיש להם ז' מצות. ובכל זאת יש
הבדל, לא מה שאצלנו תרי"ג ולהם רק ז', שהבדל כמותי בזה לא מבדיל, גם
דף 285
בדידן יש שיש להם יותר מצות ויש פחות, כמו כהנים ונשים. עיקר ההבדל
במקור המצות, שמקור תוה"ק הוא עליון על מקור דיניהם. אבל בכל זאת יש
מקום לתיקון וחסרון גם אצלם, ומזה יש דינים של טומאת מת שלהם.
הפרה, הבאה לתקן את חסרון המיתה, היתה משום זה צריכה להיות חתומה
וסתומה. דהנה כל טעם בא כאילו למלא חסרון, שלפני מציאת הטעם חסר לנו
איזה דבר בענין, והטעם ממלא לנו את החסרון. משום זה ניתנה הפרה בלי
טעם, כלומר ענינה שלם, בלי שום חסרון שהטעם יבא וימלא אותו. שזהו
עיקר תוכנה של דין פרה האדומה, להעלותנו למצב השלם, הנעלה על המצב
החסרוני שבא מהחטא של העגל שחזר וגרם למיתה החסרונית.
ועל העתיד אומר הנביא )יחזקאל לו לז-לח(: "עוד זאת אדרש להם ארבה
אותם כצאן אדם כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה". המקווה הוא
שהאחדות תשוב בשלמותה, שזהו מיסוד התיקון. ואז יהיו האדם כצאן, כלומר
שכל אדם עם ערכו הפרטי יתאחד עם הכלל, ויהיה נחשב כמו הצאן ששם כל
החשיבות היא הכלליות שבהם, שאין בבהמה חשיבות פרטית. ועל זה נאמר
)תהילים לו ז( "אדם ובהמה תושיע ד'", "אלו בנ"א שערומים בדעת - כאדם -
ומשימין עצמם כבהמה" )חולין ה ב(, כלומר, מתאחדים עם כל ישותם באחדות
אחת כבהמה, שאין להם אלא הערך הכללי המאוחד. ולזה נאמר על זמן
התיקון העתיד המקווה "ארבה אותם כצאן אדם".
)רבי שלום נתן רענן זצ"ל, בשמן רענן ח"א עמ' קענ-קעה(
אנונ ונ
דף 286
זאת חוקת התורה. חוקה חקקתי גזירה גזרתי
ואין לך רשות להרהר אחרי.
)סדרש(
המיתה - העדר השלימות.
וטומאתה - ביטוי ההעדר.
וכל שההעדר גדול - ביטויה גדול.
לא הרי טומאת מת ישראל, שמטמא אף באהל.
כהרי טומאת עכו"ם, שאינו מטמא באהל.
ולא הרי טומאת מת, שמטמא טומאת שבעה.
כהרי טומאת נבלות, שאינו מטמא אלא טומאת ערב.
ולא הרי טומאת נבלת בהמה, שמטמאה במגע ובמשא.
כהרי טומאת נבלת עוף טהור, שאינה מטמאה במגע ובמשא.
ולא הרי טומאת נבלת עוף טהור, שמטמא בבית הבליעה.
כהרי דגים וחגבים שאינם מטמאין כלל.
זה הכלל :
כל שערך חייו מעולה ומשובח - גילוי העדרו גדול יותר.
כל שערך חייו נכבד - ביטוי העדרו קשה יותר.
* * *
והגמרא בסנהדרין צא ב שואלת :
"כתיב, בלע המות לנצח, וכתיב, כי הנער בן מאה שנה ימות".
ומתרצת :
"כאן בישראל, כאן בעכו"ם".
דף 287
שלמותן של ישראל - ביטול המיתה בכלל.
שלמותן של עכו"ם - אינה אלא אריכות ימים בלבד.
כי :
המיתה חסרון ואי-שלימות בישראל.
ואין המיתה חסרון ואי-שלימות בעכו"ם.
והכתוב אומר :
"חרפת עמו יסיר" - עמו דייקא.
כי :
המיתה חרפה - בישראל.
ואין המיתה חרפה - בעכו"ם.
* * *
סודה של פרה אדומה.
טהרת טומאת מת.
ביטול גילוי העדר השלמות.
סילוק השפעת העדר השלמות.
וביאורו של רז זה,
שמור אך ורק - לשלמים.
כבמדרש חוקת :
"לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחרים חוקה".
לך - למשה.
לבעל השלמות המירבית, לבעל "ותחסרהו מעט מא'".
ואילו אצל שלמה :
אע"פ ש"ויחכם מכל האדם", ואפילו מ"הימן" - זה משה.
דף 288
בכל זאת :
"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - זה פרה.
כי :
לא בחכמה תליא מילתא, אלא בשלמות.
ורק למשה - נתגלה טעם פרה.
אבל לכל ישראל :
"חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה".
)נערך בידי הרב חשה נלזר שליט"א(
)רבי שלום נתן רענן זצ"ל, בשמן רענן ח"א עמ' רנ-רה(
דף 289
פרשת ההודש
דף 290
דף 291
לפרשת החודש '
מקרא יום שבת פ' החודש, "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם
לחדשי השנה" )שמות יב, ב(. צריך ביאור שני הדברים הללו, ראש חדשים,
וראשון לחדשי השנה, הלא החדשים המה חדשי השנה. ונבאר תחילה דרך
הפשוט בפשטי' דקרא, אח"כ נחקור בזה בס"ד מדרך המחקר, הסבה בזה, כי
מצינו במנין השנים, שאנו מורים שינוי שראוי לעורר בטעמו. הנה לענין
המנין נוכל למנות לחמה או ללבנה. הנה אוה"ע בכללם מונים לחמה, ולכאורה
נראה כאלו ח"ו הדין עמהם, כיון שנוכל למנות בשוה לשניהם, הרי ראוי
למנות להמאור הגדול החשוב, מה שאין אנו עושים כן, רק מונים ללבנה,
המאור הקטן, אשר יקטן באיכותו וכמותו באין ערוך מהחמה. ועוד יתרה, כי
לדעת רבים מהחוקרים אין להלבנה אור בעצם כלל, והיא נחשבת בין הכוכבים
החשוכים אשר כל אורה תקבל מהשמש הלזו אך גם בזה מצינו שינוי, כי כבר
נמצאים אומות אשר התחקו גם הם להדמות אלינו למנות ללבנה, אף כי לא
ידעו מהי סבת דבר. אך גם ללבנה אין אנו מונים בשלמות, כי מנינינו יהי' גם
ללבנה גם לחמה. מנין החדשים בכללם יהי' ללבנה, אבל ביחוסם אל השנים
עושים אנחנו עיבור בכל ג' שנים לא יגרע, והוא כדי שנשלים תמיד מנין
שנותינו אחר תקופת החמה ג"כ. ומה לי כל הטורח הזה, וכי זוטר לנו מאור
אחד למנות בו סדרי שנותינו.
