גנזי הראי"ה א-ז

 

פורים
חודש האביב
גאולה ומלכות
זמן מתן תורתנו
ירח האיתנים
ימים נוראים
חג הסוכות
ימי החנוכה
גנזי ראיה ז

דף 11

פורים
דברי הלכה
בירור הלכה לתחילת מסכת מגילה*
הלכה ברורה
ב. א.א איזהו זמן קריאתה, זמנים הרבה תקנו לה חכמים, שנאמר בזמניהם ואלו הן זמני
קריאתה, כל מדינה שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. (בין בארץ בין בחוצה לארץ,
אע"פ שאין לה עכשיו חומה) קורין בט"ו באדר, ומדינה זו היא הנקראת כרך. (ר"מ).
ולשון השו"ע הוא, כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אינן מוקפין עכשיו,
קורין בט"ו. ואפילו אם הם בחוצה לארץ, ואפילו אין בהם עשרה בטלנין. (פי' בטלים
ממלאכתן ועוסקין בצרכי ציבור).
בירור הלכה
לשון הרמב"ם זמנים הרבה תקנו להם חכמים, צריך ביאור, דבגמרא בסוגיא זו
דריש מכליתין איתא סתם זמנים הרבה תקנו להם, וקאי על אנשי כנה"ג, שהרי
בתחילה קאמר התם, מנלן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים להיות
מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין, ומשני ע"ז, אנן
הכי קאמרינן מכדי כולהו אנשי כנה"ג תיקנו, דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון,
אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג, והתנן אין ב"ד יכול לבטל את דברי
ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא פשיטא כולהו אנשי כנה"ג
תקינו, היכי רמיזא, וע"ז אמר רב שמן בר אבא אריו"ח לקיים עליהם את דברי
הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם. והיינו שאנשי כנה"ג תקנו את
הזמנים הרבים, והרמב"ם קורא לעיל בריש הפרק את עיקר מצות המגילה תקנת
נביאים, שכ' שם והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים, ולפי"ז הי' צריך לומר גם
כאן זמנים הרבה תקנו להם הנביאים שנאמר בזמניהם. ונראה שהרמב"ם סמך על
סוגית הירושלמי דמכילתין סוף הלכה א' דמוכח מינה דא"א לומר שממש בעת אשר
נתקן ע"פ נביאים עיקר מצות קריאת המגילה נתקנו ג"כ הזמנים דהקדמה ליום
הכניסה לכפרים, שהרי מקשה ע"ז שם, ולא עזרא תיקן שיהיו קורין בתורה בשני
ובחמישי ובשבת במנחה, ומרדכי ואסתר מתקינין על מה שעזרא עתיד להתקין,
* בין אוצרות כתי"ק של מרן הראי"ה זצ"ל נמצאים מספר חיבורים שהחל בכתיבתם ולא זכינו
להמשכם. ביניהם נמצא בירור הלכה לשתי הדפים הראשונם למס' מגילה. אנו מפרסמים כאן את
בירור ההלכה בצירוף הקטעים מההלכה ברורה שעליהם מוסבים בירורי ההלכה.
דף 12
ומתרץ מי שסדר את המשנה סמכה למקרא, א"כ י"ל דגם סוגיא דתלמודין הכי ס"ל
דאנשי כנה"ג רמזו בכלל שיש מקום להוספת זמנים הרבה, וכיון שסמכו על מקרא
שוב אין זה בכלל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה
ובמנין, ומשו"ה דייק הרמב"ם שחכמים תקנו זמנים הרבה, כלומר ולא הנביאים
מתקני המגילה שהיו לפני עזרא שתקן הקריאה דשני וחמישי, אלא שלקחו הרשות
ע"ז ממה שמצאו להם את המקרא דבזמניהם.
אמנם לכאורה א"א לומר שיסמוך הרמב"ם על סוגיא דירושלמי זו, ויסכים לה
ג"כ את שיטת הבבלי, שהרי כל עיקר היסוד שעליה בנה הירושלמי לומר שא"א
לומר שהיו זמני יום הכניסה תקנתם של נביאים דהיינו מרדכי ואסתר וסיעתם הוא
משום דימי הכניסה הם משום קריאת התורה לדעת הירושלמי, וקריאת התורה היא
תקנת עזרא שהיתה אחר זמן תיקון המגילה, אבל איז זה אלא לשיטת הירושלמי דכ'
לקמן בפ"ד ה"א משה תיקן שיהיו קורין בשבתות וימים טובים, ועזרא תיקן שיהיו
קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה, ופשט הלשון משמע שלא היתה שום קריאה
בשני וחמישי לפני עזרא, אבל לפי סוגית הש"ס דבבלי בב"ק פ"ב א' מסקינן התם
דחד גברא תלתא פסוקי היתה תקנה קדומה מימות משה, ולא בא עזרא כ"א להוסיף
מתלתא עד עשרה פסוקי, ותלתא גברא כ"ח תלתא פסוקי, וא"כ י"ל דהי' ראוי להיות
יום הכניסה קבוע גם בימי מרדכי ואסתר, והרמב"ם בפי"ב מהלי(מהל'??) תפילה ה"א סתם
כהא דסוגית הבבלי, א"כ אין ליחש אליו שיקבע כאן ההלכה לפי סוגית הירושלמי
דכאן הבנויה על יסוד החולק על סוגית הבבלי הנ"ל.
והנה שיטת רש"י היא דהקדמת יום הכניסה היא לא מטעם קריאת התורה אלא
מטעם קביעות בתי דינים, וזהו בודאי תקנת עזרא בעיקר קביעותו, וע"כ צ"ל
כשיטת הירושלמי או קרוב לזה, וזהו לכאורה דלא כדמשמע מפרש"י בסוגיין.
ובעיקר הדבר אולי כיון שהי' לפני זמן עזרא רק תלתא פסוקי היו גם בני הכפרים
בקיאין לקרותם והי' להם ג"כ עשרה ביחד, או אולי כל התיקון שתהי' הקריאה
דוקא בעשרה לא נתקנה כ"א מעזרא ואילך, ואז היו צריכין להתכנס לעיירות מן
הכפרים כדי למיקרי בסיפרא, כדאמרינן התם בב"ק דעיקר תקנת בתי דינים דשני
וחמישי היתה משום דאתי למיקרי בסיפרא 1.
1) עי' בתורי"ד כאן במהדו"ת שגירסתו ברש"י הנ"ל היא שהכפרים מתכנסים לעירות למשפט
ולקריאתהתורה, ויל"פ שהכונה שרק מאז שהכפרים החלו מתכנסים לעירות למשפט החלו גם הם
מתכנסים לקרה"ת, דהיינו מזמן עזרא, ובכך מושווים שיטות הבבלי והירושלמי שלכו"ע לא התכנסו הכפרים עד זמן עזרא וכדברי מרן.
דף 13
הלכה ברורה
ג. בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי תקנו להם שיהיו
מקדימים וקוראין ביום הכניסה, כיצד אם חל יום י"ד להיות בשני או בחמישי קוראין בו
ביום, ואם חל ביום אחר חוץ משני וחמישי מקדימין וקוראין בשני או בחמישי הסמוך
לי"ד(ר"מ).
בירור הלכה
בלח"מ דקדק מלשון הרמב"ם שהכניסה של בני הכפרים היינו שהם מתכנסים
לבתי כנסיות שבכפר שלהם, והוא כשיטת התוס' ביבמות י"ד בשם ה"ר חיים.
ורבינו לטעמיה אזיל דפירש דהכניסה משום קריאת התורה ולא משום בתי דינים
שקבועים בהם, שהרי לא מצינו שיהיו ישראל חייבים לקבע בתי דינים אלא בכל
פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כדאיתא בסנהדרין נ"ו ע"ב, ומשמע דרק בכל עיר חייבים
לקבוע בתי דינים אבל לא בכל כפר, ואם הי' הטעם משום בתי דינים היתה כונת
הכניסה שמתכנסים לעיירות, אבל כיון שמפרש כניסה משום קריאת התורה דהיינו
כניסה לבתי כנסיות אפ"ל שהכניסה היא בכפר עצמו. אלא שקשה ע"ז מהא דב"ק
פ"ב שהבאנו לעיל סק"ב, דנקט הגמ' טעמא דקביעות בתי דינים בשני ובחמישי
משום דאתי למקרי בספרא, משמע דהא בהא תליא, וכשם שאין בתי דינים כ"א
בערים כן לא הי' להם ס"ת כ"א בעיירות ולא בכפרים. ואולי מפני שהיו כפרים רבים
שלא הי' להם ס"ת, או גם ביכ"נ בכפר שלהם, לכן תקנו קביעות בתי דינים בשני
ובחמישי כדי להקל על אותם הכפרים שאין להם ס"ת וביה"כ אצלם, אבל אין ה"נ
שגם הכפרים שיש להם ס"ת וביה"כ אין נכנסים בהם כ"א בב' וה' ולא בכל יום,
מפני טרדת העבודה בשדה המוטלת עליהם. ואשמועינן רבינו ע"פ פירוש סוגיא
דירושלמי שגם כפר כזה שי"ל ביה"כ וס"ת ג"כ בכלל כפרים נחשב שמקדימין ליום
הכניסה, ודקדק הר"מ ז"ל ממה שצריך לתלות בירושלמי בטעם קריאת התורה ולא
מטעם הכניסה לבתי דינים, או לכה"פ מדלא עריב ותנא שני הדינים ביחד, משום
הכניסה דס"ת ושל בתי דינים, ע"כ לאורויי אתא דאפילו כפר שי"ל ס"ת דיכולין
להכנס בכפר שלהם בי"ד, מ"מ הקילו עליהם שיהיו קורין ביום הכניסה הרגיל
אצלם בכל שבוע ושבוע כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, מפני שהם מספיקין מים
ומזון לאחיהם שבכרכין, כדאמרינן לקמן ד"ד ע"ב.
הלכה ברורה
ד. בית דין שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל ועמד
אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים, ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה
ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. היה גדול בחכמה
אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו. אפילו בטל הטעם
דף 14
שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם.
והאיך יהיו גדולים מהם במנין, הואיל וכל בי"ד ובי"ד של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי
הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בי"ד הגדול ולא חלקו בו.(ר"מ). והראב"ד חולק על
הלכה זו בכמה פרטים. על מה שכתב הרמב"ם שאם פשט איסורו בכל ישראל יכול
בי"ד הגדול בחכמה ובמנין לבטל דברי הראשונים, כ' ע"ז, א"א, ולא, אפילו אליהו
ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז, ע"כ. ומזה שמענו שחולק ג"כ
בעוד דין אחר, שמדברי הרמב"ם מוכח דס"ל דאם לא פשט איסורו בכל ישראל
יכול לבטל אפילו בי"ד קטן בחכמה ובמנין מן הראשון, וכ"כ מפורש לקמן ה"ז,
אבל לפי"ד הראב"ד דאם פשט בכל ישראל גם בית דין גדול אינו יכול לבטל,
ממילא מוכרחים אנו לומר שמה שהוצרכנו שיהיה הבי"ד גדול בחכמה ובמנין היינו
לדבר שלא פשט איסורו בכל ישראל, ומוכח מזה ששיטת הראב"ד היא דגם במה
שלא פשט איסורו בכל ישראל אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול
ממנו בחכמה ובמנין. (ומה שקשה ע"ז עי' בירור הלכה ביאור הדברים וישובם).
ועל מה שמבואר בדברי הרמב"ם שאפילו נתבטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או
התקינו אין האחרונים יכולין דבריהם לבטל עד שיהיו גדולים מהם, השיג ע"ז
הראב"ד וכתב, א"א, עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנהו וריב"ז
בטלה אחר חורבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים (כלומר של הראשונים) ולא היה גדול
כראשונים.
בירור הלכה
מדברי הרמב"ם מבואר דעיקר הדין שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו
אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, אינו נוהג כ"א בתקנות גזירות ומנהגים שיצאו ע"פ
בי"ד הגדול של שבעים ואחד, שהרי מקשה האיך יהיה בי"ד גדול במנין מהב"ד -
הראשון כיון שכל בי"ד הוא של ע"א, ומתוך כך מפרש דהכונה של גדול במנין הוא
המנין של חכמי ישראל שהסכימו ולא חלקו על הבי"ד הגדול, אבל תקנה שיצאה
מב"ד שאינו של שבעים ואחד אין לו דין זה, ויכול ב"ד אחר לבטל דבריו אע"פ
שאינו גדול ממנו בחכמה ובמנין. וצ"ל לפי"ד דהא דמקשה הש"ס אהא דמגילה
היכי עקרו רבנן תקנתא דתקון אנשי כנה"ג, פשיטא להו שהיתה הגזירה של תיקון
מצות מגילה ע"פ בי"ד הגרול של שבעים ואחד דאל"כ לא היתה מתקבלת בישראל.
והירושלמי דלא נקיט הלשון אנשי כנה"ג אלא מרדכי ואסתר, י"ל דס"ל דבאמת
היתה התקנה ע"פ מרדכי ואסתר וקבלו ישראל עליהם, ובכה"ג לדעת הרמב"ם אין
כאן הדין של אין בי"ד יכול לבטל את דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה
ובמנין, ומשו"ה לא פריך הירושלמי קושיא זו של הבבלי, אלא פריך בפשיטות עפ"י
מאי דלפי המשקל הראשון היתה עיקר התקנה שיהיו הכפרים מקדימין ליום הכניסה
בימי מרדכי ואסתר, דאיך משכח"ל שמרדכי ואסתר יתקנו על שם תקנה שנתחדשה
דף 15
אח"כ ע"י עזרא, ומשני דמי שסדר את המשנה סמכה למקרא, וזה נקט לרווחא
דמילתא, דבאמת י"ל דגם בלא סמך למקרא היה אפשר לתקן לשיטת הירושלמי,
כיון שלא היה שם ב"ד הגדול של שבעים ואחד. או די"ל מטעם אחר, כיון
שהמגילה ברוה"ק נאמרה ס"ל לירושלמי בפשיטות דא"א שיבטלו את דבריה שום
בי"ד אם לא שסמכו על המקרא. והסוגיא דבבלי דפריך מהא דאין בי"ד יכול לבטל
דברי בי"ד חבירו ולא פריך איך אפשר לבטל דברים שברוה"ק, י"ל דסוגיא זו אתיא
למ"ד אסתר לאו ברוה"ק נאמרה.
והא דמבואר מדברי הרמב"ם שיסוד הדין של אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד
חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו נוהג כ"א בבי"ד של ע"א, יש להקשות
מהא דע"ז ל"ו ע"א דפריך על גזירת שמן דדניאל כדכתיב וישם דניאל אל לבו,
דפריך דניאל גזר ואתי ר"י הנשיא ומבטל לי', והתנן אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד
חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, צ"ל דקים להו דדניאל אם גזר בודאי גזר
בה בצירוף בית דינו שהי' בי"ד הגדול לכל ישראל והי' של שבעים ואחד. וכן צ"ל
בכל הגזירות שנקראות ע"ש יחידים וגמ' בדוכתי טובי נושאת ונותנת בהן בדין אין
בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, דקים להו שהיו
גזירה של בי"ד הגדול שהי' של ע"א. ונראה שבי"ד פחות מזה אינו בר כח להטיל
גזירה כללית על ישראל לדורות. וזהו חידוש גדול שכמדומה שלא העירו בו
הפוסקים בדין התקנות והגזירות.
ואולי יש לפרש בכונת הרמב"ם דאין ה"נ אם הי' ב"ד מקובל באומה אפילו לא
הי' של שבעים ואחד ג"כ הדין הוא שגזרתו קיימת, ואין בי"ד אחר יכול לבטל
דבריו אא"כ הי' גדול ממנו בחוב"מ, אלא מפני שע"פ רוב היה הב"ד הגדול של
שבעים ואחד כדין תורה, וא"כ כיון שיותר מזה הסכום אינו נחשב בכלל מנין הצריך
לב"ד, וס"ל לרמב"ם דמצד ערך הב"ד כמו שלגבי עדות אמרינן תרי כמאה ומאה
כתרי, ה"נ ע"א נחשבים כאלף ויותר כין(כיון??) שזהו הקצב היותר גדול של בי"ד, ע"כ אין
נקרא כלל גדול זה מזה ע"י מה שיהיה בחבר הבי"ד יותר ממנין של ע"א, והוצרך
לומר שהגדלות של המנין תלויה היא במקבלי הדבר והמסכימים, וע"ז אין קצבה.
ועכ"פ אם לא היינו אומרים שיש ציור של גדלות המנין גם בערך של בי"ד הגדול
של ע"א, לא הי' ראוי לסתום הדברים שאפשר לבטל דברי בי"ד חבירו כשהוא גדול
ממנו בחוב"מ כיון שעפ"ר אין שייך כלל גדלות המנין, וע"כ מפ' ששייך גדלות
המנין גם בבי"ד של ע"א, אבל אם יחיד גדול הדור או ב"ד פחות ממנין ע"א
שנתקבל בישראל, וגזר גזירה וקבלו מהם, דין הגזירה והתקנה נוהג בהם, שאין בי"ד
אחר יכול לבטל את דבריהם אא"כ גדול מהם בחוב"מ 1 .
1) לכאורה חידושו של מרן אמור רק לגבי גזירות מאחר שמצוה על הציבור לעשות משמרת,
כמוש"נ מהרמב"ן בפי' התורה פר' ואתחנן ד' ב', והיינו דהציווי על כל ישראל אלא שבי"ד הגדול
ממונה ע"ז וכשאין בי"ד הגדול יכולים ישראל למנות בי"ד אחר או גדול הדור, והוי דומיא דקידוש
החודש שכתב הרמב"ן בהשגות לסה"מ מ"ע קנ"ג שבזמן שבי"ד הגדול במקומם להם נתונה הרשות
דף 16
הלכה ברורה
ה. במה ד"א שמקדימין וקוראין ביום הכניסה, בזמן שיש להם לישראל מלכות, אבל
בזה"ז אין קוראין אותה אלא בזמנה שהוא יום י"ד ויום ט"ו, בני הכפרים ובני עיירות
קוראין בי"ד, ובני כרכין קוראין בט"ו. (ר"מ).
בירור הלכה
דעת הרמב"ם היא שדין הקדמת יום הכניסה תלוי הוא במלכות של ישראל,
ונראה שהוא מפרש שזהו הענין של השנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן,
דהיינו שישראל שרויים על אדמתן והזמן הוא זמן מתוקן שהמלכות היא של
ישראל. אמנם שיטת רש"י היא שהדבר תלוי בענין קביעות השנים, שאם השנים
כתקנן שיכולים לעבר שנים ולקבע חדשים כראוי, וישראל שרויין על אדמתן ויכולים
להודיע להם ע"י שלוחים את הקביעות כראוי, אז נוהג דין הקדימה דיום הכניסה,
אבל אם אין קובעין את השנים עפ"י בי"ד או אפילו קובעין אותם עפ"י בי"ד אבל
כיון שאין ישראל שרויין על אדמתן והם מפוזרים בקצות הארץ וא"א להודיע
לכולם או עכ"פ לרובם את הקביעות, ומסתכלים בזמן קריאת המגילה, ע"כ אין
קורין אותה אלא בזמנה, ומתבטל הדין של הקדימה דיום הכניסה. ושיטת הר"ח היא
שבזמן שהשנים כתקנן היינו שאין שמד המעכב את קביעות השנים כדין. ומדבריו
משמע מפורש דס"ל שאין הדבר תלוי כלל במלכות, דכשיש מלכות לישראל לא
שייך שמד. חוץ אם נצייר שיש מלך רשע כהא דירבעם בן נבט ויתר המלכים
הרשעים שגזרו על המצות וכפו את ישראל לע"ז. ועכ"פ אין שום מקור ע"ז מד'
הגמ', לא לפירש"י ולא לפיר"ח שיהיה דין הקדמת יום הכניסה תלוי במלכות.
לקדש את החודש מצד גזה"כ, והיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם, ולאחר שגלו ובטל מהם
כח המשפט מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפי' בחו"ל. והיינו דהם
שלוחי ישראל לכך, וה"נ בגזירות, אם כי בגזירות צריך הסכמה ממש מכל ישראל, כי תוקף הגזירה
תלוי בקבלת ישראל וצריך שתפשוט הגזירה ברוב ישראל. אולם י"ל שענין קבלת כל ישראל שייך גם
להוראה של בי"ד של ע"א, ומשכח"ל דין בי"ד של ע"א ע"י קבלת הע"א זקנים ע"י כל ישראל, וזה
לפי"ד הרמב"ן בהשגות לסה"מ שם שמשגלתה סנהדרין מלשכת הגזית בטלו כל הדינין התלויין
בב"ד הגדול ולא היה להם דין סנהדרין ובי"ד הגדול, וזה לכאורה נסתר ממ"ש בספרי פר' שופטים
עה"כ ובאת, לרבות בי"ד שביבנה, ובירוש' סנה' פי"א ה"ג פי' דהיינו לשאילה, וכן צ"ע מסנהדרין
י"ז : כל עיר שאין בה שניים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין, ובביתר היו שלשה וביבנה
ארבעה. ולפי הנ"ל י"ל שלאחר שגלו מלשה"ג קבלו עליהם ישראל את בי"ד הגדול, וע"ז למדו
מובאת שגם ע"י קבלת ישראל יש דין של בי"ד לענין הוראה. אולם לענין זה מסתבר דבעינן ע"א.
וע"י ברמ"ה סנהדרין שם, ובכס"מ פ"א מהל' סנהדרין ה"ה, ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח, א"ל שמואל
וכו'. ועי' במאירי סנה' מ"ב : סוף ד"ה זה. ולשיטת הרמב"ם דבקה"ח צריך תמיד בי"ד הגדול י"ל
דלאחר שגלו סנהדרין היו צריכים הסכמת ישראל גם לענין קדוה"ח, וא"ש מ"ש בר"ה כ"ה בקדה"ח
של ר"ג שר"ע אמר לר"י שמה שעשה ר"ג עשוי משום אתם אפילו מוטעין, ומ"מ הלך גם לר' דוסא
עיי"ש, והטעם משום שי"ל שלטעות לא הסכימו ישראל. ועי' בתוס' סנהדרין פ"ז ע"א ד"ה דאי.
דף 17
הלכה ברורה
ב.א. כפר שמקדימין וקוראין ביום הכניסה, בזמן שאין נכנסים בו בשני ובחמישי, אין
קוראין אותה אלא בי"ד. (ר"מ).
בירור הלכה
הרמב"ם לטעמיה אזיל דהכניסה היינו שמתקבצים לבתי כנסיות שבתוך הכפרים,
ע"כ אמר שאין נכנסים בו, וכמו שדייק הלח"מ כמו שהובא לעיל ע"א ס"ק ג'.
ורש"י מפרש שנכנסים במקום שב"ד קבוע, והם נכנסים שם ליום הדין כשיש להם
הריב. ואולי מה"ט שינה הרמב"ם לשון הברייתא שנקטה לה בלשון מקום, והוא
ז"ל נקיט לה בלשון זמן, משום דמלשון מקום הייתי אומר דהכונה היא כשאין בו
עשרה שיכנסו בו בשני ובחמישי, וזה לא הוצרך להשמיענו שהרי לקמן פסק
דכשאין בו עשרה אין לו דין כפר כלל, ושב דינו ככל יחיד הקורא במדבר או
בספינה כקריאת רוב העולם בי"ד, וע"כ צ"ל דהחידוש של מקום שאין נכנסים בו
בשני ובחמישי הוא אפילו כשיש בו עשרה, אלא שאינם נוהגים להכנס למקום אחד
בשני ובחמישי להתפלל או לקרות בתורה, וא"כ הדר דינא שאפילו אם באיזה פעם
היו נכנסים ואח"כ נתבטלה כניסתם ובטל מנהגם הטוב, אע"פ שיש שם עשרה, מ"מ
כיון שבזמן ההוא כבר אין נכנסים בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה.
הלכה ברורה
ב,ג,ד,ה. שושן הבירה אע"פ שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון קורין אותה
בט"ו שבה היה הנס שנאמר ונח בחמשה עשר בו (ר"מ)
בירור הלכה
לשון השו"ע בשושן, בטעם קריאתה בט"ו, הואיל ונעשה בו הנס, לא כלשון
הרמב"ם שהוא כלשון הגמ' הואיל ונעשה בה נס, והכונה היא לבאר שאין הפי' משום
שעיקר הנס הי' בשושן, מקום מעשה הגזירה והסיבות שגרמו לה, וההצלה וכל
פרטיה ועיקרם, כמו שמפרש כן בטורי אבן, אלא הכונה מפני שביום הט"ו נעשה
הנס המיוחד בשושן שהוא המנוחה דט"ו, ועל שם מנוחה זו נקבעו אח"כ כל
הכרכים שהם דומין לשושן בהקפת חומה, להיות עושים את יום ט"ו, אלא שחלקו
כבוד לא"י, וקבעו את הגדר של הקפת חומה החומה מימות יהושע ב"נ, ושושן
כדקיימא קיימא מפני שהנס נעשה בה ביום הט"ו. וגם הרמב"ם אע"פ שכתב ג"כ
הואיל ונעשה בה נס אין כונתו לכללות הנס כפירוש הטו"א, אלא כפרש"י על נס
המנוחה דט"ו, שהרי מסיים ע"ז, שנאמר ונח בחמשה עשר בו. והשו"ע שהשמיט
את הפסוק פירש הכונה ע"י השינוי מתיבת בה דקאי על העיר, לתיבת בו דקאי על
היום. ולשון הגמרא שאמרה שאני שושן הואיל ונעשה בה נס, ולא הואיל ונעשה בה
דף 18
הנס, משמע כפרש"י והרמב"ם והשו"ע ולא כפירוש הטו"א, דנס בלא ה"א הידיעה
משמע נס פרטי, דהיינו מה שנחו בה בט"ו, אבל אם היתה הכונה על כללות הנס הי'
ראוי לומר הואיל ונעשה הנס בה"א הידיעה. וטעם הדבר דלא תלו זה בכללות מקום
הנס הוא פשוט, דאין בעצם חשיבות ליום ט"ו יותר מיום י"ד ושניהם שוין לטובה,
ע"כ אם הי' הטעם מפני כללות הנס מאי עדיפותא דט"ו לגבי י"ד, אלא ודאי
שהכונה היא משום הנס הפרטי שהי' דוקא בט"ו, ומשום שרצו לעשות היכר לזה
הנס הפרטי. ואפשר מפני שהי' גמר כל הנסים וההצלה קבעו כל הכרכים בדוגמא
לשושן, וכיון שחלקו בין עירות לכרכין חלקו כבוד לא"י שיהי' גם בה דין היקף
חומה, שבא"י יש בזה באמת מעלה בקודש ומצות יתירות כמבואר במשנה דעשר
קדושות פ"ק דכלים, וכמה דוכתי.
הלכה ברורה
ג. א.א. ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, וכן מבטלין
תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולן נדחין מפני
מקרא מגילה. (ר"מ). וכ"ה בשו"ע לענין ביטול ת"ת, וק"ו לשאר מצות של תורה שכולן
נדחין מפני מקרא מגילה. ובהג"ה, וכ"ז לא מיירי אלא בדאיכא שהות לעשות שתיהן, אבל
אם א"א לעשות שתיהן, אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה. (ר"ן וב"י
בשם תוספות ומהר"א מזרחי).
בירור הלכה
לכאורה האי ק"ו תמוה הוא, דאיך שייך לדון מהא דת"ת נדחה מפני מקרא
מגילה ק"ו לשאר מצות שבתורה שכולן נדחין מפניה, והרי הדין הוא בת"ת שכל
מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים נדחה ת"ת מפניה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי'
רמ"ו סי"ח, א"כ לאו דוקא מקרא מגילה אלא כל מצוות שבתורה דוחין ת"ת כשהם
כעין מקרא מגילה. דהיינו כשא"א לה להמצוה שתעשה ע"י אחרים, ובודאי מקרא
מגילה א"א שתעשה ע"י אחרים, שהרי היא מצוה חיובית על כל אחד ואחד
בפנ"ע, ומה שאחרים עושים אותה אינו עולה לו כלל. והנה לפ"ד התוס' בסוגיין
ד"ה מבטלין, דלא משום עצם מצות קריאת המגילה מבטלין מצוה אחרת, אלא גם
משום שיקראו אותה בציבור משום פירסומי ניסא, י"ל דהי' מקום לומר דפרסומי
ניסא הויא מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים דמ"מ הנס מתפרסם ע"י קבוצים
אחרים, ועיקר חובת המצוה המוטלת עליו הרי הוא עושה ג"כ ביחיד, ובכה"ג לא
הי' ראוי לבטל ת"ת אם לא מצד חומר דמקרא מגילה, וכיון שיש בה חומר זה שגם
מצוה שבה שאפשר לעשותה ע"י אחרים דוחה ת"ת, ות"ת בכה"ג כשהמצוה אפשר
לה לעשותה ע"י אחרים הרי היא דוחה כל המצות, א"כ שפיר ק"ו הוא שכל המצות
כולן נדחים מפני מקרא מגילה.
דף 19
ב.ח. הרמב"ם השמיט כאן הא דריב"ל, משום דמפרש כפרש"י דלא לענין מקרא
מגילה קאמר ריב"ל כ"א לענין דין בתי ערי חומה, דבעינן הוקף ולבסוף ישב, אבל
לגבי מקרא מגילה כיון דמ"מ יש לה הגנה הויא בכלל מוקפין.
דף 20
בענין זמן קהילה לכל*
כ"ג הקשה דלמה לי קרא לי"א שהוא לעולם זמן קהילה 1. ואני כתבתי על עיקר
פי' ר"ת ונעזרתי מסגנון לשון הרא"ש לתרץ מה שהוקשה לי כיון שכל הסוגיא
מוכחת שאין לנו לחדש בלא קרא לקרות את המגילה באותם הימים השנויים
במשנה אע"פ שהם ימי הכניסה, וא"כ חזינן שאין סברת יוהכ"נ מספקת בלא
קרא, וא"כ אמאי אמר יום י"ג ל"צ קרא משום שמתקבצים בו לסליחות ותחנונים,
א"כ אינו אלא יוהכ"נ ויוהכ"נ הרי אמרינן שהוא צריך קרא, ולמה אמר יום י"ג לצ"ק
מטעמא דזמ"ק ומאי אולמיה מכל יוהכ"נ. מתוך כך נלע"ד דאין עיקר הטעם של
הקיבוץ לבדו מספיק, כ"א לפי שיש בו תרתי שמתקבצים בו לפי שהוא זכר לנס,
ומשו"ה הקיבוץ הזה חשוב יותר מכל הקיבוצים של יוהכ"נ דעלמא, משום
שהקיבוץ של י"ג הוא זכר לנס, שהי' אז התענית מצד המלחמה. וכן מוכח כונת
הרא"ש כשנדקדק בדבריו, שלכאורה יפלא שמשמע שבחינם האריך בטעם התענית
הזה שהוא זכר לזמן המלחמה, אלא שרצונו הי' לומר שזה עיקר הטעם, שמפני
שהוא יום קיבוץ של זכר למלחמה מסתבר שראוי לקרות בו, דאיכא פרסומי ניסא
בקיבוצו. וכיון שעיקר דינו של ר"ת הוא מפני הקיבוץ שיש בו ג"כ זכר הנס מפני
שהוא בזמן המלחמה, א"כ ביום י"א כשנדחה נהי דיוהכ"נ הוי שמתקבצים בו
להתפלל בסליחות ותחנונים, מ"מ אינו בזמן המלחמה ממש, וא"כ אין לו יתרון
משאר יוהכ"נ כלל, והוא כי קושין, ובכה"ג ודאי צריך קרא. ויהי' מטובו דמר
להודיעני דעתו בזה.
*מתוך אגרת בד"ת בנושאים שונים ששלח מרן זצ"ל לאדר"ת זצ"ל בתקופת אירוסיו, בשנת תרמ"ה.
1 , קושית האדר"ת היא לדעה ר"ת המובאת ברא"ש פ"ק דמגילה סימן א', וז"ל: ופירש ר"ת זמן
קהילה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר, ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים,
לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים, וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם
בעמלק וכו', מכאן נראה לר"ת סמך לתענית אסתר שאנו עושין כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר
כשנקהלו היהודים לעמוד על נפשם. וע"ז הקשה האדר"ת א"כ אמאי בעי קרא ליום י"א, הרי
כשקורין בי"א גם תענית אסתר חלה אז, וזמן קהילה ל"צ קרא.
דף 21
בענין הנ"ל ובענין סעודת פורים בלילה
בע"ה יום משתה ושמחה.
שמחת עולם על ראש האי גברא רבא, כבוד אוהב נאמן בבריתי, אב בתורה וחכמה ואף
באהבתי, הגאון הגדול מעוז ומגדול, סוע"ה כו' כקש"ת מוהר"ר אלי' דוד שליט"א
רבינאוויץ. שלו' למר ולכא"ל, ברכה כפולה ומכופלת.
שמחנו יום אתמול במכתבו דמר כ"ג היקרה. אין בידי לדבר במכתבי כראוי לפי
כבוד היום הנהדר, כי מסרהבנא טובא, ועדיין אני מקוה לזמן הפאסט היום ונחוץ
הוא. רק אעיר על קושיתי לר"ת מאי אולמא דזמ"ק דהוא ג"כ רק יוהכ"נ, ויוהכ"נ
הרי צריך רבוי, ומפני מה א"ז צריך רבוי. כעת נ"ל עפ"ד הירושלמי במכילתין
שהקשו שהרי שני וחמישי הוא תקנת עזרא וא"כ מאי שייכא למגילה הקדום לה,
ותי' דאסמכתא הוא, עיי"ש. וא"כ י"ל דבאמת סברת יוהכ"נ סברא ברורה היא גם
בלא אסמכתא, אלא שאילולי שמצאו בי"ד של עזרא אסמכתא לא יכלו לבטל דברי
מרדכי אא"כ גדול כו', כמש"כ בגמ', אבל יוהכ"נ שהי' בימי מרדכי זה א"צ רבוי
כלל כנלע"ד.
נזכרתי כעת להציע לפני כבוד גאון תורתו במאי דבדק לן באחד ממכתבי קדשו
בביאור דברי המרדכי סי' תשפ"ז 1 אשר לפום ריהטא אין לדבריו שום ביאור, דמאי
מייתי ראי' מרב אשי יותר מעצם הלשון של סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא
ידי חובתו. ונלע"ד דביאור ראש דברי המרדכי שכתב, פירש הראבי"ה שצריך לנהוג
כלילי (ובדפוס ט"ס בלילו) שבת ויומו, דומיא דקריאה, ולקח המרדכי פשט דבריו
דמנ"ל דבעינן גם הלילה, משום שאומר שעיקר הלימוד הוא מדמקשינן לקריאה
וקריאה צריך בין ביום בין בלילה, והנה בגמ' דילן איתא בדברי רבא הסיום מ"ט ימי
משתה ושמחה, ובדברי רב אשי אין בגמ' שלנו זה הסיום, ובמרדכי שם גריס להיפך
שבדברי רבא לא נמצא זה הסיום ובדברי ר"א נמצא, ונראה שסובר לפי גירסתו
שהסיום של ימי משתה ושמחה הוא מסיום דברי ר"א שנותן טעם לדברי רבא, וא"כ
1 . ז"ל המרדכי : סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא, פירש ראבי"ה שצריך לנהוג כלילי שבת ויומו
דומיא דקריאה, דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, ואין היקש למחצה. ומורי ה"ר מרדכי כתב
שאינו מבין, דהא בתריה קאמר, רב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא, נגה ולא הוה קאתו רבנן. אמר
מאי האי דלא קאתו רבנן לבי מדרשא, א"ל דילמא טרידי בסעודת פורים, א"ל ולא הוה אפשר
למיכלא באורתא, א"ל ולא סבר לה מר להא דרבה דאמר סעודת פורים שאכלה בלילה ל"י י"ח, מ"ט
ימי משתה ושמחה כתיב, משמע דסעודה אחת די.
דף 22
צ"ל שאין צריך כ"א סעודה אחת, דאם הי' צריך ב' סעודות ל"ל ימי משתה ושמחה
מהיקשא דנזכרים ונעשים הוי ידעינן דצריך ב' סעודות, א"ו דימי מו"ש אתי למעוטי
דלא נחייב בב' סעודות כ"א ביום. כנ"ל לחומר הנושא.
וחיים ושלום וכטו"ס, שמחה וששון עד עולם לאדוני חביבי וביתו וכא"ל. ונזכה
לשמחת עולם בביאת משיח צדקנו ובהקבץ עמים וממלכות יחדיו לעבוד את ד',
כנפשו הטהורה ונפש אוהבו ואהובו, המיועד להיות חתנו כבנו, מברכו בלב נאמן
ושלם .
אברהם יצחק הכהן.
דף 23
סעודת פורים שחל בשבת
בע"ה ט' מימי השמחה תרמ"ה.
כבוד אדוני, נזרי ופארי, הודי והדרי, מעוז ומגדול, בישראל שמו גדול, מר המיועד
להיות חותני הרב וכו' כקש"ת מרנא אלי' דוד שליט"א ראבינאוויץ לבית תאומים.
מכתבו דמר הגלוי אשר בא אלי כמשיב נפש אחרי שיחלתי זמן רב למכתב מעם כבוד
גאונו הגיעוני. מכל מצבי אין כל חדש. ב"ה על שלומי ובריאותי וכל אשר עמדי לטובה.
כבוד הגאון דפ"ק שליט"א שאלני אם אוכל לידע אם הי' המגיד מרעזיצא במחנה כ"ג
בעתים הללו.
לוטה במכתבי דברים אחדים בד"ת, ומטיבותי' דמר יקבלם באהבה כמדת ענותו. וד'
ישפת שלו' לנו, ויתברך כ"ג כנפשו הרמה ונפש המיועד להיות חתנו, מברכו
באהבה עזה בברכת כהן. הצעיר בפרחי כהונה אברהם יצחק הכהן.
מצאתי מקום לרשום לכ"ג הערה קצרה מענינא דפוריא מפני שהיום צהלה
משמש(ממשמש??) ובא, ואולי הי' ראוי להאריך בענייני היום כפי החק לכ"ג, אבל ימליץ בעדי
דוחק הזמן, כי א"א לפנות זמן לכתיבת חד"ת מטרדת שעורי שהם קבועים בע"ה
וראוי לתן להם חלק בראש, ע"כ יסלח נא האדון על קיצורי.
במאי דאיפלגי רבותא בענין שושן פורים שחל להיות בשבת זמן סעודה אימת
הוא אם ביום השבת או לאחר השבת, וב"י בסי' תרפ"ח פסק לאחר השבת וכדעת
הרי"ף, והוא כדעת הירושלמי. והרלב"ח שפך סוללה ע"ז, וכבר ציין זה המג"א שם.
ועיקר מאי דקשה ע"ז רמשמע דתלמודין פליגא אירושלמי בזה, שהרי בשלהי
מכילתין ד"ל אפלגי רב ושמואל בפורים שחל להיות ערב שבת, מר אמר מקדימים
פרשת זכור, ומ"ס מאחרין, ואמרינן מ"ד מקדימין כי היכא דלא תקדום עשי'
לזכירה, ושמואל אמר מאחרין, כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר, עשי' וזכירה
כהדדי נינהו. והאי עשי' דמוקפין ודאי אינו קריאת המגילה כדאמרינן לכו"ע מגילה
בשבת לא קרינן, א"כ מוכח דלא ס"ל כירושלמי, דאי אמרת סעודה אחר שבת,
הול"ל כיון דאיכא מוקפין דעבדי אחר שבת זכירה קודמת לעשי', מזה הוציא
הרלב"ח דפליגי. ועוי"ל דיותר נכון לו לומר טעמא משום דמקדימין זכירה לעשי'
דהוא אליבא דכו"ע, אבל השתא דאמר דכהדדי נינהו הרי במחלוקת היא שנוי'.
ומה שלנלע"ד בזה, דאיכא לדחויי, דלא מוכח דפליגי תלמודין אהדדי, שהרי הר"ן
הקשה אהך דירושלמי האיך מאחרין הא ולא יעבור כתיב כדאמרינן בריש מגילה.
ולענ"ד נראה דל"ש לומר דמטעמא דלא יעבור אין לאחר, רק מעיקר תקנתא שלא
תקנו חכמים זמן מאוחר מארביסר לפרזים וחמיסר למוקפין, אבל בנ"ד לא שייך זה
דף 24
כלל, דחכמים לא תקנו אלא בזמנה, דהיינו בשבת, והוא יום הפורים באמת, אלא
מפני שא"א לקיים מצות שמחה לשם פורים בשבת מפני שאינה שמחה התלוי'
בב"ד, אנו נותנים יום ראשון לתשלומין. ובודאי לא עדיף פורים מכל המצות
התלויות בזמן שיש להם תשלומין, וכתפילה אע"פ שעבר זמנה, או חגיגה ועוד
מצות. וכבר עברו בינינו בע"ה במכתבים הקודמים מעט דברים בענין תשלומין,
וחזינא דעתי' דמר כ"ג שכתב שבאחד מספריו החזיק במעוז שתשלומין לכל המצות
מה"ת, א"כ בודאי לא עדיף האי ולא יעבור מכל הזמנים שצותה התורה בפירוש
ומ"מ אם עבר זמנם יש להם תשלומין, ואינו מעיקר המצוה אלא תשלומין לה, ול"ש
בזה ול"י, וזה נלע"ד ברור.