אמנם לענין פשט הכתוב, כלל בזה ב' הענינים. "החודש הזה לכם ראש
חדשים", יאמר זה לענין מנין החדשים שאינם נוגעים כ"א ללבנה, שהחודש
הזה ראשית להם. גם אמר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", היינו מניין
השנים שאנו רואים להשתוות גם לתקופת החמה, מ"מ החודש הזה ראשי הוא
גם לענין זה. א"כ נראה מדברי הכתוב, שהמנינים האלה ענינים מיוחדים הם,
ויש להם תכליות מיוחדות, וצריכים ביאור.
. את רוב דרשות מרן הראי"ה לפרשת החודש הדפסנו ב"הגדה של פסח עם ביאורי
הראי"ה", מלבד הדרוש הנדפס כאן שתוכנו אינו בענין יציאת מצריטנ
דף 292
ונבאר מראש ענין מניני השנים שצונו השי"ת, כמש"כ הרמב"ם בפי' מנין
המצות. הנה בודאי לא נבצרה ממנו מזימה, כי ענין מניני השנים נחוץ מאד
לישובו של עולם, למקח וממכר וזכרונות נחוצים. אמנם כבר עלינו לדעת כי
מצות התוה"ק אין לנו לתלות טעמן בדבר הנוהג, כישובו של עולם לבד. לא
מפני שישוב העולם אינו ענין נכבד. בודאי הוא נכבד מאד, אחר שהשי"ת
ברא העולם ורוצה בקיומו. אך יש בזה שני טעמים. כי הדבר שנוגע לתקנתם
של בריות בכלל, לא הוצרכה התורה לצות, כי בודאי יתעורר ההמון בעצמו
להשתדל על תקנתו. כי אף שמצינו שצוותה התורה אל כל יחיד אפי' הדברים
הפשוטים, שכל אחד יתעורר בעצמו לקיימם, אבל בוחן מחשבות יודע לאמת
מחשבות האדם, כי לפעמים יתעורר באדם רוח אשר יתעהו ללכת בארחות
עקלקלות, אשר לא לבד אצל הנפש והשכל המה מקולקלים, כ"א גם אצל
הגוף - כמו הכל יודעים עד כמה ענין לשה"ר מזיק לישוב האדם, ולפעמים
רבות גם להאומרם, ועכ"ז לא ימלטו ממנו המון האנשים - אבל הכלל בודאי
יעמוד על תקנתו. ע"כ כבר הסכימו חוקרים מהחכמים האמתיים, כי כשהיו
ישראל שרוים על אדמתם, היו הרבה דיני מלוכה לבד דיני הסנהדרין ע"פ
התורה, כמו הרוגי מלכות, אע"פ שאיננו מפורש בתורה, מפני שא"צ לזה
להזהרת התוה"ק, כי הכלל ודאי ישמור עצמו מכל דבר המזיק לו ויסוכך
בעדו.
ועוד יש טעם בזה, כי אף מה שנראה שהוא מסכים לישוב העולם, א"א
שאם כתוב הוא בתורה לא יהי' תכליתו כ"א ישוב העולם בלבד, שהרי ישוב
העולם הוא דבר שנופל תחת התמורה והספק. והדבר ידוע, שא"א לצאת
ממעשה - תכלית שאין בעצם המעשה זה הכח, כאשר לא יחמם הקרח מפני
שאין בו כח החום, ולא יקרר האש, א"כ התוה"ק שחז"ל והיא בעצמה העידה
כי עיקרה הוא לטוב לנו לעולם שכולו טוב, טוב נצחי, איך יתכן שתתלה
בדבר שאין עקרו כ"א על זמן. ע"כ גם המשפט אשר יכון באמת לטובת
ההנהגה המדינית, ידוע נדע אם כתוב הוא בתוה"ק, לבד מה שנמצא בו
מההנהגה הטובה ועוד יש בזה ענין אחר : כמו שיש אושר נפלא בקיום המצות
השמעיות, כמו כן בשכליות, יש להם סגולה נפלאה לאושר אמיתי לבד
התכלית הנגלה.
דף 293
ובזה יובנו דברי הכתוב )תהילים יט י( "משפטי ד' אמת צדקו יחדיו", שיש
להתעורר על הבדל צדק ואמת : הנה בודאי שניהם מכוונים לענין הנהגה ישרה
ונכונה, ומה בין זל"ז. אך הצדק יקרא דבר שיש לו סבה שהשכל ישער ישרו,
אין הבדל בין אם קיים הוא, או עובר כפי סבתו, כמו שיקרא צדק להצדיק
את העשוק אשר עושקו ירצה לגזול ממנו בית והון נחלת אבות )משלי יט יד(,
אשר רשעו לעולם ימשך, לדור דורים, כמו כן יש צדק בהשפטינו את אשר
ירצה לעול את חבירו לזמן מועט, ומעט קט, הכל בכלל צדק הוא. ע"כ דרשו
חז"ל בסנהדרין לב ב, ע"פ )דברים טז כ( "צדק צדק תרדוף", לענין שתי
עגלות שהיו עוברות במעבר צר, שהצדק הזה אינו אלא לשעה, מ"מ בשם צדק
יכונה. אבל אמת יקרא רק דבר שיש לו קיום והתמדה נכונה.
והשונמית אמרה אל אלישע, כשבישרה בן )מלכים ב ד טז(, "אל תכזב
בשפחתך", וכתבו המפרשים שהדבר תמוה, שהשונמית שהיתה גדולה
במעשים: לא תאמין חלילה להנביא, אשר בעצמה ידעה כי איש אלקים קדוש
הוא )שם ט(. אך הבאור בזה, שכל דבר יתנהג כמו סיבתו, ואם תהי' סיבתו
קבוע, יהי' המסובב קבוע, ודבר שסיבתו תהי' מקרית, בסור הסיבה יבטל
המסובב. אם כן, הנהגת הנס, שסיבתו אינו בדבר קיים, כ"א באיזה סיבה
מקרית, כמו בקשת הנביא, או זכות, אולי יגרום החטא שהזכות תתבטל, יהי'
ג"כ הנס מבוטל. אבל הטבע, חוקי הטבע ברא ה' ית' חק ולא יעבור. ע"כ
כאשר ראתה שמבטיח לה בן, אמרה "אל תכזב", פי' שיהי' לדבר הזה קיום,
אבל לא רק לפי שעה. ודבר שאין לו קיום נקרא כזב, מפני שהוא היפוך
האמת, שהאמת יש לו קיום, כמו מים המכזבים, שהם הנפסקים ; "אשר לא
יכזבו מימיו" )ישעיה נח יא(, יקרא שיקרו מימיו בתמידות בלא הפסק. א"כ,
התורה שנקראת אמת, כמ"ש חז"ל בריש ע"ז, תורה דכתיב בה אמת, אין
הקב"ה עושה בה לפמשה"ד.
א"כ, התוה"ק שעלי' נאמר אמת, לכאורה צריכה שתהי' כל מגמתה רק
להישיר את האדם לדרך ההצלחה הנצחית, ולא ההנהגה שישרותה תלוי רק
בזמן. א"כ, לא יתכן שיהי' טעם המצוות רק בדבר שחוקו קבוע תחת הזמן,
אע"פ שהם ישרים. א"כ יש בחוקי התורה שתי הישרות האלה, שהם אמת
בקיומם, שאין תכליתם רק לדבר עובר וזמני כמו כל- חוקים נימוסיים שהאדם
דף 294
קובע לעצמו, אך עכ"ז יש בהם תועלת הצדק, היינו לפ"ש ג"כ ת"ח מרבים
שלום כו' )ברכות סד א(. וז"א "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך" )ישעיה נד
יג(. אז יהיה כל משענם על דברי התורה. וידוע, כי כל הדבר יקלע יותר
]ל[מטרתו המיוחדת לו, יותר מדבר אחר שהוא נכבד ממנו ואינו מיוחד
לתכלית זה. כמו עץ התפוחים, נכבד מאילן סרק רב הענפים הנטוע לצל, מ"מ
לענין הצל, אף שאילן התפוחים ג"כ יש לו צל, מ"מ יהי' צל האילן הנטוע
לצל ביתרון מצל התפוח.
אפשר שיאמר בהפסוק )שיר השירים ב ג( "כתפוח בעצי היער כן דודי בין
הבנים". ידוע מ"ש המקובלי' אורייתא וקב"ה כולא חד, וקורא את השי"ת
מצד השייכות שיש לו אלינו כביכול מצד התורה, ע"כ מכנה זה בענין
התורה. והנה המצות הנימוסיות שתקנו חכמי עם ועם, בודאי יש בהן ]תועלת[
בענין שנתקנו ליושר ההנהגה, אך אינן כ"א להציל מפגעי העולם שמן החוץ
וכדומה, ואין דבר בעניני העולם שיקראו עצמיים בעצמם, שכל הדברים אינם
רק מקריים אצל האדם, שעצמו הוא הנפש, והגוף הוא מקרי בו, וכן כל מה
שנוגע לענין הגוף הוא רק מקרי. והנה, הבדל הצל והאכילה, משניהם מוצא
האדם קורת רוח ונחת, אלא שנחת הצל אינו מתעצם באדם, ונשאר לעולם
מקרה. אבל האכילה, מתעצם באדם, ונעשה עצם מעצמיו. ע"כ תדומה המצוה
הנימוסית, מצד תכליתה שהיא רק לתכלית הגוף וישוב העולם, בשם צל,
והמצות שתכליתן תכלית אמת, תכלית נצחי, ומתעצמות בטוב הנפש, יקרא
בשם אכילה, כמו אכילה שעצם החלק המובחר מתהפך לעצמיות גוף האדם
בשר ודם. ע"ז אמר "כתפוח בעצי היער", שהתפוח יש לו צל וגם פרי, כן
התוה"ק - המשפטים יש להם צל, דהיינו אותו התכלית בעצמו שיש לדת
הנימוסי, וגם פרי, שהוא מה שעצם הנפש מתעלה ע"י המצות ומע"ט. אך בזה
יתרון להשו' ]?[ להם על תפוח נגד עצי היער: כי התפוח, אע"פ שיש לו צל,
מ"מ אין תכליתו לצל, רק לפרי, א"כ הצל שלו גרוע ; אך צל תוה"ק, דהיינו
השלום וישוב העולם שיש בזה, הוא ביתר שאת, עד שגם "בצילו חמדתי"
)שיר השירים שם(, והצל ג"כ נחמד. וז"ש "משפטי ד' אמת", גם "צדקו
יחדיו", שיש בחלק המשפטים אמת בענין הנפש, וגם צדק בענין שהם
מיושרים לעולם הזה.
דף 295
עוד יש לפרש בענין כתפוח, ובענין צל ופרי, שצל יקרא השכר שהוא
מצד השכר שאינו מצד הטבע, ופרי יקרא השכר שהוא מצד תפארת טבע
הנפש להתעלות, ואכמ"ל.
עכ"פ איך אפשר שתהי' המצוה הרבה, המקפת ענין האומה ביחוד, מיוחדת
רק לתכלית עוה"ז. אמנם ענין המנין יבואר במה שצריך להבין ענין השקלים,
שהתורה גזרה למנות את ישראל, ולמנותם ע"י השקלים. ויש בדבר זה שאלה
גדולה, אם המנין לישראל הוא ראוי, או אינו ראוי. אם הוא ראוי, למה לא
ימנו האנשים לבדם, ואם ימנו מה בכך, כי ודאי לא יחול הנגף כ"א ברצון
ה'. ואם אינו ראוי, מה בצע שהמנין יהי' ע"י השקלים, מ"מ ימנו הם בזה.