והנה בתשלומין של כל המצות לא אמרינן אלא רק היכא דהוי בר חיובא בשעת
עיקר חיוב המצוה ודבר אחר גרם לו שלא הי' יכול לקיימה, בזה אמרינן שישלם
ומעות יוכל לתקון, אבל אם הי' פטור בשעת חלות המצוה, מצוה אין כאן תשלומין
אין כאן. ועי' בדברי הרא"ש שלהי מס' מו"ק בויכוח עם מהר"מ מרוטנבורג בענין
קטן שהגדיל בתוך ימי אבילות, ויעוין ברא"ש מס' תענית לענין הבדלה בת"ב שחל
להיות ביום א' בשבת, וצ"ע שלא הזכיר מענין דיחוי, וכנראה לטעמי' אזיל. עכ"פ
חזינן דאם נפטר מענין המצוה בשעתה א"ל תשלומין. והנה הכא בנ"ד עיקר ועצם
החיוב הוא בט"ו אלא שיש מונע מצד דברים אחרים, קריאת המגילה מדרבה,
ושמחה מפני שהשבת דוחה, עכ"פ מחויב הוא וא"א לקיים, וכד משכח רוחא חיילא,
ומשלם ביום א'. אבל בענין הקדמת זכירה לעשי' מתחילה כשתקנו כך תקנו
שתקדים להעשי' הזכירה, ואין לנו אלא מה שתקנו חכמים, וכשאין הזכירה קודמת
פקע חיוב עשי'. שכן מדת כל הדברים התלוים זה בזה, אם לא היכא דאיכא יתורא
דלא מעכבא, כדמצריכינן בריש ר"ה דף ט' ע"ב רבוי ליובל אע"פ שלא שמטו, אע"פ
שלא שלחו, אבל בהא אין עיקר חיוב תקנתא חל עד שתקדים, ובאין החיוב אפס
מקום לתשלומין כלל. משו"ה קאמר בטעמא דמאחרין כיון דאיכא מוקפין דעבדי
בחמיסר בעיקר דינא, תו הו"ל זכירה ועשי' בהדדי וחל חיובא, ובאמת אע"ג דאיכא
מניעה שא"א לקיים בזמנה מ"מ בתשלומין איתא. אבל לא מצי למימר דקדמה
זכירה לעשי', דאם הי' צריך דוקא שתקדים זכירה לעשי' לא הי' חל חיובא בט"ו
כלל כמש"כ בס"ד, ולא הי' אפשר בתשלומין. א"כ שפיר קם לן פסקא בשו"ע
כהירושלמי דסעודה אחר שבת, דלא אשכחן דפליגי.
אמנם לפי דברינו דאם צריך הקדמת זכירה לעשי' ל"ש אפי' תשלומין אם לא
יוקדם וממילא א"א בא' בשבת, יסתער עלינו קושית הגאון בנוב"י במהדו"ק סי'
מ"ב, שהקשה למה צריכין למימר לרב דאמר מקדימין כי היכא דלא תקדים עשי'
לזכירה, שבאמת האי טעמא ליתא אלא בפרזים אבל במוקפים ודאי זכירה ועשי'
כהדדי נינהו, א"כ אכתי קשה מוקפים לאחרו, וצריך לומר דלא מחלקינן זמן קריאה,
אבל לרב לטעמי' הי' יכול לתרץ בפשיטות דס"ל דבעי שתקדים זכירה לעשי', א"כ
זה הטעם יכלול ג"כ מוקפין. ותי' דמזה מוכח דרב ס"ל כדעת הירושלמי, א"כ
מוקפין עושין בחד בשבת, אכתי להם קדמה זכירה. ולפי"ד ל"ש לומר כן, דאי בעינן
דף 25
דוקא הקדמת זכירה לעשי' לא יועיל כלל מה שעושים בחד בשבת, דאם לא הקדמנו
לא חל חיובא בשבת, א"כ קשה דאם הי' אומר דרב ס"ל צריך שתקדים הרי יש לנו
טעם למוקפין ג"כ.
ונלע"ד דמ"מ ניחא שפיר גם לדברינו, דכי היכא דבהני דאמרינן בריש ר"ה דהייתי
אומר שמעכבים, כמו אם לא קרא דרור, עכצ"ל שבכל ישראל לא הי' מי שקרא דרור,
אבל כיון שנתקימה עכ"פ מצות קריאת דרור לא אמרינן דבשביל חוטא אחד יבטל
היובל, ולא הוה סלקא אדעתין כלל, ה"נ עיקר מאי דאמרינן דהאי שתקדם זכירה
לעשי' עיכובא, היינו היכא שכל ישראל לא הקדימו זכירה כדינא ומצותא, דמעיקרא
הכי תקינו, אבל בודאי כשהקדימו זכירה והי' מי שלא קיים מצות זכירה לא בטלה
ממנו מצות עשי', רק מצוה מוטלת עכ"פ על כאו"א שיקדים זכירה לעשי', אבל
עיכובא ליכא רק בכל ישראל. א"כ דברי הנוב"י נכונים ודברינו קיימים, דכיון דאמר
דבעינן שלא תקדים עשי' לזכירה ומשו"ה איצטריך משום פרזים להקדים, א"כ כבר
נתקימה מצות זכירה בישראל, א"כ גבי מוקפים ליכא תו משום עיכובא ג"כ כמש"כ,
רק מצוה איכא, א"כ אפי' בעינן שתקדים זכירה מ"מ כיון שאינו אלא משום מצוה
גם על כל יחיד להקדים זכירה דידי', ועיקר חיובא לא תלי בהאי, א"כ הרי
מתחייבים ביום ט"ו, אפי' אם לא קדמה זכירה שלהם אבל הרי קדמה זכירה
בישראל ואינו אלא משום מצוה להקדים, ע"ז שפיר נאמר כדברי הנוב"י כיון
שעושים בחד בשבת משום תשלומין מקיימין ג"כ מצות הקדמה. א"כ אפי' אם אמר
מטעמא שצריך שתקדים ל"ה לנו אלא רק טעמא דפרזים.
דף 26
דברי מחשבה
זכירת מעשה עמלק
זכירת עמלק. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ואיתא במכילתא
שהי' נכנס לתוך כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן. שנאת אומות הנהוגה בין
אומה לחברתה אינה על הכלל כ"א על הפרט. לא כן שנאת עמלק לישראל, שהי'
שונא קדושת ישראל מעיקרו, ומתוך כך הי' בעיניו דבר גדול אפי' אבידת נפש אחת
מישראל, מפני שלא היתה שנאתו תלוי' בדבר כ"א שנאה עצמית, מצד שנאת הרע
לטוב, מפני שהוא הפכו. וע"כ אמר שמואל כשהרג את אגג כאשר שכלה נשים
חרבך כן תשכל מנשים אמך, כי הרג נשים שאינן בנות מלחמה כלל, וזה מורה על
השנאה המיוחדת מצד השנאה לעצם קדושת ישראל. ובזה הי' טעותו של שאול
שהביא את אגג חי וחשב שהיא נפילה יותר גדולה מאילו המיתו, שהמלך כשהוא
נתפס הרי זה לו רע ומר ממות, אך כ"ז היה שייך אם היתה שנאת עמלק וביתו
לישראל כדרך שנאת עמים, שצריך להתנהג בנקמתו כדרך נקמת עמים להשפיל
כבודו, אבל עמלק שכל חפצו הוא במה שלא יזכר שם ישראל ח"ו, ואפי' למעט
איש אחד מישראל חשוב אצלו דבר גדול, מדתו הראוי' לו אינה כ"א לאבדו מתחת
שמי ד'.
וגם מצד שהוא עצם הטומאה המנגד אל הקדושה הרי הוא מטמא את העולם
במציאותו, וכ"ז שהוא בעולם הוא דוחק את רגלי הקדושה, וע"כ ביעורו מצוה,
ועובר על ב"י בהשהותו. והנה שאול חשב שעיקר ענין האבדת עמלק הוא רק כדי
שלא יוציא ממנו פעולות רעות בפועל, אבל באמת אינו כן, כי אף שהפעולות
הרעות מוכרחות לצאת ממנו ומרשעים יצא רשע, אבל עיקר מצות מחיתו הוא
כביעור חמץ וע"ז, כדי למעט את התיפלה, שמטמא את אוירו של עולם במציאותו,
ע"כ הי' שמואל חותך את בשרו של אגג ומשליך לנעמיות, כדי שיתבער לגמרי מן
העולם.
ויען שטבעו של עמלק הוא שתהי' שנאתו על כל נפש מישראל, ע"כ גם שנאת
המן היתה סיבתה פרטית, מרדכי. אך ויבז בעיניו - ומתוך כך בא לעקור את
הכלל, להורות שהתנגדותו היא התנגדות לעצם הקדושה ששורה ג"כ על כל איש
מישראל בפ"ע.
דף 27
בניה של רחל, ובניו של עשיו.
ענין לאה ורחל. כתיב חלק ד' עמו, יש קדושה גמורה ושלמה בנשמתם של
ישראל שאינה תלוי' במעשים ובחירה, והבחירה להעלות גם הנפש והרוח. מ"מ ח"ו
בפגם, נפגם גם חלק גבוה, אבל יתוקן שלא ידח ממנו נדח. והנה על השורש הטוב
שלא יפסד שייך הודאה, ועל שורש הבחירה בקשה צריכה, כי אלמלא הקב"ה עוזרו
אינו יכול לו. לאה הודתו(הודתה??) להקב"ה כדחז"ל, עד שבאת לאה לא הי' אדם שהודה
להקב"ה, וזהו הפעם אודה, אבל הוא למעלה מהנהגת הבחירה. ובת"ת אחוז תורה
שבכתב ומינה נפיק תושבע"פ. ועיקר השלמות ע"י הבחירה. רצה יעקב ברחל,
דהיינו בחירה טובה, וקדושה ע"י בקשה והתחזקות, וזהו עיקר היופי, ע"כ היתה
יפ"ת ויפ"מ. וח"ו הסמיכה רק על החסד הנתון מראש נהמא דכיסופא הוא, וזהו
עיני לאה הרכות. מ"מ מדת החסד העליון הצופה ומביט ענין הבחירה, גזר שע"י
בחירתו בטוב יתנו לו במתנה חלק הנפש הקדושה. וכמ"כ כל ישראל, ע"י מה
שצפוי לפניו ענין הבחירה שלהם הטובה. אבל זה א"א בענין הידיעה שמתגלה
בז"א, הנתונה להנהגת תומ"צ ע"פ הבחירה, שאם הי' מתגלה הי' הבחירה כבר
בטלה, ע"כ נעשה זאת שלא בידיעתו.
וזה לעומת זה יש בבחי' רע ג"כ מה שאינו תלוי בבחירה, ג"כ ע"י מה שצופה
ית' בענין סוף הבחירה. וזהו מחיית עמלק. והוא מתנגד לברית, שכריתת ברית לזרעו
של א"א ע"ה ודאי תלוי בקדושה זאת שלמעלה מהבחירה, דמה שנוגע לבחירה איך
יצויר ברית מובטח. ועמלק הי' כנגד זה, ע"כ הי' חותך מילותיהם של ישראל וזורקן
כו' כדחז"ל.
ומ"מ ראוי לנו לגלות שלא הי' עיקר ענשו כ"א מצד הבחירה, ובחירתו הרעה
גרמה לו חלק רע, ע"כ אין עמלק נופל כ"א ביד בני' של רחל, שהיתה עקרה כדי
שתרבה תפילה, כדחז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. ע"כ כל עיקר
הגלות וצער החורבן רק ברחל תליא מילתא, כי נקודה העליונה לא תשתנה לעולם
אלא שאינה מאירה כ"כ. וע"כ משיח בן יוסף קודם להעיר מצד כחה של רחל,
אתערותא מצד הבחירה, ואח"כ השי"ת יתמוך גורלינו מצד שבט מיהודה שהוא
מצד ההודאה שבאת לאה והודתו, וזה א"א להדחות. ע"כ מי שזכה בבחי' זו לא
ידחה, ודוד זכה לכסא עולם. וע"כ לא עמד משכן שילה שהי' רק מצד רחל, וזהו
אהל שכן באדם, דתלוי כולו בבחירה לבד. ובאמת נוסף על הבחירה מתנתו ית'
דרושה. ותורה עש"כ נקראת מקח גם מתנה, לקח טוב כו' דכלילא מתרוויהו, ורחל
ולאה דוקא שניהם בנו את בית ישראל.
דף 28
הדר קבלוה בימי אחשורוש
מבנין הבית השני יצאה אורה לאוה"ע יותר מאשר מהבית הראשון, וע"ז נרמז:
גדול יהי' כבוד הבית האחרון, שזהו ביחש לתקון אוה"ע. והנה נקבע שיהיו ישראל
בגלות כדי לתקן את אוה"ע, כמש"כ בס' באר הגולה, וכ"ז הי' מפני שלא נתגדלה
כ"כ זכותן של ישראל עד שיהיו ראויין אוה"ע להדחות לגמרי, ע"כ מתעכבת
הישועה עד שיהיו ג"כ המובחרים שבאוה"ע ראויין. וזהו שנרמז במה שנמסרה
אסתר תחת יד ערל, ועל ידה ניצל גם הוא, וגם היתה תשועה לאוה"ע, כי ע"י כורש
שיצא ממנה נבנה הבית, ועל ידו הי' אור לאוה"ע באור דעות טהורות הכלולות
בתוה"ק.
והנה מהר"ל מפראג כ', כי ענין קבלת התורה שהיתה באונס הוא לרמז כי יחש
ישראל אל התורה אינו דבר של בחירה אנושית כ"א דבר המוכרח בטבעם הכללי
שא"א זולתו. וזהו מצד עצמם של ישראל, משא"כ אוה"ע, שאינם כ"כ תופסים
מקום הכרחי בכלל היצירה, ואם היו רבים מהם הולכים עוד באפלה מ"מ לא בהם
תלוי קיום כללות העולם, וע"כ מה שכלול בתורה לתקון אוה"ע צריך הוא שיתקבל
מישראל ברצון. וזה הוקבע בפורים, שהיו בגלות, ועי"ז, ורבים מעמי הארץ
מתיהדים, שדוקא בגלות ניכר איך ישראל מצוינים מצד בחירת ד', כי בהיות
הממשלה לישראל ויתרומם לפעמים כבוד השפעתם, עד שאוה"ע באים לחסות בצל
התורה, אין היכר הפלא כ"כ, אבל שתהי' אומה ירודה ושפלה ורבים מאוה"ע יחפצו
להכנס בדתה, אות הוא על כבוד ד' החופף עלי', ע"כ הפעולה של תיקון אוה"ע ע"י
ישראל הי' בעיקר בימי הפורים, והוא תלוי בבחירה ולא בהכרח, משו"ה הדר
קבלוה לאורייתא ברצון גמור.
אורה זו תורה
במגילה, ליהודים היתה אורה, זו תורה. י"ל כי ענין שם אורה על התורה הוא
במה שמאירה לכל העולם כולו, כמ"ש והארץ האירה מכבודו, וכמש"ל שעיקר
פעולת ישראל על כל העולם הי' בימי המן, שראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו,
שאפי' בגלות לא יעזוב ד' את עמו, ועי"ז מתדבקים גרים בישראל, כי אין מקבלים
גרים בשלותן של ישראל. גם ע"י הפיזור בין אוה"ע מתודעים אוה"ע מאמונת
ישראל וחוזרים למוטב בכמה דברים, ע"כ אמר אורה זו תורה.
דף 29
נפילת המן
המן הוזכר מ"ד פעמים במגילה, כ"ב פעמים בעליתו, וכ"ב בירידתו מבואו
לחצר לבקש לתלות את מרדכי . בכלל הי' ענינו דם דאד"ם, כי רצה לסלק הא'
ולהשכין הד"מ, ולא להתפלל על הד"ם, ובכח כ"ב אתוון כלל ההנהגה שזרחו לו
כסדרן בתחילה ואח"כ למפרע, בדין היתה ירידתו ומפלתו, כי תשר"ק הוא סוד
הדין, כי החותם מצד הקורא שעול מלכות עליו דינא הוי, רק המחוקק חקקו
לרחמים וחסד, ובגמר חתימה כשיקרא מפורש, יראו רחמיו כי רבו.
(??????????????????????????????????????
. נונת מרן הראי"ה למקומות שהוזכר המן בהתיחסות לעלייתו או לנפילתו. כגון גדל המלך אח' את המן
יגי', או ופני המן חפו, אבל הזנרה סתמית של המן, כגון ויאמר המן בלבו, אינה בכלל חשבון זה, דוק
יתשכח. ??????????????????????????)
מרדכי - מירא דכיא
רמז עה"כ רמ"ח, שמאיר בכל רמ"ח אברים וכל רמ"ח מ"ע, וכולל רצון מחשבה
זכרון בכללות. וגויים רבים כזרם מים כבירים, שכולל ג"כ כל הלשונות שכללותם
היא ע' לשון בג' הנטיות של חד"ר, ול"ב המרכז, רי"ו ל"ב, רמ"ח. וזהו סוד מרדכי
בלשן, ע"י הלב המתיק, שי"ן דנחש, ון' דשטן, ונ"ח ש"ט, נשמה חיים, שם טוב.
והתוכן שבכל ע' לשון מכל צדדיהם נבללים בקדושת התוכן של לה"ק, ע"כ הוה
בייל לישנא ודריש להו. והעלה את המר של הדרר, סוד פריקת עול מלכות שמיים,
לתכלית קדושת ההשגה העליונה שאין שם שום עול כ"א אחדות ואהבה, סוד משה
רבינו ע"ה הקבור בג"י ר"ת בכל גויים ישועתך. ובזה מרבים טהרה בעלם ע"י קיבוץ
כל הכוחות, שהרע נמתק, סוד יוסי בן יועזד איש צרידה, איל קמצא דכן, משקה בית
מטבחיא דכן, דכי וטהור, מ"ר דכ"י, דעו כי י'. וכולל רמ"ז ז"ך כלומר בכל ז"ך
אותיות התורה, בלילת כל הלשונות. ד' אלהים יתן אמר, המבשרות צבא רב, מלכי
צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל.
דף 30
דף 31
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
בהלכה וכמחשבה
ב
חודש האביב
דף 32
הקדמה
למועד צאתנו ממצרים ליקטנו משלחן גבוה סגולת מלכים, מיכלא דמיהמנותא
ויין המשומר, הלכות מאוששות מחוקת הפסח ושירה חדשה מסוד שיח שרפי
קודש.
בליל שימורים המשומר מששת ימי בראשית ומשומר לעתיד לבא, מבהיק זיו
מהאור הגנוז, ומהדהדת בת קול ממזמור השיר שלעתיד לבא, מאירה הפנימה
השירית שבחוקה, ונשמעים תהלתו ושבחו של מקום שבשורש מילול גבורות ד',
וזוהר החסד העליון הבונה את העולם והמפולש בכל, בפרי ובעוקצו, מתגלה
בנשמת כנס"י, ולה נאה למלל גבורות ד' בהיותה משמיעה כל תהילתו.
העומדים על סודה של משנת הראי"ה העומדת בין שתי רמות שצופות זו את זו,
החוקה והשירה, מקבלים אורה מהיום הקרב אשר הוא לא יום ולא לילה, וקולטים
צלצלי שמע מכינור של ימות המשיח ושלעתיד לבוא, כשהשיר יהא לנו כליל
התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ד' אל צור ישראל, במהרה בימינו
בקרוב.
בן ציון שפירא
דף 33
דברי הלכה
בענין ביטול חמץ
בגדר ביטול לע"ד הדבר כפשוטו כדמצינו בפ"ק דסוכה, עפר ותבן ובטלו, וגם
כרים וכסתות הי' אפשר לבטל שיהי' דינם כעפר אלא דבטלה דעתו אצל כל אדם,
חזינן שלולא זה הטעם יכול אדם לבטל את שלו לעפר ויהי' ג"כ נדון כעפר, א"כ
ה"נ י"ל ע"י מה שמבטל את החמץ ומשויהו כעפר הוי ככופת שאור שיחדה לישיבה
דאיכא דעה בטור שגם באכילה מותרת, ועכ"פ י"ל דהכא אם כי ודאי אסור באכילה
דשייך לומר בטלה דעתו אצל כל אדם כמו בכרים וכסתות, מ"מ לענין חיוב בל
יראה דבלא"ה אינו ברשותו של אדם כד' הר"ן סגי בכל דהו 1. וי"ל דהיינו דילפינן
לה מתשביתו, דגדר השבתה הוא שהעצם קיים אלא שהפעולה שלו בטלה, כמו
שביתת שבת שהיא בעצם ששובת מפעולתו, א"כ ה"נ בחמץ אם יבער לגמרי
מהעולם אין העצם במציאות וקרא תשביתו כתיב, ע"כ למדנו שהוא דבר שהעצם
נשאר במציאות אלא שהפעולה שמתיחסת לו מצד היותו חמץ זה מושבת, והוא ע"י
ביטול שעושה דינו כמו עפר, ומועיל לענין פעולת איסור בל יראה הכלול בתוכו 2.
והנה השא"ר הקשה בסי' ע"ז ע"ד רש"י דביטול מחשביתו ידעינן ולא מטעם
הפקר הוא, א"כ מאי פריך בגמ' מברייתא דהי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ
בתוך ביתו אחד שבת ואחד יו"ט מבטלו בלבו, וביו"ט היכי מצי מבטל לה דהוי
לאחר זמן זמן(למחוק??) איסוריה, ודילמא כר"י הגלילי אתיא הך ברייתא דחמץ מותר בהנאה,
א"כ אפילו ביו"ט עצמו יועיל ביטול כיון שאין בו איסור הנאה, אלא ודאי כהר"ן
דביטול היינו טעמא דמועיל משום דבלא"ה אינו ברשותו, א"כ לריה"ג אין ביטול
מועיל כלל, וברייתא דתני בה ביטול ע"כ לא אתיא כר"י הגלילי. ולע"ד אין הדבר
מוכרע דהך דאינו ברשותו של אדם דוקא משום איסור הנאה הוא, די"ל כיון
1) הערת מרן רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל:
"צ"ב דבכופת שאור שיחדה להישיבה הויא מחשבה חיובית אחרת שמייחד ומהפך אותה לשימוש
אחר, ובזה מקבלת ערך אחר ונעשה כמו גוף חדש, - ועי' מנחות ס"ט - ע - , וכן גם בסוכה,
ובביטול לחלון במחיצת טומאה, שמתיחד ומתהפך למדרסה של הסוכה ולגופו של החלון, ונעשה
כמו גוף שלהם, וכמו כונה אחרת חיובית דעדיפא לגריעותא גם במקום שאי"צ כונה. משא"כ כאן
שההתבטלות היא שלילית בהעדר הערך הקודם ואי אפשר לו להתיחד ולהתהפך למציאות של ערך
שימושי חדש משום איסור ההנאה. וע"ש להלן מצד שאינו ראוי וכמו שומע כעונה לגבי אילם."
2) עיין במגן אבות למאירי ענין י"ח ד"ה וכן מה שהקשה בשניה וכו' ובטול זה הוא אצלי כעין תבן
ובטלו, עפר ובטלו, כלומר שמתיאש ממנו שלא ליתן לב עליו ליטלו משם, ואף זה עושה עצמו
מתיאש ממנו עד שאין דעתו עליו אלא כדבר שאינו שלו ולא שום אדם. ועיין במהרי"ק שורש קמ"ב
שלשיטת רש"י והרמב"ם הביטול הוא שעושהו כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה, והויא
דומיא דההיא דתבן ובטלו דפ"ק דסוכה ודפרק חלון בעירובין. ועיין בשו"ת הרי"מ חאו"ח סי' ז'.
דף 34
שהתורה הזהירה על השבתתו שוב אינו ברשותו. ותדע שהרי יש מרבותינו
הראשונים דס"ל דאיסורי הנאה יש להם בעלים ומ"מ נקרא אינו ברשותו מפני
שאיסור ההנאה מביא להוציאו מרשותו, שהרי יפקיר אותו או יבערו כיון שאינו
נהנה ממנו 3, א"כ ק"ו הדברים, בדבר שבפירוש אמרה תורה שיבערנו א"כ התורה
הוציאה אותו מרשותו ובודאי אינו ברשותו ואינו יכול לבטל כשיגיע הזמן. ויותר
תבלין לזה ע"פ דברינו בעיקר הביטול שהוא מצד שהוא שלו יכול לעשותו עפר,
והנה עיקר הסברא שמה שהוא שלו דוקא יכול לעשות עפר ולא מה שאינו שלו הוא
פשוט, דמה שהוא שלו שמסור בידו לעשות בו כל הפעולות בלא שום גבול גם
פעולה זו בכלל, אבל של חבירו אין בידו לפעול בה מה שרוצה ואיך יעשה אותה
עפר, א"כ ה"נ אע"פ שהוא שלו מ"מ כיון שאסרה עליו התורה לעשות עמה מה
שרוצה שהרי מחויב הוא לבטלה מהעולם ולבערה שוב אין כל הדבר בידו וא"י
יכול לבטלה לשוי' כעפר, ומה דאיתא בגמ' דבזמן איסורו לא מצי לבטלה לאו דוקא
זמן איסור ההנאה גרים, אלא מצד שבזמן האיסור מתחיל חיוב ההשבתה, וא"כ
א"ש גם לדעת רש"י ול"מ לשנויי דאתיא כר"י הגלילי.
ומש"כ השא"ר שביטול לא מהני לחמץ שקבל עליו אחריות, ואתי עלה מתרי
טעמי, חדא כיון דחמץ שהוא באחריותו אתינן לחייבו בב"י מטעם גורם לממון א"כ
כי מבטל לי' מאי הוי אכתי גורם הוא לממון, ועוד דלאו דידי' הוא דלבטיל, ולא
מצי להפקיר. ולע"ד קשה, דכללא נקטינן לא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן
העיקר, ואיך יתכן דחמצו ממש לא יתחייב בב"י ובמה שע"י איזה סמיכות הוי שלו
יתחייב. ולע"ד מש"כ דאכתי גורם לממון הוי אינו מובן, וכי מה שהוא גורם לממון
מצד עצמו היא הסיבה של עבירתו בב"י, הרי עיקר הדבר שהתורה אמרה שלך אי
אתה רואה, ומה שהוא גורם לממון יש בו חלק שלך דפתיך בי', וכיון שהוא מבטל
אותו חלק שלו שיש בו ומפקירו שוב נפקע ממנו ב"י. ולפי"ז גם מש"כ דלאו דידי'
הוא ג"כ ל"ק, דעל אותו החלק שאינו שלו ואינו נקרא על שמו ע"ז אינו מתחייב
בב"י, וכל חיובו אינו כ"א על מה שנקרא על שמו, וזה החלק ודאי יש ברשותו
להפקיר כמו שאנו חושבים אותו לשלו, ומה בכך שאין בידו להפקיר כל החמץ, לא
מצד כל החמץ בא לו הב"י רק מצד החלק שהוא שלו.
והנה השא"ר כתב שלרש"י יועיל ביטול ג"כ לחמץ שאינו שלו רק ע"י קבלת
אחריות כיון דהוי מצוה מה"ת, ולתוס' דהוי הפקר לא יועיל. וע"ד שכתבנו אם
נצדק בכונת רש"י דשוי' כעפר, וכ"מ ג"כ דעת הכלבו שכתב לי את לשונו בהל'
חו"מ האברך הר"ר שמואל יהודה שטערין שי' "וענין הביטול הוא שישים אותו
כדבר שאינו חשוב כלום וכדבר בטל לגמרי, ולפיכך מועיל שאינו נחשב אח"כ
3) הערת מרן רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל:
"צ"ב דתליא בפלוגתא לגבי הפקר בשביעית, אם המצוה עושה אותו הפקר או שאעפ"כ הוא נעשה
דוקא ע"י הפקרתו בעצמו."
דף 35
להתחייב עליו בב"י, אבל אינו מועיל לו לפוטרו אם אכלו", עכ"ל. ודבריו צריכים
ביאור. ולפי"ד הדברים מבוארים בעז"ה, שאינו מועיל כ"א בצירוף אינו ברשותו,
שמה שנעשה כעפר ישלול ממנו ענין חמץ, א"כ י"ל דלרש"י בעינן דוקא שיהי' שלו
לגמרי שיוכל לעשות בו כל חפצו, ולתוס' סגי ג"כ בקבלת אחריות, ולפי"ז הראיות
של השא"ר יחזקו דעת רש"י לפום ריהטא.
וע"ד מה שהקשה השא"ר מפסחים רכ"ז דא"ל רבנן לר"י שאמר אין ביעור חמץ
אלא שריפה מק"ו מנותר, כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין,
אם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, ואיך יהי' סופו להקל, אם לא מצא עצים
יבטל, אלא ודאי שיש חמץ שא"א לבטלו. ולע"ד י"ל כיון דלדעת רש"י ביטול לפ"ד
שנעשה כעפר וכמש"כ הכל בו, א"כ הוי רק מין מהביעור, א"כ עיקר דין ביטול הוא
רק לרבנן דהשבתתו בכל דבר, א"כ מה שהוא נעשה כעפר דומה כביעור, אבל לר"י
דבעי דוקא שריפה, איך יועיל מה שעושהו כעפר, לא עדיף מאילו קברו בעפר 4.
אלא דיש לדחות הרי לדעת רש"י קיימינן ורש"י ס"ל דלאחר זמן איסורו לר"י ג"כ
השבתתו בכל דבר, א"כ הביטול יועיל לאח"ז האיסור ועכ"פ לידי איסור לא יבוא.
מיהו י"ל כיון דאם יבטל לא יהא מקיים מצות תשביתו עד שיבא זמן האיסור ואם
יבער בכ"ד הוא מקיים מיד מצות תשביתו, זה מה שהוא מאחר מלהשביתו הוי ג"כ
סופו להקל. אמנם לפי"ז י"ל דבלא"ה לק"מ, שהרי לדעת הר"ן שהביטול אינו
מועיל כ"א בצירוף של מה שאינו ברשותו של אדם, א"כ קודם זמן האיסור אין
הביטול מועיל עדיין ולא קיים בפועל מצותו ולא ביערו, וכאן אם יבער אותו בכ"ד
ביערו. אלא דאנן לדעת רש"י קיימינן ואליבי' דמטעם השבתה הוא י"ל דמועיל ענין
4) הערת מרן רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל:
"צ"ב נהי אם מה שעושהו כעפר הוא ענין חיובי, אבל אם הוא ענין שלילי תהא כשלילה של שריפה,
ומאי שנא. אלא כיון דלא מהניא לדידיה השלילה של מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואעפ"כ כיון
דהוא לא במעשה אלא בכח המחשבה תהא כשלילה גמורה. ועין להלן ד"ה וזאת למודעי *."
* ביאור דברי מרן אלו, דאם היה הביטול באופן של ענין חיובי כדוגמת בצק שבסדקי עריבה
כשרוצה בקיומו אזי אין מקום לחושבה להשבתה כשריפה, אבל כיון שביטול זה הוא באופן של
שלילה יש לדמותו להשבתה של שריפה, ואם כי לר"י גם ההשבתה השלילית שבזריה לרוח אינה
כשריפה, מ"מ י"ל שרק בהשבתה ע"י מעשה אין בעור חמץ אלא בשריפה המכלה ושוללת מיד
לגמרי, משא"כ בזריה שאינה מכלה ושוללת את החמץ אלא לאח"ז, וכמש"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי'
ק"ד דעדיפות השריפה לר"י היא שקודם זמן האיסור כבר כלה החמץ, וכ"נ מהירושלמי פסחים פ"ב
סוף ה"א, אבל בהשבתה ע"י ביטול במחשבה המפקיעה ומבטלת את חשיבותו של החמץ יש שלילה
גמורה של החמץ בפעולת הביטול, ולא שייך בסוג זה של השבתה הפקעה וביטול שלמים יותר
מהחשבתו כעפר, ולכן יש מקום להשוותו להשבתה השלילית הגמורה שבשריפה, ומצות תשביתו
כוללת שני סוגי השבתה גמורה. ועי' ברמב"ן פסחים בריש פסחים ד"ה וכן, שלדעת ר"ע שאין בעור
חמץ אלא שריפה אין ביטול בידים אלא שריפה דהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם,
ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא. ועיין באו"ז הל' פסחים סי' רנ"ו ד"ה גמר
מנטריה וכו'.
דף 36
הביטול תיכף, א"כ קשיא דאינו בא להקל שהרי ע"י הביטול מבערו. מיהו לפמש"כ
די"ל דגם לדעת רש"י אם נאמר שדבריו עולים כד' הכלבו ג"כ צריכים לדברי הר"ן,
א"כ קודם שבא זמן האיסור הוי בטלה דעתו אצל כל אדם ומועיל רק אח"כ. מ"מ
גם אם לא נצדק בזה ונאמר דלרש"י הביטול מועיל מיד, מ"מ כיון שהקושיא תתיסד
רק על זה האופן שיועיל הביטול מיד, י"ל דלר"י דקודם זמן איסורו בעי' שריפה
דוקא אין הביטול עולה כלל לביעור, ול"מ מה שהוא כעפרא כיון דעכ"פ לא נשרף,
ומה שסופו להועיל י"ל דמ"מ סופו להקל הוא דמתאחרת המצוה. ומה גם די"ל כיון
דלשעה אינו מועיל נדחה הוא ושוב אינו נראה. וע"כ יש לקיים דביטול אינו מועיל
לרבי יהודה כלל אע"ג דלאחר זמן איסורו השבתתו בכ"ד, מ"מ כיון שבשעה
שמבטל אם הי' עושה ביעור אחר הי' מועיל והביטול אינו מועיל ונדחה מפני שאינו
שריפה י"ל דשוב אינו מועיל אח"כ ג"כ כיון של"ה ראוי לה להועיל בשעה שיצא
מפיו, והוי דומיא דעושה עיסה קבים על מנת לחלק. וי"ל בפרט זה לבררו בענין
דחוי די"ל דהוי כה"ג כנראה ונדחה.
ובר מן דין י"ל דלר"י שאומר אין ביעור חמץ אלא שריפה יש דרך אחר שאם אין
לו עצים אין הביטול מועיל, די"ל שמה שאמרנו שהביטול ממין בעור הוא היינו
שחשוב מה שבדעתו מחשיבו לאינו כמו שהוא באמת אינו, והוי דומיא דכל
הדברים שנחשבים ע"פ התורה אע"פ שלא נגמרו לגמרי, כמו שומע כעונה וכיו"ב,
א"כ י"ל דמ"מ בעינן שיהי' ראוי אל שורש הדבר כמו ראוי לבילה דא"ב מעכבת בו,
וכמש"כ בהג"א בענין שומע כעונה דבאלם שאינו ראוי לעני' ל"א בי' שומע כעונה,
א"כ י"ל דלרבנן ביטול מועיל שדומה לביעור והרי הוא ראוי לבערו, אבל לר"י אם
יש לו עצים הוי ראוי לבערו, אבל אם לא מצא עצים הוי לענין ביעור אינו ראוי
לבערו כיון דשריפה דוקא בעי' וא"י לבטלו ג"כ.
מ"מ אם נאמר דאח"כ בימי איסורו יועיל הביטול, ומה שאמרו חכמים סופו
להקל היינו שמאחר עי"ז מצוה, י"ל בזה קושית התוס' שם שגבי סוכה שאמר ר"י
דבעינן דוקא ד' מינים שבלולב מק"ו וחכמים דחו דבריו ג"כ מצד סופו להקל, דאם
לא מצא ד' מינים יהא יושב ובטל, התם קימל"ן כרבנן, אלמא דס"ל הך סברא דסופו
להקל אינו דין, וכאן לא ס"ל הך סברא, שהרי קימל"ן אין ביעור חמץ אלא שריפה.
ולפי"ד י"ל דע"כ לא ס"ל דחשיב סופו להקל כ"א כשנמנע לגמרי ממצוה, אבל
כשיקיימה אלא ע"י איחור אי"ז סופו להקל. וי"ל קצת דתלי אם עדיף לקיים זריזין
מקדימים למצוות או הידור מצוה אפילו ע"י איחור, דשקלו וטרו בזה רבוותא.
וזאת למודעי שיש מקום לומר גם לר"י שיועיל ביטול, אע"ג דיקשה לכאורה וכי
גרע מפרר וזורה לרוח מביטול, ולע"ד י"ל כיון דלדעת רש"י מתשביתו ידעינן,
ולפמשכ"ל שהוא ממשמעות הלשון א"כ ביטול מפורש בתורה, וכך גזרה תורה, או
שיבטל בלב ואם אינו מבטל בלב צריך שריפה דוקא. אלא שיש להשיב כיון שמפרר
וזורה לרוח הוא ממילא ג"כ מבטלו, מ"מ י"ל כיון שהמצוה היא על שני אופנים או
ע"י ביטול או ביעור, י"ל כיון שמפרר גלי' דעתי' דבביעור ניח"ל לקיים המצוה ולא
בביטול, והוי דומיא דפ"ק דב"מ כיון דנפל גלי דעתי' כו', דכונה הפכיית מהני
דף 37
לכו"ע במצוות שלא לצאת, וה"נ בפרטי כוונת הקיום י"ל כן. ועי' בתשובות
הגרעק"א ז"ל סי' רכ"א ורכ"ב בענין גלי דעתי' בקניינים.
ומה שהקשה עוד השא"ר איך יליף ר"י ק"ו מנותר, נאמר מה לנותר שכן א"ל
תקנה אחרת משא"כ חמץ שכן יש לו תקנה אחרת בביטול. לענ"ד עפ"ד נבין דברי
הק"ו, דר"י דיליף מנותר שאינו עובר עליו בב"י ובב"י טעון שריפה, חמץ שעובר
עליו בב"י ובב"י לא כ"ש, וצ"ל דזה פשוט לן דשריפה היא ביעור יותר חשוב
משאר מיני ביעורים, ובפרט ר"י לטעמי' בשלהי תמורה שאם רצה להחמיר על
עצמו לשרוף את הנקברים רשאי, ועי' בפנ"י בסוגיין, א"כ הדין נותן שכל מה
שאנחנו רואים דעת תורה יותר נוטה להשבית דבר מן העולם ראוי להחמיר בביעורו
שיהי' באופן המכלה יותר שם הדבר, א"כ חמץ שהחמירה תורה כ"כ שגם לבד
מצות ביעורו עובר בב"י ובב"י בקיומו, הוא גילוי דעת גדול שחפץ ד' בביעורו, א"כ
בודאי השבתתו ע"י שריפה שמכלה יותר. א"כ כיון שכל יסוד ביאור הדבר שמועיל
ביטול עד שידעינן שזה כונת התורה בתשביתו הוא לפמש"כ כיון שעובר בב"י הרי
הפקיעתו התורה מהמציאות ע"י גזירתה, א"כ מה שמועיל ביטול הוא גילוי דעת
גדול שאין רצון השי"ת שיהי' בעולם, שהרי לולא ב"י וב"י לא הי' מועיל מחשבתו
לשווי' כמו שאינו, א"כ עיקר מה שמועיל ביטול מחזק יותר שאם ע"י ביעור מבערו
יצטרך שריפה.