)הג"ה( ונשוב לענין משפטי התורה שכתבנו, אף שתכליתם הוא מרום מאד,
ונותן שלמות בנפש, מ"מ מעמידים על השלו' ג"כ. נבין בזה, מ"ש שמואל
כאשר בקשו להם מלך, "ואת מי עשקתי את מי רצותי" )שמואל א יב ג(,
והדבר יפלא, וכי כך יאתה לשמואל בחיר ד', אשר עליו נאמר )תהילים צט ו(
"ושמואל בקוראי שמו", ובמד"ר יש שיש בחינה שהי' שקול כנגד משה
ואהרן. ונבאר גם זה, שודאי ח"ו א"א לומר ע"פ פשוטו שהי' שקול, אחר
שאמר הכתוב )דברים לד י( "לא קם נביא עוד בישראל כמשה כו'", ומעקרי
הדת שהי' אב לנביאים וי"ג לחכמים )עיי' סידור של"ה(. רק שעיקר הדבר, אם
אנו מעריכים איזה אדם, אנו מעריכים אותו אם הוא מצויין בשני ערכים,
בעיקר מהותו, וגם יחס שלו בתיקון העולם, שכן הוא חק השלם להשפיע
לעולם ולתקן זולתו. והנה בענין התיקון והצדקת הרבים, כבר כתב רבינו יונה
בשע"ת )עיי"ש שער שלישי סי' קמח(, שכל מגמת פני המקדש שם שמים, יהי'
להראות לכל יושבי תבל יקר תפארת התורה והדרה, להראות להם כי דרכי'
דרכי נועם ושלו' בנתיבותי'.
והנה המון העם בודאי לא יוקיר ערך התורה והמשפט האלקי מצד רום
ערכו להשלים הנפש ולפארנה, כי לא יבין בכך, רק אליו צריך לחות דעת כי
המחזיק במעוזה שלו' יהא לו, וההולך בדרכי התורה יהי' שלו' והשקט
בגבולו, וכן העם בכללו ההולך בדרכי ד' הם מישרים גם נתיבות עולם הזה,
כי הירא את ד' באמת לא יכעוס ולא יתגאה על חבירו, לא ידבר שקר ולא
יונה את שום אדם, ויהא זהיר בכבוד בריות, וכמשאחז"ל )יומא פו א(: בזמן
דף 296
שאדם מתנהג בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו בשוק נאה, מה הבריות אומרי',
אשרי מי שלמד תורה, עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ומשה רבינו ע"ה, הי' טרוד בעסקיו להורות לעם ד' הדרך הישר, וכל עת
הי' צריך להיות מוכן לדבר עם השכינה, וכשהי' מדבר עם ישראל הי' פעולתו
פעולה גבוהה מפעולה ההמונית. כי אע"פ שכתבנו שעיקר התועלת להמון
בחביבות התורה הוא להורות להם טובה ויפי', וכי מעגלותי' נאו בעוה"ז, אך
לעם ישראל גוי קדוש להם יתרון הכשר, כי נטע ד' בלב כ"א אהבת ד' מצד
טבעו הטוב. וכבר נתבאר אצלנו במ"א מאה"כ )שיר השירים ז ב( "מה יפו
פעמיך בנעלים בת נדיב", שהוא יופי ישראל מצד טבעם. וההתעוררות של
תקון הנפש ג"כ יחזק הרבה, שלפעמים יתנוצץ רוח טהרה בלב איש ישראל,
וירצה לעבוד את ד' מאהבה, ובאמת אפשר שזו השעה שקולה מכל ימי חייו.
אך אצל צדיקים ישאר כן תמיד, ואצל ההמון ימהרו להחשיך כוכבי נשפם,
ואז צריכים הם להתעורר לקיום התורה מצד יפי' המורגש. ולזה צריך להיות
רגיל בין ההמון, לדעת צאתם, ולקבוע עמהם לעתים לא רחוקות שיח קודש
אודות הנהגתם, לחזק רוחם אצל דבר טוב שיעשו, להורות להם מה גדלו
מעשיהם ונחמדו, כדי שישימו על לב להתחזק עוד במעשה הטוב ולישר
דרכיהם, ליסרם ברוח פיו ושבט שפתיו, ועל כל אלה להורות להם נועם
התורה וחין ערכה גם בתהלוכות עוה"ז. ולזה הי' אהרן אוהב שלו' ורודף
שלו', והי' מצוי מאד בין הבריות, והי' מראה להם חביון עוז התוה"ק לפי
ערכם התמידי. נמצא פעולת משה רבינו ע"ה הי' בלב ישראל להקנות להם
שלימות נועם התורה מצד תכליתם האמיתי, שזה יאתה לצדיקים, בכל עת,
ולבינונים בעתים אשר יטהר רוחם. אך השעות הקלות האלה, גבוהות הן
בערכן, ושקולות נגד כל ימי החיים. אך לא יתכן לקנות שלמות השעות, אם
לא שילך דרך יושר תמיד, באין הפסק, שזה הי' פעולת אהרן הכהן.
ע"כ מעיד הפסוק על אהרון הכהן, "תורת אמת היתה בפיהו" )מלאכי ב, ו(,
)שלא( נאמר כאן שהי' עיקר מדתו להישיר את ההמון, ולהם הכרח הוא
להראות נועם חיצוניות התורה, אל נחשוב שזה ח"ו אינו אמת, אלא גם זה
אמת, וזה ג"כ דרך גדול ומבוא נכבד לעבודת השי"ת. "בשלו' ובמישור הלך
אתי" שעבד את השי"ת ע"ד השלו', אע"פ שהי' מצד עצמו יכול לעבוד
דף 297
במדרגה יותר גבוהה, דהיינו מצד פנימיות התורה, בתיקון האמיתי שהנפש
מתישרת, אך בזה הדרך "רבים השיב מעון", שלענין הרבים מהמון ישראל
הדרך הזה נחוץ ונשגב מאד.
והנה שמואל, כתב הר"ן, שבקשו מלך למשפט, הי' בזה טעותם, כי חשבו
שמשפטי התורה אין להם פנים מצד עצמם, רק המצות השמעיות, וע"כ אמרו
שא"צ משפט שופט ע"פ תוה"ק, רק לפי העם, וני~בחרו איש נבון דבר ושפט.
אך באמת שמואל הי' נביא ד' ובחירו, אחז בשני האמצעים האלה, כי משפט
כל ישראל הי' אליו לבדו, והי' צריך לחזק לב העם ההמוני להורות להם זיו
התורה ונועמה, כי מישרת היא דרכי עוה"ז, גם להפיח רוח חיים אמתים בקרב
בעלי דעת וכל המון ישראל לעת מצא. א"כ הי' עושה ביחושו להמון ישראל
גם פעולת משה גם פעולת אהרן. וע"ז הוכיחם שמואל, כי חשב שאולי לא
יחפצו בהנהגת התורה בענין ] ?[ המשפט, מפני מחשבתם אחרי שהתורה
מיושרת רק לאושר הנפש, ולא נקבע עיקר התכלית בה להישיר הנהגת
האומה, וא"כ יותר טוב לבחור משפט מלך, אשר כל התכלית שלו יהי' רק
להישיר האומה בהנהגת עוה"ז. אך שמואל הראה להם בעליל, כי אף שהתורה
נקבעה על אושר הנפש, מ"מ אושר הגוף ג"כ נכלל בה, כי הראה להם, כי
בכל הזמן אשר שפטם הוא, הרי כל העם על מקומו בא בשלו', והראה להם
שימצאו ]שלא ימצא[ איש שיאמר כי משפט התורה לא מצא בה חפץ מצד
שלא הי' דינו ישר בענין עוה"ז, ע"ז אמר את מי עשקתי במשפטי, ויענו
כולם לא עשקתנו. ויאמר עד ד', היינו שהעדות בזה היא, שהתורה היא תורת
ד', וכיון שהיא תורת ד' יתברך יש בה כל השלמות האפשרי, כמו שהקב"ה
הוא שלם בתכלית, וברא גם הענינים השפלים בתכלית השלמות לפי ערכם.
ע"כ נאמר ג"כ על מצות ד' בענין מנין השנים, שלא יתכן שלא ימצא בה
ענין נשגב, לבד מסידור המדיני. וכבר הארכנו במק"א, שענין הנשיא הי' ג"כ
כולל שני אלה, יושר ההנהגה ויושר הלב לעבודת ד', בביאור הגמ' מאן דלבש
מדא וכו' )ברכות כח א( ואכמ"ל. ע"כ נאמר, שענין המנין הוא להורות על דבר
חשוב, כמש"כ במד' גבי מנין ישראל שהוא הוראה שחביבי'. והנה חשיבות כל
דבר הוא לפי תכליתו, וכן ימנה כל דבר ע"ש תכליתו, ע"כ כל דבר שלא
יולד ממנו שום תכלית כ"א בהתקבץ כולם, לא ימנה כ"א אחד. ע"כ יתמנה
דף 298
המטבע הקטנה אחד, אע"פ שאין סוף להתחלקות חלקי', כי התכלית שבה הוא
לקנות איזה דבר לצורך האדם, וכיון שחלק הקטן א"א להשיג בו התכלית, לא
ימנה בפ"ע.
והנה, ענין השם, הוא תמיד להורות בהוראתו התכלית הנולד ממנו, וזה
הי' חכמת אדה"ר שקרא שמות, שהבין התכלית מכל דבר. וז"א )תהילים קמז
ד( "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא", והדבר נראה כמתמיה, הזה הוא
דבר נעלה על הבוי"ת? האם נחשב לחכמה לאיש שיודע מספר בניו? הלא
השי"ת הוא אבי כל היקום, והוא בראם. אך הכונה, כי ברא לכל אחד תכלית
מיוחד על מה שיורה ויצליח, ולא ברא ח"ו שום דבר לבטלה. א"כ מה גדול
התכלית, כי תמיד התכלית הוא גדול מהפעולה, כמו שאחד אוכל פת לחם
כדי שיחי', הפעולה הוא רק בפת לחם, והתכלית החיים שהוא נשגב יותר.
א"כ יש להבין, אם הפעולה של הכוכבי' הוא גדול כ"כ, מה רבה תבונת
התכלית של כ"א וא'. וז"א "לכולם שמות יקרא", שבאמת אין הבוי"ת צריך
שמות, כי השמות אצל בנ"א הוא כדי שלא יתחלף ראובן בשמעון, אבל אין
הקב"ה צריך לזה ח"ו, רק אומר שיש לכל אחד תכלית מיוחד אשר רק ד'
ידעה ונעלמה מעינינו.
והנה בענין פעולות אדם, שהם בודאי פועלים על היקום מאד, ישנן
מדרגות למשפט אצל השופט העליון. יש משפט כללי, שהוא כל העולם
בכולל, ויש משפט פרטי, שהוא דן את האדם ביחוד. והנה בודאי שני
המשפטים יש בהם שנויים רבים, אך שניהם נחוצים, כי בכלל כל איש ישראל
עליו לדעת כי הוא איש בפ"ע, ואל יקטן בעיניו ערכו לשלח מעשיו לחפשי,
כי יהי' נתבע ע"ז מאת השופט צדק ב"ה, לתן דין וחשבון, ואם ח"ו יחסר
הוא משלמותו, הוא חסרון שלא יוכל להמנות, ואם אין אני לי מי לי )אבות א
יד(. אך אל ידמה, כי באמת בידו לבדו טובו, וביכולתו בעצמו לגמור התכלית
הרצוי, לא כן, כי התורה נתן הקב"ה לכל ישראל, וע"י מה שכל ישראל יהיו
אחודים ואחוזים יחד, מזה יוצא התכלית הנשגב שרצה הקב"ה לזכות את
ישראל והאדם בכלל ג"כ במדת טובו.
אך להבין מעט, נוכל להתבו', כי האדם יש לו שני מיני שלמות, שלמות
מצד עצמו, ושלמות מצד פעולותיו. כמו למשל איש ישראל, הנה נשמתו
דף 299
נשמת שדי יתרומם, מכסא כבוד חוצבה, והפעולות הם המע"ט אשר יוסיפו
אומץ בהנפש, כמו שהמעשים צשר לא טובים ח"ו יאפילוה ויחשיכו
אורה.
והנה תכלית שלמות ישראל בכלל, כתבו החכמים הקדמונים, כי באמת
לענין הנשמה, נשמת כל ישראל אחד הוא, וע"ז כתוב במ"ת )שמות יט ב(
"ויחן שם ישראל", לשון יחיד, מפני שתכלית קדושת האומה מצד עצמה,
עיקר תכליתה מכללה, ובזה בחר הקב"ה אותנו מכל גוי לתכלית קדושת
האומה כולה. ע"כ הכה"ג, שע"י עבודתו היתה שכינה שורה בישראל, היה
חקוק על החושן ואפוד שמות שנים עשר שבטי ישראל, ובהמ"ק הי' מכל
נדבות ישראל, וקרבנות הציבור - שע"י הי' קשר הקדושה בין ישראל לאביהם
שבשמים - הי' צריך כסף כל הציבור כולו, ויחיד אסור להתנדב אם לא
שימסור לציבור יפה.