ומה שהקשה עוד ע"ד רש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר, א"כ איך
נפרנס דברי רבא ברפ"ק על דרשת רע"ק אך ביום הראשון, עיו"ט, או אינו אלא
ביו"ט עצמו, התורה אמרה כל מלאכה לא יעשה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה,
ואי לאח"ז איסורו השבתתו בכ"ד איזה אב מלאכה יש כאן, וכבר עמדו ע"ז התוס'
ולע"ד מיושב עפמ"ש שבאמת בעיקר הסברא שדין שתחילתו להחמיר וסופו להקל
אינו דין אין ר"י חולק בזה כאן, אלא דס"ל כיון שיש תקנה ע"י ביטול אי"ז סופו
להקל, וחכמים ס"ל כיון שע"י ביטול לא יקיים המצוה כ"א לאח"ז מקרי סופו להקל
וכמשכ"ל, א"כ כ"ז קודם זמ"א אבל לאחר זמן איסורו שאין בידו לבטלו ודאי סופו
להקל הוא, ע"כ ר"י ג"כ מודה דהשבתתו בכ"ד, אך מאי טעמא שאין בידו לבטלו
אח"ז איסורו הוא מפני שהפקיעה תורה את החמץ מרשותו לגמרי עד שאסור כלל
להחזיקו אצלו, יותר מכל איסורי הנאה, ע"כ אינו ברשותו לבטלו, אבל אם נמצא
ראי' מה"ת שמותר לו להחזיקו על איזה זמן י"ל לדעת רש"י ששוב יכול לבטלו
שהרי יש לו איזה יד בחמצו ברשות התורה. והנה אם היינו אומרים ביום הראשון
ביו"ט עצמו, היינו למדים שאע"פ שאמרה תורה ב"י וב"י מלילה הראשונה מ"מ
הותר מכללו להחזיק עד יום הראשון ביום כדי לבערו, אפי' אם רש"י לא יודה שכל
מחזיק חמץ ע"מ לבערו אינו עובר כדר"י, אבל כאן גילתה תורה שבידו להחזיקו עד
יום ראשון אע"פ שכבר אסור באכילה ובהנאה מבערב, וי"ל שתי אלה, או שנוקים
לקרא דשבעת ימים עם מקצת יום הראשון אע"פ שאין לילה שלו בכלל, או שאם לא
יבער יעבור על כל השבעה ימים, מ"מ הייתי דן שיועיל ביטול ביום הראשון, כיון
שברשות תורה הוא מעכבם אצלו לא הפקיעה תורה זכות קניינו מחמצו לגמרי,
דף 38
וכיון שיש תקנה ע"י ביעור דביטול, כבר אין הדין סופו להקל כלל שהרי כאן יועיל
הביטול תיכף, ונמצא שאפשר שגם חכמים יודו בזה, אלא שע"כ צ"ל דחכמים לא
דרשו כלל לק"ו מנותר אפי' אם לא יהי' סופו להקל שהרי אשכחן פירכא, דאל"כ
לא הי' מוכח מזה דאין ביעור חמץ אלא שריפה שכבר י"ל שלפי האמת בעו"ח
בכ"ד משום שלא יהא סופו להקל באיחור המצוה, אבל כאן ל"ה סופו להקל כלל
ע"כ הייתי דן ק"ו, אלא דפשיטא לרבא דאם לא נאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה
הוא משום דלא ס"ל למילף מנותר מכח פרכי אחריני, א"כ גם ביום ראשון היתה
השבתתו בכ"ד, וצ"ע.
וביותר נלע"ד לתרץ עפמש"כ דעיקר יסוד החילוק שבין קודם זמן איסורו לאחר
זמ"א שלאחר זמ"א השבתתו בכ"ד, למדים אנו משום דעיקר הילפותא דחמץ
בשריפה הוא מנותר ובאמת הרי סופו להקל אלא שאי"ז קולא משום שיש תקנה
בביטול, אבל אח"ז איסורו באמת סופו להקל ע"כ השבתתו בכ"ד, אבל כ"ז הוא רק
אם יסוד הלימוד שחמץ בשריפה יהי' מק"ו מנותר, אבל אם יבוא ממק"א אין מקום
לחלק מקודם זמ"א לאחר זמ"א, א"כ ר"ע ע"כ לא מנותר יליף לה דא"כ איך קאמר
להקל בחילול יו"ט מק"ו דנותר ובנותר עצמו לא הותר לחלל יו"ט שהרי בוקר שני
ניתן לשריפתו ואין שורפין בשויו"ט, א"ו ממק"א יליף לה, ושוב אין מקום לחלק
בין אח"ז איסורו לקודם זמ"א, אבל לפי סוגיין דמנותר ילפינן מחלקינן שפיר.
והנה מה שהקשה השא"ר והביא ראי' לדבריו דבחמץ שאינו שלו רק שקיבל
עליו אחריות אין ביטול מועיל מסוגיא דתמיד נשחט, בשוחט את הפסח על החמץ
דכשהוא עמו בעזרה אמרינן דלא הוי התראת ספק, והרי יש לחוש שמא בטלו, אלא
ודאי איכא חמץ שאין מועיל ביטולו. והנה אם תהי' כונתו להוכיח מכח זה דלא
כרש"י דביטול מטעם תשביתו דלדידי' גם בחמץ של אחרים מועיל ביטול, לע"ד
י"ל דכל עיקר הקושיא לא תיפול כ"א כשנאמר דביטול מטעם הפקר אבל אם תהי'
מטעם תשביתו בלא"ה לק"מ, דהא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור, א"כ כשמבטל
ואח"כ אומר שחוזר ומחשיבו הרי הביטול בטל בודאי, אמנם כ"ז אם יהי' מטעם
תשביתו והביטול לא יהי' כ"א שמחשיבו כמי שאינו, אבל אם הפקר הוי ודאי א"י
לחזור בו ואם חוזר אינו מועיל, א"כ יש לחוש שבטלו ומה שאומר שלא ביטלו אינו
כלום שאינו מתחייב ע"פ עצמו, אבל אם מטעם תשביתו הוא משכח"ל התראת ודאי
ע"י שאומר שלא ביטל שממילא חוזר מביטולו, או שאומר שחוזר מביטולו והיא
עמו בעזרה. ולהפוסקים דס"ל דביטול הוא בלב לבדו וא"צ כלל להוציא בשפתיו
י"ל לפי דעת רבוותא דס"ל הפקר מטעם נדר, ומשו"ה אין חזרתו מועילה עד
שיחזור ויזכה בו, משום דאיסורא דנדר רביעא עלי', י"ל דבלא"ה הי' מועיל חזרתו
כיון דעכ"פ אגידה בי' כ"ז דלא אתי לרשות אחר, כן י"ל לכאורה, א"כ דוקא בנדר
שהוציא בשפתיו אין חזרתו מועלת, אבל בביטול בלב כיון דלענין נדר לבטא
בשפתיים כתיב, וגמר בלבו לבד ולא הוציא בשפתיו אינו מתחייב משום נדר, נהי
דמשום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו, שאיסורו מועיל להיות רשותו נפקע, מ"מ אין
כאן ענין שלא תועיל חזרתו להכניס לרשותו, ככללא דאתי דיבור ומבטל דיבור, כ"ז
דף 39
שלא זכה בו אחר, א"כ י"ל שגם לפי"ד תוס' נדחית הראי' ומשכח"ל שוחט הפסח
על החמץ בלא התראת ספק.
גם בעיקר הדבר י"ל כמו שכתב הרמב"ם שהאיסור עצמו מוחזק בעד א' אפילו
לענין מלקות, והיינו כשמעיד העד קודם שבא ענין המלקות לידו שמתקבל אז,
כמו"כ ע"פ עצמו ג"כ לוקה בכה"ג שהעיד מתחילה על חתיכה שחלב היא ונתקבלו
דבריו ואח"כ אכלה, דמה לי הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע מה לי ע"א
דעלמא משום לא יקום עד אחד באיש, וה"נ אין אדם משים עצמו, כ"א עדים
צריכים, אבל העדים רק על ענין העבירה צריכים ולא על תנאי הדברים שמתבררים
לשעתם לפני זה, א"כ בפשוטו י"ל כמשכ"ל שהעיד על עצמו שיש לו חמץ שלא
בטלו ונתקבלו דבריו לענין שחייב הוא לבערו ולענין שכשיעבור עליו הפסח יאסר
לר"י מה"ת ולדידן מדרבנן, א"כ אח"כ כששוחט עליהם הפסח לוקה. וכ"ז דוקא
כשהחמץ עמו בעזרה ואחר זמן איסורו העיד מתחילה ע"ע קודם שחיטת הפסח
שלא ביטל, אבל אם אין החמץ אצלו אף שאומר שיש לו חמץ בביתו לא משכחת
לה, דאימת אומר אם קודם השחיטה הרי אח"כ יכול לומר שוגג הייתי כדברי רש"י
וי"ל דשכח כדאמרינן בהתראה באיסור נותר דאחר תוכד"ד י"ל אשתלין, ואם אחר
שחיטה, שוב לא שייך לומר הוחזק כיון שכבר הוא נוגע למעשה.
דף 40
דברי מחשבה
בדיקת החמץ לאור הנר - האורה הפרטית
שביסוד האורה הכללית.
בדיקת חמץ לאור הנר ולא לאור האבוקה, רמז יש כאן, שהרי מסמיכנן לה
אקראי דבעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואומר: נשמת אדם חופש כל
חדרי בטן, ואמרינן דאי לאו האי קרא ה"א דבנרות הוא לקולא, דעון רבא משתכח
עון זוטא לא משתכח, קמ"ל נר ד' נשמת אדם. והיינו עפ"י המקרא נר לרגלי דבריך
ואור לנתיבתי, שיש בתורה התכלית הכללית של הדעות הטהורות וקדושת הנפש
העולה מכלל התורה, ובזה באמת הכל מכירים הוד התורה מצד כללותה, עד
שאפילו או"ה כולן מכירות שהיא כלי חמדה אלהית, א"כ במה תלוי' קדושתן
המיוחדת של ישראל - להכיר שהמעשים הפרטיים, ודקדוקי תורה, מהם דוקא
תצא האורה הגדולה. והנה ע"י האבוקה הגדולה אין החמץ שבחורים וסדקים נראה,
ויש מי שמתלהב באהבת התורה ובאהבת ישראל ועכ"ז הוא חוטא ועובר במעשים,
ע"כ נאמר ע"ז כי דבר ד' בזה ואת מצותו הפר, ולהכי נקיט לשון הפרה, שהוא
הלשון של בעל, משום דמיגז גייז, כי רשע גמור שכופר בכלל התורה, עד שאינו
פונה אפילו אל הרוח הכללי שבתורה, אינו כלל במציאות של טבע אנושי מתוקן,
אמנם מי שיש בו דעת אנושית יוכל להתפתות שיוקיר את התורה במה שיספר את
שבחה הגדול, ואם תשאלהו למה לא יקיים אין לו שום דרך כ"א לומר שהמצות
כבר עבר זמנן חלילה, ומתחילה הי' צורך בהן ולא עכשיו, א"כ נשאר לו רק האור
הכללי, האבוקה, והוא ישאר באמת בחושך מצד המעשים הפרטיים, מפני שצריך
להכניס את הנר בחורים ובסדקים. וזה שעובר על דברי תורה בזה את דבר ד', ושמא
תאמר איך בזה, הלא הוא אומר שהתורה קדושה ואלהית, ע"ז אמר הכתוב, כי את
מצותו הפר, כלומר מיגז גייז להבא שאין לו עתיד, א"כ הכרת תכרת הנפש ההיא.
ע"כ צריך דוקא אור הנר המעשית. וזהו נר לרגלי דבריך, ואז תהי' אור לנתיבתי,
לנתיבה המדעית ששם צריך להשתמש דוקא באור הכללי. וע"כ הבדלה, השייכת
לדעה, מצותה באבוקה.
ובפרטיות הכונה, נר לרגלי ואור לנתיבתי, נשבעתי ואקימה לשמור משפטי
צדקך, י"ל דטעם האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר, וה"ה לכל דבר
מצוה, הוא משום דטעם הכללי דנדרים הוא, שהנה אנו מצווים לשמוע לדברי ת"ח
ואת ד' א' תירא לרבות ת"ח, כי דעת תורה שבת"ח היא קול ד' הקורא לנו ללכת
בדרך חיים, ולאוו דוקא ת"ח שמחוץ לנו כ"א הת"ח שבנו, כלומר כל אחד מישראל
יש בו צד ת"ח, והיינו בעת ההתעלות שהוא מתעורר ללכת בדרך ד', אבל אין הדבר
דף 41
נמשך הרבה, כי עוה"ז דומה ללילה, וע"כ מדמה הרמב"ם להולך בדרך חשוך
והברק האיר, שבעת הברק הוא מסתכל על מרחק גדול והולך לאורו, והנה פעולת
הברק היא שידע איזהו הדרך הנכון, וזה מספיק ע"י ברק אחד, אבל הברק מסתלק
ונעלם, ע"כ צריך אור הנר לרגליו, והנה המעשים התמידיים בדרכי התורה
ודקדוקיה הם הנר לרגלינו, אבל הרגש הטהור הפועם בעת טהרה בלב הוא כמו ברק
המורה את הדרך, ע"כ צריך לסמן שגם בהסתלק הברק ילך בדרך זו ובנתיבה זו,
ומ"מ יחזיק את הנר כדי שלא יכשל בעצם הנתיבה במכשולים קוצים וברקנים, ע"כ
אקיימה להמשיך את האור תדיר. וזהו והי' ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי עוד
בעלי, ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אבי', והיינו קישור טבעי ולא נמוסי,
שבזה"ז הקשור הטבעי הוא ביחש כלל התורה ולא מצד הפרטים, ולעת"ל יהיו גם
הפרטים נקנים בטבע, כמו שהי' באבות ששמרו את התורה כולה לפרטי' באהבה
טבעית שנתפשטה ג"כ על דיוקים הפרטיים שלאח"כ.
השתלמות האמונה בגלות מצרים
בדברי אגדה הידועים במד"ר "כשאמר אברהם אבינו ע"ה במה אדע א"ל הקב"ה
ידע תדע ונשתעבדו בניו ד' מאות שנה", והוא פלא.
ונלע"ד, אם הי' שורש האמונה מיושב יפה בהשכלה האמיתית לא הי' צריך
אותות חושיים, שאינם באים כ"א לחזק המושג המושכל, ואם לא הי' צריך דברים
חושיים לא הי' צריך כל ענין מצרים, שהי' רק סיבה מבעל הסיבות להכיר אה כבודו
ית' ע"י אותות ומופתים חושיים. והנה אברהם אבינו ע"ה הי' ראש אמנה, אם הי'
מדריך נפשו שלא לבקש בשום פנים אות חושי הי' פועל על בניו להשרישם כך
להשתרש האמונה בלא אות חושי, ולא הי' צורך למצרים ולמופתים שהיו שם, אבל
כשאמר במה אדע ובקש אות חושי, נקבע הדרך שהשתלמות האמונה צריכה אות
חושי, והיתה גלות מצרים מוכרחת, וע"כ נשתעבדו בניו ד' מאות שנה.
דף 42
ירידת יעקב למצרים אות וסימן לגליות ישראל.
אר"ח ב"א אר"י, ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא
שזכותו גרמה לו, דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ואהי להם כמרימי
עול על לחיהם, ואט אליו אוכיל. הגלות, היה ראוי להטביע את חותמו העמוק על
כל האומה כולה משרשה הראשון, מעת אשר הוקבע ההתיחדות שלה בתור תכונה
מיוחדה, שזה הותחל מיעקב. כי לא בשביל איזה מירוק של חטא מיוחד נועד
הגלות, כ"א כדי להסתגל להיות גם בגלות עומד חי וקיים בתור אומה מחוטבת
עומדת בצביונה, בלא טשטוש הצורה, וראוי היה שחותם זה של סבילת עול גלות,
ועם זה יהיה הצביון קיים ועומד חסון, יוחל מראשית הצמיחה של האומה ביחודה.
זה היה נועד גם ליעקב בתור האישיות המתחילה את תכונת האומה. אבל מצד
גדולת הקודש של הפרטיות אשר ביעקב לא היה אפשר שיוחל גלות עליו, ע"כ היה
רק בכח הגלות שלו ולא בפועל, ומה שהיה בגלות שלו בכח, עשה את הרושם של
הסתגלות החיים העצמיים, בלא שום מחיקת צביון של הצורה העצמית. וזכות שלו
המיוחד גרם, את הגודל והתפארת שהיה ליעקב במצרים, לאות ולמופת על האחרית
של כל תהלוכות הגלויות כולן, שיביאו לההכרה הגלויה של כל העולם האנושי
בערכן של ישראל וביחודם העליון. ונמצא שהיה השיעבוד בחבלי אדם ועבותות
אהבה, והעול, אע"פ שהוא עול בכח, היה מורם, וההטיה אל הסיפוק של צרכי
החיים הרוחניים והחומריים גדולה היתה עד כדי לפעול ג"כ הארה בתוך מחשכי
הגלות, ג"כ לבניו אחריו בכל הנדודים שלהם, באופן שכל אלה יחד, הגלות
המחשיכה והנהורות הזעירות שבה, בהתאמם יובילו אל המטרה האחרונה, של
גילוי הוד ד' בכבודן של ישראל, וכל פארם, וכל רואיהם יכירום כי המה זרע ברך
ד'.
דף 43
המגמות הפנימיות והחיצוניות שבחרות.
א"ר אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב, שנאמר
הוציאך ד' א' ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנא' ממחרת הפסח יצאו
בני ישראל ביד רמה. הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני
עניינים. האחד הוא החופש הפנימי, שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות
העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו, והשני היא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו
עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא
התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות, בתורה ומצותי' וחכמתה, והחופש הגלוי
החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים, כאשר כבר נעשה חלק גדול מזה גם
לעת כזאת, ויגמר בתכליתו לעת ירחם ד' את עמו, כי מציון תורה תצא, ולתורת
ישראל איים ייחלון. ע"כ נחלקו הגאולות כשנגאלו ישראל ממצרים לשני חלקים.
הגאולה הפנימית הי' מבערב, שע"ז אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כ"א
ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה גלוי
לכל יושבי תבל, להורות על פעולתם הגלויה בעולם, להשכיל להיטיב לכל ברואי
בצלם, להאיר באור ד', כדבר שנאמר והלכו גוים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך.
על מה נחלקו על שעת חפזון, דר"א ב"ע סבר חפזון דמצרים. כי החופש הפנימי
תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים שהם גורמי
העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם, ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו
ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר
חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות
ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל, והכרתם את יתרונם
ותעודתם לפעול על זולתם בעולם. ובאשר שלמות תכלית הגאולה אינה סילוק
העבדות לבד כ"א החירות בפועל, והרחבת החיים בדגלה של תורה בעולם, ע"כ מה
שנאמר הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב,
שרק התחלה נקראת גאולת הערב לערך התכלית הנשגב של גמר הגאולה ביד רמה,
למען ידעו כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אלהי ישראל. אמנם נחלקו הגאולות
לשתים, גאולת הערב, וגאולת היום, מפני שהיו עתידים לחזור ולהשתעבד, הורה
שלא יבא עליהם השיעבוד כ"א להפסיק פעולתם על זולתם, אבל רוממות נפשם,
ויתרונם העצמי שזכו בה בגאולת הערב, דבר זה קיים לעד, ולא יסור מהם, כי לי בני
ישראל עבדים. ע"כ חובת סיפור יציאת מצרים העקרי היא בלילה, להורות על תוקף
ערך גאולת הערב, והכתוב דייק הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה.
דף 44
יד חזקה וזרוע נטויה - גאולה בהדרגה וגאולה
למעלה מההדרגה.
עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאינו ד"א משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'. ענין
נטיית הזרוע מורה, כי לא יצא עדיין אל הפועל כל הטוב אשר דבר ד' על ישראל,
אמנם ניכר שזרעו נטוי' עלינו, ועוד יגמור הטוב אשר החל. ויד החזקה גורם שתהי'
גם זרוע נטוי', כי אם הי' המעלה שישראל היו צריכים להעלות משפלותם במצרים
רק מדרגה של הדרגה הנהוגה ורגילה בעליות שלימות האדם, בפרטי אישים
ובכללות עמים, אז ל"ה צריך יד חזקה, אלא מפני שהי' צריך להעלותם במעלה רמה
מאד שלא כפי ההדרגה ע"כ הי' צריך יד חזקה, כי עלי' שהמדרגה של העליות
המוטבעות מחייבות, כל סדרי העולם מסייעים לה, אמנם העלי' שהיא גבוהה
מסידור המדריגות, אין העולם החיצוני מסייע, ועוד מנגד לה, ע"כ צריך יד חזקה.
אמנם היד החזקה היא הוראת שעה, השלימות ראוי שיהי' לפי ערכם של ב"א שהם
מודרגים, ע"כ צריך זרוע נטוי', ההולכת בשוה עם ההדרגות ומביאה אל המרכז
שהיד החזקה העמידה שמה את השלימות. ע"כ צריך שיהיו כל המצות כולם
מכוונים ליציאת מצרים. כי יציאת מצרים היתה השלימות שביד חזקה בב"א, ול"ה
כ"א לשעה, שלימות כללי. ולפרט אותו לפרטיו באופן שיתקיים ויונחל בעולם צריך
המון מעשים רבים מאד, וכל אלה הם תולדות זרוע הנטוי', שלא יצא אל הפועל,
שהיא יד השמאל. יד הימין יצאה בכל שלימותה אל הפועל, ויד השמאל כהה ולא
יצאה אל הפועל. ובגמ' דמנחות פריך ואימא יד שבכח, וי"ל דאה"נ מרמז יד שבכח
ולא יצא אל הפועל. וע"כ כל התורה כולה רומזת לתפילין, וע"ז נאמר למען תהי'
תורת ד' בפיך. וע"כ כל אדם מישראל צריך שיראה א"ע שהוא מושפע מיד החזקה
ומזרע הנטוי' גם יחד. יד החזקה הוא מה שבו בפועל, וזרע הנטוי' בכח. מצד יד
החזקה, יזרח לפעמים בנפשו אור גדול, ובהתקדש חג, או בהעיר אותו מעורר
לשלימות ולעבודת ד', הוא מתמלא כח ד' כאילו הוא גבר מלא עז וחכמה. אמנם
ברוב הזמן ילך לאט כפי מערכת ההדרגה, ועוסק במצות ובדרכי ד' אע"פ שאינו
יורד לעומקם, וכל דבר טוב, כל ענין יהדות, מוסיף להוציא שלימות שלו יותר אל
הפועל.
וזהו שאה"כ אני ישנה ולבי ער, לבן של ישראל מצד נקודת הלב כבר הוא מלא
דבר ד', והוא כאילו יצא אל הפועל, אמנם המעשים הם שצריך להשלימם כפי הלב,
אני ישינה מן המצות. וע"ז נאמר "עורי זרוע ד' עורי כימי קדם דורות עולמים",
שהזרוע צריך התעוררות, המעשים שיצאו במלואם אל הפועל ע"ז צריך חיזוק. הלב
דף 45
מכיר כמה נשגב הוא התכלית של כל התורה והמצות, וכ"ז שאין הדבר מגיע אל
המעשה ואין מלחמת החיים פוגשת בו אז הוא קודש לד', מפני שהכרתו היא
טבעית, אבל כשמגיע למעשה וצריך להתגבר על נטיות החומר, אז אין המשכה
טבעית מספקת וצריך התגברות שכלית, וזה בא לאט לאט לפי ערך האדם, כפי אשר
הרבה לסגל לו תורה ומע"ט. וע"ז אמר הנביא ישעי' פ' נ"א, "שמעו אלי יודעי צדק,
עם תורתי בלבם", שהידיעה של הצדק היא שלמה עמנו, עם תורתי בלבם, כי בלב
תורת ד' עמנו תמיד. "אל תראו חרפת אנוש", שיאמרו שאין בכם מעלה מפני שלא
נשלמו עדיין המעשים בפועל. "ומגדפותם אל תחתו", אף שלפעמים יראה כאלו
אומות אחרות עולים במעלה מוסרית באיזה מדות למעלה מישראל, אבל הדבר אינו
מלבם, ובפנימיותם אינם מרגישים ידיעת הצדק, ע"כ אינו מתקיים אצלם, "כי כבגד
יאכלם עש וכצמר יאכלם סס", כלומר מה שכבר רכשו יאבד כבגד הנגמר והעש
יאבדו, וכצמר שהוא מוכן לעושת(לעשות??) ממנו בגד והסס מפסידו שלא יבא אל תכליתו, כן
מה שמוכן בכח לא יצא אצלם אל הפועל. "וצדקתי לעולם תהי' ", מה שעשיתי
בתורת צדקה לגלות עליכם אור ד' בלב ביד חזקה יתקיים לעולם,(??) וישועתי לדור דורים.
והישועה שהושעתי אתכם, שתוכלו ע"י התורה לזכות אל השלימות של הדרגה, זה יהי'
לדור דורים, ויצא בכל דור אל הפועל. אלא שע"ז צריך לעורר ולאמר "עורי עורי זרוע
ד'", ומי יעורר זרוע ד', ישראל, ע"י מעשה שמירת התורה כולה וכל מדות הטובות שבה
בפועל, "עורי כימי קדם דורות עולמים, הלא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין, הלא
את היא המחרבת ים מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים". פי', כל
ההנהגה שנעשתה שלא בהדרגה, אינה תכלית לעצמה, כ"א התכלית היא שהרצון של
הצדק הכלול בה יראה על כל הדורות בפועל. "ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה, ושמחת
עולם על ראשם", וכדחז"ל שיזכו לעטרות שנטלו מהם שהיו כנגד נעשה ונשמע,
שבפועל יהיו המעשים כטהרת הלב והידיעה. "ששון ושמחה ישיגו", שבא משלימות
ההנהגה שהיא בקנין גמור, עד "שנסו יגון ואנחה", דהיינו שהשלימות הקנוי יהי' במדה
גדולה ורבה, שינצח את מלחמת החיים במעשה ובפועל, ובזה תהי' התעוררות של
הזרוע הנטוי'. וזוהי סבת אריכות הגלות להוציא אל הפועל הזרוע הנטוי', שיהי'
השלימות חזק כ"כ שלא יוכל להיות ירא משום מלחמה שבעולם.
מצה ומרור מכוונים כנגד יד חזקה וזרע נטוי'. צורך של יד החזקה הוא מפני
שאנו מוכנים לגדולות ומעלות רמות, ואותם הגדולות לא הי' אפשר לנו להגיע להם
כ"א כשכבר נהי' אומה שלמה, ראויה להנהגה שלמה ולאושר גדול, ע"כ השאיפה
לגדולות נשאר בנפשותינו, וטבע כל דבר שמתנשא למעלות גדולות, אם ימצא
האמצעיים שעל ידם יבא לאותן המעלות יהי' גדול ונשגב, ואם לא ימצא המכשירים
ירד מערכו בערך גרוע ממי שלא הוכן כלל לגדולות. ע"כ ישראל כשהן עולין עולין
עד לכוכבים, וכשהם יורדין יורדין עד עפר. ע"כ כיון שאנו ראויים לגדולות שהם
באות רק בהיותינו אומה שלמה, ע"כ קודם שבאנו לידי זה השלימות, דהיינו קודם
שנתרבו אבותינו במספר שיהיו ראויים להחשב כאומה שלמה, ירדנו מאד עד
דף 46
שבאנו לידי השפלות שהי' לנו במצרים. וע"כ כיון שירדנו בשפלות, אז כשנתמלא
המספר הראוי, והמכשירים נמצאו לעשות אותנו לעם, הי' צריך לזה יד חזקה
להוציאנו משפלותינו, והי' דרוש ע"ז דוקא יד ד' לעשות בלא סדר של הדרגה, כי
הסדר של הדרגה לא הי' מחייב מעולם עלייתינו למעלה שלנו. והמשל בזה לענין
עליות מהמספר, אף שכל מספר יוכל לעלות ולהתרבות עד אין סוף ותכלית, ואפי'
אם נתחיל מאחד, מ"מ זה אנו יודעים שאינו דומה הריבוי המתרבה אם נתחיל
מאחד להריבוי שיהי' אם נתחיל מרבבה שהוא המספר היותר גדול בלשה"ק. ע"כ
אמר רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, שדים נכונו
ושעריך צמח, ואת עירום ועריה, פי' מעלתך גדולה ויש בך כח של רבבה שהוא
המספר היותר גדול בהתחלה, ונמצא שאם לא יד החזקה האלהית לא היית יכולה
לבא למעלתך בשום אופן, שאפי' בהמשך זמנים רבים שהיתה מעלתך מתגדלת,
אבל היתה מתגדלת רק כפי הראוי להתגדל דבר הנמנה מאחדים והולך ומתרבה
לאין קץ, אבל את הנך מהתחלתך ראויה לגדולות שבמעלות, עד שהנך בעצמך
רבבה. ולזאת הרבבה יש כח הגידול הנפלא, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי.
ואמר שיש לך שני דברים, עדי עדיים, שהיא המעלה היותר עליונה נוספת על
הטבע, גם ההכנה הטבעית לגדלות יש לך, ומה חסר לך, הדבר הקרוב אל הטבע,
דהיינו בגדים, וזהו ואת עירום ועריה. והיינו רוח ישראל עולה למעלה, תשוקת
האומה בכללה לבא לתכליתה שהוא נשגב ונפלא, ומאותה התשוקה הכללית, נמצא
אש קודש בלב כל אחד מישראל, בוער כאש, שאינו יודע בעצמו טיבו וענינו, וזאת
התשוקה היא לדבר גדול מאד, עד שבערך מיעוט מעשינו בפועל נחשב הדבר
כערום המבקש תכשיטין של אבנים טובות. אמנם התכונה הטבעית, ההסכמה שבלב
החזקה, כי לא נפרד מקדושת השם ית', וכבר נשבענו לו ית' שלא נמירהו באל אחר,
זה כבר נגמר במצרים, שהאומה בכללה כבר קנתה זאת המעלה, א"כ זכינו להמעלה
הנמוכה הטבעית, והמעלה היותר גדולה. ע"כ משל הנביא שיש לנו הגדלות
הטבעית, וגם עדי עדיים, ומה חסר לנו בגדים הקרובים אל הטבע, כדי שיהיו
העדיים מתקבלים, וראוי לנו יהי' להתקשט בהם. ולזאת נתנה לנו תוה"ק המלאה
חוקים ומשפטים צדיקים, להשלים אותנו בהמעלה הבינונית, שאז יהיו כל השלשה
מעלות בקשר אחד, מעלת הגדלות הטבעית, ומעלת הבגדים, ומעלת העדיים. אמנם
המוכנת לעדיים, כ"ז שאין לה בגדים ככבודה היא שפלה מאד, כי לא תמצא נחת
בבגדים עבים הראויים לשפחות, ע"כ הי' צריך היד החזקה, שע"ז בא המצה, שלא
הספיק בצקם כו', להורות על היד האלהית שעשתה עמנו שלא כדרך ההדרגה,
ומפני מה התחייב לנו ד"ז מפני שבאמת אנו מבונים להיות ראויים לכל הגדולות,
ע"כ בהכרח הי' שיצא אל הפועל שלימות שבנו בכח. והנה לולא שאין אנו ראויים
להיות עבדים, לא היו חיינו מרים כלל בעבדות, אבל מפני שאנו ראויים להיות בני
חורין, ע"כ העבדות שהיא שלא כערכנו וטבענו מר לנו מאד, ע"כ המרור הוא גופיה
אות החירות הפנימי שלנו, שע"כ מוכרח הוא שיצא אל הפועל ושנהי' בני חורין, כי
כל אשר עשה האלהים יבא ודאי לתכליתו, ואם היינו מוכנים להיות עבדים לא הי'
דף 47
העבדות מרה לנו, וכיון שאנו עבדים שאינם ראויים להיות עבדים, ע"כ יש בדבר
סבה חיצונה שעלינו לתקנה, ובלב בטוח נקוה כי נבא לאותה הגדולה שהיא לפי
טבענו שנטע בנו אדון כל המעשים. ומפני שצריך שתהי' יד האדם בבחירתו תמיד
מתלוה ליד האלהית, להוציא מן הכח אל הפועל בבחירה כל הטוב שהוא מוכן לה,
ע"כ צריך זרוע נטויה, להוציא במשך הזמן השלימות בהדרגה, שתהי' עלייתינו לא
עליה בלתי טבעית לפי ערכנו שצריך ע"ז יד חזקה, ואין דינה להיות תמידית, כ"א
לקנות מעלה טבעית שלנו. והראי' שהמעלה הגדולה שאנו מקוים לה היא לנו
טבעית היא מפני שהננו מרגישים מרירות העבדות. וכיון שאנו בנ"ח נזכה לחירות,
וחירותינו הגמורה, היא ע"כ חירות עליונה, כראוי לממלכת כהנים וגוי קדוש.
כח גדול, נגד מצות ב"נ, שגם מהשלימות האנושי נפלנו במצרים, כי תועבות
מצרים דבקו בנו ע"י ההתערבות, כנראה מפ' תוכחה דיחזקאל, ולזה א"צ כ"כ
שמירה לעתיד. יד חזקה להביא למעלת התורה בתכלית מעלתה הגבוהה, שבהמשך
הדורות שהאור נפל, וצריך להגיע לזה בהדרגה, צריך זרע נטוי' בכח להוציא בכל
דור אל הפועל מעט מעט. וזהו בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא
ממצרים, ולהשלים חלקו בהשלימות ששייך לערכו ודורו המגיע לו מיציאת מצרים.
ועם שלהגיע למעלת שלימות התורה צריך יד חזקה אז, ע"כ צריך זרע נטוי' להחזיק
שלא יפול הדבר במשך הזמן, ועוד יתחזק בכל דור לבוא במעמד יותר קרוב אל
המטרה. וזהו כח גדול, יד חזקה וזרוע נטוי'. ובדרכי ד' מצינו ההתהלכות את
האלהים בנח, היינו לפי הדור, והאור האלהי המופיע בעולם אז. לפני האלקים
באבות, שדחפו דורות רבים לעלות למעלה. ואחר מ"ת א"א לומר את ד', כי
המדרגה של מ"ת נשגבה מאד, לא תושג לנו כ"א לעתיד לבא כשלא יהי' אור יקרות
וקפאון, וטעמי תורה יהי' גלויים. ע"כ רק להתקרב קצת יותר אל האור המופלא
ההוא כל מעייננו. וזהו אחרי ד' אלהיכם תלכו. א"כ את ד' נגד כח גדול, לפני ד' נגד
יד חזקה, אחרי ד' נגד זרע נטוי', שמתמיד בהמשך הדורות, והתבאר בעה"י בדרוש
לפ' נח.
ושורש השינויים של פסח, להורות כי אנו משונים ומובדלים מכל העמים, מפני
שיש לנו תעודה מיוחדת שאינה דומה לכל העמים. אבל זה איננו כ"א מצד יד חזקה
וזרע נטוי', אבל כח גדול, בזה הננו מהלכים במדות האנושיות הראויות גם לב"נ.
ע"כ בתשובה על השינויים נאמר רק ביד חזקה ובזרע נטוי', לא בכח גדול.
אברהם אבינו ע"ה הלך לפני ד', הרבה למעלה מדורו ומכל מושגי המוסר שלו,
מפני שהשיג עומקה של תורה, ובפועל ל"ה אפשר לצאת אורה של תורה כ"א
בשלימות אומה שלמה, ע"כ נאמר עליו מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, לא לפי
הדור, אבל רק בקריאה, ולא בפועל גמור, כד' מד"ר שהיו מעשה האבות רק ריחות
קודם מ"ת, ולולא עזרת ד' הי' מתיאש משפלות הדור לערך רוממות תכליתו שרצה.
ע"כ במלחמת המלכים הי' סימן לו, שהם בקשו לסמות עינו של עולם, עין שעשתה
מדת הדין בעולם בקשו לסמותה, אל עין משפט היא קדש. יסוד המשפטים שבתורה
מפני שנובעים מעומק היושר האלהי, ע"כ לא עשה כן לכל גוי, והמשפט יוכל
דף 48
להיות מחול אם יהי' לפי הדור, אבל למעלה מהדור ושהוא ירומם את הדור צריך
שתהי' מבועו מקדושה ותורת ד'. והנה הי' חושב אברהם אבינו שחיציו לא יגיעו
המטרה וכמו יתמוללו, כי לא היו מוכשרים כלל, ע"כ בעצת ד' הוראה שאם שזרקו
עפרא הוי גירי, כי מה שאינו כלל בתור חץ יהפך לחץ. ההתנגדות נגד שקרה של ע"ז
בקיום כהת"כ עד שלא נתנה, לא הי' אפשר שתפשוט מקום בפועל אז, אבל הוכנו
עי"ז זרעו אחריו, שהם צריכים לכל אלה לטכסיס אומה שלמה בכל פרטי' וענפי',
ע"כ הוי עפרא גירי, וגילי הוי חרבי, "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ירדפהו
יעבור שלו'", והלאה משלו' סוף המטרות הוא האמת, וממילא יבא השלו'. השלו'
הוא כלי מחזיק ברכה, והברכה עצמה היא האמת, היא ברכת אברהם שהכיר את
האמת. שמו שלו' ית' וחותמו אמת, שהוא יותר מדויק ותכליתי, והוא מגמת השלו'
ומעמידו. ולמעלה ממנו, "אורח ברגליו לא יבוא", בפועל, "מי פעל ועשה קורא
הדורות מראש, אני ד' ראשון ואת אחרונים אני הוא", וע"ש העתיד נתקן הכל, כי
הם בקשו לסמות אור העולם בעתיד, ומלכות ב"ד ע"י שביית לוט, כי "מצאתי דוד
עבדי, והיכן מצאתיו בסדום", שתי בנותיך הנמצאות, רות ונעמה שמהם יצא אורו
של משיח מעוזם של ישראל ותכליתם להיות לאור עמים, "שורש ישי העומד לנס
עמים אליו גויים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד", רוממות המעלה שאי אפשר גבוה
ממנה, שהמנוחה היא כבוד, ולא רפיון ועמידה באמצע. ע"כ פסח נגד כח גדול,
לבזות תועבת מצרים ולזובחו, שמפסיד צורת האדם להשתעבד לבהמה. מצה נגד יד
חזקה, ביטול השאור שבעיסה, תכלית הטהרה העתידה. וההתמדה בהוה להגיע
לאט לזה בא ע"י שבירה והיפוך הרצון, ועמידה נגד מלחמות רבות ונסיונות, מרור.
ומפני שבחיצוניות כבר הי' גוי מקרב גוי, דבקים בשפלות מצרים, והי' נס הפסיחה
והחמלה, והוצרכו לסימן במצוות להוציא שלימותם שבכח בפועל, ולולא זה הי'
המשחית נכנס, כי בהשחתת הצורה האנושית ראוי' השחתה לבא, כדור המבול
שהושחת עד שאם הי' קיים היתה האנושיות יורדת עי"ז מטה מטה, חטאו ברבה
רעת האדם, שהיתה רבה והולכת, ע"כ לקו ברבה, נגד טבע הקיום. ורק ע"י המצוות
שנתן להם השם ית' להתעסק בהם השיבו אור האנושיות למקומו. בהיותינו בארצינו
נהי' באנושיות ג"כ מצויינים מכל עם, ויזכר ג"כ הפסח בשנויים, ויזכר ג"כ מקרא
של כח גדול. אמנם בעוה"ר בגלות הלואי שבאנושיות לא נהי' שפלים מדרך הרגיל,
ואז ע"י עליית התורה נעלה במעלות רוממות מאד. ע"כ העיקר הוא יד חזקה וזרוע
נטוי', מצה ומרור.
איחור התורה, מפני שהי' צריך להתחזקות הכוחות לקבל האור האלקי אפי' ע"י
העלי' האלקית. אמנם אם הי' מהלך האנושית בטבעו מהלך, הי' דרוש ע"ז אלף דור,
ומשו"ה יש עזי פנים מנגדי התורה בכל דור ודור. קריאת הדורות מראש תוקן ע"י
כל סיבובי המקרים כולם, בכל דור ודור כערכו, שמעלים ההשלמה כפי המעלה
הנדרשה למהלכה. מאורי האש, בורא ע"י בינה יתירה שבאדם, וזהו השלמה לשבת,
שבת הכרח הבריאה ע"י מה שאין יד האדם משגת כי יד ד' עשתה זאת, ומו"ש לפני
ההבדלה, להורות שגם ימי המעשה מעשה ד' הוא. תבונת האדם וכשרונו, והמקרים
דף 49
וההכרחים, הכל בחכמה נערכו, ויגיעו לתכלית. שמו של משיח נברא קודם שנברא
העולם, שהוכן העולם שיתפשט שמו של משיח בעולם, והכוחות הוכנו מראש
שיצאו אל הפועל בשעתם ע"י כשרון האדם והמקרים המתחדשים. אני ד' עושה כל
אלה, נאמר ע"ז וכיו"ב.
הטבע, מהלך ההשלמה לאט. הנס, קפיצות כמה מדריגות בב"א במקום צורך,
ואז משקל הרוח כך הוא. יד חזקה היא כנפי נשרים בלא הדרגה, והמהלך כולו לא
יגמר כ"א כשיהי' נעזר ע"י כח אלקי בלא הדרגה ג"כ, אבל כל מדרגות ההדרגה
צריכין להשלים, אני ד' בעתה אחישנה. וזאת היא כנפי החיות ורגליהם, רגליהם
בהדרגה, כנפיהם למעלה מהדרגה. אמנם הגורם עילוי זה רק ידי אדם תחת כנפיהם,
החופש האמיתי של הבחירה המעולה. והיא כשם שהיא עומק השלימות באדם ק"ו
שהיא נמצאת בשלימות העליון, ע"כ השיווי האפשרי בדימוי ליוצר כל הוא
החירות, זהו גאולת מצרים, ולקבל האמת, כי דת שיש בה שמץ זיוף לא תתקיים
כ"א בעבדות, עבדים למיסדי', אבל בחירות הגמור תפול, תורתינו מתקיימת לעולם,
ובעיקר בחירות הגמור, שאז נבין הכל, מעלתה ויתרונה, ועומק החכמה והצדק
האלהי שמתפשט על כל פרטי' ודקדוקי'. ע"כ יאמר לחכם, ששואל גם הוא על
השינויים שהם סימני חירות, כהלכות הפסח, אין מפטירים אה"פ אפיקומן, דקדוק
רחוק, שבהשתלם החירות גם על כיו"ב, א"צ עבדות, כ"א חירות גמורה ועבודה
מאהבה.