אך הפעולות, צריך כל אדם לשמור כאילו בשבילו לבדו נברא העולם.
ע"כ הזהיר הקב"ה כשכרת הברית, ואמר )דברים כט יזיט( "פן יש בכם" אשר
בשמעו את דברי האלה, יאמר בלבבו, כי כיון שכולם ערבים, א"כ אין
להשגיח במעשה היחיד, כיון שכל העדה כולם קדושים בכלל, אומר הקב"ה
"לא יאבה ד' סלח לו". ע"כ העובר עבירה בפרהסיא, הוא גרוע יותר ממי
שעובר בסתר, כי ברית ישראל נכרת על שני אלה, על הציבור בכלל, ועל כל
יחיד בעצם. הנה העובר בסתר הוא מיפר ברית ישראל היחידי, שע"ז נאמר
"לא יאבה ד' סלוח לו", אך העובר בגלוי הוא מיפר גם ברית הכללי, ע"ז
אמרו חז"ל הפורש מדרכי ציבור אין לו חלק לעולם הבא, שהוא בזה דבר ד'
להפר מצות הכולל ג"כ, הוא רשע עונו ישא.
אמנם ביאר עוד, שבאמת הוא דבר הכרחי לישראל, שיהי' תכליתם כולם
בקיבוץ כל האומה בכללה. כי כבר ביארו לנו החכמים, שע"פ חוקי הטבע
אין לישראל מקום, כי כל הויתינו הוא יוצא מגבול הטבע: אאע"ה נולד לו
יצחק בנס, וכן הולך כל גלגולי סבותינו, הכל בנס, ועמידתינו בקרב רבים
אשר המה לדמינו יארובו, ג"כ נס גלוי מאד. ולכאורה הוא דבר קשה, מה
מגין בעדנו להעשות לנו ניסים? הלא מעשה יחידים, אם יבא ד' במשפט, מי
יצדק, ובפרט כי חז"ל אמרו )קידושין לט ב( : שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אך
באמת, עיקר היותנו הוא מפני שם ד' אשר נקרא עלינו, והוא מש"א רז"ל
דף 300
במד"ר, משל למפתח של זהב שרצה שלא תאבד, וקשר עלי' שלשלת גדולה,
והוא שבטי יה עדות לישראל, והוא מצד שבכולל יקר ערכינו גדול מאד.
והנביא אומר )ישעיה נא א( "הביטו אל צור חוצבתם", א"כ עיקר קיומינו הוא
מצד שלמות העצם, ולא המעשה. ואם ח"ו יאבה איש להבדל, אין לו חיים
ח"ו, רק אם ינתן להפקר, מאותם אשר על פניו ישלם לו טובות שעשה.
אך אם יסמוך על צדקת הכלל גם בצד מעשיו, ע"ז נאמר "לא יאבה ד'
סלח לו" ח"ו, רק מעשיו צריך להזהר עד מאד לאמר בשבילי נברא העולם,
ותכליתו האמיתי אם ישלים גם הוא את עצמו, עליו לדעת שיהי' ע"י מה
שיזכה גם הוא להיות אבר שלם מאיברי האומה.
א"כ א"א למנות את ישראל בעצמם, כי בזה יורו כאילו ח"ו מצד תכליתם
העצמי הם ג"כ מחולקים, ולא כן אמר ד', רק ישראל גוי אחד, ושבעים נפש
כתיב, ולא נפשות )ויק"ר ד ו(. אך מצד המעשה לא יתכן שיהי' כך הכלל, רק
כל אחד יש לו תכלית בעצמו, לעבוד ד' להשגיח על מעשיו. ע"כ נמנר ע"י
מחצית השקל, שהוא כמו הפעולות שהן חוץ לגוף. וגם בכסף יש פעולת
האיש, אשר בעמלו זכה להשתכר את הכסף, כמ"ש בענין צדקה, שע"י מעשה
הצדקה, שמרים מכספו תרומה לד', מתקרבים אל ד' כל פעולותיו וחושיו אשר ,ש
עבד בהם להשתכר הכסף, א"כ הוא יותר מקרבן, שהרי הוא מקריב ממש ,וך
חלקי נפשו הכלולים בהמטבע הלזו, ומעלה אותם לפני רצון השי"ת. וע"כ ,,,,ן
הוא רק מחצית השקל, להורות כי הוראת המני7, שהוא התכלית המיוחד שהוא ~' י
לכל אחד, הוא רק המחצה, דהיינו מצד פעולתו להזהר מרע, ולא יצילהו
מעונש ח"ו ע"י צדקת הכלל. אך אח"ז יצורפו כל החצאים להקריב לפני ד',
להקריבם אל התכלית הכולל, שהוא שלמות העצמי שיש אצל ישראל.
וז"ש חז"ל כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשרע"ה, ויפלא מאד, הרי
כמה גופי תורה שהם יותר קשים מזה הבין בלא ציור, ולהבין מהו מחצית
השקל אחר כל הסימנים שמסר לו, עשרים גרה השקל, לא ידע להבין, קשה
מאד. אך )אצל( משה רבינו הוקשה לו ענין מספר ישראל, אחרי יודעו כי
התכלית הוא בקיבוץ כולם, אז יולד התכלית הנרצה, א"כ איך יתכן בהם
מנין ? אך הראה הקב"ה, שאין כונת המנין מצד עצם המעלה, שלמותם מצד
נפשם, רק על הוראת הפעולה.
דף 301
והנה, ההבדל שבין שלמות הפעולה לבין שלמות הנפש, הוא כי שלמות
הנפש היא קדושה בעצמה, וא"צ למעשים שיחליפוה כדי שעי"ז תכנס בגדר
הקדושה, רק היא טהורה וקדושה, וצריך שישמרוה שלא ישפילוה ח"ו. אך
הפעולות הם שפלים בעצמם, שהם פעולות חמריות, אלא שע"י שאדם עושה
אותם כדי לעשות נח"ר להבורא ב"ה, עי"ז המה מתחלפים וחוזרים למקור
שרשם. היינו שכל הדברים שבעולם נבראו מרצון השי"ת שאמר ונעשה רצונו,
וכשאדם עושה במה שברא ד' שלא כרצונו ח"ו, הוא מרחיק את הדברים
מקדושת השי"ת, ונקרא במליצת חז"ל דוחק רגלי שכינה. אבל כשעושה
בהפעולה הגשמית רצון ד', חוזרת היא לשרשה ומקורה, כמו שנתהותה
הפעולה מאמתת רצון הבוי"ת, כמו כן מקרב אותה אל השי"ת.