דף 50
יציאת מצרים - התגלות קדושת החיים הרוחניים
והארציים של ישראל.
ת"ר ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בי"ד שחטו פסחיהם, ובט"ו יצאו, ולערב
לקו בכורות, לערב ס"ד, אלא מבערב לקו בכורות, ואותו היום ה' בשבת היה. כח
האומה בגמר האופי שלה בנוי הוא ע"פ היסוד הציורי שלה בתוכן הרוחניות,
שמתחלק להמון מדריגות ומינים שונים, בין רם ושפל, בין קודש לחול, בין טמא
לטהור, עד הרום והקודש העליון של אור ישראל וקדושו, אשר חלק ד' עמו, ועם זה
כח החיים העצמיים, המונח ביסוד האומה והולך ומתפשט מדור לדור ע"פ צביונו
המיוחד.
ההצלה של ישראל ממצרים, הלקיחה של גוי מקרב גוי שהוצרכה להיות בפלאים
כ"כ עליונים וגדולים, היתה ביחוד קולעת אל המטרה של הסרת כח המנצח והשליט
של מצרים מישראל, אשר רצה לבלעו בין בתיאורו ברוחני, לשכח ממנו את אור
חייו העליונים, "מי ד' אשר אשמע בקולו", "לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא
אשלח", זאת היתה האמרה היותר מחוטבת של פרעה שבה הובלטה עצמות שיטת
השיעבוד של ישראל, והתולדה מזה, הכברת כח החיים בפריחה ובהתרבות
המצרית, עד כדי להכריע את כח ישראל בהבה נתחכמה לו פן ירבה. ואלו שני
הענינים זה בזה הם אחוזים במובן הויתה של האומה וצורתה, הגיונה עצמי,
השקפת עולמה, תיאור חייה, המתבלט ביותר באמונתה, והבנת האלהות שלה,
בעומק הנפש המורשית, מצד העליון המופשט הרוחני, וכח החיים המתראה
ומתגשם בתולדה, והקמת דורים בצביון החי של האומה. במבט יותר חודר אחוזים
הם שני הענינים זה בזה, אותו כח הרוחני המיוחד, אותו צביון האמוני, ההגיוני,
הקישורי הנפשי המיוחד, הוא הנותן את הצורה המיוחדה לכח החיים ההולך
ומתגשם בתולדה.
המשפט באלהי מצרים היה יסוד ההצלה. הפסח, זביחת תועבת מצרים, לשם
מצוה של קדושת שם ד' אלהי ישראל אל אמת, אלהי עולם ד', זאת היתה עצת ד',
ותולדה מהפלא העליוני, של הנס המופלא העליון של שבירת כחה הרוחני של
אותה האומה אשר שמה לה למטרה לבלע את נחלת ד', להקדיר את אורו של עולם,
ע"י הטמעתם של ישראל בין בשר חמורים וזרמת סוסים. ונמצא הפסח שבי"ד ומכת
בכורות שבט"ו פעולה אחת היא, שהכשירו שניהם יחד את היציאה, החירות
המוחלט, ביד רמה, שנתגלה כח החיים הכפול של צבאות ד', כח החיים העליונים,
של גילוי שכינה, של צורת החיים הכללית הנאדרה בקודש של אל אלהי ישראל
בהופעתו על עם קדשו, וצורת חיים האיתנה של גוי איתן, אשר כעוצם נשמתו
דף 51
העליונה הרוחנית, מרוב אונים ואמיץ כח אשר לא יעף ולא יגע, כה הוא עוצם חילו
בחיים, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח. כח החיים שבבשר ובחול אשר בישראל, גם
הוא ממקור הקודש יונק, אשר קדש ידיד מבטן וצאצאיו חתם באות ברית קודש.
ויום החמישי בשבת חותם החול הוא, באשר יום הששי נטפל לקודש של שבת
הוא, והאות שהתרומם החול, איתניות חיי הבשר והארץ של בני בכורי ישראל, על
כל כח משבית ומקדיר את אורו, על כל משחית ומחבל את נצחו ועוזו, היתה
היציאה ביום ה' בשבת. כח החיים נתגלה בעצמות היציאה ביד רמה, והיא היתה
הסבה האופית, שהיתה בעצת ד' מוכנה להכות כל און בארץ מצרים. אמנם קדמה
מכת בכורות, מפני שבאמת היתה היציאה המעשית רק גילוי פומבי לאותו אומץ
הצביון וכח החיים הנאדר והרענן שבישראל, הנובע מיסוד חיי כל העולמים, וכמו
שבאמת מבערב לקו בכורות ונתאדר כח החול ברום הקודש, ואותו היום ה' בשבת
היה.
מדחמיסר בניסן, ה' בשבת, ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון חד בשבת,
קשיא לרבנן. כשהחול נותן את כחו ומתרומם בכל תועפות עזו לסעוד את הקודש,
כשתוקף כח החול הכלול בקדושתן של ישראל הכריע את כח החיים המצרי, בה'
בשבת, בא אח"כ אור הקודש המלא להשלמתו, ונאה הדבר שריש ירחא דאייר יהיה
בשבתא. וכאשר הקודש מתמלא ומופיע, אז הוא מכשיר את כל התוכן החולני
להיות בא בתור מכשיר לקודש מראשית הוייתו, שהיא מעלה יותר עליונה מאותה
המדה שהחול העשוי כבר, העבר, נלקח בכל רכושו אל מרום הקודש כתוכן ה'
בשבת, אלא לכתחילה מתחיל מחד בשבת, להיות האור בא מן כל ימות החול,
שפעת החיים, יושר השכל הפשוט הבא מהופעת החושים, החברותיות וכל תוכניה,
והכל מתעלה בראשית יצירתו להיות בא בהקדמה לאור תורה המופיעה בכל עמקי
תהומות כמו שהיא מאירה בכל גבהי מרומים. וזהו נגד אותה ההשקפה של צורך
השארות חלק אחד מן החול במקומו, בתורת צל המוסיף הוד האור, כי הכח
המכריע בשני האופנים, בלקיחת העשוי כבר אל הקודש, וביצירה מראש מקדם
ערכי חול לשם קודש, אינו מצריך שום השארה מיוחדה במערכת החול, והאור של
הקודש שלם ומבהיק הוא מכל צדדיו, ובלא שום צורך של מחשכים להבליטו,
וקשיא לרבנן.
דף 52
ביזת הים - התרוממות הנפש משפלות הגלות.
דבר נא אין נא אלא לשון בקשה, א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך אמור להם
לישראל בבקשה מכם שאלו כו'. עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול הי'
כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע הושפלה
נפשו ואינו מבקש גדולות, ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה
ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. ע"כ להורות שאין זה
עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א
בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות, רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם
מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל הענינים
התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה ודבר זה נאמר בלשון בקשה
והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק.
ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו היתה להעמיד אומה המכרת את
ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה, כדרך שעשה הוא ע"ה
בהיותו אחד בעולם, ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש, ושאיפה ג"כ לרכוש
ומקנה וקנין שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו, ע"כ
ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין, כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט,
מביא ג"כ לידי התכלית המבוקש להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם, מה שא"כ אם
יסתפקו בשפלות נפשם, רק להיות נוסעים בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם
עם אדם ועמים זולתם לא ידעום, איך יתפשט אור ד' בעולם, ע"כ אברהם לתכליתו
העליון בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם
ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו ברוממות
הנפש, ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים, שבא ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר
יפה ע"י המשל שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים לא
היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם,
והתרוממות הנפש אל הרכוש הי' דרוש להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית
המבוקש. ואע"פ שהי' מוכן להם ביזת הים כדחז"ל שהי' גדול מביזת מצרים, י"ל
שזו גרמה הרדיפה שלהם, כדחז"ל אמרו לוקינו ונוטל ממונינו, או הי' צריך ג"כ
רוממות הנפש לקבל שפע המעלה של גילוי שכינה שעל ים סוף, כדחז"ל ראתה
שפחה על הים כו'.
דף 53
בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. (ר"ה י"א).
ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, בקדמיתא בימא
בההוא חמר, בפורקנא בתרייתא כלא בימא דאורייתא.
(תקו"ז תכ"א).
הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת
העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת
היד החזקה והזרוע הנטויה אשר החלה במצרים והיא
פועלת את פעולותיה בכל המסיבות. (ישראל ותחייתו
כ"ח).
זכרון גאולת מצרים וזכרון הגאולה העתידה
א"ל בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כו' אלא שתהא
שיעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. ביציאת מצרים זכו ישראל בחירותם
דהיינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללי של מין האנושי ישלימו בימות
המשיח, וע"י פיזורם הקודם דוקא, שע"י הפיזור החל שם ד' להודע בעולם, אבל
לא נגמרה דעת ד' וא"א שתגמר בעולם כ"א בהרמת קרנם של ישראל. ע"כ בהיות
השלימות האנושית הכללית שבאה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת
להיות ממלכת כהנים, אז תהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה, והשלמות הלאומי
הפרטי טפל לה במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות
הפרטי שלנו שנזכה בו כבר בשלימותו, ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל
ההשתדלות המעשית העקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך
התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, ע"כ תהי' מגמת המעשים
בעיקרן לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלימות הפרטי של ישראל
שנמשך מיציאת מצרים, מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד'
שעליהם.
דף 54
משה ומשיח
משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם
מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן
של ישראל היא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה
מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת
משה.
מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל אין
שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה
בושה שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים
ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה, ומשיח
ממואב קאתי דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא
מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט
את השפעת קדושתו.
התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע"י אלדד ומידד שנבאו על עסקי גוג
ומגוג, ובזה נכללים כל ענייני הארת משיח וכל הסיבות המסיבות אותו, ותורה
שבע"פ שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, והמה
בכתובים.
בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד,
כי באמת נשמה אחת היא, ע"י נפילת העולם בחטא הקדום נתרחק משה מלהאיר
בתוך החוצפא ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של
זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא,
ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר,
ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר וצווחו על
הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא כי נשאר
בענותנותו, והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה.
המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי
התורה שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא
יכולה להאיר בחוץ ג"כ, גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה
העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע"כ היתה המנורה צריכה להיות מצוירת אצל
משה כמראה אשר הראה ד' את משה, אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ"א כן
עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים ע"י תעלומתה של נשמת משה מצד
זיהרא עילאה דאדה"ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג
דף 55
ופגם בכל ישראל, כולך יפה רעיתי ומום אין בך, לא כמו מצד הנבואה והתגלות
התורה שישנם מדרגות וחילוקים.
ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר שיסודה הוא יתרו,
אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל, ומשה אמר מפני כך ליתרו אל נא תעזוב
אותנו והיית לנו לעינים, כמו ותשב בפתח עיניים שאצל תמר, שהיה כדי לברא את
אורו של משיח.
והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל ועל ידם כל העולם באורו של
משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון שנכתב
באמצע, בין פורענות לפורענות, אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת
התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק ויסעו מהר ד', ולא מהתאוננות והשפלה עד
לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר.
החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה
עם השופר הגדול של הגאולה, ששם מאוחד הוא משה ומשיח, בחצוצרות וקול
שופר הריעו לפני המלך ד', והכל יגיע עד השופר הגדול, וד' אלהים בשופר, הידוע,
יתקע, והמסע הולך הוא לחבר את השירותא, משה, עם הסיומא משיח.
ומדת דיו(דין??) ממעטת את הק"ו, מה שהוא חוץ לטבעו, מפני התכנסות אורו של
משיח, אבל לעת"ל, ולא יכנף עוד מוריך. וכ"ז שמדת משה צריכה להיות עומדת
בעינה נתגלתה מדת הדין ע"י ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ותסגר
שבעת ימים, ולא נאמר ק"ו לשכינה עד אשר יתגלה אורו של משיח, ומשה יתאחד
עמו, ואור התורה יתגלה במדרגת הלובן של האותיות, ולא יאמר עוד מדת דיו(דין??), כי
לא ממדת בו"ד יבא אור הכבוד, רק ישקני מנשיקות פיהו, ונחל יצא מבית ד'
והשקה את נחל השטים, ונהרו אל ד' ואל טובו, על דגן ועל תירוש, ועל צאן ועל
בני בקר, והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד, והארת הזקנים שפעלה על
הבשר בזעם תיהפך לאור מתוק, בשפעת עונג בהמות בהררי אלף, וכל דגי הים
בכללא חדא יאסף להם ע"י לויתן.
וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב
שבתגין, על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י
אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא,
ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל אין
המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות
התורה וצפונתה באורו של משיח.
ומקום המקדש היה ראוי להשפיע כח קנין לגרים בארץ ישראל, אבל ע"י קביעות
הקדושה של ביהמ"ק באה המעלה של הרחיבי מקום אהלך, ועתידה א"י שתתפשט
בכל הארץ, וזה יהיה מקלט קדושת הגרים המועיל להרחבת הקדושה על כל אפסי
ארץ וממילא אין להם קנין בארץ רק ישיבה, כדי להפשיט את קדושתה מעל לגבול
ישראל.
וביחש זה המשיך משה את יתרו להדבק בא"י, ורשם את הרושם של זוהר
דף 56
העליון בעמקה של תורה. והכל הלכה למשה מסיני, העתיד להתגלות בהתגלות
כבוד ד' עין בעין, ונגלה כבוד ד', שלא כמדת דיו(דין??), רק וראו כל בשר יחדיו כי פי ד'
דיבר, ולא נצטרך למדת ק"ו, ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, מקרא מפורש
המגלה כל סתום ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא,
וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם
אחד, משה ומשיח, וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו
עינך רואות את מוריך.
דף 57
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
בהלכה ובמחשבה
ג
גאולה ומלכות
(ליום העצמאות)
דף 58
הקדמה
זמרו ד' כי גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול
בקרבך קדוש ישראל.(ישעיה י"ב)
תורת הגאולה כמוה כגאולה גופא הריהי נגלית קמעה קמעה, והלכת ורבה עד
שיפוח היום ונסו הצללים. אמנם יש הזוכים לגלות מסכתא זו ולשים מחשך לאור,
וכדוגמת רבי עקיבה שמושבו - מעלתו היא בשורה - הדרגה השמינית, דרגת
ימות המשיח, ומתוך כך נגלה לו כל תוקף עניינו של בר כוזיבא הקרוי בדבר ד'
להיות המשרה על שכמו, ולא המתין עד שיתגלו בו כל הסגולות המנויות במלך
המשיח.
מדה זו נוהגת בכל צופי ישועה באספקלריא המאירה, וודור שלפנינו אחד היה
אברהם, מרן הראי"ה זצ"ל, שהקים עולה של גאולה, וברוח קדשו חזה פלאות תמים
דעים, כאשר שמענו כן ראינו. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו,
בשלום ובמישור הלך ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו
מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא.
תודתנו נתונה לבית הספרים הלאומי בי-ם על שהמציאו לידינו העתק מאגרת
הראי"ה.
בן ציון שפירא
דף 59
ביאורים בהלכות מלכים לרמב"ם
פ"א הלכה א'.
ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר את זכר עמלק. שינה מלשון הכתוב ולא אמר
למחות זרעו של עמלק כמה שנאמר את זכר עמלק, ולהלן בהלכה ב' שינה עוד
וכתב מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, ולא אמר להכרתת זרעו של עמלק כמו
שהתחיל לומר להכרית זרעו של עמלק, ואח"כ חזר לאמר והכרתת זרע עמלק
קודמת לבנין הבית. מפני שבאמת במצות המחיה נכללו שלשה ענינים, המלחמה
שהיא התחלת המצוה המכשרת את המחיה, והענין השני הוא הכרתת הזרע, היינו
כמה שמוצאים ומשיגים אע"פ שלא נמחה כל הזכר מ"מ יש בו התחלת מצוה, כיון
שעשו כמה שאפשר. והנה אין לומר שמחיית הזכר של עמלק הוא קודם לבנין
ביהמ"ק שהרי אנחנו רואים שנשאר זכר של עמלק גם אחר ימי דוד ושלמה ויצא
ממנו המן ועוד רבים, א"כ נבנה בית המקדש קודם מחיית הזכר, וע"כ מפני שקיימו
מצות כריתות הזרע כמה שהי' בידם, וגם זה נכלל בכלל מחית הזכר, כמו שמוחק
אות אחת מן השם לד' הרמב"ם בפ"ו ה"ב מה' יסוה"ת לוקה, ה"נ בהכרתת הזרע
כמה דמטא לידם מקיימים מצות מחיית הזכר, אע"פ שיגמר רק לע"ל בשלימות
כדכתיב כי מחה אמחה. ע"כ הוכרח לשנות בסידור של שלש מצות אלו שענין
עמלק הוא קודם לבנין ביהמ"ק, שדוקא מצות הכרתת זרע של עמלק הוא קודם
לבנין הבית ולא מחיית זכרו. אמנם ענין מינוי מלך הוא קודם אפילו להחלק
הראשון של מצות המחיה, דהיינו המלחמה. ע"כ אמר מינוי מלך קודם למלחמת
עמלק, שהיא התחלת מצות המחיה, והכרתת זרע של עמלק קודמת לבנין הבית,
ומחית הזכר אע"פ שרק היא היא השלמת המצוה אינה קודמת לבנין בית המקדש
שהרי היא עדיין לא נתקיימה בשלימותה ותתקיים לע"ל ואז יהי' השם שלם והכסא
שלם, כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור.
ה"ג:
אין מעמידים מלך בתחילה אלא ע"פ ב"ד של ע"א וע"פ נביא, כיהושע שמנהו משה
רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמנם שמואל הרמתי וב"ד. האריך לתן דוגמאות
בענין העמדת מלך בתחילה שלא נטעה לומר שהכונה אין מעמידים מלך בתחילה
היינו דוקא מלך הראשון בישראל, אבל אח"כ א"צ נביא (ולפ"ז הייתי אומר שרק
משאול ואילך נחשב מלך בישראל), ע"כ מביא דוגמאות להורות שהכונה היא רק
להוציא כשבניו יורשים את כסאו שאז א"צ אח"כ ב"ד ונביא להעמידו על מלכותו'
רק את המלך הראשון מזאת המשפחה צריך ע"פ ב"ד ונביא, אבל אח"כ בא
בירושה, אבל אם מעמידים כמה מלכים בזה אח"ז ממשפחות שונות שאינם
משתלשלות בירושה, הראשון מכל משפחה הוא המלך בתחילה, כהדוגמא שהביא
מכמה מלכים שהיו בזה אח"ז.
דף 60
ה"ה :
אין מעמידין אשה במלכות, וכן כל משימות בישראל אין ממנים בהם אלא איש.
לכאורה הי' לו לומר וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אשה כמו שהתחיל
לומר אין מעמידין אשה במלכות. ונראה שבא לומר שאין מעמידין אלא איש ודאי
ולאפוקי טומטום ואנדרוגינוס דעכ"פ אינם בכלל אלא איש, ונקיט זה דוקא בסיום
ההלכה אצל כל משימות להורות, שאפילו האיסור של העמדת אשה בכל משימות
הוא ג"כ מהת' שלא נאמר שהוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא שאז היה מותר
בטומטום ואנדרוגינוס משום ספד"ר לקולא. ומה שהקשה הרדב"ז מדבורה וכן הק'
תוס' בב"ק, ובכלל לענין אם אשה כשרה לדון, נראה דדוקא המינוי הוא אסור
דהיינו השימה, אבל עליה בעצמה אין שום איסור לשפוט ע"כ כשבאים אליה
מעצמם בלא מינוי שרי, ע"כ האריך הפסוק לומר ויעלו אליה בנ"י למשפט, כלומר
שלא מינו אותה כ"א מעצמם עלו אליה למשפט והיא שפטה אותם. וי"ל דהיינו
דאמר קרא והיא יושבת תחת תומר דבורה, כלומר שלא רצתה להתנהג בשום תכסיס
ממשלה שלא יהי' כענין מינוי והעמדה כדרך המלכים והנשיאים והשופטים
הממונים לשבת בהיכל או בשער, אבל היא ישבה באופן פשוט ופרטי תחת תמר
שלה, שלא הי' כלל מקום חשוב וציבורי, ומעצמם עלו אליה למשפט, ובכה"ג אין
בזה משימה כלל. ונראה לע"ד שדוקא משימות ששייכים לאנשים אסור שיהיו בהם
מנויים נשים, אבל דברים של מינוי שהמונהגות הן נשים מותר למנות נשים. והוי
דוגמא דגר שאסור לדון את ישראל משום כל משימות, ומ"מ קיי"ל דדן את חבירו
הגר, וכמו דדרשינן מקרב אחיך תשים עליך מלך, דוקא עליך הא חבירו הגר דן, ה"נ
י"ל דוקא עליך מלך ולא מלכה. וה"ה שאר משימות, אבל להו שרי. ומיושב בזה
מנהג ישראל להעמיד נשים למינויים של קופות ועניני מצוה המיוחדות לנשים,
ולפ"ז אין להם יפוי כח להעריך אנשים לצדקה בעניניהם, כ"א לנשים בלבד.
ה"ו:
וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה. הכס"מ לא הראה מקורו, והוא מפורש
בתוספתא דשקלים פ"ב סוף הלכה ט"ו, ועי' בה' כלי המקדש פ"ד ה"נ. אלא שבכאן
הלשון הוא צריך ביאור, שכתב בתחילה וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה,
משמע שדוקא במלוכה יש זה הדין שכל הקודם בנחלה הוא קודם, אפילו בקרובים
אחרים חוץ מהבנים, אבל בשאר כל המינויים לא, ואח"כ דייק ביותר וכתב ולא
המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד
עולם, מדדייק כאן לבנו ולבן בנו ולא אמר ולכל היורשים, משמע שאין בשאר
המינויים דין ירושה כ"א בבנים ולא בשאר קודמים בנחלה, שזהו היפוך מד'
התוספתא דשקלים הנ"ל דעסיק שם בשאר מינויים ואמר ע"ז שכל הקודם בנחלה
קודם בשררה. ובה' כלי המקדש הנ"ל מפורש כד' התוס', שכתב שם כשימות המלך
או כה"ג או אחר משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם
בנחלה קודם לשררות המת. ונלע"ד שרבינו סובר שמן התורה אין דין ירושה
במלכות ובכל שררות כ"א בזרעו כדכ' בקרא הוא ובניו, אלא שמדרבנן משום
השלום תקנו שאם לא נשארו בנים יהיו שארי היורשים ג"כ זוכים, ע"כ מסיים וכ'
בה' כלי המקדש באותה ההלכה עצמה שאמר שכל הראוי ליורשו זוכה כיון שחוזר
דף 61
להוכיח מן הפסוק שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה
והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו, אמר דוקא
לזרעו ולא אמר ליורשיו, והיינו משום דסמיך אקרא ע"כ נקיט מדה של תורה שאינה
כ"א לזרעו, אבל לענין דינא מדרבנן יש זכיה ג"כ לכל היורשים בכל המשימות, ע"כ
כאן שעוסק במלכות וענין משימות אחרות נקט אגב גררא, כתב במלכות הדין איך
שהוא למעשה אפילו מה שהוא רק מדרבנן דהיינו כל הראוי ליורשו, ובענין שאר
משימות שמזכירם דרך אגב כתב רק את השורש של תורה דהיינו שהם ירושה לו
ולבנו. ובה' כלי המקדש שמיירי בעקרו בשאר מינויים, כתב הדין למעשה בכל
המינויים שמעמידים תחתיו ג"כ כל הראוי ליורשו, ובנו מהת', וה"ה בן בנו וכל
זרעו, ושאר היורשים מדרבנן.
ה"ז:
וכיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם,
ולא זכה אלא לכשרים כו' אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע
דוד לעולם. לכאורה הלשון קשה כיון שברית כרותה שאפילו אם אינם כשרים ג"כ
לא תכרת מהם המלוכה וכמו שמביא מהפסוק אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא
ילכון, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעמו, א"כ הם בטוחים
על עצם המלוכה אפילו אם אין בהם כשרים, ואיך אמר שלא זכה אלא לכשרים.
ונלע"ד שהכונה היא שבדרך זכות של ירושה לא זכה אלא לכשרים, ע"כ אם אין שם
כשר בין היורשים חוזרת המלוכה למשפחה אחרת מזרע דוד, וכיון שיש הפסק של
ירושה אין זה בדרך זכיה של ירושה, כ"א מצד הברית הכללי שזוכים משולחן גבוה.
וי"ל שבאמת מצד ישראל אינם מצווים להמליך מבית דוד1 דוקא אם נמצא בהם
כשרים, אבל מאת ד' המסבב הסבות להקים דברו יסובב שלא ירצו ישראל להסיר
את המלוכה מבית דוד בכל גווני אפילו אם יזדמן ח"ו שלא ימצא בהם כשרים. וי"ל
שבדליכא אחרים מב"ד יש רשות להעמיד ג"כ מי שאינם כשרים, א"כ א"ז בדרך
זכיית ירושה שאז היתה חובה ומצוה, אבל כיון שאינה בתורת ירושה אז היא רק
בתורת ברכה והבטחה מה' שכך יהי' הדבר, ולא שנצטוו ע"ז ישראל.
ה"ט :
מלכי ב"ד הם העומדים לעולם כו' אבל אם יעמד מלך משאר ישראל תפסק
המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. והראב"ד השיג ע"ז וכ' שזה
סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד כו' (כונתו שכלל לעיל בה"ז שכל
המינויים שבישראל יש בהם דין ירושה לעולם, א"כ איך אפשר שיהי' דין מינוי של
מלך אחר שאינו מב"ד פחות משאר מינויין) א"ו כן הוא אם היה ירבעם מלך כשר
ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו, אבל היתה שניה למלכות ב"ד כגון
קיסר ופלג קיסר, ע"כ. והנה צריך לבאר לשיטת הראב"ד שמה שכתוב לא כל
הימים, היינו כמו שכתוב שם ואענה בית דוד אך לא כל הימים, א"כ הכונה היא
שלא תוכל להמשך כל הימים מלוכה על ישראל שתהיה בדרך עינוי לב"ד דהיינו
1. כפה"נ צ"ל : אלא דוקא.$$$
שאינה נכנעת מפניהם, אבל כשתהי' כעין קיסר ופלג קיסר א"ז עינוי כלל, ואדרבא
י"ל שהוא כבוד יותר גדול כשיש תחתיו ממונים רבים, וכהא דיומא ס"ט א' דאמר
אביי כולהו משום כבודו דכה"ג שכ' רש"י שמראים שיש תחתיו שררות הרבה,
ובמלך י"ל דהוי שבח גדול דהוי מלך מלכים, א"כ אין זה ענוי לב"ד כלל, וא"צ
למה שכתב הרדב"ז, שאך לא כל הימים הוא דוקא בתנאי כשלא ילכו בתורתו, שלא
נזכר מזה כלל שם בזה הפסוק, ולא עוד אלא שכתוב שם מפורש היפוך מדבריו
במחכ"ת, שהרי המקרא אומר במלכים א' י"א ל"ח ול"ט, שאמר אחיה השילוני
לירבעם, והי' אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני,
לשמור חקותי ומצותי כאשר עשה דוד עבדי, והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן כאשר
בניתי לדוד ונתתי לך את ישראל, ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים.
א"כ מפורש הוא דהאי אך לא כל הימים קאי דוקא אהא דאם ילך בתורתו, א"ו,
שהענין הוא כמש"כ שדוקא בדרך עינוי לא יהי' כל הימים אבל בדרך הכנעה ופלג
קיסר יוכל לזכות ג"כ לכל הימים, אבל אז הלא לא יהיו זרע דוד מעונים כלל עבור
זאת כלומר עבור מלכותו, שהיא שפלה מהם, והיא עוד מתעטרת על ידה. ואולי גם
הרמב"ם יודה לזה, ומש"כ שתפסק המלכות מביתו, היינו שאפשר לה להפסק אם
לא יהיו כשרים, שתכרת לגמרי מהם המלכות מה שא"כ בזרע ב"ד כמו שכ"ל
בהלכה ז'. אלא שממה שמסיים רבינו ראיתו מהפסוק אך לא כל הימים משמע דס"ל
דלעולם כ"ז שתמשך המלכות של מלך אחר חשוב איזה עינוי לב"ד, וי"ל דאפי' אם
יהי' נכנע תחתיו מ"מ יש איזה פחד שמא ימרוד באיזה פעם ע"כ חשוב עינוי, ע"כ
מוכרח הוא שתפסק המלכות מביתו, ומ"מ י"ל שאע"פ שהוא מוכרח, יתגלגל הדבר
ע"י מה שיפסקו מביתו יורשים, או הכשרים. אע"פ שהבחירה היא ביד האדם מ"מ
הלא הידיעה אינה סותרת, ובפרט כשאינה על איש מיוחד, שהרי בכל דור אפשר
להיות כשר ותדחה הפסיקה על דור אחר, והוי כעין ד' הרמב"ם בה' תשובה בפ"ה
ובפ"ו ה"ה, ועיי' בהשגות הראב"ד שם. ולפ"ז אין סתירה לדין הירושה כלל. ולפי
הנראה מפשטן של מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, י"ל דמה שאיתא במדרשים שמשיח
בן יוסף יהרג, ושג"כ אומרים שאפשר ג"כ שיגרום זכות שיחי' כפי דעת חכמי
הקבלה, י"ל דלד' הרמב"ם א"א שתמשך מלכות אחרת בישראל, א"כ מוכרח הדבר
שתהי' פסיקה למלכות מב"י, ולד' הראב"ד אפשר שתתקיים ויהי' פלג קיסר.
ה"י:
ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד. נראה דאתי
לאפוקי אם יהי' מזרע דוד ממונה ע"י איזה אומה למלך עליה, כ"ז שלא יהי' מלך
ישראל לא ימנו אותו בירושלים.
הי"א :
כשמושחין מלכי ב"ד אין מושחין אותן אלא על המעין, והיינו לפי שיטתו
שמלכים אחרים תפסק מלכותם, א"כ הוי תפילת שוא שתמשך מלכותם כיון שסופה
להפסק. ומזה ראי' למשכ"ל שדעת הרמב"ם הוא שהדבר מובטח שסוף כ"ס תפסק
מלכותם של שאר מלכים שאינם מב"ד, שאם הי' אפשר שיתקיימו לא הי' תפילת
שוא ולא הי' צריך להוסיף כשמושחין מלכי ב"ד במקום שבגמ' אמרו בסתם אין
מושחין מלכים אלא על המעיין. ולפ"ז יש מקום עיון על מה שכתב במגדל עז
דף 62
שמצא מוגה בכת"י של הרמב"ם ז"ל שדוקא כשלא ימשכו את דרכם תפסק
מלכותם, א"כ משמע שיש דרך שלא תפסק, א"כ א"ז תפילת שוא שתמשך מלכותם.
אבל לפמש"כ א"ז סתירה שהרי סוף כ"ס סובר הרמב"ם שיגלגל הקב"ה שתפסק
המלכות מהם ע"י זה שלא יהיו בהם כשרים, א"כ סוף המלכות להפסק מהם, והוי
שפיר תפ"ש.
הי"ב :
ואין מושחין מלך בן מלך אלא א"כ היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו
כדי לסלק המחלוקת. לפיכך משחו שלמה מפני אדוניה, ויואש מפני עתליה, ומשחו
יהואחז מפני יהויקים אחיו. פשוט שמחלוקת הוא ענין שיש איזה צד של יפוי כח
לשני הצדדים, ומלחמה הוא ג"כ שייך אפילו כשאין לצד השני שום משפט כלל.
ע"כ בשלמה ואדוני' שהיו שניהם יורשים, ומזרע דוד, שייך ענין מחלוקת, אבל
בעתליה שלא היה לה שום משפט מלוכה כלל לא שייך מחלוקת כ"א מלחמה,
שלחמו עליה על אשר תפשה המלוכה שלא בצדק, וגנאי הוא ליחס ע"ז שם
מחלוקת, והוי רבותא דאפילו בכה"ג שאין לצד השני שום יפוי כח של משפט מ"מ
כיון שהי' הענין צריך לבא בדרך מלחמה מושחין. ולמדנו אלה שני הענינים משני
המאורעות, מענין אדוניה הדין של מחלוקת ומיואש הדין של מלחמה, ולא כמש"כ
הלח"מ דהוי רק בדרך ל"ז אף זו. ונראה שכפל רבינו את הלשון מושחין אותו כדי
לסלק המחלוקת, להורות שאפילו במקום שעכשיו אין עדיין מחלוקת, אלא שיש
איזה צד לחוש שיצמח מחלוקת ג"כ מותר, והיינו עובדא דיואחז מפני יהויקים אחיו
אע"ג שלא מצאנו שחלק עליו, מ"מ כיון שהי' גדול ממנו יש לחוש שיחלוק,
וכעובדא דבני שמעון הצדיק בשלהי מנחות, גם בכה"ג מושחין כדי לסלק
המחלוקת העלולה לבא.
דף 63
התגלות אליהו ובירור הספיקות לפני ביאת המשיח
לכבוד ידידי הרב הגאון אוצר תו"י וחכמה מוהר"נ גרינשפאן שליט"א.
שלו' רב.
מכתבו היקר הגיעני, ומרוב טרדות לא עלתה בידי להשיבו על אתר, וג"ע לקצר
אני צריך.
וע"ד ענין אלי' שיתגלה לפני מלכות בית דוד, שלפ"ד הרמב"ם היא מסורת
שיעמוד נביא ולא פירש שמו, וי"ל דבכלל נבואה היא ג"כ רוח הקודש, והראי'
דאסתר נמנתה בין הנביאות, והתוכן של גילוי אלי' איתא בזוהר שהוא בכמה גוונים,
בדרך חזיון, וגם בדרך שכל, והעיקר תלוי שיסודר בי"ד גדול מוסכם לכל ישראל,
ושיהי' לחביריו יד ושם בכל מקצועות התורה, לרבות הענינים הרוחניים הנוגעים
לדיעות, והם יוכלו להכריע איזה חזיון והתגלות קדושה הוא בכלל נבואה וגילוי
אליהו.
ומבואר אצלי שגילוי אליהו לעשות שלו' בעולם וגילוי אליהו להשוות
המחלוקת שני אופנים הם, ויבואו זה אח"ז. ויש לזה יחש בין אלי' חסר למלא,
כלומר, אופן התגלות רוח פועלת מוסר, ושקט של שלוה, ואופן הארה מופיעה דעה
ואמיתיות בערכי הקודש העליונים שמהם מסתעפים חיי הכלל.
וביחוד מבורר אצלי שכל הספיקות המעכבים את תכנית בנין ביהמ"ק, מצד
התכלת למשל, ומצד יחוס הכהנים, מצד דיוקי המדות של מקום המזבח וכיו"ב,
רוח הקודש תסייע לבירור ההלכה ויצטרפו לזה אומדנות ברורות וקיום עפ"י בי"ד
גדול ומוסכם. והם הם גופי תורה. וקשה לי להאריך בביאור הפרטים כעת.
וע"ד הסתדרות ירושלים אי אפשר להמיר אותה בשום תנועה אחרת, כי היא באה
למלאות את חסרון הארת הקודש שבתוך התחיה הלאומית בכללותה. וכעת הזמן
היותר מחויב לרומם את הדגל המקודש. וכל הסיעות המיוחדות מתחזקות על ידו
כ"א לפי שיטתה וערכה. ואקוה עוד לבאר לפני כת"ר חביבי, פרטי דברים במכתבים
הבאים בע"ה.
דף 64
דברי מחשבה
שמירת המעלות היחידיות בגלות
משרע"ה אמר ובגויים ההם לא תרגיע, וירמי' אמר הלך להרגיעו ישראל. יסוד
התורה הוא הקיום הלאומי, ואין לה עסק עם יחיד ביחוד כ"א ביחסו אל הכלל,
אמנם הנבואה נתנה ג"כ לצורך התיקון הפרטי של כל יחיד, ע"כ בערך הלאומיות
נאמר ובגויים ההם לא תרגיע, הלאומיות א"א שתמצא מנוחה כלל בגויים, אמנם
בתור יחיד הלך להרגיעו ישראל, וזה אות לטובה שעכ"פ לא יאבדו המעלות
היחידיות מפרטי האומה, ואח"כ כשתתעורר הלאומיות יתקבצו כולם למרכז אחד.
הכשרת ישועה מתוך עירוב ישראל בין האומות.
כל קללה מתהפכת היא לברכה באחרית, וכל רע נהפך הוא לטוב, כי כל העשוי הכל
הוא עצות מרחוק ממקור הטוב, אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות. ירידת הרוח של ישראל
שפגעה הרבה באפרים והשבטים הגרורים עמו, עד אשר נתכה עליהם אותה המארה,
אפרים בעמים הוא יתבולל, ההתבוללות הזאת בעצמה היא הכשירה ישועה לכל העולם
כולו ולישראל ביחוד באחרית הימים ההולכת וקרבה לעינינו.
הא כיצד, כח החיים האצור בישראל כולל בקרבו הכשרת קדושה, טהרת המדות, וזיקוק
הדעות, והכנה גדולה לפילוש האור האלהי, ואע"פ שסיבות חיצוניות גרמו טמטום הלב
ודלדול המעשים, אין הטבע של הבשר והרוח משתנה לגמרי. וההתבוללות הזאת
שנתבוללו חלק מישראל בעמים ונבלע ביניהם, עירוב הדם הזה שנתערב בין האומות
גרם תסיסה גדולה בחוזק שפעת חייו ובבהירות תבונתו ברוח העמים, עד שהם הולכים
ונעשים יותר מוכשרים לההופעה העליונה של אור הקודש, של הזוך והזוהר הנפשי
העומד מוכן להופיע בעולם ע"י אורם של ישראל ההולך לקראת תחיתו ועלייתו. ודחיפה
פנימית של קרבת רוח תדחוף את העמים כולם ע"י סגולתה הנסתרה של הבלילה הישנה
הזאת, שיהיו חושקים לצאת למפעלם, להקים שם ישראל על נחלתו. וההתקרבות
הרוחנית לרוח הקודש ההולך ומאיר בנשמת האומה, תלך ותתגבר ביניהם, עד אשר
יוכשרו להיות מוארים לגמרי מהאור העליון של דבר ד' המאיר בהוד יפעת שלומו את
כל מחשכי העולם.
דף 65
אורים עצמיים ואורים מורשים בדור עקבתא
דמשיחא.
מתוך שהדור של עקבתא דמשיחא שהוא דור התחיה, יש לו כשרון גדול להוציא
הרבה כח חיים, רצון וסדר ממקורו, הרי הוא טרוד הרבה בהוצאת האורים מעצמיותו
ואינו יכול לפנות לכל האור המנוחל אשר הורישוהו אבות שבדורות שעברו, עד
אשר ירומם את עצמו במעלה כל כך נשגבה, שההוצאה מן המקור עצמו תבא לו
בלא טורח, רק כמעין המתגבר מעצמיות הטבעית שלו, ואז יהיה משוחרר מכבלי
העצמיות הפרטית שלו, ויפתח לבבו לקראת הקבלה של כל האורות הזורמים אליו
מכל הדורות שעברו.
התעוררות קדושת הטבע הישראלי עם שיבת
ישראל לארצו.
רואים אנו שורש התורה כולה, לדעותיה, מעשיה, נטיותיה, השקפותיה, וכל
תוצאותיה, כלולה בדם הישראלי, חתום בבשר קודש אות ברית קודש, ממעין הבשר
מתנשא הרוח המלא נגוהות, הנטיה המגולמת וההרגשה המתעדנת נפגשות, והן
עולות עד מרומי ההשכלה. הנטיה הציבורית אשר לאומה מטביעה את הצביון של
החיים הרוחניים, וכל האופי של המשטר התוריי, על הכלל כולו, והאדם הכללי,
והעולם, והיחש הרוחני המלא רזים שיש לעולם עם האדם בכלל ועם האופי
הישראלי בפרט, כולו ארוג ומשוזר בחיי הכמיסה אשר לתורה, מימינו אשדת למו.
הטבע הישראלי יעור משנתו וכגבור מתרונן מיין יראה את הוד גבורתו, וישראל
ישוב בארצו אל אלהיו ואל תורתו, וכל חשק צמאון החיים אשר יתגבר וילך אצלו,
אשר היה מעוזק בעזקאים רבים מבלי תת מקום התרחבות, בכל משך הגולה הארוך,
יצא להתפשט ברב חיל, בכח ענקים ובגאון פנימי מבורר יזריח את ארחות החיים
על פני כל התנועה הכוללת אשר לתקומת הלאום על אדמתו.
דף 66
הופעת אור השלום של אליהו עם מילוי תכני
כנס"י
החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתיילדים
מזמן לזמן, הנם מקרים עוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים
וזהרוריות, המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כ"א לפי ערכה של
הקליטה שהם נקלטים בעצמות היהדות ורוחה הפנימי.