והנה פעולת האש, ידוע שכל דבר מורכב מיסודות אחדים או רבים, וע"י
התחברות היסודות הורכב ונעשה ממש גוף אחד אחר, שלא מעין הא', והאש
המכלה הגדול, אינו מעביר אותו מן העולם לגמרי, רק מחזיר כל דבר ליסודו
העצמי. א"כ דומה ממש פעולת האש בחומרים, לפעולת הדבר הגשמי אם
עושה אותם לשם שמים, שהאש מחזיר את הדברי' הגשמים לשרשם, והפעולות
הגשמיות חוזרות לשרשן ע"י מה שעושה אותן לשם ד' ית"ש. אך מה צריך
התחלפות, אך פעולת המעשה, לא כן שלמות הנפש, הוא שלם בעצמו, א"צ
שלמות אחר כלל, רק שמירה. ע"כ הראה הקב"ה למשה ע"ה מטבע של אש,
להורות לו שהשלמות ותכלית המנין, להורות שכל אחד יחידי בעולם מצד
פעולותיו כדי להשיבן לשרשן, אז הבין ענין זה.
וכמו ]כן[ מנין הזמנים שמסר לנו ד', שע"י המאורות אנו יודעים גבולי
הזמן, ואנו יכולים לחלקם על חלקים קטנים, ולקרותם בשם, הוא להורות לנו
כי כל חלק זמן מחלקי חיינו הוא תכליתי בעצמו, ואל יקל בעינינו רגעי
חיינו, כי בזה נוכל לקנות שלמות נשגב מאד מאד. אך מצד מה נוקיר את
הזמן, לא מצד שנוכל בהם לעסוק בדברי הבל ח"ו, רק שבהם נוכל לעבוד את
ד' ית', ולהבין בתורתו הק', לדעת דרכיו.
ועתה נבין טענת הלבנה, במ"ש אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד
)חולין ס ב(. נתבאר אצלנו במ"א, כי גלגל החמה פועל בכוחו על כל היקום,
והוא מניע תנועת החיים והקיום בכולם, ועי"ז נוכל לבא להכיר מציאות ד'
וחכמתו ית' מדרך, השכל. אמנם לפ"ז לא הי' צריך כלל ענין הנבואה, שהיא
דף 302
להישיר דרך האדם, כיון שהאדם בעצמו יוכל להבין דרך הישר בשכלו ,11
הטבעי. אך באמת, אם הי' מקור הנהגת האדם רק מהמאורות, שהם נבראים 1
גשמיים, לא הי' יכול להיות שהוא נעלה בתכליתו מהם, כיון שכל שלמותו רק 5
מהם. ע"כ נתן לנו ד' ית' תוה"ק, מטעם שהמקור שנשאב שלמותנו הוא גבוה 4
ונשגב מכל נברא בעולם, א"כ נוכל גם אנחנו לעלות בסלם השלמות גבוה מהם. ן
והנה החוה"ל כתב שאם היו סמני החכמה באופן אחד, לא הי' שום אדם נ'
שלא הי' מבין התולדה השכלית שיוצא מהבחינה בברואים על אחדות ד' :ן"
ויכלתו וחכמתו, רק מפני שמשפטם להשתנות, ע"כ צריך חכמה רבה, ומ"מ
המשכיל ימצא. אך כ"ז הוא רק כעת, שסמני החכמה מתחלפים בברואים,
אע"פ שמקור תנועת החיים הוא תנועת הגלגל חמה היחידי, מה הי' אם היו
פעולות החיים נמשכות משני גלגלים, שהי' גלגל הלבנה פועל פעולתו כ"כ
כמו גלגל חמה, בודאי יותר קשה הי' להבין האמת בשורש כל הפעולות )על(
]של[ הקב"ה, שהוא אחד יחיד מיוחד ב"ה. אך הקב"ה עשה את האדם ישר,
ואדה"ר קודם החטא הי' השגתו ע"ד נבואה, כמו מתן תורה, והראי' שאחר
מ"ת קודם העגל נעשה חרות ממה"מ כמו אדה"ר קודם החטא. א"כ לא תהי'
עבודתו כלל ע"ד השכל, ולא ישתבש בזה. אך הלבנה חשבה כי תהי' עבודת ן
הברואים בנ"א ע"ד ההכרה השכלית, קטרגה שיהי' נזק להכרת האמת באחדות
ד' ע"י שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר א'. ובאמת לא רצה הקב"ה
להקדים פורענותא, שלא הי' אפשר להיות שני מאורות רק עד החטא, שהי'
השגתו ע"ד נבואה, אך אח"כ, שנשתבשו בנ"א, ודאי הי' להם טובה רבה במה
שנמצא רק מאור גדול שפועל בחיי העולם ע"י רצון ד' רק ביחיד, אלא כיון
שתבעה אז הירח, א"ל הקב"ה "מעטי את עצמך", כדי שלא תהי' ממשלתך
פועלת, לבל יטעו כ"כ. אך כ"ז הי' צריך קודם מ"ת, אך אחרי מתן תוה"ק,
שנגלה הקב"ה בענן כבודו לעיני עם רב, א"צ שוב להוראת השכל, כי עין
בעין ראינו, א"כ מצידנו הי' אפשר גם פעולת הלבנה להיות כמקדם. ע"כ צוה
הקב"ה בתורת ציווי, "הביאו כפרה על שמיעטתי ]את הירח[", להורות
שמצדכם אינכם צריכים לכ"ז, א"כ הי' המיעוט בכדי. ע"כ נצטוינו להורות
על עיקר זה, למנות להירח, להבין כי מצדנו ]ראוי[ לנו להחזיר זכות הירח
כמקדם, כאילו היתה פועלת פעולה שוה עם הגלגל חמה, כי ד' לנו לאור,
ותוה"ק תנחינו מעגלי צדק, ואין אנו צריכים להוראות השונות ]השכליות?[.