אמנם ההתגלות של עצמות היהדות הוא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני
ישראל העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים. של תושב"כ ותושבע"פ בכל
תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי כבר היא כוללת בתוכה
את הכל, ע"י דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת
הלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה, ומתוך
החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה שב אח"כ
להיות כמו תוכן עומד לבדו הממלא מקום של חטיבה עיקרית, ורוצה לעשות את
היסוד העיקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש
פמליא של מעלה. ע"כ לא יעמוד התוכן עמדה תמידית כ"א ילך וינוע, ילבש צורה
ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי, וההגיון שלו, לעצמותה של
כנסת ישראל העקרית, ואז תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית של העמדת
חטיבות מיוחדות תתבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה,
ולהתפשט על מפעליה, ואורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב
זר, מכל פסיחה על שני הסעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב
לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
דף 67
איגרות
בדבר עשיית משמרת לתורה מתוך הלאומיות
אברהם יצחק הכהן קוק
החונה פה בוסק
בעה"י, שלו' וברכה לכ' מ"ח גאון ישראל ותפארתו כו' מוהרא"ד שליט"א וכא"ל וכב"ב
שי' ברכת ד' עליהם. תלי"ת על החוה"ש אשר עמנו כולנו כה לחי.
עברו שבועות ימים מיום קבלתי מכתב הדר"ג שי' ובכל חפצי להשיב על אתר,
יצאתי מטרדא לטרדא ולא עלתה בידי להעריך עלי גליון את מאויי לבבי. גם כעת
הנני מוקף בחבילי טרדות, יראני השי"ת שמו בחסדו הגדול, ולשמו ית' איחל כי לא
יטשני ולא יעזבני.
ע"ד הגמ"ח הזימלי. אחשב לנכון ששם זוה"ר ברתי' דמרנא אלטע ע"ה תנצב"ה, חי
הוא בזימל, וכל יודעי' יזכרוה לטובה ולתפארת, באופן שיסוד גמ"ח של שלושים רו"כ
הי' מצבת זכרון נאה מאד לחפצה הטהור. אבל בכ"ז אם יש את נפש הדר"ג לשוב
להדפיס את קו' חבש פאר אחשוב שראוי להקדים, שהוא זכות הרבים נפיש טובא
בעה"י, גם יש תקוה שבהמשך הזמן ישוב הקרן לבעלים ונוכל אח"כ ליסד ע"י
גמ"ח.
ומדי דברי מצאתי נכון להעיר לב הוד גאון מרן שי' כי זה לי ימים אשר שמתי אל
לב לראות מה יעשה ישראל ע"ד סערות הדעות הרעות ההולכות ומתרחבות
בעוה"ר. ולבבי ישיח בקרבי ובהגיגי תבער אש, האם ח"ו אין מקוה לישראל ע"ז,
ואנו מוצאים שבכל דור ודור שרבו דברי שטנה על תורת השי"ת ויסודי האמונה,
נמצאו גדולי ישראל שיצאו בפרץ בדברי שכל והשיבו חרפת מחרפים אל חיקם,
ובדורינו בעוה"ר משנאי ד' נשאו ראש ואין אומר השב. וראיתי שיסוד הרעה מה
שאין עומד בפרץ הוא מפני שגדולי הדור שי' משכו ידם מהעמיק חקר ביסודי
הדעות, ע"כ אין להם בזה דברים רבים ולא יוכלו לדבר את אויבים בשער. ובאמת
בדורות שלפנינו לא הי' בזה דבר נחוץ ע"כ הי' מנהגם בצדק, אבל בדורינו חזרה
החובה וניעורה. ע"כ דעתי העני' כי ראוי להשתדל להרחיב ספרים כתובים ע"ד
כללי שמירת התורה והמצוה ברוח דעת ותבונה, וראוי להשתמש בכל דבר הממשיך
את הלב לפי הזמן, כי זאת היא מלאכת ד', בכלל זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו. כן
עשה הרמב"ם ז"ל בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם
משמרת לתורת השי"ת, אע"פ שבהמשך הזמן בטל כל יסוד הפילוסופיא היונית,
* מחביבות מילי דרב אנו מוסיפים כאן מספר איגרות ומאמרים בנושאי הלאומיות וחידוש ישוב
א"י, החל ממשנה ראשונה בתקופת חו"ל עד משנה אחרונה לאחר ההתעלות באוירא דא"י
וההיכרות הממשית עם הישוב החדש. והרוצה לטעות יבוא ויטעה, ומשנה לא זזה ממקומה.
דף 68
ודבר אלקינו יקום לעולם, מ"מ בזמנו הרבה נפשות הציל. והנה מה שהיתה
הפילוסופיא בזמנו ז"ל, נחשבת הלאומיות בזמנינו, ע"כ חשבתי למשפט שלא
להרחיקה מגבול ישראל, כ"א ליהדה ולהראות איך ממנה ניקח לעבוד את ד'
אלקינו, וערכתי ע"ז בע"ה למבחן איזה קונט', שכל מבין הרואה אותם יכיר גודל
פעולתם בדורנו, שם דברתי ע"ד יסודי התורה ומצות העקריות, כשבת, מאכלות
אסורות ועוד, גם הראיתי פנים על פרטים רבים, איך מבלעדם א"א לקנות את
הלאומיות הטהורה שנאותה לגוי קדוש, ושלאומיות אחרת תהפך לרועץ ח"ו, כאשר
כבר באנו באש ובמים ונצטרפנו כזהב בכור לדעת כ"ז. והנה אף שאלה הקונ' הם
כמר מדלי נגד המון הדברים הקדושים ונעלים שעם לבבי בעה"י לדבר בזה, עכ"פ
עוד הייתי חושב להדפיסם בתור עלים למבחן ולהפיצם בישראל. אקוה שזכות
הרבים בזה אין דומה לו. ע"כ אם דעת הדר"ג מסכמת אחשוב שראוי יהי' להיות
ד"ז מזכרת לנשמת אהובת נפשינו היקרה הטהורה ז"ל, ואיחל למוצא פי הדר"ג מר
שליט"א.
אחתום בברכה באה"ר ואה"ע כנה"ר ונפש חתנו כבנו דבק באהבתו כה"י
אברהם יצחק הכהן
דף 69
דרך ההנהגה הראויה עם בני הישוב
החדש

ב"ה, פעה"ק יפו ת"ו. יום כ"ט חדש תמוז תרס"ד
מבין המצרים יאירו אורים. לכ' מ"ח גאון תפארת ישראל מוהרא"ד שליט"א, וכב"ב
היקרים שי', ובתי היקרה תחי' לאוי"ט.
מרוב עמלי ויגיעי במשא עם ד' אלה, יברכם ד', לא אוכל בכל עת לרוות צמאוני
לכתוב מכתבים ארוכים ותדירים לכ"ג האדון שי', משוש לבבי וחמדת נפשי. נוסף
ע"ז הלאוני בימים האלה דברי המאורעות, שמהם נוכחתי את אשר כבר ידעתי
מראש, כמה כבד הוא ללכת בדרך השי"ת הטובה והישרה רק למען שמו ית'
ואהבתו, ביותר במקום שכבר קדמו דברי ריבות וחילוקי דיעות שונות המרגיזים
לבבות, כמו שהוא בעוה"ר באה"ק בכלל ובעי"ק ירושת"ו בפרט, מ"מ עם ידיעתי
בכבדות הענין, חלילה לי מחטא לד' ולסור מדרך הסלולה שסללו לנו חז"ל בדרכה
ש"ת, להיות מתלמידיו ש"א אוהב שלו' ורודף שלו' אוהב את הבריות ומקרבן
לתורה, שבזה בחרתי מנעורי, ותל"י ראיתי בה עדנה סימן ברכה לפי עניי. כה יזכינו
השי"ת להוסיף אומץ לימים הבעל"ט. וכבר גליתי את דעתי במאמרי בהפלס, איך
ראוי ללכת בתביעות ודרישות שהם צרכי השעה למען כבוד שם השי"ת וכבודה של
תורה, לא בצעקות ומריבות, ולא בהרחקות מופלגות לכל מי שנמצא עליו שמץ
דופי, כ"א בדברי חן ושכל טוב, בעבותות אהבה וחבלי אדם למשכם.
והנה באו אלי שני נכבדים. . . ובקשו ממני. . . באשר הם מתאספים בבית הבאנק
פה לעשות כבוד לד"ר הרצל, והם מוצאים שגם המתנגדים על הציונות לא יכחשו
כי מחשבות לטובה על ישראל היו בלבו, ואע"פ שלדאבון לבבינו לא מצא הדרך
הישרה, מ"מ א"א לקפח אפי' שכר שיחה נאה, ואין מהנימוס שלא לעשות זכר של
אבל לכבודו בבית של פומבי כהבאנק אנגליא פלשתינא דפה. - ע"כ הבטחתים לבא.
ממילא מובן שאחרי ההסכם לבא, לא חפצתי כלל לסרב מלדבר שמה איזה דברים,
כי חשבתי למשפט כי בדברי יהי' תועלת בע"ה, שלא יעיזו יתר המדברים לדבר סרה
על השי"ת ותורתו ועל חכמי ישראל, ותל"י שכן הי', ודברתי דברי כמובן בנחת
ובנימוס, אבל גליתי את היסוד של חסרון ההצלחה שבכל המבקש שלהם, מפני
שאינם שמים את יסוד היסודות בראש, קדושת השי"ת ושמו הגדול, שהוא הכח
המקיים את ישראל, כמשל המפתח והשלשלת גדולה שבדחז"ל, ולאידך גיסא מוטל
ג"כ על יראי ד' להתיחש אל כל מי שרוצה לעשות איזה דבר טוב לישראל אפי'
באופן חומרי ורחוק, באהבה ושלו', ולהמשיכו לדרך ד' הטובה, לא בטענה כללית
להפריעהו ממעשיו, כ"א בטענה מפורשת, לתבוע את הקירוב לשם ד' ותוה"ק, שאז
דף 70
אפשר שכל הכחות המשתמשים עתה לרעה יהפכו לטובה. ולע"ד נראה שזה אחת
מהכונות הגדולות המרומזות בזוהר בראשית, דרק מתיבתא דביהכלא דמשיח אמר
דמאן דלא מהפך חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו לא יהא חולקי' הכא, דהיינו
שקירוב הגאולה יבא דוקא ע"י ההשתדלות להפוך את הכחות הרעים לטובים, ולא
לדחות את הרעים, שיוכל להיות שהם רעים מפני אונס של מדיחים, והם אינם
חייבים כ"כ בזה, ואיך נדחה אבן אחר הנופל.
ותל"י שאני רואה זה בחוש, כי באתי לרחובות ושם מצאתי הצעירים מקולקלים
בעוה"ר בדיעות ומסתמא ה"ה במעשים, ולא דחיתים כ"א קרבתים, גם דברתי
לפניהם דברי חכמה ושכל טוב שמתוכם הבינו עכ"פ הבנה כללית איך אורה של
תורה דוחה את כל צללי החושך והרשעה של הדעות הרעות שנתרבו בעוה"ר
בזה"ז, ופעל עליהם הרבה לחבב את התורה ולהתקרב הרבה, עד שסיפרו שבשבת
אחרי היותי שמה לא גלחו את זקנם, אע"פ שלא דברתי עמהם אפי' רמז אחד מפרטי
תוכחה של פרצה מעשית, כ"א בכללות. ואני סומך שאחרי שהניצוץ האלקי של
אהבת השי"ת ויראתו האמיתית יכנס בתוך הלב, יעשה פעולתו בכח אלקי יותר
הרבה ממה שאפשר לו לעשות אם נכניסהו אנחנו בזרוע וכח מעשי מן הצד, ויותר
ממה שנראה בחוש יש תיקון ברגשי הלב שהוא העיקר.
ועכשיו אם הייתי פונה אליהם עורף, הי' זה גורם לביטול כח ההשפעה לגמרי
חלילה, לבני העיר שרובם נמשכים אחרי הציונות, ולבני המושבות בפרט. ואיך
אפשר לי להפקיר נפשות רבות עם קדוש באה"ק, שעינינו נשואות עליהם שיתנחלו
על אדמת קדשנו, באופן שלא תוכל להועיל אח"כ שום תוכחה והדרכה חלילה,
שהעיקר תלוי ביחש האהבה שבין המדריך להמודרכים, וכ"ז הי' עלי לעשות רק
בשביל כבוד המדומה, שלא יבאו אנשים שאינם מכירים מחשבותי הטובות
והשלימות בחסדי השי"ת, עמו ית' ועם תורתו, וימעיטו בכבודי. חלילה לי
ממחשבת פיגול כזאת. ובוטח אני בחסדי השי"ת שהוא יודע לבבי וכל ישעי וחפצי,
וכמה מר לי מר להתרעע אפי' לשעה את ריקי ורחוקי תורה ויראה, אבל כ"ז
הכבידות והרבה יותר מזה אע"פ שהם יסורים רוחניים באין ערך ושיעור, אנחנו
חייבים לשא ולסבול בשביל קדושת שמו ית' ובשביל אהבתן וכבודן של ישראל,
וחלילה חלילה לנו לפסוק ע"פ אומדנא המונית על כל איש שנראה בו שמץ דופי
בין במעשים בין בדיעות, שהוא כבר יצא מכלל אחוה ושכבר אין אנו חייבים
באחריות נשמתו, ועוד להיות נהפך לשונא לו ורודפו, דבר זה הוא טעות גמור
ומוחלט שאין אנו רשאים לקבלו משום אדם, וכדחז"ל על דבר מופלג שהוא בר
מהלכתא, אפי' אמרה לי יהושע ב"נ מפומי' לא צייתנא לי'. ובדור זה המסובך כ"כ
במבוכות ומהומות וריב לשונות, אם אותן הת"ח שת"ל זכו לשם, לא יכירו את כח
פעולתם, ויתבטלו מכל מי שיבא בהתלהבות דמיונית, שלא לבקש בשביל זה
שלומם ותקנתם של ישראל, השי"ת הוא יודע מה יוכל דבר זה לגרום. צריך אמנם
להתישב הרבה איך להנהיג בכל דבר וענין בפרט, אבל חלילה לאחוז בזה שיטת
חפץ שמירת כבוד עצמו. כל מגמתנו צריכה להיות רק לכבוד שמים שיתרבה,
ולהיות מצפים לישועה ע"י תשובתן של ישראל, שרק ת"ח יוכלו בדרכיהם הטובים
ובחוט של חסד שימשך עליהם בזכות התורה לסבב זה. ואל יקטן בעינינו תיקון
דף 71
מועט, כי ההתחלה הקטנה תוכל לסבב דברים גדולים באחרית, וד' יהי' גומר עלינו
אם נעשה את אשר בידינו.
עכ"פ אנכי לא הייתי רשאי בשו"א להתנהג באופן אחר, וחייבים כל יראי ד'
באמת לדון אותי לכ"ז. ומי שהוא חשוד לעבור על מ"ע דבצדק תשפוט א"ע, אין
לנו להיות אחראים עליו, לחוש לדבריו וחלומותיו, בשעה שהוא רוצה לעכב דרך
המביא להרבות שלו' בישראל ולקרבן לתורה. וממילא לא יכולתי כלל לעכב
מלהספיד בת"ת, כי בזה הי' ג"כ מחלוקת גדול ושנאה נצחת. וכן בדברי לא ספרתי
כלל בשבחו של ד"ר הרצל מצד עצמו, רק אמרתי, כי מחשבה כזאת של הטבת
מצבם של ישראל בא"י, כדאי, אם היינו מוכשרים לה, בין מצד התשובה אל השי"ת
בכלל קיום תוה"ק וכבודה, וההסכמה להיות יסוד הכל מיוסד על כח התורה,
והתשובה משנאת חינם, ודרישת השלו' מלב שלם כמו שאנו מחוייבים, היתה
הולכת בהצלחה מפני שהיתה קרובה לחפץ השי"ת. ועלינו לתקן הדבר על להבא
להיות כח קדושת התורה עומד בראש התכלית, שיהי' זה בבן ישי בראש, והרצון
של ההטבה החומרית תהי' נסמכת עלי', ולאהוב שלומן וכבודן ואהבתן של ישראל
באמת, אז יאר ד' פניו אלינו ויצליחנו בכל מעשנו, בתחילה בישועה קמעא קמעא
כדברי רבינו הק' בירו' על אילת השחר, ואח"כ באור גדול ומפליא כימי צאתינו
מארצ"מ.
אח"כ באו אלי אחרים ואמרו שאחדים גילו פנים בדברי שלא ככונתי. -ועם
השימוש בשכל טוב ובמדות טובות נועיל הרבה יותר מבצעקות ובקללות חלילה.
ומה אעשה שלדברים נכונים כמו אלה נמצאים אחדים שחושבים שהם סניגורין
חלילה לדברי רשעים, אמנם בטחתי בשמו ית' שכל יראי ד' יכירו וידעו כי דרך
השלו' היא דרך ד' האמיתית שבה נצליח, ויותר אנו חייבים להתחזק בה בעת כזאת.
והשי"ת יראינו בישועתו. אך קרוב ליראיו ישעו, כנה"ר ונפש ח' כבנו דבק באהנ"פ
אברהם יצחק ה"ק.
דף 72
בענין חישוב הקץ*
ב"ה יום ח"י לחדש שבט שנת תרצ"ב
לכ' הנכבד המופלג בנן של קדושים מו"ה יום טוב ליפמן הלר נ"י
שלו' רב.
מכתבו היקר הגיעני. ובענייני הקיצים, כבר כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות
מלכים שאין לנו בפרטי הדברים שום ידיעה, והוא מהנסתרות לד' אלוקינו. ואנו
בטוחים שימהר ויחיש לגאלנו ברב רחמיו, כי עת לחננה.
והי' זה שלו' כנה"י ונפש מברכו מקודש
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
גאולת א"י והר הבית (ממרן הרצי"ה זצ"ל)
ב"ה י"א טבת התשל"ט
לכבוד מר יואל בניאס שליט"א
כל תודות על יקרת מכתבך. והנה תשובתי עליו.
א. הלבנון הוא מדינה מיוחדת, הכניסה שלנו בלבנון היתה בשביל תפיסת
המחבלים שחדרו אלינו. על סיני, לפי ספר הכוזרי היא ארץ ישראל.
ב. יהודה-ושומרון הם כמו כל ארץ-ישראל. "היתה יהודה לקדשו - ישראל
ממשלותיו".
ג. מי הוא המשיח-בן-דוד, מפורט ברמב"ם סוף הלכות מלכים. הוא המשיח
הנצחי, כמו שהובטח לדויד המלך בזמנו ולעולם.
משיח בן-יוסף נזכר רק בגמרא בסוף מסכת סוכה.
ובמסכת סנהדרין דף צ"ח אין קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם
תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.
ד. בנין ביהמ"ק קשור בהתגלות המשיח בקיבוץ הגלויות.
ה. ארץ-ישראל היא חיוב לכל יהודי לשבת בה. וגם זכות מיוחדת שהיא מבטיחה
עולם-הבא של נצחיות היהדות.
* אגרת זו באה כתשובה לשאלתו של מר יום טוב הל6 אור (הלר) נ"י, האם לאור דברי הזוהר בפר'
וארא ששרו של ישמעאל עמד ובקש מהקב"ה שכר מצות מילה של בני ישמעאל, וכלפי טענה זו נתן
הקב"ה לבני ישמעאל שליטה על א"י עד שתושלם זכותם של ישראל, האם לאור זה יש למצוא קשר
בין הד' מאות שנה ששלט האיסלאם הישמעאלי - באמצעות תורקיה - בא"י, ושהסתימו בשנת
תרע"ד שבה ביטל ראש ממשלת תורכיה את חוק המילה, האם עובדה זו מרמזת על שובם של ישראל
לארצם.
דף 73
ברכה ועידוד לישוב א"י על טהרת הקודש.
ב"ה פעיה"ק יפו ת"ו יום ד' חדש ניסן תרס"ז
יצוה צור חסדו על איש חסידו ידידי ורחומי הרב הצדיק מארא דרזין מו"ה אלתר נח הכהן
שליט"א וכא"ל ירום ונשא וגבה מאד ברום מעלה בקודש סלה.
מכתב כת"ר הכתוב ע"י נאמן ביתו ידידינו הרי"מ הכהן נ"י וכן סכום הכסף
שילוח ראשון ושני נכון בא לידינו. ומאד ישמח לבי בהודות לד' כי טוב, כי כפי
הנראה הנה החל אור ישראל ב"ה להגיה חשכינו, וחשק אהבת בנין אה"ק וישובה
אשר החל לפעם את כת"ר ידי"נ שי' אשר רבים יהיו עמדו בע"ה, ושלמים מעם
קדוש שלמי אמונים שהנם דבקים באהבת קדש בכת"ר כראוי לו, גם הם יוסיפו אמץ
להעשות אגודה אחת להגדיל פעלים בישוב ארץ חמדת עולמים ע"י קדושת אש
קודש, להבת קדושת אור אלקי ישראל ושם קדשו ב"ה, שלזה עינינו נשואות מאז
מקדם, ונקוה בעזה"י לעמוד על ימין כ"ק כת"ר ידינ"ע שי' בכל הפרטים. וכרמים
נטועים יש לקנות ב"ה במסיבי עיה"ק ת"ו. וכן אם נעשה ע"י קיבוץ לצדיקים יקב
לתוצאת יין כשר ומהודר מאה"ק, יש צרך לנטע כרמים חדשים ולקנות קרקעות
חשובות בעה"י, וכן יתר ענייני ישוב אה"ק יש כר נרחב וגדול לפני צדיקי אמת
וקדושי עם קדוש להגדיל ולהאדיר. ואשרי כת"ר שבו בחרה ההשגחה העליונה ע"פ
המון מסיבותיה, ויסורי הצדיקים שעברו עליו, להיות ציר שלוח לקחת חלק גדול
בבנין ארץ חמדה ובהרמת דגלה וכבודה. אקוה שזכותא דא"י יהי' מעטר את כת"ר
בעטרת קדש, בנצח והוד, על ראש צדיק כת"ר יחולו, ועל גביהם הגבה למעלה
ממקור הברכות יתברך. ויבוסמו בבוסמין דברכתא, עושר כבוד וחיים, ונהורא
מעליא בשמחת קרבת אלהים אמת עד עד, כל המחזיקים בידו ומסתופפים בצילו צל
החכמה ודעת ד' ב"ה.
תלי"ת על הטוב אשר עמנו, ומשנה שמחה אשמח בזה את כ' ידי"ע כתר"ה שי'
כי בת נולדה לנו בירח השמחה, וביום תענית אסתר קראנו שמה בישראל אסתר יעל
תחי', והי לנו לאות ולמופת בישראל. וגבורת ישע ימין עליון מהרה יגלה ויראה על
עם ד' וארץ ועל ארץ חמדתו בגבורת נועם, לרומם קרן ישראל ע"י צדיקי אמת
הדבקים באמת באור קדושת שמו יתברך המופיעה ע"י אהבת אה"ק ת"ו, ועז ימין
תרומם לעשות חיל כימי עולם.
גם נתקשרתי בעה"י למז"ט בבתי הבכירה תחי' בקשר שידוכין עם נצר
נחמד מגזע קודש בנו של כבוד מר חמי הגאון הצדיק מרן אדרת זצ"ל שהי' אב"ד
דעה"ק ירושלים תובב"א. זכותא דא"י וזכות התורה ועבודה תמה של אבותינו גדולי
ישראל ז"ל יעמד לנו לזכות להיות ראוים להתענג על טוב ד' בארץ חיים, באור
יקרות וטל אורות בב"א.
דף 74
מצב אחינו ב"י באה"ק ת"ו הולך ואור בעה"י, עין בעין אנו רואים כי בא עת
לחננה, הארץ הנשמה הולכת ונבנית, ירושלים עה"ק הולכת ומתפארת ב"ה
בבניינים נחמדים ע"י אחב"י הבאים לשחר פניה ולבקש שלומה ופארה. רואים אנו
כי הנצנים נראו בארץ. כח אור קדושה אנו צריכים להאיר עתה מבית ומחוץ,
להוסיף חמדת עם ד' לארץ חמדה, וקדושתן של ישראל כאור פרוש על ההרים תאיר
אורה באור נוגה מזוהר ארץ צבי על כל נאות יעקב, לקרב קץ נחמה, ולרחם אום לא
רוחמה, ובמקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. הגיע זמן לכל
עבדי ד' לנחם את ישראל, לשמח לב עגומים בנחמת ציון וביסוד אתחלתא דגאולה
המתגלה ומתראה בבנין ארץ בית חיינו. יהי נועם ד' את כ"ק מר ידי"נ שי', ומעשה
ידיו יכונן, ויהי' בעזרו ליסד בציון אבן בחן פנת יקרת, ויחד עם עוד אורות ומעשים
גדולים ויקרים יצורף להגלות הוד והדר על הררי קודש חמדת צבי ישראל, להיות
לגאון עולם משוש דור ודור, כדבר ד' הנאמן הנוהג בחסדו כל דור, אמר שומר אתא
בוקר.
והי' זה שלו' וברכת ד' מארץ חמדה והררי קודש לכת"ר וכא"ל כנה"י ונפש
ידי"נ קשור באהבתו ודורש"ת ושלו' כל אשר לו וכל המסתופפים בצילו באה"ר.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
יודיעני נא בפרטות מכל ישועת ד' אשר עליו, הכל מפורש ושום שכל כיד ד'
הטובה בע"ה. ואמטי ברכתא לידיד חמיד הר' ישראל משה שי' הנאמן בעבודת
הקודש לעבוד בלב טהור. ידידו הדושו"ט הנ"ל.
דף 75
קריאה לחיזוק ישוב א"י ע"י שומרי תומ"צ*
ידי"נ הרב הצדיק המאור הגדול לממשלת גנזי חיים ותורת אמת, מארי' דרזין
בחכמת אלקים חיים, בדרכי העבודה והאמונה, בשפע טל אורות, כקש"ת מוהר"ר
אלתר נח הכהן שליט"א, אשר ספריו הקדושים המלאים חכמה ושלהבת קדושת
אמונת אומן, הנם מעידים על רוח ד' המתנוצץ בקרבו, ואשר ידיו רב לו לקרב לב
עם קדוש למקור חי החיים ב"ה, ומה מאד תעלזנה כליותי בהודע לי אחרי אשר
המתקנו סוד באהבים של תורת אמת על אדמת הקודש ת"ו כי כבוד הרב המקובל
הכהן הגדול שי' הוא מקושר בשורש נשמתו הגדולה בכל כחו לקדושת בנין ארץ
חמדה, וכל ישעו וחפצו הוא לקשר לבבות עם קדוש לארץ קדשנו, בקדושה ואמונה
באור ד' ותורת חיים, ולנהלם ג"כ בעצה טובה וישרה בדרך חכמה ובינה יתירה איך
לבא אל המנוחה ואל הנחלה באופן מתוקן ומקובל, בשכל טוב וישוב הדעת, הננו
רואים ((בזה))1 אות לטובה והתעוררות ממרום לכל צדיקי וקדושי ישראל ((לקרב))1
לעבודת הקודש, לעבודת חבת ארץ הקודש והרחבת בניינה וישובה ע"י עם קדוש
הדבקים בד' ותמימי אמונת אמת בכל לבבם ובכל נפשם, בקדושה פנימית ולבת זיק
אש קודש.
ועתה הנני קורא לכל גדולי ישראל לכל צדיקי אמת רועי צאן קדשים, לכל נדיבי
טהורי לב, לכל אדירי עם ד' וגביריו, אשר ישאו כולם יחד ידיהם קודש לד' לחזק
ולאמץ את האי גברא קדישא ויקרא, לפארו ולכבדו, לרוממו ולשגבו, למען יוסיף
אומץ ויחזק ידיים רפות למען בית ד' אלקינו, למען הריסות ארץ חמדתנו הנשמה,
השוקקה לבנ"י שישובו אלי', להתחיל באתערותא דלתתא בבנינה וישובה בכל כחם
וחילם, בגופם ובממונם, להאיר אור נשמת קדושת א"י על כל קהל הגולה,
להכשירם לדבר ישועה ורחמים לעת קץ אשר לא יאחר, והרי ישראל יתנו פרים לעם
ד' כי קרבו לבא.
ומה מאד ידאב הלב וירעש כל דבק בד' אלקים חיים באמת, בעת אשר יראה כי
ימצאו אחדים אשר יבקשו להרפות ידי פועל צדק, בדברם עתק על צדיק אשר יאמץ
מתניו לצאת לעזרת ד' ((למען))1 ישועת ארץ חמדה מקור בית חיינו לעד. והנני
מקוה כי אור השי"ת המופיע על קדושת ארץ חמדה, יאיר את העיניים אשר נתעו
ע"י איזה חרחורי לשון של דופי ושנאת חנם, ויחדלו מעשות כל רע חלילה, ויראו
לנפשם לשלח יד ועקשת פה באיש אשר משחו ד' שמן ששון של קדושת אהבת ארץ
*מכתי"ק הנמצא באוסף שבדרון בבית הספרים הלאומי בי-ם.
1 מלה זו מטושטשת בצילום כתה"י והשלמנו עפ"י השערה.
דף 76
חפץ, להתחזק להעלות מרפא וארוכה לציון הנדחה אשר דורש אין לה והיא בעיא
דרישה, כמצוה עלינו עפ"י ד' ביד נביאי האמת והצדק, ובידי חז"ל הקדושים
המלהיבים לבבות בדברות קדשם להתחזק בפועל בבנין ארץ ישראל, ולהשתדל
בהרחבת ישובה ע"י אחינו האהובים הקשורים בקדושת אמונה תמה וקדושה בברית
השי"ת, בקדושת תורה ומצוות, למען תחזקנה ידי הבונים, וממנו יראו וכן יעשו יתר
רועי צאן קדשים וכל אלה אשר הקימם ד' למאורות בכל קצות הארץ, לעבוד גם הם
בלא לב ולב, ואיש לרעהו יאמר חזק ונתחזק נא למען ערי אלקינו ב"ה, להעיר
ולעורר את האהבה בזמן המוכשר וההגון לכך, בעת אשר סימנים רבים יוכיחו ויראו
לנו בעליל כי עת לעשות הוא לד' ולאדמת קדש. ובחסד עליון בטחתי בחסד אלקים
עולם ועד, כי ברכות ממעל ושפע טל חיים יצמיח ד' הבוחר בארץ חמדה לכל
המסייע ומחזיק ידי כבוד הכהן הגדול, הרב הצדיק בוצינא דנהורא שי', וכל המצילו
מכל רוכסי איש יחולו ברכות מציון על ראשו, וזכות התנוצצות ((ישועת))1 עולמים
יופיע עליו עדי עד.
והשי"ת החפץ בבנין ארץ חמדה ושכלולה, ובקיבוץ בנ"י לתוכה, יטיל פחדו
ואימתו על כל העומדים לשיטנה על דרך הקודש, אורח צדיקים הנפתחת כעת
מחדש, לבנות את נשמת ארץ צבי בהתעוררות קדושת אמונה ושלהבת יראת השי"ת
ואהבתו העומדת לעד. וכל הדבקים באלקים חיים יעשו אגודה אחת לתן כבוד
ותהילה לארץ חיים, נחלת ד' ומקום שכינתו עולמים. ואור ד' מציון, וברכתו, תגלה
נחל איתן, והדרו וכבודו יראה על כל פועלי ישועה ומכיני פדות ארץ חמדה,
ויתברכו בהם גויים ובם יתהללו, ולזכרון עולם יהיו בהיכל ד' בעת תגלה ישועת
עליון כלפיד אש וכנחל שוטף, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. כנפשו היקרה
ונפש אחד מאסירי התקוה לתשועת ד' על ציון ומקראיה במהרה בימינו בקרוב.
דף 77
מאמרים
השגות על חוברת "אור לישרים"
מה שבכל האסיפות מדברים דברים אשר לא כן איננו מפני שהציוניות גורמת
לזה, כ"א אותם שלא למדו דעת האמונה לאמתתה הם תולים בזה בוקי סריקי. ע"כ
עלינו ללמדם דעת, אבל לא להזניח הרעיון, אדרבא, בזה נוסיף להרע, כי התשוקה
של התחי' הלאומית גדולה מאד בלב בני הנעורים שואפי חיים,ואם נאמר להם
שהתורה והאמונה מונעת אותם מזה, יוסיפו לפנות עורף ח"ו, ותהי' אחריתם מרה
מאד, וכ"ז מפני הרחיקנו יסוד הרעיון.
גם מאמרו של בן אברהם, אם שאין אנו אחראים לישב דברי כל לבלר, וכמה
מהם הם ריקים ופוחזים באמת, הלא כן הוא מדת כל דבר שיוצא בהמון. וכי על
תוה"ק לא באו כמה כתות לגלות בה פנים שלא כהלכה. אבל זאת הדרשה, אם לא
הביטויים הבלתי ראויים שבה, שזו היא חוצפא וקלות ראש, אבל תוכנו אינינו רע,
כי אנחנו השפלנו בגלות בעוה"ר, עד שגאון לאומי אין אנו מרגישים, אבל תשועה
שבאה בהיותינו בגלות שמצב שלנו הי' קרוב אז למצבינו הנוכחי אנו מכירים יותר.
דברי אחד העם, אין הציונות אחראית להם כלל. הסופר הזה הוא מהמהרסים,
ודבריו לא יתקבלו בע"ה כשיתבוננו יראי ד' להשיב עליהם בטוב טעם.
וכמו כן אפיקורסותו של מל"ל אינה שייכת לחבת ציון, רק שיש אפשרי לכופר
להיות ג"כ ציוני או לאומי, כמו שיש יכולת לכופר להיות זהיר בכל המצות שבין
אדם לחבירו מפני השכל והנימוס, וכי בשביל זה נעזוב אותן אנחנו, ואנחנו נעשה
אותן מפני דבר ד'.
על ההחלטה שכפירה אינה מעכבת מלהיות יהודי עלינו לעורר כי לא יתכן, כיון
שאנו חיים ע"פ תוה"ק, וע"פ דין תורה נטלה מאפיקורסים כל חבת אחוה, לא יתכן
להתקיים בישוב מדיני בהיתר כפירה ח"ו, ע"כ עלינו לחזק הבנים ברוח אמונה
ודעת. ובאמת הגזירה על המינים היא מפני הרעה המוסרית הגדולה שיוצאת מהם,
ע"כ אנו חייבים להגן על עמינו מארס זה בכל עז.
- - גם מה שתופסים לשון לב חדש ושחרור לב העם, שהוא מכוון כולו
לכפירה, איננו מוכרח, כי יש בכלל לב חדש ג"כ שאיפה לגדולה לאומית, ושחרור
היינו לאפוקי שפלות הנפש ועבדות, ובלתי הרגשת חרפה ובוז של לעג השאננים.
- - בהקונגרסים שבבזיל אפשר שמחאו כף על דעות כוזבות ג"כ, הוא מפני
שלא הי' שמה מי שילמד דעות אמתיות, אבל כשנברר הדברים ונזרה התבן, אז
יקבלו רוב האומה וכולה הדעות הנכונות, כי עם ישראל נאמן לד' הוא ב"ה, ויחד
עם השאיפה לציון ולטובה כללית יקחו מקום דעות כשירות המוסיפות יראה ואהבת
ד'.
דף 78
- - ומה שמבטלים עיקר העזרה שתוכל לבא ע"י א"י, א"צ להשיב, כי ע"י
ריבוי הכוחות וההשתדלות הלאומית בעז"ה אין אנו יכולין כלל לומר שהדבר יוצא
מחק האפשרי. ומה שהם טוענים שראוי לבטל עיקר ישוב א"י מפני תרעומות
המינים שאומרים אין תורה אלא זו, רבותי, אל תמהרו לבטל מצוה גדולה בשביל
שהחזיקו בה גם כופרים, ואם באתם לדקדק כל כך עליכם תחילה לבטל כל המצות
שבין אדם לחבירו מפני שיש כופרים המדקדקים בהם.
אם יד יראי ד' עדיין אינה תקיפה על פרטים שרצו שיעשו הציונים בהנהגתם, אני
חושב שהוא רק מפני שלא באו רבנים רבים באסיפה מיוחדת להתישב מה לדרוש
ומה אפשר לדרוש, אבל אם היו מתישבים בדבר יוכל להיות שישמעו. גם צריך עיון
רב מה שאפשר לדרוש לפי ערך הדור ולא ללכת בחומרות יתירות בענין התוכחה.
ומה שמבטלים מה שהרבה בנים שבים לעמינו ע"י הציוניות, מפני שאין להם יחש
לתורה, אני אומר, שמ"מ מי שחוזר להחשב לעדת ישראל, ושלא לפרוש מן הציבור,
י"ל שסופו לשוב, ואפשר דנפיק מיני' זרעא מעליא.
ויתר הדברים כולם סובבים רק על הכפירות שיצאו מהסופרים, אבל עלינו
להתבונן כי אין להם דבר עם יסוד הרעיון. ומה שהרבה מתנגדים נמצאים א"ז
הוכחה לנצחון, כי על כל דעה נכונה ג"כ ימצאו מתנגדים, ואנחנו יודעים התנגדות
שהי' על הרמב"ם ז"ל וכיו"ב. גם לפעמים סוברים הרבה יראים וצדיקים ג"כ על
שיטה חדשה שהיא רעה יותר ממה שהיא לפי האמת, ומחלוקת החסידים יוכיח,
שהרבה היו סבורים שמגמתם תהי' להרס הדת, ומ"מ אח"כ נהפכה לטובה לדעת
רבים .
דרשתו של אדלר אין לה טעם, מה ענין ציוניות למרידה ח"ו, וכן אומר שירמי'
צוה שישבו ולא לעשות דבר, אמנם לא עשו דבר עד בא הזמן, אבל כשבא הזמן
הלא עשו הרבה ופעלו, ואנחנו לא נדע לגלות זה זמן, ואולי כבר בא עת לחננה.
ומה שמשפיל הרב אדלר את הרעיון שלא יוכל להיות טובה מזה לאחינו
הלחוצים מפני שממלכה עני' לא תוכל להיות מכובדת בעולם, אני אומר אין מעצור
לד' להושיע, להצליחנו שנהי' עשירים, גם עשירים בעושר רוחני אנחנו.
ומה שכותב שתוצאות הישוב אינם משמחות, מ"מ ע"י השתדלו' וכוחות רבות
יוכל להיות שיהי' הניסיון הבא יותר טוב. ומה שאומר שהממשלה התוגרית היא
רחוקה ממשטר, מ"מ אין להחליט מזה שלא תרצה לתן בארצה תיקונים טובים ע"י
אופנים נאותים ורצויים לה. ומה שמתמרמר על הכסף הניתן מעניים בקולוניאל
באנק, הרי אין כופים לשום אדם, ובכלל הכסף הוא בכל אופן בטוח. ומי שלוקח
מני' בת עשרה רו"כ לא יהרס מצבו עי"ז אם הוא בינוני ועניים גמורים אינם לוקחים
מניות.
כמו כן מה שאומר שרק עניים יאבו לבא שמה, תמה אני שחכם שכמותו יאמר
כן, הלא זאת היא מגמת הציוניות להלהיב אהבת העם ותקומתו גם בעולמות
העשירים, וימצאו ע"כ עשירים שיבאו ויתנחלו לשם עסק. ובפרט כי עצות של
התנחלות הם גדולות ורבות ענין, א"א לבררם בדברים קצרים.
ומה שכתב כי סכנה כרוכה בעקבה, לעורר חשד שאין לנו אהבה לארץ
מולדתינו, אינה טענה. הרי הכל יודעים גם בלא שאיפתינו שבפועל שאנו אסירי
דף 79
תקוה לגאולה ולהיות לעם בארצינו, ואנו מחכים בכל יום שיבא משיח צדקנו, ולמה
תחסר בנו האהבה לארץ מולדתינו ע"י השתדלותינו באורח ישרה יותר מע"י
אמונתינו הברורה להיות עינינו ולבינו בארץ ד'. אהבתינו לארץ המולדת בא מהכרת
טובה, ואנו לא נשכח גם בהיותינו בארץ, ונכבד ונאהב מאד את העמים אשר חסינו
בצלם בחוקי חסד וצדק. וביותר יש להתפלא על מה שאומר שהגאולה תהי' ע"י
שיתאחדו כל העמים לתן לנו ארץ אבותינו, א"כ למה לא נשתדל בהתאחדות הזה,
ושנהי' מוכשרים לה. וכי מה שאנו משתדלים ומסכימים להשתדל איננה עצת ד',
אדרבא הישיבה בחבוק ידים נראה כמנסה את ד'. האמונה השלמה תורה שכל מה
שיעשה האדם לטוב הכל הוא נסבה מאת ד', וכן תורה גם הבינה הישרה.
ומה שאומר, שהאנשים שעלה בידם יסוד מדיני ליהודים היו כמו נתעים אחרי
שבתי צבי, אין דנים כאן מכללות, אנו צריכים להבחין את העניין אשר לפנינו לפי
ענין הזמן, ואם זה הזמן יש ע"ז חשבון ודעת, אנו צריכים לעשות באופן היותר
רצוי, ובזהירות מהיזק חמרי ורוחני. ומה שמביא ראי' מר"מ מונטיפיורי ז"ל, אין
ראי' מאיש יחיד על אומה שלמה. גם אין אנחנו תינוקות לומר למדו מאדם גדול,
אנחנו צריכים להבין בעצמינו את חובתינו.
בכלל אין האומר אם אין אני לי מי לי, מכחיש ח"ו בתשועת ד', רק הוא אומר כי
תשועת ד' ג"כ באה אל האדם ע"י מה שיתעורר להושע ע"י השתדלותו. והגאון רב
סעדיה בספר האמונות והדעות אומר, אם הי' רצון הבורא ית' לתן לנו אשרינו
שבעוה"ז בלא השתדלות הי' נותן לנו ג"כ אשר עוה"ב בלא השתדלות. אמנם באמת
החכמה העליונה חייבה שעל כל מין שלמות והצלחה, בין כללית בין פרטית,
דרושה ההשתדלות. ע"כ המעורר להשתדלות אינו טועה ולא מכחיש. ואף שהגזירה
העליונה תתקיים בהכרח, היינו מפני שסוף כל סוף ימצאו אנשים שיסכימו לעשות
השתדלות הנאותה.
ע"כ אין לתפוס את הציונים כלל במה שהם מגדילים את ערך ההשתדלות, רק
עלינו להכיר כי גם עצתם והתעוררות רוחם גם זאת היא עצת ד', והקב"ה עושה
שליחותו ע"י כל מה שברא בעולמו, מכ"ש ע"י חופש דעת האדם ושכלו לבקש את
הטוב לו.
אמנם מה שמטיפי הציונית(ציונות??), והסופרים הפוחזים מכניסים דעות כוזבות, וכפירות
מגונות במאמריהם ודרשותיהם ע"ז באמת ראוי למחות בחזקת היד, ולא לבד ע"ז
שהם ממעטים את הכוחות המוסריות שבאומה, כי עוד יש לנו לתבע שישתדלו
להגדיל הרגש המוסר וכבוד האמונה.
דברי החוצפא של השחר, שהם דברים ישנים, אינם שייכים כלל, לא ללאומיות
ולא לציוניות, וכי בשביל שהי' עז פנים, ואולי גם רשע וכופר, לא נקבל ממנו
הדברים המתוקנים שאמר, גם הלאומיות לא הוא חדשה, ואין אנו צריכים לו, כי מי
לא ידע שאהבת כלל ישראל הוא דבר טוב וחובה רבה. וכמו כן חוצפתו של מל"ל
בספריו ומאמריו אין להם יחש כלל לשיטת הציוניות שהיא אפשר לה להתקיים גם
מבלעדה, ולא כן עשה הרמב"ם ז"ל שאפי' מדברי חכמי אוה"ע הכופרים לקח
הדברים הטובים ללמד אותנו דעת, והחסיד בחוה"ל כתב שלקח מהחכמים
והחסידים שבכל אומה דברי מוסר אפי' מאותן שהיו בני אמונות אחרות, גם בעלי
דף 80
דעות אסורות לנו, מ"מ נעשה כדברי חז"ל על ספר בן סירא, מילי מעלייתא דאית
בי' דרשינן להו.
ההדר החיצוני של אספת באזל, הוא כדבר מוכרח לשעתו, כדי להמשיך לבבות
לתכלית הנרצה. ומה שלקחו חלק בו ג"כ הנשים, זוהי שאלה שראוי לדון עלי', ואם
אחרי ישוב הדעת יוחלט שאין הדבר ראוי מפני חוקי הצניעות, אע"פ שע"פ ד"ת
אין בזה שום איסור, מ"מ אפשר שישמעו ויקבלו, בכל אופן אין הדבר כדאי לעשות
ממנו עיקר גדול.
הטענה על המחדשים דעות כוזבות, ועל היראים שמחשים ואינם מוחים צודקת
מאד, אבל לא על הציוני' תצדק כ"א בכלל על כל המון הדעות, והטענה גדול השלו'
אינה נאותה כאן כלל, כי להשיב על דעות רעות אין נחוץ כלל מחלוקת, גם אין
תועלת במחלוקת, כ"א להשיב בדברים של טעם, ובזה אין הירוס כלל אל השלו'.
מה שהם מבקשים הסכמת הרבנים על מצות ישוב א"י, אין זה פלא, מאחר
שכעת עת לעשות הוא צריך התעוררות, וכן נעשה לפעמים על כל מצוה שנתדלדלה
אע"פ שהיא מפורשת בתורה מ"מ עושים חיזוק ע"י הסכמת חכמי הדור כדי לעורר
הלבבות, וכיו"ב נדפסו הסכמות וחיזוקים על איסור השחתת זקן אע"פ שהוא
מפורש בתורה, (עי' ספר לקט הקמח).
מה שטוענים שאין תועלת במה שמפרסמים מה שנראה מדברי חז"ל שעתידה
הגאולה להיות ע"י רצון מלכי אוה"ע, כיון שכעת עוד אין מגיד ומשמיע ישועה לנו
בין מלכי האומות, הנני אומר שהתועלת גדולה, כי אם הי' עיקר בדת שביאת
המשיח תהי' דוקא כולה בתחלתה ע"י ניסים ונפלאות הי' נחשב ליציאה מן הדת
ההשתדלות בזה, אבל כיון שהנראה מדברי חז"ל שעתידה הגאולה להתחיל גם
בדרך הטבע, א"כ ראוי לנו להשתדל בזה ומצוה רבה היא. ואם כעת עדיין אין
ממלכי אוה"ע שיהי' מצדד בזה לטובתינו, אולי הוא מפני שאצלינו בעצמינו אין
ע"ז הסכמה חזקה, ואין בנו אחדות הראויה לאומה מונהגת ע"י עצמה, אבל אם נכין
את עצמינו תחילה ע"י אחדות והסכמה, יוכל להיות שגם בין מלכי אוה"ע ימצאו
שיעורר ד' רוחם לטובתינו. ומה שלפי שעה אולי גרמה ההשתדלות לנעילת שערי
הארץ ולאיזה הגבלות על היושבים בארץ מכבר, עדיין אין להחליט שמפני
מכשולים כאלה שהם קטנים מאד, לערך התכלית של השאיפה הציונית, יהי' ראוי
להניח את הרעיון הגדול, והדבר דומה לאיש המניח איזה שקלים בהפסד מספק
שמא יזכה בגורל כמה אלפים ורבבות, שהוא מעשים בכל יום.
ומה שנראה מדבריהם שרק מפני המצות התלויות בארץ לבד ראוי להשתדל
לישוב א"י אבל לא מפני תקוה של תשועה לישראל, אין כדאי להשיב, וכי תשועת
ישראל אם רק תהי' אפשרית, אין בכללה ג"כ כל התורה כולה וכל המצות, ובודאי
גם זהו בכלל המאמרים של הגרצ"ק ז"ל וסיעתו.
בית הספר שביפו, אמת הדבר שראוי הוא וחובה גמורה לתקנו, לתן אותו ביד
יראי ד' וחושבי שמו, וכבר הטיבו חו"צ שבפפד"מ לתאר ערך הלימודים ואופני
ההשפעה הראויה באה"ק, ויש תקוה שיתוקנו הדברים אם ידובר בשלו' ובמשור,
דברי חכמים בנחת נשמעים.
ומה שהאריכו לסלק הראי' מלשון הרמב"ם באגרת תימן אין הדבר כדאי לטפל
דף 81
בו, מאחר שכל עיקר כונת הכותב הוא רק להביא שגם הרמב"ם סובר שהגאולה
תוכל להיות טבעית, וזוהי באמת דעתו ז"ל בספרו הי"ד, א"כ מה בכך שאין הראי'
נכונה מהאיגרת. ומה שכתבו שגם לדברי הגרצ"ק ז"ל לא הסכימו כ"א רבנים
מעטים, אין הדברים נכונים, ולמה לא יסכימו הכל ע"ז, ואם מפני חששא שעי"ז
יכניסו ג"כ הרוח הלאומי בישראל, ע"ז אני אומר אעקרא דמלתא פרכא, כי אין
הרוח הלאומי זמורת זר כלל בישראל, אבל הוא רוח טבעי ומתוקן, כמו שאהבת
הבנים תקועה בטבע בלב האבות, וא"צ ע"ז מצוה מה"ת, כן הרוח הלאומי הוא ענין
טבעי טוב ונאות. ואם מפני שע"י שלקחו הדבר אנשים פורקי עול הכניסו דעות
רעות באה"ק, ע"ז אנו אומרים שראוי שיראי ד' וחושבי שמו יעמדו בענין זה,
וממילא לא יתנו מקום, להתפשט דעות רעות נגד תורתינו הק'.
ומה שהם טוענים מהמספר המועט של הציונים, אין זה הוכחה על הרעיון
שאיננו עקרי, כי הלא הוא דבר חדש, ולפי מיעוט הזמן הרבה לקנות נפשות, ובמשך
הזמן כאשר ישפרו מעשיהם הציונים, ויראו הכל כי ע"י אהבת הכלל וההשתדלות
בעניניו נמשכים ביותר לתורה ולמצות, ירבה הרעיון לתן פריו.
ועל השתדלותם להשיג מחאות מרבנים על עצם הציוניות אני אומר, לו הואילו
לכתוב המחאות רק על המגרעות הגדולות שבהציוניות לפי מושגה כעת, ועל
הספרות החדשה בכלל, ובפרט על הספרות המתיחשת להציונות, ולעורר שיסוד כל
דבר לאומי בעמינו יוסד ע"י חיזוק תורה ומצות, היו הדברים פועלים הרבה יותר
ממה שיוכלו לפעול כעת שהם עסוקים רק בסתירה ולא בבנין.
הדמיון שמדמים הציוניות, לאותה ההריסה שהי' בימי מנדלזון ע"י פרידלנדר
וסיעתו, אינה דומה כלל, המשכילים ההם בקשו להתכחש לעמם, ולהרוס כל מוסדי
קדשיו, ללעוג לכל תקותיו בעתיד, והציוניות היא מתאמצת לחזק כח העם, לחזק
תקותו בעתיד, וממילא להתפאר בשם ישראל ולא להתכחש בו. ג"כ אין להם דמיון
זל"ז, ויש יתרון להציוניות על השכלת ברלין כיתרון האור מן החושך.
אמת הדבר כי מה שיצא מספרות הציונים לומר שאין האמונה ודת עיקר מעכב
ביהדות ראוי להתמרמר הרבה, אבל אין הציוניות תלויה בזה כלל, באמת אמרו
חז"ל אע"ג דלית בהו הימנותא מקרי בני, א"כ עדיין לא נוכל להחליט כי מי שע"י
מתעים אבד אמונתו, אם אוהב הוא את עמו וחפץ בהצלחתם, שכבר לא לנו הוא.
מ"מ הרי חובת האחוה בטלים הם ממי שכופר בתורה, ע"כ ראוי לנו להודיע גלוי
שראשית ההשתדלות צריכה להיות שבהיותינו נטועים בארץ אבותינו לא יהיו בנו
פורקי עול ומפירי ברית, אבל הציוניות הלא יכולה היא להתקיים ע"י האומה
בכללה, שברית ד' ורוחו לא ימוש מפיה לנצח.
הטענה שלא מצאנו שם לאומיות בדברי תורה, אינה טענה כל עיקר, ובעקרה
אינה כ"א שאלה בלשנית, ובדברי חז"ל במדרש יש שהתורה נבראת בשביל ישראל,
ומחשבתן של ישראל קדמה לכל. גם איזה ראיה צריך ע"ז שראוי לאהוב את כלל
ישראל ולהשתדל בתקנתו וכבודו כפי האפשרי, וכי כל הסיפורים שבתנ"ך מגבורות
מלכינו שופטינו אינם לאומיות מלאה.
דף 82
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
בהלכה ובמחשבה
ד
זמן מתן תורתנו
דף 83
דף 84
הקדמה
אור תורה מתוך ערפל,
ומעם נפרד משיח ד'
(מפתגמי החודש למרן
הראי"ה זצ"ל)
במקור מעין התורה ממוזגים כל פלגיה, "ראשך עליך ככרמל, רישא דילך כלה על
כולהו חיילין סלקא, על ששים המה מלכות דאינון שתין מסכתין, ושמונים פלגשים
דאינון תמנין ספרי דאגדתא, ועלמות אין מספר אינון הלכות, ואנת כלה סליקת על
כלהו, הה"ד רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" (תקו"ז תכ"א). וזהוא מעין
הישועה הנגלה לבחירי צדיקיא, ועליו נרמז בשירת הבאר "באר חפרוה שרים, זו
תורה, שנא' מעין גנים באר מים חיים" (מדרש הגדול פר' חוקת). אמנם שפעו
וקביעותו של מעין הישועה אינו אלא בא"י "מעין גנים באר מים חיים, זו תורה של
א"י (ילק"ש), ושם השאיבה היא בששון, ולכך לא נרמזה השירה על באר זו
אלא לאחר שבאו העדה לעבר הירדן וזכו לקבל אולפן חדת בחדוותא. ומאז חפרוה
שרים הבאר עולה ויורדת עם שרי התורה כפי מדרגתם, ודוד דגלי מסכתא כתיב ביה
יראיך יראוני וישמחו (עירובין נ"ג.), ברוחו של משיח השואבת ממקור מעין התורה,
מכלליותה המאחדת וממזגת כל נפרד, ומעומקה הנוקב וחותר מבעד לכל מחיצה,
ברוחו זו של דוד התגלה האור הגנוז והטוב הצפון בערפלי מסכים, הוזרחו הנגוהות
שמאחרי המחשכים, והוצא יקר מזולל ומרגניתא מתותא דחספא, ובצילותא
דשמעתתייה נראו האורות הזרועים לצדיק והמשמחים ישרי לב. ומכאן עניינו המיוחד
של דוד עם זמן מתן תורתנו, סגולתה של התורה ליתן טהור מטמא ולהוציא אורה
מחשכה שהתגלתה והתיסדה במתן תורה, הופיעה בצביונה המעשי הפועל בבריאה
ע"י התנוצצות אור השלמות של משיח בדוד המלך בן בנה של רות השבה משדה
מואב. אור תורה מתוך ערפל, ומעם נפרד משיח ד'.
מנרו הערוך של דוד מלך ישראל החי וקיים, ומנקודתו הפנימית המשומרת בברכת
מגן דוד, מרוחו של משיח המפעמת בבני היכלו, ומאור מערכתו העליונה המעלה
לקודש את כל נושאי ההויה והדעה, נשפעים שפעת אורי הישועה הנובעים מנחלי
משנת מרן הראי"ה זצ"ל. "הטו אזניכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם
ברית עולם חסדי דוד הנאמנים".
בן ציון שפירא
דף 85
דף 86
בענין דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב.
(בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה) אלא בכל דור ודור ראש ב"ד או נביא שהי'
באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד ע"פ ברבים.
הלשון זכרון השמועות משמע שלא הי' כותב בביאור גמור רק בדרך רשימה לזכרון
כדי שלא ישכח השמועה, וכיון שדי בזכרון שוב אין היתר לכתוב באריכות הביאור.
אלא שצריך ביאור לפ"ז מה שכתב אח"כ וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו
מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים
שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם ב"ד
הגדול, משמע שאחרים שלא היו נביאים ואבות ב"ד היו כותבים בביאור גמור. וצ"ע
מה הוא ההפרש בין כתיבת אב"ד ונביא של"ה כ"א בדרך זכרון לכתיבת היחידים
שהי' בביאור גמור. ואולי כיון שבכלל צ"ל דס"ל להר"מ כד' תוס' תמורה י"ד ב' ד"ה
דברים שעיקר האיסור של אמירת דברים שבכתב בע"פ הוא דוקא להוציא את הרבים
יד"ח, דהיינו לימוד ברבים, א"כ י"ל דה"ה עיקר האיסור של כתיבת דברים שבע"פ
הוא ג"כ רק ללמדם ברבים. ובאמת צ"ע אם יש איסור מיוחד על הכתיבה של דברים
שבע"פ בפ"ע ועל הלימוד מתוך הכתב בפ"ע, או עיקר האיסור הוא רק הלימוד אבל
הכתיבה מצד עצמה אינה אסורה. ומתוך הלשון דגמ' דתמורה שם דברים שבע"פ אי
אתה רשאי לאומרם בכתב משמע דוקא לאומרם אסור אבל לכותבם שרי. אלא דלפי
הדרשא של אלה, אלה אתה כותב וא"א כותב הלכות, נראה שעל הכתיבה ג"כ חל
איסור, וכ"מ מלשון הברייתא דשבת פ' כ"כ, כותבי ברכות כשורפי תורה, משמע
שהכתיבה היא איסור, ומ"מ נראה דלפ"ד תוס' הנ"ל דאיסור דברים שבכתב בע"פ
הוא דוקא להוציא רבים יד"ח א"כ ה"נ איסור תורה שבע"פ בכתב הוא ג"כ דוקא
ברבים, והכתיבה אסורה דוקא כשהיא ע"מ ללמדה ברבים, אבל מגילת סתרים
שלכ"א בפ"ע מותר. ולפ"ז א"ש לשון הר"מ, דהאב"ד והנביא שהיו מלמדים ברבים
אם היו כותבים באותו הביאור כפי מה שהם מלמדים הרי היתה הכתיבה שלהם
להוציא רבים והיתה אסורה, ע"כ היו כותבים רק את הזכרון של השמועות בדרך
רשימה קצרה שלא יוכלו הרבים ללמוד ממנה, וברבים היו מלמדים בע"פ בביאור כפי
הצורך. אבל כ"א ואחד מהיחידים של"ה מלמדים ברבים הם היו מותרים לכתוב
לעצמם אפי' בביאור את כל עניני תורה שבע"פ כיון של"ה בכתיבתם ענין של לימוד
ברבים. ומדוקדקים מאד דברי רבינו ז"ל.
הנה צריך ביאור למה לא הזכיר רבינו כלל בכלל חלקי התורה שבע"פ, גם את
התקנות והגזירות שתקנו חכמים, בפרט לפי דרכו שהכל הוא מה"ת מלא תסור.
ותקנות הלא היו מאז מעולם, והרי גם משה רבינו תקן תקנות, כמבואר בפ"א מה' אבל
דף 87
ה"א ומש"ר תיקן לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל, ובשלהי מגילה
משה תיקן לישראל שיהיו קורין הלכות הפסח בפסח, ה' עצרת בעצרת, ה' החג בחג,
ולמה לא מנה כ"א שהיו כותבין זכרון השמועות גבי נביא ואב"ד, ואצל כ"א ואחד
כתב שהיו כותבים רק מביאור התורה ומהלכותיה ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור
מדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות. והנה ממה שאצל
נביא ואב"ד לא הזכיר שהיו כותבים את הביאורים ואת הדברים שנתחדשו ממדרש
התורה, נראה דס"ל לרבינו שלא הותר לכתב אפילו באופן המותר דהיינו בתור מגילת
סתרים ולעצמו כ"א כדי ההכרח לעצמו, ע"כ י"ל דנביא ואב"ד היו יודעים בעצמם
לדרוש ולחדש משכלם בכל עת, ולא היו צריכים לכתוב אלא דברים של שמועה
שא"א לעמוד עליהם בשכלם. ואנשים אחרים היו צריכים לכתב ג"כ הדברים
המחודשים מפני שלא היו יכולים לדורשם מעצמם והיו חסים(חשים??) לשכחה, וביחוד לפי
מש"כ דעיקר האיסור הוא לצורך אחרים, א"כ כיון שלעצמם לא היו צריכים לכתוב
שהיו יכולים להחזיר הכל מפלפולם, א"כ תהי' הכתיבה רק לצורך אחרים וזה אסור,
ע"כ לא כתבו כ"א זכרון שמועות, אבל מה שלא הזכיר כלל מענין התקנות והגזירות
איך היו נוהגים בהם קשה. וביותר קשה כאשר הזכיר מענין רבינו הקדוש שחיבר
המשנה, שבמשנה ודאי נמצאים כמה דברים של תקנות ולא הזכיר מזה כלל כ"א כתב
שקיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו
ושלמדו מבית דין שבכל דור ודור בכל התו"כ וחיבר מהכל ספר המשנה, ולא הזכיר
כלל מענין התקנות והגזירות שגם מהם חיבר ספר המשנה.
ונראה דס"ל להר"מ ז"ל דאין יסוד האיסור לכתוב דברים שבע"פ כ"א עניני
השמועות שהם הללממ"ס, ועניני הביאורים והדברים הנלמדים ע"פ המדרש של
המדות שהם הנם בכלל ע"פ הדברים האלה, אבל כל מה שנעשה ע"י תקנה וגזירת
ב"ד אע"פ שיש מצוה לשמוע ולקיים, ולדעת הרב ז"ל הוא מהת', מ"מ עיקר המצוה
היא לשמוע בקול הב"ד, ולא מצד פרטיות הדברים, א"כ אין הדברים בעצמם בכלל
דברי תורה ממש שיהיו נכללים בכלל האיסור מהת' לכותבם, וע"כ י"ל שעניני
התקנות היו רגילים ומותרים לכותבם ג"כ קודם כתיבת כל תורה שבע"פ. וניחא מה
שכתבו מגילת תענית כשבת י"ג ב', אע"פ שמלשון רש"י בעירובין ס"ב א' ד"ה כגון
שכתב להכי נקט מג"ת שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ
ממגילת תענית, משמע שאפילו עניני גזירות ג"כ לא היו כתובים, י"ל שזה לא הי'
מצד הדין אלא מפני שכבר היו רגילים ללמוד כל הענינים של תורה שבע"פ בע"פ,
היו שונים ג"כ את עניני התקנות והגזירות בע"פ ולא היו כותבים אותם. ואולי חשו
דלא ליתי לזלזולי בהם לחשבם שאינם תורה, אבל אם היו רוצים היו כותבים. גם י"ל
שהרמב"ם לא ס"ל כרש"י בזה וסובר שהיו באמת כותבים כל עניני התקנות כיון שאין
בהם משום ע"פ הדברים האלה שמשמעותם היינו רק עניני תורה שבע"פ דהיינו
הנמסר לממ"ס ומה שנדרש מהמדות שזה נמסר ממש למשה בסיני, כי התורה
בפירושה נמסרה כמו שכתב רבינו בראשית ההקדמה. ובאמת הלשון של כגון מגילת
תענית האמור בגמ' דעירובין שם משמע שהיו עוד דברים דומים לזה שהיו כתובים
דף 88
לכל, ונראה שזאת היא הכונה במה שאמר דכתיבא ומנחא כלומר דלא די במה שכתוב
לבד בדרך גניזה, דאי הכי כל תורה שבע"פ היתה ג"כ כתובה בדרך מגילת סתרים,
אלא שמגילת תענית היא כתיבא ומנחא כלומר מונחת לכל הרוצה ללמוד שיבא
וילמוד, וכלשון האמור בקדושין ס"ו א' תורה מה תהא עליה, הרי כרוכה ומונחת
בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד, דהיינו תורה שבכתב שמונחת מוכנת לכל
הרוצה ללמוד, כדאמרינן התם שנצנצה בו מינות שהו"ל למימר תינח תורה שבכתב
תורה שבע"פ מה תהא עליה, ומדאמרי' כגון מגילת תענית דכתיבא ומנחא ול"א
מגיל"ת דכתיבא ומנחא משמע שהיו עוד דברים דומים למגי"ת שהיו ג"כ בכל כתיבא
ומנחא, והיינו לפ"ד התקנות והגזירות, ועכ"פ היו מותרים להיות נכתבים. א"כ כיון
שרבינו ממשיך הדברים של הצורך שהביא את רבינו הקרוש לחבר את המשנה מפני
חשש השכחה שבא מתכיפת הצרות וזה הטעם לא הי' עולה יפה בענין התקנות שהיו
יכולים להכתב ולהשמר ג"כ בתחילה, ע"כ לא הזכירם בזה כלל, עד אח"כ שכולל כל
עניני תורה שבע"פ בכלל ע"פ האצור כבר בגמ', שאצל חיבור הגמ' לא הי' צריך עוד
לחידוש של היתר כתיבת תורה שבע"פ שזה נתחדש כבר בחיבור המשנה, כ"א הענין
של הצורך לקבץ הכל במקום אחד וספר מוסכם אחד כדי שלא תהיה התורה כשתי
תורות שם הזכיר ג"כ את התקנות.
אמנם מלשון רבינו שכתב וחיבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל
ישראל וכתבוהו כולם, משמע שרבינו הקדוש בעצמו לא כתב את המשנה אלא סדרה
ושננה, אלא שע"י הסידור והשינון נגלה לכל ישראל כ"כ עד שכתבוהו כולם. וי"ל
שכתבו בתחילה כ"א לעצמו ובזה לא הי' שום דבר איסור מן הדין, אלא שהביא אח"כ
הצורך ג"כ ללמד לאחרים מתוך הכתב וע"ז שייך עיקר ההיתר של עת לעשות.
דף 89
בענין לא בשמים היא
במצוה לשמוע לנביא אמת יש בזה פרטים, לחדש לדורות דבר חדש ודאי אין
נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בשמים הוא, וצ"ע בלשון המצוה שכתוב "לעבור
על דברי תורה לדורות הר"ז נביא שקר" 1, והרי אפילו שלא לעבור רק לחדש איזה
הלכה מנבואה ה"ז כבר ענין הנבואה דלא בשמים היא. וצ"ע אם בא להזכיר דבר
שנאמר למשה מסיני ונשתכח אי הוי דבר חדש, דמגילה פ"ק (ב' :) משמע דבכה"ג לא
מקרי חידוש שהרי מתרץ על מנצפ"ח, שכחום וחזרו ויסדום, וצ"ע דבתמורה ט"ז. גבי
שלוש מאות או שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה אמרינן א"ל
ליהושע ולפנחס שאל, והיתה שם התשובה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, הרי גם
הזכרת שכחה מקרי חידוש. וצ"ל שאם הפרט נודע בספיקו אלא שנשכח איך הספק
נפשט, ע"ז יש כח ביד נביא להודיע, משא"כ אם נשתכח אפילו ענין הספק, וההלכות
שנשתכחו דאיירי בהו בתמורה נשתכחו מעיקרם ע"כ א"א להחזיר ע"י נבואה,
משא"כ המנצפ"ח י"ל דשם סמיך אמאי דקאמר ולא ידעי הי' בסוף תיבה וכו'.
ולפי"ז אם יוחזר בפלפול מקום לספק יוכל הפשיטות להגמר ג"כ ע"פ נבואה והי'
די שיחזיר עתניאל הספקות לבדם, והוא גבר ופשט ג"כ, וע"ז קאי יכה את קרית ספר
ולכדה, תרי מילי, והוא לכד שפשט הדברים. וכשיבא אלי' י"ל שתחילה נזכיר
הנשכחות ע"י פלפול, שנתן מקום לספק עכ"פ, ואח"כ יברר ע"י הנבואה. ועל זה
אמר, זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו וגו', ואח"כ הנה אנכי שולח לכם את
אלי' הנביא וגו'. וז"ש ואשיבה שופטיך וגו', שהשופטים והיועצים יראו בפלפול
וסברא מקום לספק, ואח"כ יקרא עיר הצדק, דהיינו המיוחדת לנבואה שהיא גיא
חזיון, שסתם נביא מירושלים ונבואתם ממדת צדק ע"ד האמת, אספקלריא דלא נהרא,
קרי' נאמנה, נאמן הוא נביא כמש"כ בכל ביתי נאמן הוא, כי נאמן שמואל, וזהו דוקא
כשיעשו הרבה ספיקות בשכל הלימודי ע"פ התורה וכללי' הנודעים לנו.
וגם הכרעת ספק בין החכמים ע"פ נבואה מותר ודאי, ורק ע"פ ב"ק מחלוקת רבי
יהושע וחכמים אם משגיחים בב"ק (עירובין ו:), נראה דבנבואה לכו"ע משגיחים
שהרי נבואה גדולה מב"ק. ואולי י"ל דהה"ד דבנבואה פליגי, ונקיט ב"ק לרבותא,
דנבואה י"ל דזה עצמו מוכיח שהוא נביא שקר כיון שבא לחדש ענין נבואה בהוראה
1)ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"א: לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או
מופת, ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא
שמענו ממשה, או שאמר שאותן מצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות
לפי זמן היו, הר"ז נביא שקר וכו'.$$$
שהוא נגד דברי תורה לא בשמים היא, אבל ב"ק אין מקום לספק בו, מ"מ אין
משגיחים. ועפ"ד תוס' היינו דוקא נגד רבים דהתורה אמרה אחרי רבים וגו', וי"ל
דתליא בפלוגתא אי רוב מטעם ודאי או מטעם ספק, ורבי אליעזר הגדול ס"ל מטעם
ספק לכן אמר מן השמים יוכיחו 1.
1)עיין בעץ הדר סי' ל"ח ובאגרות הראי"ה ח"א אג' ק"ג.
דף 90
דברי מחשבה
התעלות דברי ד' מתוך עצמיותם הפרטית ומתוך
קישורם הכללי.
ד"א נגידים, כל דיבור שיצא מפי הקב"ה קושרין לו שני כתרים (שבת פ"ח :).
השליטה הממלכתית של כל דיבור של הקב"ה תלויה בצורה אחת בעצמיותו של
הדיבור, בכחו השרשי, ובמילוי התוכן הרוחני החי שמתנוסס בקרבו, והשליטה
העליונה הצירופית היא אותה השליטה הפועלת החלקית של כח הדיבור הפרטי
ביחושו אל כלליות הדיבורים כולם, שהם עושים ביחד חטיבה אחת כוללת. ואלה
שתי ההופעות מתהלכות הנה זו בצד זו לרומם ולשגב את כל העולם ואת כל החיים,
כחפץ אדון כל המעשים ב"ה בעולם, לשגב את כל יצוריו, ולרוממם בשיגוב ישועות
משיחו, וכל דיבור ודיבור מתעלה עילוי שרשי מצד הפרטיות ומצד הכלליות, קושרין
לו שני כתרים.
דף 91
ספיגת כל דברות ד' - לעידונים עליונים
ולבנית עולמים
אמר רב יהושע בן לוי מ"ד לחייו כערוגת הבושם, כל דיבור ודיבור שיצא מפי
הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וכיון שבדיבור ראשון נתמלא דיבור שני
להיכן הלך, הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר
שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, א"ת שושנים אלא ששונים. (שבת פ"ח :)
המחשבה הרוחנית, החלק הפנימי, הצמאון האלהי, לכל הודו והדרו, לכל קדשו
הנערץ והנשגב, ההולך ומתברך בנשמה המקודשת שאור האלהי שורה בה ומעדנה
בתפנוקיה העליונים, הרי הוא כולל כל עולמי עולמים, כל הטוב והיושר, כל האמת
והיופי, כל הכשרון והגבורה, כל הקודש והטוהר. ומדיבור אחד אלהי די לעולם כולו
להתפטם בפיטומי בשמי עדניו. עד עדי עד לא יוכלו להשאב האוצרות הרבים של
החיים העליונים המלאים קודש והוד תפארה שבדיבור אלהי אחד הם כלולים.
ואלמלא היה לנו רק דיבור אחד מדבר ד' היינו יכולים לשאוב מאפיקיו יבלי נהרה עדי
נצח. אמנם רב ועצום הוא דבר ד' וטובו, התכונה המעשית עשירה היא, וגווני החיים
מרובים הם כ"כ, עד שברב טוב ד' על עמו ועולמו יש בידם לספוג אל תוכם תמציתים
מרובים מהמון רב של לשדי חיים של האורות האלהיות, כפי השיעור הנמשך
במשקל האלהי על כל התורה כולה וכל הסתעפותיה, שיסודם הוא הכלל של עשרת
הדברות. ואם לא היה בא כח עליון המסיע אותנו מאותו הזיו של הדיבור האחד שגם
הוא כולל כל עד אין קץ, לא היה אפשר כלל שאיזה רוח יקוב בנו לאחוז גם בדיבור
השני, אבל רוח ד' מאוצר של יראת שמים המחייבת אותנו למלא דבר ד', לא רק
להתענג בטוב עדניו, כ"א לבנות ולשכלל את העולמים אשר פעל למענהו, רוח ד'
מאוצרותיו העביר ראשון ראשון של מילוי הבשמים אשר הננו רווים מריחות הטובים
שלהם בנחוחי עדן, ומקום נפנה לעולם ולנפשות ללכת מדיבור אל דיבור, למלא דבר
ד' במילואיו, בכל פיקודיו ובכל דרכיו לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם,
יום יום יעמס לנו.
כלולים הם גוונים הרבה בהשושנה היפה חמדת העינים, מעוטרים הם הצבעים
הנחמדים עם הריח הערב והטוב המעדן את הנשמה בהוד כלליותו, הרי לפנינו תפיסה
אצילית מאוחדה המתגלה לעינים התופסים רק את הצד החיצון שבחזיון במחלקות
שונות. התכונה החיה שביסוד הנשמה, המריחה ביראת ד' המרוממה מכל הגה
ושרעף, היא מתגלה בצבעים רבים ע"י הצדדים המרובבים הנכנסים בחוג הדיבור,
במשנה מרובה, בשינון נמרץ המפרט את המון הפרטים ששם צבור הרכוש המעשי
והשכלי המסתעף. ומכל פרט נובע מעין גנים, שובע שמחות ממקור מבועו, אל תקרי
שושנים אלא ששונים.
דף 92
קבלת התורה - להתנשאות רוח שוכני מטה
אריב"ל בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד
אשה בינינו, א"ל לקבל התורה בא. (שבת פ"ח :) מלאכי השרת מלאי חיי הרוח, חיים
הפועלים את מפעלם ההדור במהירות הבזק, חיים בהירים של מדע טהור, של חפץ
אידיאלי מתנשא ומתרומם מאליו כאבוקה המתגברת ועולה, שכולם כבוד ורום,
משתוממים על המראה בחזותם בריאה מקבלת פעולה, מוכנה הכנת חומר לחקוק בה
צורות שונות ע"פ ההופעות של הזרחות החיים השונות וסגנוניהם, מתוך שפלות
תחתיתה היא מתרוממת עד כדי להתיצב במערכה אחת בין אלי שחק הללו, ומשה
בגאון קדשו בבהק זוהר נשמתו, הנה הוא עלה למרום, ויפעת הודו מגיעה בין אראלי
מעלה, ביראה וגובה, בפאר הופעה והזרחת קודש, בגבורת עולמים ובמפעל הוד
ונצח מתוכיות חיי הרוח הנשגבים, והמה תמהים על החזיון המוזר, איך אור וחושך
מתלכדים יחד, איך ילוד אשה, בריה נפעלת, מוכנה רק לספוג ולקבל רשימה,
מתיצבת בין עריצי זבול הפועלים, מגלגלים, מחריטים, ומסבבים, מזריחים אורים
ומופיעים נהרות של יפעות, הכרות , וחפצים, תעופות ושקיקות, והמון פליאות לאין
חקר, מה לילוד אשה בינינו. אמנם התשובה הרוממה מאור פני מלך עולמים
באה, כי אתם יצורי מעלה, הפועלים, שתכונתכם היא המפעל, ההופעה, ההזרחה
וההרשמה, אינכם מוכשרים לקבל תורה, להרשם בעומק הוייתכם מכל מה שממעל
לכם ומחוץ לכם, במעלתכם הנכם נצבים, בתחומכם אתם קשורים, במלא חוגכם אתם
שואבים חיי עדן וחיי קודש, חיי יופי וחיי חכמה, חיי פאר וחיי כבוד, אבל כמה פליאי
פליאות מלא הוא המילוי הנשגב מלא כל, והאוזן הפתוחה לספג כל, הלא היא רוח
הכשרון לקבל, להתפעל, אשר בילוד האשה, אשר עם כשרון אזנו הנטויה לספג את
תוכו 1, להשפע ולקבל, הנה הוא עולה רומי רוממות, מתנשא מכל חוגים מוקצבים,
ונושא עליו משא קודש קדשים, הבעת חפץ אל שדי כל עולמים בכילולם יחד, לקבל
את התורה בא.
1) כפה"נ צ"ל אל תוכו.
דף 93
הובלת אור התורה אל המרום והנשגב
לפעמים מתלוה איזה רגש עצוב עם הלימוד, מחובר הוא עם הניגון הלימודי, והוא
בא מרוב געגועים אל המרום והנשגב שמתגלה ע"י הארת אור התורה, והאדם חש
ומרגיש איד הוא והעולם בכללו הוא מרוחק מאותו התוכן המרומם, ולבו עליו דוי,
אבל אור חדות ה' שבמעוז התורה הוא מתגבר על רוח עוצב זה, מפני שאור נעלה זה
הריהו מוביל את היש כולו אל אותו מקור אורה שהגעגועים הכמוסים נוהים אחריו
כל כך.
הדבקות שבלימוד ההלכה
אותם הגדולים שהיו מטבע נפשותם בעלי אגדה ושירה, והצד הפיוטי שבנפשותם
היה גדול ועצום מאוד, לא היו יכולים למצוא קורת רוח בתלמוד ההלכות מצד עצמן,
אלא מצד המקוריות שלהן, שכולן הן ממקור מיים(מים??) חיים של האורה האלהית שבתורה
שהדביקות היא עיקר יסודה, ע"כ דרשו תמיד שעסק התורה יהיה בדביקות, וחייבו
להתבונן ולהניח דיונים רבים מגופי תורה גם באמצע הלימוד כדי לפנות את הלב
לרעיון הדביקות הא', כ"א ואחד לפי כשרונו וטהרת רוחו ועומק הדעת שלו. אמנם
אותם שהיו בעלי שכל הגיוני, והשכל המנתח והמעשי היה אצלם חי ומלא כח,
הרגישו שפעת עונג ומילוי נפש בניתוח ההלכות ובציוריהם המעשיים, והרגישו
בעצמם ריווי רוחני ותכונת עבודה מלאה מעצם התלמוד לבדו, ע"כ הוכיחו שעצם
הלימוד ההלכתי הוא המכוון התכליתי, ופינוי הלב באמצע התלמוד אל ההכנה של
הדביקות הוא בכלל ביטולה של תורה. ואלו(להוסיף :ואלו??) דברי א' חיים, כי לאחרונים עצמותה של
ההלכה התוריית בכל מקצעותיה היא בעצמה מקנה להם את התכונה האצילית של
הדבקות השירי או ההרגשי וק"ו המדעי התבונתי.
דף 94
שתי דרכים בכינון התורה
שמירה איכותית והתפשטות כמותית

קטרוג המלאכים על בריאת האדם הוא יסוד הכמות הרוחנית, וגוייתו כתרשיש,
נגד ההתעלות האיכותית שתבא לעולם ע"י הופעתו החדשה של האדם, רצונו החפשי
ודבקותו הפנימית העולה מעלה מעלה, והעליה הזאת האיכותית היא המצרכת את
הירידה הנפלאה של שכינה בתחתונים, להפוך את כל הכמותיות להאידיאליות
האיכותית היותר פנימית, החודרת את המציאות בעמקי מעמקיו, בחדירת מהותיותו,
האותיות המתעלות למעלה למעלה מכל הנקודות, ושכל נקודה והנהגה, שאיפה
וציור, היא מושקה מטל חייהם העצמיים, שהצד התמציתי העזיז והעליון של
הכמותיות כלולה בהם הרבה יותר מכל התפשטות כמותית, בצורה איכותית נעלה
מאד.
קטרוג הלבנה היא נטיה כמותית לפי הערך, שני מלכים בכתר אחד א"א שישתמשו
אלא יהיו שני כתרים, אבל הכתר האחד הרי הוא מלא איכות רעננה עמוקה, מקודשה
מגניזת הקודש, קדשי קדשים של הצחצחות העליונה. וכמדתה הרבה צבאותיה אחרי
שמיעט אותה, והמהלך הולך כבר באריכות, באטיות, בהדרגה, עד שההתפוצצות
הכמותית תשוב לאור האיכות היותר עליונה, ביתרון האור שמתוך החושך דווקא.
משה רבינו ע"ה חפץ בקרבת הע"ר, ההתפשטות הכמותית, והתורה ירדה
מאיכותה ע"י הרצון הכמותי של התפשטות החסד הלזה. והדעה העליונה היא גנוזה
באור החסד העליון ששם קמוץ הכל והכל מעולה, החושך העליון הגדול מכל
האורות והטוב, ומתעלה מכל חיים ומכל טובה.
בסגולת ישראל חדר החפץ העליון, ההבהקה האיכותית, ובתורה שבע"פ,
במוסרה, בחזיונה הסתום למכסה עתיק, להסגר הטוב והאושר בשרידים היחידים,
נושאי האיכות המציאותית. ראיתי בני עליה והם מועטים, יו"ד קטנה שבאותיות
וצדיקים מועטים הם, אבל הם הם המרובים באמת, המרובים ביחידותם ובמיעוטם,
הנושאים את הרבוי עמם ועליהם.