דף 303
ובזה יבואר המד"ר )שמו"ר ט"ו ב(, הקב"ה נקרא ראשון, וציון נקרא
ראשון, ועשו נקרא ראשון ; יבא הקב"ה, ויפרע מראשון בראשון, שהוא חודש
ניסן, החודש הזה וכו', וצריך ביאור. אך לפ"ד יתישב בטוב מאד, כי הנה
ישראל קבלו תורת ד', ועבודתם אינה מצד השכלי, רק מצד תורת ד', שהיא
בודאי למעלה מגבולי השכל, וקשה יותר לקיימה, כיון שאין השכל הטבעי
אשר באדם מסכים לזה בהחלט. ומ"מ ישראל מתאמצ' ומקיימים מצות השם
ית'. ואו"ה, מהם אין הקב"ה תובע ביחוד, רק שיקיימו המצות השכליות,
שבודאי נוחים יותר לקיימם, ומ"מ אינם בקיומם. והנה הזכיר ציון, ולמה לא
הזכיר ישראל או ירושלים ? למה לא נקרא ירושלים ראשון ? רק נודע שציון
וירושלים היו חלוקים בענין זה, כי כשישראל היו על מכונם, כבר כתבנו
שהי' שם הכהנים תופסי התורה שהיו דנים את העם משפט התורה, והפחות
והסגנים מצד הממשלה לשפוט משפט הארץ. ובציון הי' משכן הממשלה של
התורה, מקום הכהנים, ובירושלים שם הי' הממשלה המדינית, שהיו גם הם
דנים לשם שמים בישוב המדינה. וכשישראל שרוים ועושים רצונו יתברך, הי'
גם דין הממשלה ג"כ מכוון לרצון ד', אע"פ שא"ז ממש תורה שלמה, וכן
כתוב )ישעיה ב ג, מיכה ד ב( "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלי'". א"כ
הי' ציון מקור ההוראה שלא ע"פ דרך השכל האנושי, רק למעלה מזה הרבה,
ומ"מ מקיימים כלל ישראל את התוה"ק.
והנה, עד שהיו ישראל במצרים, והיו עדיין קודם מתן תורה, הי' כל
עבודתם ג"כ ע"פ דרך השכל ככל הגוים, ובחודש ניסן, שאז נגאלו גאולת
הנפש יחד עם גאולת הגוף, החלו לעלות במעלת התורה, ויצאו אז מעבודת
השכל לבדו. ע"כ צוה הקב"ה שאצל מה שנמנה לחמה במנין השנים, כיון
שעכ"פ היא המושלת, וצריכים אנחנו לעבוד את ד' בפעולותינו, והפעולות הן
מדברים גשמיים הנפעלים מכח החמה אשר הטביע ד', אבל נמנה גם ללבנה,
להורות שאין אנו צריכים לעבודתינו את היתרון של החמה, כי )שהי'(
]כשיהיה[ כמו קודם, שהי' ממשלתם שוה, אנו היינו יודעים הדרך הנכונה, ולא
יהי' לנו עוד השמש לאור יומם, ונוגה הירח כו' )ע"פ ישעיה ס יט(, ג"כ עה"ד
הזה, שכל מה שנשתלם יותר מצד התוה"ק, לא נהי' צריכים להארת המאורות,
רק ד' יהי' אורנו ואלקים תפארתנו. ע"כ אמר "החודש הזה לכם ראש חדשים"
לענין מנין הלבנה, "ראשון הוא לחדשי השנה" לענין מה שאנו מונים גם
דף 304
והנה עשו הוא ראשית גוים, שמסור הוא לעניני ארציות, מ"מ אם הי'
מתנהג בארציות כהוגן, ע"פ השכל, אין עליו אשמה כ"כ, אך בפרצו החוקים
השכליים, ע"ז יענש מאד. וביותר יענש אחרי אשר אח יעקב לעשו, ויעקב
מקיים התורה שנתונה מאת הקב"ה, שהוא ראשון לכל, ובודאי השגתו למעלה
משכל האדם. והתורה האלקית, שהיא משפט אלקים היוצא מציון, הוא ג"כ
ראשון. ומ"מ הוא ראשון בערכו, שאין תובעים ממנו הנהגה אלקית, רק
טבעית, א"כ ראוי ~לו להענש באותו ירח שאנו מונים תחלת מנינינו, להורות
על עבדותינו מצד התורה, שהיא למעלה מכל שכל.
וכיו"ב בארתי מאמרז"ל במגילה )ו א(: א"ל יצחק לקב"ה רבש"ע 'יוחן
עשיו', אמר לו רשע הוא, אמר לו )ישעיה כו י( 'בל למד צדק', אמר לו 'בארץ
נכוחות יעול', אמר לו א"כ 'בל יראה גאות ד''". היינו שהקב"ה א"ל שיענש,
חשב שהוא מצד שלא קיים התורה האלקית, אמר לא למד ולא הבין דרכי',
א"כ הוא שוגג, א"ל הקב"ה "בארץ נכוחות יעול", שעניני הארץ פרע מאד
לשמצה, וזה הכיר, א"ל א"כ אל יראה בגאות ד', וראוי לענש.
ויובן ג"כ מה שאמר מתחילה "ראש חדשים", ואח"כ אמר "ראשון", ומה
בין ראש לראשון. אך יבואר, ראשון קאי על הסידור, אע"פ שאין בו יתרון,
וראש יקרא ע"ש היתרון. והנה באמת מנין החמה ראוי מצד הסידור, שהרי
פעולתו הלא חזקה ביותר, ומנין הלבנה מצד הסידור אינו ראוי להיות ראש,
רק להורות נתן על ערך עבודתינו, שלא יטעינו שום מטעה, ואין אנו צריכים
.זולת מה שנתברר לנו דרך ד' בתוה"ק בשעת מתן תורה. עז"א מנין הלבנה
יהי' לעומת זה החודש הזה ראש חדשים, מחדשי מנין הלבנה יהי' חשוב, שבו
צעדתם הצעד הגדול הזה על במתי ההצלחה, כי קרב אתכם המקום לעבודתו,
עבודת התוה"ק, ומצד מנין החמה הראוי ]מצד[ הפעולה והסידור, "ראשון הוא
לכם לחדשי השנה". ובזה יובן במד"ר )שמות טו יא(, אשרי הגוי שד' אלקיו
על "החודש הזה לכם", שעי"ז נתברר כי ד' אלקינו, דהיינו מפני ]ש[מיוחש
ד' אלינו יותר מאל כל גויי הארץ, רק מפני שאנו עובדים אותו ע"י תוה"ק,
ולא ע"י השכל האנושי, וזה מוכח מקרא ד"החודש הזה לכם ראש חדשים"
כמו שבארנו בעה"י.
)חכתי"ק(