התפרצה הנטיה הרגזנית והזרה לנטיה הכמותית, באותה הצורה המחפירה של
המינות שרצתה להכניס את העולם האלילי במלא טומאת זוהמתו אל תוך המחנה, את
כל הטמאים אל משכן ד' אשר יסאבוהו בזוהמתם. וכנסת ישראל נושאת היא את דגל
השמירה האיכותית, שרק היא תציל גם את הכמות, רק היא תעלה את העולם ואת כל
היקום, ותתן שאר ותקוה לכל בריה לעומת מה שהכמותיות הגסה סופה לכליון, כל
הגויים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו. ותלמידיו של משה נתכנסו בכניסה פנימית
לשמור חותם בתוך חותם את הסגולות העליונות לטובת האיכות ולטובת הכמות גם
דף 95
יחד. עומדים הם עמי הארץ מבחוץ, נתמכין הם ע"י תמכין דאורייתא שהם יכולים
להחזיק בהם, והכל יבנה ויתכונן.
נטתה החסידות כלפי הכמותיות, וחפצה להכניס את עמי הארץ כולם ע"י
התגברותה של התפילה על התורה, של האמונה והדבקות בצדיקים על יסוד השימוש
של ת"ח ותמיכתם הרציונלית. יש בזה קצת פסיעה כלפי בר, דוגמת החפץ של
ההתפשטות הכמותית העולמית, דוגמת הכנסת הע"ר בתוך המחנה, אבל כבר הוכנו
הכנות רבות שלא יפגעו הענינים במרכזי החיים, להיפך, החסידות הצילה שלל רב
מהמינות, חטפה ממנה הרבה מרזי תורה שנשבו בידה, בססה את הטבעיות האמונית
בצורה מקודשה בקדושת ישראל, התקשרה אל התורה ואל המצוות ע"י קשורים
חזקים, ואם אמנם היתה כאן צליעה, והאבידות שנשמטו במהלך המתרחק מהתחום,
מעיר המקלט, עד לא הגיע הזמן, הנן ג"כ רבות, אבל סוף כל סוף אחוריהם ביתה,
והוכן תוכן קדוש ועזיז, וקץ בראי זה, לבסס אח"כ על ידו אחר מירוקו את העזיזיות
של ההצלה בכללותה, ובגמר העבודה של החטיביות המיוחדה שלה, ואחרי הנשר
העלים שנכמשו, שיבשו, ושנפרצו, הנצוצות שנדעכו, הולך ושב הכל לאותה
התשוקה והשכלול העליון והמתוקן, שגזירת הקב"ה ורצון צדיקים מתגלים בנקודת
יחודם, באותה התכונה התמציתית של המוחין העליונים, המחשבות הכוללות כל
מראש ועד סוף, שהן מחוננות כל, מאשרות כל, מתקנות כל, ומפארות כל. אמרו
אחיכם שונאכם מנדכם למען שמי יכבד ד', ונראה בשמחתכם והם יבושו, נכרים
יבושו וישראל לא יבושו. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, כי בראותו ילדיו
מעשי ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו.
דף 96
כח החיים של כנס"י מתוך אוצר התורה
רוח כהה המתגנב בלימוד ההלכה בעומקה יחד עם השמחה הפנימית והעונג
הקדוש, יסוד הכהות היא העצבון על חסרון הכח של כנס"י במילואה, אשר רק
בהיותה משוכללת בכל עזה ופארותיה, הרי היא מוכשרת להוציא אל הפועל את כל
אותו השימוש של הכח החי והרעיון הספוג בים התלמוד. והצער הנפשי חודר הוא
במעמקי הרוח בעת ההתגלות של החיים הרוחניים השכליים בעסקי ההלכות
ומעמקיהם. אמנם באה השמחה ובתוכה כלול אור הנחמה, המבטיח שיבת החיים
בכל איתנותם, שהיא הולכת ומתמדת ע"י הבלטת כח התורה עצמה שהיא נותנת
לישראל אור וחיים, ומחזרת לו את כחו העצמי בעוררה את כח ישעו, ואשים דברי
בפיך ובצל ידי כסיתך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. וכל אותו שטף
החיים הגדול העצור בים התלמוד המלא עוז וחוזר הוא ע"י הלימוד עצמו, ע"י הקשר
הנשמתי שהאומה קשורה באהבתו, שמוצאה היא את הגניזה האורית האלהית על ידו,
הרי הוא חוזר אליה לשוב להיות ע"י ספיגתה אותו בקרבה פנימה להיות עוד הפעם
לכח חיים, לכח מחדש את כל תוכני החיים. והכח הכללי של החיים העזיזים
והקדושים הללו מתחלקים לכמה גוונים, ואורותיהם בוטשים זה בזה, ולפעמים גם
תוצאותיהן נלחמות זו בזו, אבל לבסוף המאור האחדותי הנובע מזיו הנשמה האלהית
שרוחו שוכן בקרב האומה סגולת אל אלהי עולם, הרי הוא גובר על הכל, וכל הזרמים
השונים המתנגדים הולכים ומתאחדים ע"י לשד החיים, אשר ילך הלוך והתגדל מיסוד
אוצר תורה שבע"פ היונקת את שפעת חייה מתורה שבכתב בכל הודה והדרה, אשרי
העם שככה לו.
דף 97
טהרת הדעות שממקור ישראל
יש שאנו נרתעים מדעות שהגו אותם חכמי לב קדושים ונישאים באומה לדורותיה,
ואנו נסוגים מאותן הדיעות, ותופסים אנו במקומם דיעות אחרות שהרגשנו הפנימי
יותר מתישב בהן, ומוצא את עצמו עומד בתומתו ע"י השפעתן. אבל לבנו שואל
אותנו היתכן שמעולים אנו יותר מאותם גדולי עולם שאותן הדיעות היו קניניהם. ועל
שאלה זו משיבים אנו, שאותו הברק הטהור שבתוכיותה של כל דעה, מתהלך הוא עם
עצמיות הנשמה, והוא איננו נמסר לא בכתב ולא בע"פ. אמנם הדיעות הנשגבות שהן
תמימות ומקירות ממקור ישראל בכל מלואיהן, הן הולכות ונמשכות בתמימותן גם אחרי
אשר ברק אורן מתעמם ע"י הצללים הרבים שהמקבלים הנמוכים עושים בהם ע"י
קבלתם. ואותם הדיעות שישנם בהם סיגים זרים הנן מתבררות דוקא במורד המעלות
של המקשיבים בעלי הכהות והעמום, שע"י מיעוט ההברקה הנשמתית הדעה מתבדקת,
וכתמיה מתגלים בלב, ברגש ובשכל. ואין פלא שאותן הדיעות עצמן שבזריחה המאירה
של השמשות הגדולות אשר חוללו אותן לא נראה בהן שום כתם, ולא שום זריות
וחיצוניות, אחרי כמה וכמה העתקות והעממות, הקטנת צורות והחשכת רוחות, מתגלים
הסיגים ההם, והקטנים באים ומבררים את הגות הלב של הגדולים שאינם בערכם כלל,
והם הם העוללים המייסדים את העוז ומשביתים אויב ומתנקם. ואחרי הטוהר הזה באה
עלינו הופעה רבת כח מכללות הזוהר של קדושת הנשמות אשר לתוקף אורן המחשכים
הללו וכל צלליהם נהפכו לאורה כללית.
דף 98
השפעת התורה על האדם, כפי הטיית החפץ הפנימי
א"ר חננאל בר פפא מ"ד שמעו כי נגידים אדבר, מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות
אף ד"ת יש בהן להמית ולהחיות, והיינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי
למשמאילים בה סמא דמותא. (שבת פ"ח :) כל חזיון רוחני נשגב העובר בנפש, הכל
לפי גדלו, מגדיל הוא את הכחות הנפשיות כולם, ואם החזיון הזה נערץ בקודש הוא,
כחות החיים שבו הגנוזים בקרבו איתנים ואמיצים המה מאד, ובהקלטם בנפש
השואב מהם את שאיבת חייו הרוחניים הרי הם מגדלים ומאדירים את כל כחות
החיים הנפשיים כולם, מראשית הכח האצילי אשר לחיי הנשמה בשיגובה הפנימי, עד
כל ערכי החיים הנפשיים הטבעיים כולם. אמנם אם הגדלת החיים היא לברכה או
לקללה זהו דבר התלוי בעצם החפץ הפנימי של האדם, בהיותו נוטה אל היושר ואל
הטוב, או אל הרפיון ואל הרע. השליטה במהותה היא עצמת החיים המתגלה באיזה
מרכזיות אישית מאוצר הכלל הנקשר בו והנסמך עליו, היא כח חיים עצומים
המפעמים בכלליות הקיבוץ. וכשהיא מתקשרת עם נושא נזר בעל נפש ברוכה המלאה
צדק ומשרים, יראת אלהים ואהבת הבריות, הרי היא כח חיים הפועל להרבות את
אושר החיים, לתן עליהם את שמם הראוי להם. ובהיותה מתקשרת עם זד יהיר, הרי
השליטה הזאת בעצמה מתהפכת לגילוי כח מחריב ומכלה, הפועל בתעצומתו מות
וכליון חמרי ומוסרי. כשליטה הכוללת ככה היא ג"כ השליטה הפרטית אשר אור
הקודש החי והפועל של קדושת דברי תורה פועל על הנפשיות הפרטית, וממנה
תוצאות ג"כ בהרבה קישורים אל הכלל כולו. כח החיים המתרבה ע"י אור התורה
ועוצם חייה, הרי הוא כנגיד זה שיש בו להמית ולהחיות. למיימינים בה, שרצונם
משומר במשמרת קודש לאשר בדרך טובים, ללכת בדרכי ד' כתורה וכמצוה, סמא
דחיי. ולמשמאילים בה, עצמת החיים בעצמם וכח השלטוני שלהם המתגבר ע"י
השפעתו של מטר התורה הוא סמא דמותא, שטוב לפני האלהים ימלט ממנו.
דף 99
שמירת האגדה ממגע זרים
אותה ההתרחקות מן הטבע של המינות גרמה לעיגה לדברי חכמים, לדקדוקי
דינים ומצוות, ופנתה לאגדות של דופי, עד אשר הטילה ארס בתוכן האגדי ועשתה
אותו מנגד לחטיביותה האיתנה של ההלכה השופטת צדק ומישרים, ובימינה עז
וחיים. בעמל גדול עמדו קדושי עליון על החלקה הזאת הקדושה להצילה מכל אויב,
והסתירו את אוצר האגדה בהסתרות רבות, במנעלים יסגרוהו ממגע זרים, ולשמירה זו
קלע רבי זירא בקראו ספרי קוסמים להאגדות הבלתי בטוחות מהשפעתה הזרה של
אותה המינות הקוסמת.
עד לימים האחרונים לא חדלה חלחלה הארסי של האגדה שנפגמה ממגע זרים
לפגום ולהזיק, וסימניה מורים תמיד אותה הבחינה של קרירות אברים החיצונים,
במיעוט בדקדוקי תורה, והתבדלות מהעולם הישובי מצד מעמד ההשקפה הרוחנית
בצביונה, וחזרה אל העולם בבולמוס זר, בהלעטה חצפנית, לא באותה הצניעות
והזהירות הישראלית האחוזה בקדושתה של תורה וארוגה בעמלה ושינונה. הפרדתה
של האגדה מעל ההלכה היא היא הפרדת התורה מהנבואה, והעמדת ערך מהופך
מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה,
ובזה נעשתה הנבואה עצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה, והפנים
המזויפים הללו הולכים ומאפילים זהרה של תורה ומחשיכים את העולם כולו.
כנסת ישראל עומדת היא על המשמר, לוחמת היא על עצמה, על קיומה הפנימי.
נלחמת היא עם עצמה ג"כ, עם החסרונות שחדרו אל תוכה, וטרדתה במלחמתה
הפנימית לא תתן לה די און לפנות אל עמדה פוליטית, שתוכנה היא מלחמה כלפי
חוץ. אבל המעמד הולך ואור, העולם מזדקק. הזיוף הנורא של המינות הולך ומתגלה.
האגדה הולכת ומשתמרת מהזיוף הארסי שלה. חכמת ישראל הפנימית שהיא מורשה
קהילת יעקב, נחלת קדושים אשר תורת ד' בלבם, עומדת היא על כנה הכן להגן על
האגדה המאוחדת עם ההלכה, להגן על הנבואה המסתעפת מן התורה, לרומם את
התורה על הנבואה, ואת הזכות הפנימית של נשמת ישראל. ורוח ישראל מתאמץ
בתוכו, וצמח ישועה עולה ופורח, וההכרה של אחדותה של מלכות שמים הולכת
ומתבררת. יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא אלהים לבדך לכל ממלכות הארץ,
אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידיך
בעליונים ובתחתונים שיאמר לך מה תעשה. אבינו שבשמים עשה עמנו חסד בעבור
שמך הגדול שנקרא עלינו. וקיים לנו אלהינו מה שכתוב, בעת ההיא אביא אתכם ובעת
קבצי אתכם, כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, בשובי את שבותיכם
לעינכם אמר ד'. ועינכם תראינה, ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל. ונחל ד' את
דף 100
יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים, הם(הס??) כל בשר מפני ד' כי נעור
ממעון קדשו. ואותו הארס המצער שנכנס באגדה בשיעור קטן מאד, ועשה ג"כ קצת
שמות, והעמיד חטיבות פנימיות בצורה של חסידות וכתות נבדלות, נבטל הוא
במיעוטו, ונזדכך באש התורה וחוסן האמונה. הקשר הפנימי של אהבת האומה וחוסן
יקרת הקודש שבנפשות הגדולות הפנימיות אשר עסקו בפיתוחן, העלו את התוכן
לתוכיות הקודש, והכח המזיק שבו הולך ומתהפך לכח מועיל, לכח פועל ומבריא, עד
אשר שוב ישוב אל מקורו בטוהר מלא ובחסינות פנימית מצוחצחה.
דף 101
אגרות
לחיזוק קביעת מסכתא בחלקי האגדה
ב"ה ז' לחודש תמוז תרס"ד
שלו' רב לכ' מו"ח גאון ישראל עט"ר שליט"א, ונ"ב חמוהר"ת, וגיסי היקרים ידי"נ שי' עכב"ב
שי', ובתי יקרתנו היקרה תחי' שלו' וכ"ט.
שמחני הוד גאון אדוני שי' בדבריו הקצרים ונחמדים במכתבו הגלוי, והנני נותן
שבח והודי' לשמו יתברך על אשר נתנני לחן ולחסד בעיני גאון האדון שי', ועכ"פ
קצת מדברי נתקבלו על לבבו הטהור, כן יואל השי"ת להשיב לו ששון ישעו ולסמכהו
תמיד ברוח נדיבה מלא חדוה ושמחה אורה וצהלה, ועצמותיו תודשנה מרוב נחת
וחדות השי"ת, וישוב לימי עלומיו ברב אונים ואומץ כח, בגאון ד' וגבורת הנפש לשם
ד' אלקינו, למען כבודו ולמען עמו ונחלתו, ומהרה בקרוב תחזינה ענינו וישמח לבנו
בשוב לנו כל חמודותינו אשר הי' לנו מימי קדם, ועתיד ביתר שאת ויתר עז, ירום ונשא
וגבה מאד. ועוד אקוה לשמו ית' לדבר הרבה עם הוד גאונו שי' בפה ובכתב בדבר
חיוב קביעות מסכת בבקיאות ואח"כ בחריפות וסברא והרחבה, בחלק המוסרי
שבתורה, שהוא באור של הפרטים של מצות חובות הלבבות, שמסיבות שונות שנים
רבות לא נעבדו בפומבי כ"א היו גנוזים בלב גדולי ישראל, ומעט אשר פורש בזה
בשפה ברורה ומבוארת עד כדי הבנת הדור, אם נציגם לפי ערך ההרחבה והביאור
שנתבארו ב"ה פרטי המצוות המעשיות הנהוגים. ודבר זה מסור רק לגדולים באמת
המתנדבים בעם למען כבוד שמים שיתרבה, וביותר לגדולי אה"ק, וע"ז נאמר ביחוד
אוירא דא"י מחכים, כי יראת ד' היא חכמה. ומתוך רוחב הדברים ומשא ומתן של
הלכות יראת ד' האמיתית הקשורה תמיד בשמחה וביושר לבב, ואהבתו הנכונה,
יתבארו כמה דברים סתומים בהלכה ג"כ ומכש"כ באגדה, ועי"ז יתרומם קרן התורה
וקרן ישראל בכלל, כי יש לפרש ולהעיר הרבה באין שיעור במקצע הגדול והרחב הזה
שהוא כללא דאורייתא והיסוד העקרי שכל העולם כולו מושתת עליו. וכ"כ חסר
המקצע האדיר הזה ביאור, עד שמעט מאד נמצא עמנו ספרים בזה דרך משא ומתן
כדרכה של תורה, שהרי בודאי יש גם בנדון זה של פרטי פרטיות חובות הלב סברות
מחודשות בספרים וחידושים בדברי האחרונים, והנה בחלק המעשי ב"ה נתבררו כמה
דברים ע"י בירורים של השגות והכרעות, ובזה אין מתוכח ואין מפלפל בעוה"ר, ואין
מעיר להשיג לפעמים, ועכ"פ לפרש ולהרחיב, רק מעט מזער.
ודבר זה גורם ירידת הדור באמונה וביראת השם האמיתית, כי אי אפשר לקבל
לימוד והדרכה כ"א ממי שיסודי הדברים שהוא מלמד לפרטיהם נתבררו לו יפה
בביאור הגון. וההבדל היסודי שיש בין הבנה שטחית במצוות חובות הלב ששרשם
דף 102
הוא יראת השי"ת ובין הבנה מדויקת הבאה מתוך גירסא ועיון, היא, שע"פ השטחיות
היראה מחוברת עם מורך הלב ועם בהלה ורעדה יתירה ועצבון, ולפי ההבנה הבאה
אחר הלימוד היא מחוברת דוקא עם גבורת הנפש ואמיצת הרוח ושמחה פנימית
ושלות השקט בלב, כמו שאמר הכתוב אז תתענג על ד' ויתן לך משאלותיך.
בדברי חכמי המוסר וגדולי ישראל בכלל שכתבו בדברי מוסר והדרכה יש לפעמים
שדבריהם צריכים הסבר והערה, ולפעמים, והם רחוקות המציאות, ג"כ השגה, מובן
הדבר שא"א לברר ולהעיר ומכש"כ להשיג כ"א בהקדמת קנין הגירסא במקצועות
השייכים לזה ואח"כ העומק והעיון, אבל הדבר קל מאד לכל מי שירצה באמת ליחד
זמן לזה להרים קרן ביראת ד', ויותר מהכל מסוגלים לזה חכמי ישראל באה"ק אם רק
יקבע סדר ליחד זמן ג"כ לחלק העקרי הלזה שבתורה. ובזאת תביעתי חלוקה
מתביעתם של תלמידי הגרי"ס זצ"ל שהם תובעים את חלק ההתרגשות הבא מצד
המוסר לפעמים, שאמנם לפעמים הוא דבר טוב, אבל רק כערך תפילה שהיא חיי שעה
ושפיכת הנפש, והתולדה היוצא מזה, מפני ששמים עינם רק בהעמקה ההתרגשיית
ע"כ אינם מרחיבים כ"כ ידיעותיהם בבקיאות וחריפות בדרך לימוד ושינון, ומתוך כך
הם עומדים על מעמד יראת העונש הנמוכה, ואינם מהירים להתרומם ליראת
הרוממות ואהבת השם יתברך ותורתו בנועם וערבות פנימית שכלית, ע"כ כרוכה
בהרבה פעמים עם הדרכתם מורך לב ועצבות ויתר דברים המעיקים על כוחות הגוף
והנפש, ומתוך כך הם פוגשים התנגדות ושנאה מכמה צדדים, ולפעמים הוא ממעט
ג"כ כח השקידה ומהירות הרעיון בהלכה במשא ומתן וסברא, כי מניעת השמחה היא
עיכוב גדול לכל חמודות. ע"כ הנני בעניי מכיר כי דרך זו לא תספיק, כ"א כשתהי'
מצורפת בדרך טפלה להדרך העקרי שהוא עסק התורה של מקצע זה הנעזב, שע"ז
הוכיחו גדולי עולם בכל דור. אמנם בכל עת שלא היתה החוצפא גוברת כ"כ לא הי'
החסרון מורגש כ"כ, וגם באמת כ"ז שהי' הקשר בין רב לתלמידים גדול הי' הכל נכלל
בהשפעת הרב, כמו שאנו יודעים לדוגמא מתלמידי הגר"א ז"ל שהיו ממולאים בכל,
רק אחר הפיזור וביטול המרכזיות והגדולה, - - נתדלדלו הכחות - - עד שנשתכח
החיוב של שימת לב לחלק האגדות שבתורה שכל ספרי המוסר הם באמת מפרשיהם
ופוסקיהם, למרות מה שאמרו חז"ל רצונך לידע את מי שאמר והי' העולם למוד דברי
הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם ומתדבק בדרכיו.
ע"כ עלינו החובה כעת לקנא למקצע העקרי הלזה שהוא יסוד כבוד השי"ת
בעולם, ולהשתדל שיתנו חלק בלימוד האגדה והמוסר ואח"כ בענייני יתר חובות הלב
כ"א לפי ערכו ולפי מדרגתו, - - ואם יעלה דבר זה בהמשך הזמן להתנהג בישיבות
שבעה"ק ובאה"ק בכלל, אז נבטח שימצאו לנו רבים נבונים טהורי לב שיעזרו על ידנו
לקדש שמו ית' בעולם, ולעמוד ביד רמה ובלב שמח נגד כל המשחיתים והמהרסים
דקמו עלן כי כיסלא לאוגיא, ויתרבו בהמשך הזמן ספרים טובים חדשים מחוברים
בדעת והשכל ביראת ד' הבהירה, יראת הרוממות והאהבה הטהורה המאירה את
דף 103
העינים ואת הלב, ואז יבושו כל שוטני תורתנו ואויבי ד' יסגו אחור, וממילא יאר ד'
פניו אלינו לרוממנו ולשגבנו, כמו שאה"כ כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי.
ואין צריך ואין היתר לע"ד להיות שפל כ"כ בעיניו עד שיאמר שאין אנו ראויים לאותם
הדברים, כי מה שייכות לומר איני ראוי לקיים מצוה שבתורה, והדבר דומה לאותם
התוכחות שהיו גדולי הראשונים צריכים להוכיח את המתרשלים מהנחת תפילין
בטענתם שאינם ראויים להם, כמו שביאר הסמ"ג ז"ל והחינוך ז"ל אחריו.
הוגעתי את אדוני בדברי הטורדים ואתו הסליחה, כי מדי דברי בזה הנני נמלא טל
חיים ורצון אדיר בעז"ה לפעול ולעשות בדבר הגדול הזה הקרוב לנו, בפינו ובלבבנו
לעשותו, רק היסוד העקרי להסכים כי השמחה ראויה להיות מקננת תמיד בלב גם
בעקב המחשבה הטובה, וב"ה שהביאנו עד הלום שרצוננו לעשות רצונו עכ"פ,
ולקרא שמו בעולמו, שהיא היתה מדתן של אבות העולם שאנחנו צריכים תמיד לומר
מתי יגיעו מעשינו למעשיהם, ומעט היוצא המושג מהפעולה היוצאת מזה הוא יקר
מכל הון, וכל חפצים לא ישוו בה.
דף 104
הקדמת פתוח ההכרה הפנימית העליונה
לשאיבה מבחוץ
שמחתני בדבריך המחוכמים מלאי הוד והדר, חזק ואמץ, מלא נפשך עצמה צהלה
והדרת קדש מאור שמשה של תורת אמת וחיי עולם, וצור ישראל יצליחך וירוממך
ברב שלוה והשקט בטח.
א"א לי להאריך כעת ע"ד הערותיך היקרות, אמנם בקצרה תדע שיסוד הדעה
והחיים הטובים באמת הנם מושרשים בעומק כח השכל והצדק הפנימי שבאדם, וכל
הלימודים שבעולם הנם רק מוציאים אל הפועל את האצור בטבע הנפש העליונה של
האדם, וכל מה שהאדם הוא מתעלה יותר, כן מתחזקת בקרבו הכרתו העליונה,
ונעימות הרגשתו האלקית 1 מקום יותר רחב. והדיעות השאובות מן החוץ נעשים בתור
מכשירים רק כשמתגברת הידיעה והרגש העדין והקדוש עד מרום עזה 2, היא
מתפשטת על כל הידיעות וההרגשות השאובות, לצחצחם, ולהביא על ידם אורה
וחיים לאחרים שלא פתחו כ"כ את ערכם הפנימי. ע"כ ריבוי השאיבה לפעמים
מטשטש את כח הברק של ההכרה הצפונה בעצמות הנשמה. והבלשנות המביאה
לעורר את החפץ לגמע מצדדים רבים דברים שאמרו אחרים, כשבאה בלא עתה תוכל
להמעיט את הכח המקורי, ע"כ רק אחר חיזוק פנימי אדיר טובה היא הבלשנות. ויוסף
גמר ע' לשון אחר שהוסיף לו הקב"ה אות משמו, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על
ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (סוטה). ובזה תשכיל את אשר רמזתי ותבין ג"כ
איך להשתמש במושג המושכל הזה להנהגה מעשית. מובן הדבר שאין זה נוגע
לידיעות המוכרחות לאדם מצד חיי החברה שהם בכלל ד"א ואומנות, אבל אני מדבר
על המדה הגבוהה לגדולי הדעה והפעולה.
1) כפה"נ צ"ל תופסת מקום.
2) כפה"נ צ"ל שאז היא.
דף 105
חיזוק והדרכה לתלמוד תורה
(א)
ב"ה, פעה"ק יפו ת"ו
יום י' חדש אד"ש תרס"ח
חתני ובתי מחמדי לבבי שי' לאוי"ט.
שמחתם אותי יקירי בדבריכם האהובים, אשר טעמתי בהם טעם מים קרים על נפש
עיפה, כי כבר צמאתי מאד לדעת משלומכם הטוב ומכל אשר עמכם.
למה זה בני יקירי ירפו ידיך, למה תתאונן על חסרון ההתקדמות ועשיית פרי
בתלמודך, לא כן בני, לא בדרך מורגש מתראה פרי השקידה, הנני מלומד מנסיון, כי
פעמים רבות יעברו זמן זמנים טובא ואין הלב מרגיש מה שפעל ובמה הוסיף לקח,
כשם שאין הילד מרגיש שהוא הולך וגדל, אבל מפרק לפרק בא חזיון חדש, חדש
לגמרי, הידיעות מתלקטות לאט לאט ומצטרפות לחשבון גדול, הלימודים הנרדמים
מאד חוזרים וניעורים, וההבנה מתרחבת בהרחבה פנימית עד שהאדם ההוגה נעשה
בריה חדשה בעזה"י, וזה יקרך גם אתה חביבי, אל תדאג כלל וכלל. איזה חיים ויחש
הי' לנו עם הלימוד אם היתה פעולתו מורגשת לנו בכל יום ויום כמו שאנו מרגישים
את הלבוש אשר נלבש, חזיון כזה זר הוא ואיננו מתאחד עם עצם חיינו, אין הנשמה
נהנית ממנו, ואין לו מעמד איתן ועומד, לא כן הוא, למרחוק אנו צריכים לשא דעה,
לתקוה של קיבוץ הגון של ידיעה ושל גירסא, זמר בכל יום זמר בכל יום, ואח"כ סוף
הכבוד לבא. שמחתי מאד בקביעותך פרק לרמב"ם בכ"י כאשר העירותיך, הוסף נא
לעיין ג"כ לפרקים בספרים של גדולי האחרונים, אין צורך דוקא לעיון שלם בב"א
בהתחלה, מפקח הרבה גם גרגיר אחד ישר ונכון היוצא מעט גאון, קושיא, תירוץ,
חקירה, סברה, פירוש וישוב, ובהמשך הזמן משתלבות הידיעות, והברכה מתנערת.
מאד חפצתי לכתב לך עוד דברים ארוכים וחביבים, אבל חובת מכתבים רובצת
עוד עלי והחלישות מונעת. יחזקנו ד' לתורתו, ולעבודת אמת בעבודתו, והיינו
מצליחים, ונזכה לראות בשמחות וגיל בישועת ד' את עמו. שבוע דנא הי' לנו מרירות
לב למכביר מהידיעה מראגלי שהיתה נעלמת מאתנו בבירורה עד כה, ירחם ד' ויגדור
פרצותנו ופרצות עמו ברחמיו ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ונזכה לברכת ד'
והצלחתו בכל טוב.
דף 106
תודה רבה לך בתי יקירתי על דבריך היקרים, הוסיפי נא לשמחנו באמריך
הנעימים. היו שלו' וברב ברכה תתענגו על רב טוב. והשי"ת יראנו בישועתו כימי
עולם, והי' ז"ש וברכה כנה"י ונפש אביכם דור"ש ואשרכם בכל עת.
אברהם יצחק הכהן קוק
דף 107
(ב)
פעה"ק יפו ת"ו. יום כ"ז לחדש טבת תרס"ט
חתני ובתי יקירי נפשי ולבבי שי'.
---ונבא לעצם הענין, תדע בני, כי אפילו לרחוקים הנני משתוקק להשפיע כפי כחותי
הדלים לרומם את מצבם הרוחני, את הלך נפשם, את תכונתם המוסרית, את שלהבת
היהדות שבנשמתם, ואיך לא אחשוק לזה בכל לבבי ונפשי לעשות כן בנוגע אליך
אשר כבן אתה לי. אבל לבד מה שמנוע אנכי מלהוציא מן הכח אל הפועל את כל
חפצי, מסבת חלישות בריאותי, ועמלי התכוף בעול גדול וכבד, ד' יעזרני, עוד היתה
עד כה מניעה גם מצדך. אמת שאלתני ועוררתני ע"ד מצבך הרוחני, אבל הלא באו
דבריך תמיד כללים כוללים, ומה אוכל להשיב לך, וכי יש בידי לקפל במכתבים את
המוני השאלות הרוחניות המקיפות את העולם למען אדע איזה מהן נוגעות לך,
שתוכל על ידן להנות ממני עצה ותושיה. על כן להבא בני יקירי אחת אבקשך, בכל
עת אשר יעלה על דעתך להתיעץ עמדי בכל דבר וענין רוחני, הואיל נא לפרט איזה
שאלות פרטיות כדי שתמצא לי נקודה מרכזית על מה יחולו דברי, אז אקוה שיעזרני
השי"ת לדבר עמך לפי מדותיך, עד שתוכל ממכתבי לקבל ענג וגם תועלת, לאשרך
בזה ובבא בעה"י. מובטח אני במדת טובך יקירי שלא תשים אשם בנפשי אם דברתי
אתך דברי אלה בסגנון של תוכחה, כי כך היא דרכה של אהבת הורים הנאמנה, ואקוה
שיהיה לך לתועלת.
- - - איך שיהיה כל נחמת חיינו הוא אור התשובה להיות לימים הבאים
טובים וכשרים יותר ממה שהיינו בימים אשר עברו. ע"כ אקוה שיחש המכתבים שלנו
ג"כ יוטב, ואור חסד עליון יופיע עליהם, והאספקלריא המופיעה של אהבת אמת תתן
זיו ויפעת שמחה על כל דברנו. מ"מ אע"ג שדבריך גם כעת באו רק כללים הייתי חפץ
מאד להתחיל לפתח פתח של פרטים.
כמובן אי אפשר לי למלא אפילו חלק קטן מחפצנו במכתב אחד, אבל נקוה
שהמכתבים התדירים יתקנו כל אחד מה שחבירו מחסר. אתה אומר שהנך עומד על
מקום אחד בלמוד, ומה אשיב לך ע"ז יקירי ומוזהרים אנחנו שלא להאמין את האומר
יגעתי ולא מצאתי, ואם שלאוקמי גירסא סייעתא דשמיא היא, אבל לסברא והוספת
חיל בדעה ושכל הכל נמסר לפי שימת הלב, החפץ והיגיעה. א"כ כפי מדת הזמנים
אשר למדת ודאי יש בך סימן ברכה, ואם אינך מרגיש את הדברים יפה, אין דברים
רוחניים מורגשים כ"א לאחר הרגל גדול, אשר עוד יבא לך ברצות ד' דרכנו. מאד
חפצתי שתרגיל עצמך לעיין בסוגיות מיוחדות, לא לבקש פלפולים ארוכים כ"א
דף 108
התמצית הנקי העולה מדברי הגמ' תוס' וראשונים, וגם מהאחרונים המדברים בענין
זה. ומה טוב אם היית מעלה את התמצית על הכתב, גם בלא חידוש כ"א ע"פ דרכם
של המאספים הספרדים, אלא שהם נטו ללקוט מהאחרונים יותר מהראשונים, ודרך
הלמוד המביא את ברכתו האמתית היא שהעיקר יהיו דברי הראשונים, ודברי
האחרונים תבלין להם. אדמה שבהתחלה יהיה הדבר מוזר קצת לך אבל כשתתרגל
מעט תמצא בזה נחת ותועלת, גם כח החידוש הישר יתרחב ע"י זה, ותמצא נפש
לנפשך המבקשת אור ושכל טוב.
אמנם לא רק עיון ולמוד של ההלכה לבד מספיק לאדם, הלא ידעת מה שאני מכריז
ושונה תמיד בע"פ ובכתב : דעה ורוח, רגש וחיים, אנו נזקקים ונתבעים מנשמתנו
לצרף לכל מה שאנו עסוקים. - - - הרעיון פועל בנו תמיד ולמה לא ניתן לו
חומר במה לעבוד את עבודתו, התפילה מחיה את הרגש שבחיינו, ניתן גם לה את
תפקידה, ספרי מוסר, מדות, ומחקר, חדשים גם ישנים ממחנה הכשר של צדיקים ישרי
לב אל נא יחסרו לך, ומדי יום ביומו תוסיף בהם חן ושכל טוב. גם מעט דברי אשר
נדפסו, אל נא יהיו בעיניך כדברים ישנים מי יתן והיית מחבב את דברי, המאמרים
שבחוברות הפלס, האדר היקר והעקבי הצאן והמכתבים המעטים, לעיין בהם בעיון
ראוי, כאשר עשו כן יחידים מביני מדע היודעים את ערכם. אז בצירוף כל אשר תקרא,
מדברי חז"ל, ומספרי דעה ורגש, יפתחו לך שערי אורה חדשים להרנין את נפשך
היקרה, ולהרים את הערך הרוחני בקרבך, לאשרך וגדולתך. עתה תצא החוברת הניר,
שימה הדברים אשר ממני על לבבך, ויוסיפו לך אור וחיים. ועוד חזון למועד להרחיב
דברים על כל ענין בפרטיות בחסדי השי"ת.
--- וכי אתה סבור שרגשי אב הבוערים כאש על המזבח לאהבה ולאושר
צאצאיו הם נמדדים באותה מדה שהם מתגלים מבחוץ, לא יקירי, עמוק עמוק מתהום
הוא רגש זה, רק בעת אשר יזכה אתכם השי"ת בחסדו להיות הורים לילדים חביבים
ולגדלם לאוי"ט ברב נחת כתקותנו, אז תכירו את זה. וכי עולה על דעתך שימצא לי
רגע אחד שאני יכול להסיח את דעתי מכם עם כל המון טרדותי, וכי אין כל דבר גדול
וקטן שלכם לוקח את כל הגיגי ולבי אע"פ שדרכי להסתיר ולהצניע הכל בחובי.
בתי היקרה, ארכו דברי לישראל יחיה, דברים כאלה שבדרך ישר אינם נוגעים
אליך, אבל אנכי לי הסכמה מאז שלא לחלק את מכתבי, ביחוד שלא לכתב גם אליך
כ"א בלשונינו הקדוש והאהוב, אשר ב"ה הנך בקיאה בו. כתבי נא מכל אשר עמדך,
כתבי לפעמים אלי ביחוד, ענגי נא את נפשי הכמהה אל כל הגה שלך בדבריך
הנעימים, ואל תדיני לי הנרדף מהמון טרדותי כמדתי, יודעת את מתי אוכל להמצא לי
עת פנויה לכתב כחפצי. הנני עבד נמכר לרבים קרובים ורחוקים באין מנוחה, אשר כל
נחמתי הוא רק מה שהנני על אדמת הקודש, ומה שאקוה לראות מכם נחת בדרכי ד'
הישרים, ובכל טוב. אחתום בברכה ואהבה רבה. למע"ה, שמחוני בדבריכם היקרים,
כראוי וכנכון, כחובה וכיושר. והי' ד' עמנו, וישמחנו בכל טוב, ויזכנו לראות עז
וחדוה, חיים ברכה וטובה, כנפשכם היקרה ונפש אביכם דורש שלומכם ואשרכם
תמיד.
הק' אברהם יצחק ה"ק
דף 109
(ג)
אישוני עיני ומחמדי לבבי, חתני ובתי שליט"א
בבאי הביתה מנסיעתי קראתי ענג למראה דבריכם האהובים אשר כבר צמאתי
אליהם מאד, בכל לב ונפש. אברך ואודה את ד' הטוב על שלומכם וטובתכם כן ירבה
אשרכם ויפריח הצלחתכם בברכת עולמים. למרות חפצי העז להתענג בכתיבה ארוכה
אשר תשלם לי חלק קטן מגעגועי לחברתכם ילדי הנעימים, הנני מוכרח מרוב
העבודה להסתפק בקצרה, ומאתכם אבקש שלא תמודו לי כמדתי וכתבו כתבו נא כפי
יכולתכם.
דר"ש - - - באה"ר. האם התחלתם לקבע יחד עת תלמוד כאשר דברנו, מה
מאד אשתוקק שיתחיל הוא שי' לקבע עתים הגונים לתורה כדי שתהי' בו תורה
וגדולה במק"א, וכל העוסק בתורה נכסיו מצליחים. כי סוף כל סוף עיקר העושר הוא
העושר הרוחני, התורה והדעת, דעת השי"ת ויראת רוממותו ואהבתו ב"ה, והעושר
החומרי הוא עטרה נאה לת"ח שחננם השי"ת בשתי שלחנות. אבל ח"ו להחליף את
הטפל על העיקר, וחלילה, חולין הוא, להזניח את יסוד החיים לעולמים בשביל טרדת
כסף נמאס. אקוה שחכם לבב כ - - - יקבל את דברי, ויסובב מזה קדושת השי"ת. הנני
מוכרח לקצר, כתבי נא יקירתי בתי, כתבי מכל אשר עמדך לטובה. שימי לבך למדות
טובות, והיי תמיד שמחה וטובת לבב, אשת חיל וגברת בית. הכיני לב לאהבת החסד
והצדקה כפי היכולת בממון ובמעשה, ולשמח בכל טובה שיזמין השי"ת שתוכלי
לעשות לנדכאים ומעונים, כי הלבבות הטובות הנם ככוכבי האורה אשר נתן ד' בעולם
לגרש את החשכה, ע"כ הנן צריכות להאיר את אורן. אשמח מאד אם תהיי רגילה
לעיין בס' מס"י בההעתקה האשכנזית הנחמדה. ואקוה שתגדלי ותצליחי בכל טוב,
ותהיי לתפארת בנות עמנו בהר ציון לאוי"ט. שמרי בתי יקירתי היטב את בריאותך
ואת בריאות אישך עטרת ראשך לאוי"ט, והשתדלי תמיד לחזקו ולאמץ את רוחו,
למען יהי' לבו נכון תמיד ורוחו צוהלת ושמחה, ותזרזי אותו לשקידת התורה. ובזאת
תהיי בעה"י מאושרת לאוי"ט.
מוכרח אני לקצר מחמדי לבבי ונפשי, ברוח מלא טל עדן אהבת אמת אברככם
נעימי.
אביכם אברהם יצחק הכהן קוק.
הכל דושה"ט באה"ר ונושאים ברכה לכא"ל, לחמוהר"ת או"ז, ולרפא"ל ולביתו
שי' באה"ר. ולכל בית הרב מפאלט' שי' הקטנים עם הגדולים כולם יתברכו באה"ר.
הנ"ל.
דף 110
דוד המלך
דוד מלך ישראל חי וקיים
אור ליום ד' תצוה חמשה ימים לירח אדר ראשון שנת תרמ"ט, חלמתי והנה א'
העביר לפני מאמר הזוה"ק בדוד שלא ישן שיתין נישמי כי היכא דלא לטעום טעמא
דמותא, אז אמרתי בחלומי ונדמה לי כאילו אני כותב את הדברים על הספר, מפני
שמצינו שחז"ל אמרו כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה, והכונה ששפע
חיות חדש נשפע ממקור החיים ב"ה המאיר ע"י בחינות הספירות שבכל עולם. והנה
חיי האדם מורכבים מנר"ן, ונודע שיש לכל אחד משלש אלו בחינות עשר ספירות
שע"י זוכה בחיים ובא ע"י השתלשלות מריש כל דרגין עד מדרגתו. (וי"ל לשון תהלל
כמו יהל אור כמו שפי' ז"ל בתהילה, והיינו שאור יו"ד ק"א מאיר בכל נשימה
להשפיע חים(חיים??) ממקור החיים ב"ה, וזה אני מוסיף כעת). והנה ענין אור ישר ואו"ח
שצריכין המדרגות להתקשר ממטה למעלה עד שרשם לשאוב מים ממעיני הישועה,
ואח"כ חוזר למטה ע"י קישורם זב"ז, ואז נגמר השפע וחיים בנשפעים. והנה בכל
נשימה מאיר הארה אחת, והיינו או אור ישר או אור חוזר, מבחי' א' של איזהו ספירה
מבחי' נר"ן, א"כ כדי להשפיע ברצוא ושוב על נר"ן מבי' הע"ס שלהם צריך שיתין
נשמי, זהו סוד החיים. ע"כ השיעור הזה, כאשר יעברו שיתין נישמי והאדם לא יחדש
מצד מעשיו ותורתו אור חדש, לכה"פ הארה אחת משישים ההארות בס' נשמי, טעים
טעמא דמותא ונפסק האור האלקי (וזה אני מוסיף, ע"כ רוח הטומאה שורה ועל פחות
אינו שורה, ע"כ י"ל שאין צריך ליטול ידיו כשישן רק פחות משיתין נישמי. וי"ל דאין
לישן עם ציצית, שכתבו בשם האריז"ל ראי' מדברי דוד כשהי' בבהמ"ר אמר אוי לי
שאני ערום מהמצות, ולמה לא בשנתו, ושפ"ד ששינה אצלינו אחת מס' במיתה ע"כ
אולי נכון אצלינו שלא ללבוש ציצית, אבל דוד שלא טעם טעמא דמותא והי' חי וקיים
מאור האלקי השופע י"ל שהי' לבוש בציצית. וי"ל בזה ששים המה מלכות המה
האורות מנר"ן, ושמונים פילגשים הוא מצד ארמ"ע שהם בבחי' הגוף, משכא דחויא,
ויש ג"כ לכ"א ע"ס בבחי', ומאלה יתמשך שפע קבלה להאיר גופו ונפשו לאין שיעור
כפי דרגא דילי' והדרך אשר יבחר, ע"כ עלמות לקבל שפע ע"י המלכות ופילגשים
הנ"ל ממידות ודעות בתו"ע או ח"ו להיפוך כי זלע"ז, אין מספר, ואשרי המתדבק
בדרך החיים ד' באור פניך יהלכון).
כל המוסגר הוא הוספה שאני מוסיף מדעתי זולת דברי החלום, ואני כותב למזכרת.
כי מעולם לא זכיתי לראות חלום צודק ושכלי כזה ולזוכרו כולו אח"כ, ונתעוררתי
משנתי בשמחה ב"ה. והנני כותב זה אחרי שאמרתי ברה"ת ומעט מבה"ש קודם אור
היום, יום הנ"ל, אברהם יצחק הכהן קוק.
דף 111
חיזוק התורה המעשית בהתגלות מלכות בית דוד
לכל עושיהם אילין חסדי דוד הנאמנים תמכין דאוריתא. (זוה"ק בראשית ח' ע"א)
התורה המעשית כולה מתוך שהמעשים הם מכוונים להוציא על ידם אל הפועל את
המגמות של המחשבה השלמה העליונה שהיא מתחזקת ע"י המעשים, נקראים כללות
המעשים כולם לכל פרטיהם תמכין דאוריתא, שהם תומכים את היסוד הפנימי, אור
החיים שבנשמה, הגנוזה בתוכיות המעשה. ובזה מקיימים ומחזקים את כח המחשבה
ע"י ההנהגה החברותית, שהיא ענין המלכות, המנהיגה, המסדרת, וממשיכה בפועל
את אור התכלית של אור החסד והטוב ע"י התכסיס המעשי. והם חסדי דוד שהוא
עיקר התגלות המלכות בישראל, הנאמנים, שהמחשבה כשאינה אחוזה במעשה יכולה
היא להשתנות ואינה מתקיימת, והיא דומה למעין שמימיו מכזבים, אבל ע"י חיזוק
המעשים בהנהגה העולמית נעשים הרעיונות קבועים ודומים למעין שמיימיו(מימיו??) נאמנים.
ותמכין דאורייתא הם חסדי דוד הנאמנים שהם שכל טוב לכל עושיהם, עושיהם
דוקא, הממשיכים במעשה כתורה וכמצוה.
חסדי דוד הנאמנים
נטיית החסד צריכה היא הכנה גדולה, עלול הוא בעל החסד הנוטה להשפיע לכל,
להיות ג"כ מקבל מכל. כך היא דרכה השפעה, שהיא חוזרת אל הנותן באיזה צורה של
השפעה, ומה אפל הוא המצב כשהאנשים השפלים והמזוהמים יחזירו השפעתם,
אחרי אשר נפגמה תחת ידם, אל הנותן והמשפיע, באיזה צורה של צליל בת קול. אמנם
זהו כחו של אור חסד אל עליון, אל זועם בכל יום, שלא תשוב שום השפעה כ"א
מהנושאים הטהורים, ותפילת ישרים רצונו. וכל הרשעה כולה היא רק מקבלת ולא
משפעת, יסוד בריה קלה דמעלנא יש לה ומפקנא לית לה. אברהם הובטח במגן שלא
תזיקהו השפעתו שהיתה שפוכה על פני כל והולכת לרעים ולטובים, בהיותו מעין
דוגמא של חסד שלמעלה, אנכי מגן לך. ובמעמקי התורה השמירה היא נתונה לכל
אחד ואחד ע"פ מדתו, ויש שהוא מוכרח להשמר שלא להיות מהנה לשום מקום שפל
כדי שלא תשוב שום השפעה שפלה עליו. ומרוב ענותנותו של רבי אמר אוי לי שנתתי
פתי לע"ה, והשבת אבדה לנכרי אסורה משום למען ספות הרוה את הצמאה, ולא
מעלין ולא מורידין נכרים ורועי בהמה דקה. ואם החסד בנטותו הפראית לא יכיר את
עומקם של דיני קדושה הללו, יזרח עליו אור התורה ממקור החסד הנאמן ששם
המלכות נתונה והעולם על ידו נבנה ונתכונן, חסדי דוד הנאמנים.
דף 112
דף 113
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
ה
ירח האיתנים
דף 114
דף 115
הקדמה
נשמת היחיד מטהרת במקור ישראל, ונשמת האומה כולה במקוה ישראל צור עולמים ב"ה
(מפתגמי החודש למרן הראי"ה זצ"ל)
התורה ישראל והתשובה קדמו לבריאת העולם 1 כדרך שהטהרה קודמת להתחדשות
"בדין הוא שתקדים החודש לפרה. ולמה פרה קודמת, שהיא טהרתן של ישראל" 2 .
יסודה של תורה מאבני שיש טהור מתגלה בכלליותם של דברי תורה שאינם מקבלים
טומאה 3. ובהסתעפות פרטיה המבצרים ומרחיבים את גבולות הטהרה "כל שיש לו
קשקשת יש לו סנפיר, וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, א"ר אבוהו וכן
תדבר"י, יגדיל תורה ויאדיר" 4. וטהרתם של ישראל ששורש נשמותיהם גנוז בתורה 5
התגלתה במעמד הר סיני "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני פסקה זוהמתן" 6.
ואור התורה שזרח בלוחות ראשונות חזר והופיע בלוחות שניות עם התגלות
פעולתה הממשית של טהרת התורה המנושאת מכל עון והבוקעת ועולה מבעד
הסתרות החומר. "פסל לך, הפסולת יהיה לך, כלומר הנך סיטרין כולהון יהון מסירין
לך וכבישין תחת ידך. ומתמן נתעשר משה, דהא גדר העשיר השמח בחלקו, לא ידאג
בדבר ולא יחסר לו דבר ולא יצטרך לדבר, והכי הוה משרע"ה, ונתעשר מפסולת של
לוחות דאינון הנך סטרין דאיתמסרו בידיה, ולא הוה להון רשות למשלט ביה, אלא
הוא הוה שליט עלייהו" 7 ומתוך התגלות שליטת אור התורה על כחות החומר זכה
משה לקירון עור פניו. וזיו מקרני ההוד מתנוצץ בבעלי תשובה לפי מדרגתם, ולמר
עוקבא הגדול בבעלי תשובה בדורו 8 שלחו ליה "לדזיו ליה כבר בתיה" 9. (ומש"ר
נקרא כאן בר בתיה מאחר שמצד עצמו שמשעת לידתו "טוב הוא, שנתמלא כל הבית
אורה כשנולד" 10 לא שייך בו גדר בעל תשובה אלא רק מצד שגודל ע"י בתיה בת
1. מדרש משלי ח'.
2. ירושלמי מגילה פ"ג ה"ה.
3. ברכות כ"ב.
4. חולין ס"ו.
5. זוהר ח"ג עמ' ע"ג.
6. שבת קמ"ו.
7. מגיד מישרים עמ' כ"ד.
8. שבת נ"ו.
9. סנהדרין ל"א.
10. סוטה י"ב.
דף 116
פרעה 11) ומתוך בטולה של תורה בשבירת לוחות ראשונות באה יסודה של תורה
ויצאה לאור תקפה ועוזה 12.
אמנם בלוחות שניות לא נגלה כח תשובה עילאה זו אלא בכללות כנס"י, "והא
קירון עור פני משה מההיא זוהרא דנטלו ישראל בסיני כד אמרו נעשה ונשמע, וכד
חבו בעגלא, ויתנצלו בני ישראל את עדים, ומשה נטל כל הנהו, ומשו"ה קרן עור פניו
וכו', ותו מהאי נהורא דאיתעבר מישראל כולהו זכה בהו משה כמו דאמור רבנן" 13.
ותשובת היחיד שא"א לו להתעלות למעלות אלו אלא ע"י התכלללות בכנס"י החלה
להתגלות עם תשובתו של דוד המלך, שבו נתכללה הבדידיות והבדיליות בכלליות
והאחדותיות, בו התמזגה הפרטיות של "יחיד ועני אני" 14 עם הכלליות של "לבו הוא
לב כל קהל ישראל" 15. "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו
מעשה וכו', אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם
חטאו ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור" 16.
ודוד ומשה לא שלטו שונאיהם במעשיהם 17 , ורוח טהרה זו של יחיד וציבור הולכת
ומפעמת במחנה ישראל לטהר את היחיד, לגלות את שרשו במקור ישראל, ולטהר את
כנסת ישראל, להוציא לאור את סגולת נשמתה להנשא מעל כל חומר וגשם, מתוך
קישורה למקוה ישראל צור עולמים ב"ה.
והחזרת כתריו של כל יחיד שהחלה עם גילוי אורו של משיח בדוד המלך תושלם
לעתיד לבוא, "עתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה
ושמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם על ראשם" 18. ובשלמות הופעת אור התורה
על הכלל ועל היחיד תיגלה תוקף טהרתם של ישראל שאף מעשיהן בחול הם על
טהרת הקודש, ומכחם יבהיק זיו טהרת התשובה על העולם כולו, וע"ז נרמז בסוכת
עורו של לויתן, הסוכה המגינה ושומרת מהתגברות החומריות והחיצוניות "עתיד
הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן וכו' והשאר פורסו הקב"ה על חומות
ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם עד סופו, שנאמר והלכו גויים לאורך ומלכים
לנוגה זרחך" 19. והמים התחתונים שבאים לטהר את העולם 20 , יתקרבו ויתעלו
11. עייז בתקו"ז עמ' כ"ד, כד נולד משה וכו' ובבהגר"א שם.
12. מנחות ק"ט.
13. מגיד מישרים עמוד 48.
14. תהילים כ"ה ט"ז.
15. רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו. ועי' בספרי דברים פי' נ"א ובירושלמי סנהדרין פ"ב סוף ה"ה
ובר"ש כלאים פ"ח סוף ה"א.
16. ע"ז ה.
17. סוטה ט.
18. שבת פ"ח.
19. ב"ב ע"ה. ועי' בנחל קדומים עה"פ את בגדי עשיו בנה החמודות שהם כתנות העור של אדה"ר
שנעשו לו אחר החטא - והם מעורו של לויתן. וסעודת לויתן היא התגלות הטהרה בזיקוקה העליון,
והיא יסוד ובסיס טהרת החומריות, ויעקב בשלימות טהרתו הריחו בגדיו כריח שדה אשר ברכו ד'.
20. זוהר ח"ב קצ"ח.
דף 117
למעלתם השלמה להתקרב למים העליונים, ורוחו של משיח מרחפת, נוגעת ואינה
נוגעת, על פניהמים 21.
וקבלת תשובתו של דוד נגמרה בעת חנוכת ביהמ"ק בחודש תשרי, "ביומא דאתבני
בי מקדשא עבד קב"ה טיבו לדוד מלכא וכו' ומני ליה למיכאל למיעל לדוד משיחא
בתרעי ירשלים דלעילא וכו'" 22. ועל כך אמרו במק"א "כשבנה שלמה את ביהמ"ק
ובקש להכניס ארון לבית קדה"ק דבקו שערים זב"ז וכו', כיון שאמר ד' א' אל תשב פני
משיחך וגו' מיד נענה וכו' וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון
וכו'" 23. ונפתח פתח תשובה זה לדורות "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים
הוא יענה אתכם" 24.
ונגמרה כפרה זו ע"י שלמה שהוא המשלים מדתו של דוד "כיון דאתא שלמה ועבד
לה אזניים ואישתזבון בני עלמא בעצתיה יהיב בההוא עיר כביכול שזיבותא, ובמה
בחכמתו, וכל דא תיקונא דאתקין ואשתדלותא דאשתדל אבתרה ההוא מסכן דאיהו דוד
וכו' 25. ושלמות זו של כנס"י ופרטיה נרמזה בעשיית חנוכת הבית שבעת ימים ושבעת
ימים, "שבועות סתם לאכללא עילא ותתא וכו' עד לא הוה שלמה לא הוה אתגליין, כיון
דאתא שלמה עבד מנייהו פרטי, דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וכו'" 26. וסיום חנוכת
הבית ושלמות קבלת תשובת היחיד של דוד הוא ביום השביעי של חג הסוכות הוא יום
הושענא רבא הקרוי ע"ש תשועה גדולה זו. ומתוך הופעת ההתכללות של היחידים
בקהל ישראל התבססה הכלליות של המלוכה שהיא "לב כל קהל ישראל", ומצד זה
אמרו חז"ל ש"לא קם בנביאים כמשה אבל במלכים קם" 27. ולכך נרמז בפרשת חנוך
המקדש גדרו של קהל ישראל בעיקרו "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י, שנאמר
ויעש בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" 28.
ועל שם שתי הופעות אלו של אורות התשובה, הכללית והפרטית, שהתגלו בחודש
תשרי מכחם של משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשיהם, ופעולתם להקים עולה של
תשובה נמשכת ואיתנה, ע"ש כך נקרא חודש תשרי ירח האיתנים. "ויקהלו אל המלך
שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים" 29.
עכ"ז בכלליות קדושתן של לוחות שניות כבר התנוצצה טהרת היחיד ותשובתו,
איחודו והיתכללותו בכנסת ישראל. והתגלות איתנותה של התורה ורימומה על כל
21. בר"ר פ"ב ד'.
22. זו"ח כ"ה.
23. שבת ל.
24. תענית ט"ו.
25. זו"ח פ.
26. זוהר ח"ג צ"ז.
27. ר"ה כ"א.
28. הוריות ג.
29. מלכים א' ח' ב.
דף 118
המעשים בלוחות שניות הקיימות ועומדות 30 היא מקור איתנות מעשיו של משה, ויום
שניתנו בו לוחות האחרונות נתקיים ליום כפורים דאית ביה סליחה ומחילה 31.
ומאיתנות יום הכיפורים נמשכת איתנותם של מצוות החודש "ירח האיתנים שהוא
איתן במצוות" 32. מראש השנה שהוא "יום תשובה והערה לבני אדם מתרדמתם וכו'
וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום 33. והתעוררות היחיד להטהר במקור ישראל
שבר"ה נשלמת ביוכ"פ שבו מטהרים ישראל במקוה ישראל ד'. ומתוך בירור טהרת
ישראל בכללם ובפרטם מתגלה בחינת לעתיד לבוא במצות סוכה שהיא מעין סוכת
עורו של לויתן "כל מי שמקיים מצות סוכה בעוה"ז הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן
לעת"ל" 34 ובמצות ד' מינים שמבררת את איגודם ושייכותם הפנימית של כל פלגי
ישראל שכולם יש בהם טעם וריח 35 שהם שני חלקי הטהרה "הטהרה נטלה את הטעם
והריח" 35א, הטהרה העליונה בעצמיות מקוריותה שהיא כממשיות הטעם, והטהרה
שמתוך זיכוך החומר שהיא ממשיכה מריח הטהרה העליונה, וזהו עניינו של ניסוך
המים שהוא כתיקון שלעת"ל למים התחתונים שיתעלו למקור הטהרה העליון 36. וגמר
הבירור של טהרת ישראל הוא בהושענה רבא שניטלת בו הערבה בפנ"ע שהיא הוראה
על תוקף טהרת כל אדם מישראל והוא אושפיזין דדוד יסוד התכללות היחיד בכנס"י,
והיא גמר החיתום של יום הדין. ותחילת התעוררות טהרת היחיד בר"ה וסיומה
בהושע"ר מעוררת בלבות ישראל את שורשם הכללי, וזהו יסוד כינוס הציבור
לדרישת ד' בימים אלו "ואותי יום יום ידרשון זה תקיעה וערבה" 36א ומתוך בירור
טהרת ישראל מתוספת מצות יום שמיני עצרת "עצרת תהיה לכם" התגלות עניינם
המיוחד המופלא משאר העמים של ישראל 37.
"וכיון שאמר שלמה ד' א' אל תשב פני משיחך מיד נענה וירדה האש מן השמים" 38.
"ואש שירדה בימי משה לא נסתלקה עד שבאו לבית העולמים" "שנסתלקה למזבח
האבנים שעשה שלמה" 39. ואש של גבוה זו המצרפת את היחיד עם הכלל, ומאירה את
עומק שרשי נשמת ישראל ממקור טהרתם, היא לבת האש היקודה במזבח של מעלה
בנשמתו ובמשנתו של מרן הראי"ה, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון
היום.
בן ציון שפירא
30. ב"ק נ"ה.
31. תענית ל"א: ועי' בפדר"א פ' כ"ד.
32. ר"ה י"א.
33. מו"נ ח"ג פ' מ"ג.
34. ילק"ש ח"א רמז תרנ"ג.
35. ויק"ר ל' י"ב.
35א. תוספתא מע"ש פ"ה הי"ד.
36. עי' ברבנו בחיי ויקרא ב' י"ג.
36א. ירושלמי ר"ה פ"ד ה"1.
37. עי' בתנחומא פר' פנחס פי' ט"ז.
38. במד"ר י"ד ג'.
39. תו"כ דבורא דנדבא פ"ה ה"י ובר"ש שם.
דף 119
ימים נוראים
דף 120

דף 121

מחשבה

עיכוב ההופעה העליונה ע"י החטא, וחזרתה
ע"י ההשגה בטהרה
המוסר והשכל הרי הם מעורים זה בזה, אי אפשר לשום חטא שלא יעכב את המהלך
של ההשגה הבהירה, ההופעה העליונה של קדושת הנשמה מתעכבת היא ע"י
הערפליות החומרית שהחטא עושה. אבל האדם צריך הוא לדעת שמקוה הטהרה מכל
חטא היא ההשגה בעצמה, על כן אין מקום כלל לחשוב שע"י משא החטא אשר ירגיש
בעצמו ימנע את עצמו מההשגה וההתגברות בדעת העליונה, וכל זמן שהאדם מתגבר
בתגבורת ההשגה הטהורה בצירופה של הכונה להטהר ע"י זה מכל חטא הרי הוא
מתעלה והשגתו מתגברת, ונפשו מטהרת ומתכפרת מכל חטא ועון.
שני דרכים לטהרת המדות
שני דרכים ישנם לבא לידי טהרה, דרך אחד הוא לדקדק בפרטי המדות, לישרם,
לכוננם, באופן שיהיו מטוהרים, ומהשפעתם נעשים החיים בכלל טהורים. והדרך
השני הוא להסתכל בהסתכלות שכלית, ולהעלות את הנשמה למעלה עליונה באור ד',
וע"י זה ממילא המדות מתעלות בצורה כללית מפני שמקורן נעשה מבורך, ומתוך
המקור של גידולן הריהן מתברכות מאליהן. ואע"פ שאין אפשרות להפטר בשום אופן
מהשגחה מדויקת על פרטי המדות גם בהיות ההשפעה של ההתעלות הרוחנית באה
משטפה העליון המלא אור השכל, אבל אז הענין הזה הוא רק באופן נטפל, בתור סעד
ועזר, אבל עיקר הכח של הטהרה בא מתוך ההופעה השכלית שהאדם בכל מהותו
מתעלה על ידה.
מהלך התשובה שממקור אור הדעת
כשרואים בחוש הפנימי את הסיתום של האורה שהעונות גורמים, ומתעצבים ע"י זה
ומהרהרים בתשובה, צריכים מיד לראות ג"כ את הגילוי שהמצות עושות ופועלות,
דף 122
ולהאזר ע"י זה באהבה ושמחה. ואם אין האהבה והשמחה באה למתק את העוצב, אז
מתגלה שגם הצד של העוצב ושל ההכרה בתכונת הסיתום שבא ע"י העבירות אינם
נובעים מתוך המקור האמיתי של אור הדעת, וצריכים לחדש את ההרגשה הזאת בכל
מרירותה ע"פ חשבון טהור, ואז תהיה עלולה להתמתק ע"י הארת התשובה אפי'
בנקודה היותר זעירה שבה, ואור השמחה של המצות יופיע בכל עזו.
זהירות וזריזות מתוך יחול לאור האלהי
יסוד היראה מכל חטא הוא: סילוק הדעת שהחטא גורם בהכרח, הרחקת האור האלהי
מנשמת האדם, ולפי זה מכל העולם לפי הערך, שהוא דבר מכאיב יותר מכל מיני
ההשחתות שיכולות להמצא בעולם, כי מניעת הטוב הגמור הוא הרע היותר נורא,
וטוב חסדך מחיים.
וצריך לדעת שכל השלשלת של החיים על פי הוצאתם אל הפועל במעשים, ברגשות
ובמחשבות, היא מעבירה אלינו את האור האלהי, מקור החיים ומקור כל העדן
ורוממות כל אושר עליון, וכפי מה שיחסרו חוליות בתוך הריתוק של השלשלת
הקדושה הזאת, ככה ימנע אותו אור חיי החיים מהופיע, על כן תמיד יהיו עינינו
ולבנו נטויות למלאות את הטבעות של שלשלת החיים, ולהשמר מכל דבר המפריד
את הרתוק הקדוש, כדי שאור הדעת האלהי יהיה תמיד שופע ומאיר עלינו בכל שפעת
אורותיו כלולי החמדה, מרווי העדנים הצחים, דודי צח ואדום.
ומזה באה שימת הלב העמוקה לא רק על הזהירות מכל חטא ועון, מכל פגם וחסרון,
אלא גם על הזריזות במצות, במעשים טובים, במדות טובות בפועל ובמעשה, בקנין
וברגש, כי רק מכל אלה תבא שלשלת הקודש לידי שכלולה, ואור אלהים, נעים
בנעימות קודש, צח ומצוחצח, יופיע עלינו ועל כל מעשינו לנצח. חזקו ויאמץ לבבכם
כל המיחלים לד'. אשרי כל ירא ד' במצוותיו חפץ מאד. והאור האלהי העליון הוא
עצמיות המצות, פנימיות חילם ונעם לשדם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה
למחכה לו.
טהרת הרצון ביום הכיפורים
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש, כי כנס"י אינה עוסקת ברעש להודיע
שם כבוד מלכותו בעולם, כי אם תבא ברעש היתה צריכה להעריך קרבות רק בשביל
ביטול ע"ז והודעת כבוד מלכותו בעולם, כי אז יש לחוש שיתערב בזה ג"כ יצרא
דף 123
דאהבת עצמו יותר מדאי, להרחיב גבול ממלכה ע"י חורבנם של אחרים, וכבוד שמים
יהי' רק לכסות עינים.
וע"כ הצריך השי"ת כפרה למיעוט הירח, כי עי"ז מזדמן שתחת הכונה הטובה של
עבודת ד' יסתירו עצה של עבודת עצמם, ולא תצא מזה הכונה של דעת ד' בעולם,
שהיא אהבת חסד וצדקה.
ע"כ רק בלחש נזכיר כבוד שם מלכותו, להגדיל כבודו ית' בתוך בני ישראל, ועי"ז
ממילא אור גדול יאיר בעולם, כי יראו כל העמים כי שם ד' נקרא עלינו, וישובו
לעבוד את ד' שכם אחד, בדרכי ד' הטובים.
אמנם ביום הכפורים שאנו נפרשים מכל דברים חומריים, אין חשש לאמירה בקול
רם, כי אם היינו בטוחים שרעיונינו יהי' תמיד רק לצד המעלה למען כבודו יתעלה
באמת, אז לא הי' שום חשש לעסוק בכל עז לטובת כלל האנושיות להאירם באור ד',
כי למלאכי השרת שרצונם רק כבוד ד', יאתה להכריז בקול תמיד, ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד.
פיתוח רוח האדם ע"י עבודת הקודש
התפילה והתשובה וכל עבודה קדושה, צריכות הן לפתח את את כל הכשרונות של
האדם, להאיר בלבו אור השמחה, ולהבריק עליו את ברק התבונה, להעשיר את רוחו
בעושר החיים, ואהבת החיים מוכרחת להתגבר בלא צל של דאגה ועצב, ע"י הרמת
ערכם של החיים בעבודת הקודש.
דף 124
ביאורים לאורות התשובה
פרק רביעי
מכתי"ק מרן הרצי"ה זצ"ל
פ"ד א
תיאור מבליט בהדר עובדתיותו ותקף שירתו, מציאותו הממשית של כח התשובה,
השורר ופועל, תוסס ומניע, בעולמים ויציריהם. מלחמת עד מבחינת עצם המציאות
של זרמי גווני-הכוחות המרובים השליליים בזה, ומבחינת הממשיות המלחמתית של
הנצח העליון במערכת החיוב והשלילה, וצדה הקדשי 1 בזה.
תפיסת גווני שמשה של כח דינמיקה הוויתית זה, הוא למעלה מקליטתנו האנושית,
- משלשה פנים, השווים ומתאחדים ונמשכים וקשורים: שטפם וריבוים, למעלה מזה
נפלאות מהירותם, ולמעלה מזה היותם באים ממקור מציאותה של מערכת החיים אשר
אנו בתוכם, ואשר כל מדת הזמן בעצמו במציאות ההתרשמות של מהירות השטף -
היא מצמצומי גילוייו השייכים לנו.
אותה המציאות המניעה בתסיסותה כלפי שיכלול - מעלה, היא מרשימה, ממרקת
וממתיקה בתחושתינו. מה שלמעלה מהשליטה המעשית הוא למעלה מההתבטאות
הרגילה. נקודה - אורות הקודש, נקודה, יסוד האותיות וכל תולדותיהם ותולדות
תולדותיהם - בערכה הזרעי, כוללת העולמים וכל אשר בהם. האות מבטאה את רקע
העולמים בעצמם, והתיבות את רבבותיהם של העולמים והמון יצוריהם, במצב של
שלמות המציאות. וכ"ז מסתכם בתהליך התתקנות של הנשמה היחידית המקבילה
לציבורית ועולמית.
1. שתי המלים האחרונות אינן ברורות בכתי"ק.
פ"ד ב.
סיפור המצב המציאותי של התשובה - לעומת התיאור השירי של הסעיף הקודם.
(היא בהנחה היסודית שע"י התשובה הכל שב לאלהות", הדגשת העקריות בהקדמת
הביטוי של "הכל" בהרחבת הענין הזה על כלל המציאות, - ובפירוטו של יסוד זה
לשני צדדים, שבעולם ושבנפש, הדגשת הקדימה היא על עצם הפעולה של השיבה של
הכל). "ע"י התשובה" פירושו: א' ע"י מציאותה בתור כח הויה בעולמיות בכלל
נעשית שיבת ההתקשריות של המציאות במקוריותה, וכאן זהו בתור מציאות
דף 125
השלמות האלהית 1. וב', אותו דבר בנפש, במציאות הרוחנית של האדם, שע"י צדדי
התשובה שלה כל שאר צדדיה וכוחותיה שבים ומתהפכים, - בהתהפכות של גילוי
עניינה האמיתי הפנימי של המציאות, ובבחי' איסור הנהפך להיתר, ואתהפכא לעומת
אתכפיא, כמו דרך הישר לעומת דרך הכושר, - לגלות את קביעותם, לעומת הארעיות
של "בקרי" ו"כמוץ אשר תדפנו רוח", - בעצם תכונת טבעיותם. לגבי ענין האדם
וצלם אלהים שלו נקרא מפורש בשם הקדש האלהי.
1) האותיות המודגשות הן עפ"י כתי"ק.
פ"ד ג-ד.
מתוך יסודה של העובדה הממשית של מציאות תנועת התשובה, בפנייתה המתמדת
לשיכלול התיקון וההתחדשות כקדם, בעולם וכן באדם, מופיעה כאן אותה האחידות
המקבלת של התשובה שבעולם ושבאדם, בכל פרטיהן ודקדוקיהן. והתוכן האחד הזה
הוא מוסיף ומתפרט בסעיף ד', בהקבלה של מערכת הטבע העולמי בכללו וכל
פרטיותו, שמקבילה לו המערכה הכללית - והפרטית של האדם ודורותיו ורציפותם,
שהם כולם תוכן אחד לכל פרקיו השונים. הערכה של שתיים, הכלליות והפרטיות של
העולם, כנגד שתיים, של הכלליות והפרטיות של האדם ברציפות דורותיו, שמקבילות
ומקושרות שתים ושתים אלה. סיכום - הגדרה של כל זה: זהו יסוד ההארה של הדעה
של התשובה, - מתוך אחידות ענין התשובה לאדם ולעולם.
פ"ד ה.
לפי אחדות הסקירה המגלה את הקשר ההדדי של כללות העולם והאדם ופרטיו,
ביחס להארת התשובה, של תכנם הפנימי, - באמת א"א להתרוממם לתשובה
הרוחנית של ישועת הכלל אלא בתשובה פנימית. ולכן גם תשובת היחיד במובן זה
עושה מחילה לו ולכהע"כ, ועי"ז גם רבים יכולים להתעלות לתכונה האידיאלית
הגנוזה בנשמת האומה.
פ"ד ו.
אותו רום המעלה של נשמת האומה היא מגמת שאיפתה הכללית אשר בעצם הויתה
- שזה נמשך ומתיחס לכללות ההויה, - כלעיל, הטבע העולמי וכל פרטיו, ובזה נעוץ
רעיון התשובה העליון.
זהר משפטים 1 נשא 2 וחסד לאברהם 3.
1) דף ק"ו ע"ב
2) דף קכ"ב ע"ב
דף 126
פ"ד ז
מתוך קריאת השם של הכלל האנושי ביחס לפרטיו, המתגלה במציאות האומה
הידועה בעצם הויתה, - מתפרש ערכה בפירוט שמה של כנס"י בהגדרת ענין נשמתה
במציאותה המוסרית הממשית, הנבחנת ומבורכת ביחס אישיה היחידים, וכיוון
התיקון של הדרכים והמעשים לפי זה. (צדיק בדרכיו וחסיד במעשיו. ועי' בע"ז ו.)
פ"ד ח.
לעומת ראשוניותה - יסודיותה של תשובת ההתקשרות עם האומה בנשמתה, -
מתפרט הסדר הממשי של מעלות התשובה במציאות דורותיה של כנס"י ובאחרית
ימיה. קודמת לכל מיני התשובה, התשובה אל כבוד ד', - לפני החזרת הבירור והזיקה
של עצם הענין האלהי המתגלה בישראל. התעוררות היחס של הכבוד הנימוסי,
הלאומי והחברתי, לדורות הקודמים ולדור זה, כלפי פנים וכלפי חוץ, לכל גווניו
ודרגותיו, שהוא כולו המשך המושג הכללי של כבוד ד', המחייב וגורר כבוד תומ"צ
ונושאיהם וכל השייך להם. זוהי הדרגה הקודמת בפשטותה ומכשירה אל עליית
השייכות העצמית, כמו שכל עניינו של כבוד הוא סדור היחס החיצוני החברתי אל
המהות העצמית של הנושא הכבוד.
אמנם הערכתה של עמדה קודמת זו, לעומת ערכי הענין האלהי הישראלי בעצמה
היא מחייבת וגוררת הבחנת התסבוכת שבמהלכי סתרי המדרגות: במצב הקדימה
הזאת של יחס הכבוד, והתשובה הבאה מתוכה, אין עדיין תשובת התיחסות אל עצם
התכן הפנימי של אור התשובה, - ובהפתח המרחב של האור הפנימי, באה ההתעלות
של המושגים בעצמיותם, עד שהמושג של יחס הכבוד עם כל רבוי רחבו, לכל דרגותיו
צר הוא מהכיל את גודל הערך של גילוי אורות התשובה העצמיים, שביסודיות מהותם
הם ממעל ומבפנים גם לגלויי חכמה וליחסי כבוד.
בעקבא דמשיחא יגלה האור יסודי הזה, שהוא כולל בקרבו את כל האורות הקטנים
בפרטיות ממשותם, - ואעפ"י שעוד לא נתגלה בכל מלואו, ובינתיים מופיע ומשלים
יחס הכבוד שהוא קודם לכל השאר.
לעצם עניינו של עקבתא דמשיחא שייך המהלך של גילוי האור הגדול, העצמיי, של
קדושת מלכות שמים ותורה ומצוות, אשר בגילויו בהתפרצות השטף של האור הגדול
הפנימי, נראה כאילו נדחו האורות הקטנים של ערכי הקדושה הנמשכים ממנו וכלולים
בו, ומתוך התפרצות שטף האור הגדול העצמי כאילו מתפרצים מצבי האורות הקטנים
הממשיים, אך באמת האור הגדול פועל פעולתו וישוב להגלות בעליונות ובתחתונות,
ויגלה התכן הפנימי של התשובה העצמית המופיעה אחרי זו של התיחסות הכבוד.
$$$
פ"ד ט.
מקבילה לעומת המדרגה הראשונה של ערך הכבוד אשר בסעיף ח', ביחס החיובי
של הכבוד, - היא ההתיחסות השלילית של אי הכבוד, של צער העלבון כלפי נחלת
האבות והמשך דורותיה. כמו בסעיף ח', מתוך התגלות היסוד של הכבוד הולך ומתברר
היחס התשובתי אל התכן העצמי, כן גם כאן מתוך התעלות יסוד צער העלבון לנחלת
האבות, במחשבה ובמעשה, הולך ומתברר היחס החיובי אל התכן העצמי של המקור
הכולל הכל.
ההכרה של חשיבות נחלת האבות - אשר מתוך ההצטערות על העלבון - היא כוללת
את ערך העוז של התכן העצמי ואת הכבוד של מעלת התיחסותו, - וכן אח"כ בהכרת
החיוב, - אשר מתוך השלילה, - של מקור חיים זה, שתופסת היא את חשיבותו לגבי
חמדה של עצם התוכן ולגבי תפארה של צורת ההופעה, -
ההתרחקות מתתקנת ע"י בירור ואיחוד כל הצדדים השווים שבמעשה ושברוח, גם
שכאילו 1 הפוכים זמ"ז, ומתגברת התתקנותם והתמזגותם דוקא ע"י ההכשרה
המתאימה אל הארת פנימיות התורה. וכמו לגבי בירור היחס אל הצדדים השונים מתוך
החזרה מן החוץ, מן המרחקים, שהגיעו להם עם העלבון, - כן בהשלמות מדרגות
התשובה, מתברר היחס הפנימי אל סודות התורה בחשיבות הכרעתו צדי החיוב
והשלילה, עם עז וישוב הדעת וכו' עד י'.
1. כפה"נ צ"ל: גם אלה שכאילו הפוכים.
פ"ד י.
לעומת שני הפרקים שלפני זה, שהם מפרשים את שני הצדדים של המדרגה
הראשונה התחתונה של התשובה, מצד החיובי של הכבוד, ומצד השלילי של הצער על
העלבון, שהם מהוים את יסודה הראשון של מפנה התשובה המתגלה באחרית הימים -
בעקבא דמשיחא, - מתפרט כאן באופן ממשי, - בהגדרת החוצפה שבעקבתא דמשיחא,
שהיא שייכת להתפרצות של מאבקי האורות הקטנים בהופעת האורה העליונה, אשר
בפרק ח', - והיא היא מתוך הדרישה של הכלליות ביחס לפרטים כולם, - אשר מתוך
מסקנתה תשובה כללית תחל לתת פריה. - הענין הזה של התבררות הקשר האחדותי
האלהי של האור הכללי של התורה אשר בתוך פרטיה כולם, והם כולם מתוך עצמו של
אור התורה כללי, - הוא נמשך מתוך השייכות המציאותית של כל הפרטים עם הכללים
במובן הויתי וסתמי במציאות הבריאה כולה (ועי' בהגר"א לספד"צ) - לפיכך תחילת
הדיבור הזה על יחס הפרטים והכללתם בסתם של המציאות, ומתוכה מתפרש לדברים
התוריים.
דף 127
פ"ד י"א.
כל הערך של הפרק הזה, בתור הענין המציאותי של התשובה, בהויית כחו בעולם
ובישראל, בא כאן לידי סיכום תמציתי. בחלק המשפט הראשון - בהווה, במציאות
העולם, בשלילה, ובשני - בעתיד המתגלה בישראל.
הענין המציאותי הזה נמצא ופועל במעמקים ותמיד. ליסודיות מציאותית זו שייכת
ההבחנה של תשובה עליונה, - החוזרת פעמיים, בהתחלה ובסיום כאן, כמו המעמקים,
- אשר לעומת כלליות יסודיותה זו, "התשובה הכללית" הקודמת לזה, אשר כל מערכת
תסבכותיהם, המעשיות והרוחניות, מקבלת את בירורה מתוך הבחנת העובדה
המציאותית הנמשכת הזאת של התשובה. ההתנוצצות התמידית המתחדשת של
התשובה היא מציאותית כמו התחדשות עצם מציאותם של העולמות ומלואיהם,
כלליהם ופרטיהם.
ה"אור" הוא גילוי אמונת המציאות המשוכללת בהופעת הקרנת הזרחתה, ובעצם
הופעת מציאותו הוא כולל את החכמה המפורטת - ואת הקודש - המפורש בשמו - ולפי
מילואיו אלה מתמלאות הנשמות באוצרות חיים חדשים, - בהתאם של ההתנוצצות
התמידית שבעומק החיים, ומתוך כך צמיחת פרי התרבות וכו'.
אור משיח בכל שלימותה של ישועת ישראל מגלה את מלוא הצורה הצבורית של
האדם בישראל, שהיא בנחלת האומה בארץ המקודשת ושייכת לה, ובתכונת ציבורה
המיוחדת, של סגולת השפה שלה, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, ושהיא
משתכללת בגילוי צורתה שבכתב, - בגדר הופעתה של אומה: שיש לה כתב ולשון. -
וממעמקי החיים במציאותם אל מרומי העליה והתנועה של התשובה.
דף 128
אגרות
איגרת התחזקות לימי התשובה
אברהם יצחק הכהן קוק
רב ואב"ד
בעה"ק יפו והמושבות תובב"א
ב"ה פעה"ק יפו ת"ו. יום כ' לחדש אלול תרס"ח
חתני כבני היקר כלבבי ונפשי היש"ר, ובתי יקירתי כאישון עיני מרת פ"ח שיחיו
לאוי"ט ברב טובה, שלו' וברכה. בספר חיים טובים תכתבו ותחתמו.
עברו ימים, שהי' כבר ראוי לכתב לכם אהונ"פ, מאז באנו מרחובות, אבל הנה
מניעות, ישנות וחדשות, פורחות ונוצצות, עבודה ועבודה, ולפנות אל מה שצריך
לעצמנו ובשרנו אין זמן ועת לחפץ, עבד נמכר לרבים זאת היא תעודתו. לימים
הבעל"ט נקוה כי יאר לנו בחסדו ואורו, וירחיב צעדנו למען אוכל יותר להראות לכם
יקירי חביבי אמתת אהבת אב כאשר בלבבי.
ומה עמכם יקירי, מהכל כתבו, אמנם אין אני יכול כ"כ לדרוש על הגשמיות שלכם
בעוד לא מצאה ידי לצאת ידי חובתי נגדכם יקירי, מ"מ אחקור ואדרוש, ולפנים משורת
הדין עשו, הודיעוני, ויחדיו נקוה כי תשועת ד' תקרב, ונוכל למלא את הכל בע"ה.
וע"ד הרוחניות יקירי, השבת לימודך ישר"י. אמנם ראוי לשום לב בימים היקרים
האלו, לחשוב עם קונינו ב"ה, להתחזק בתורה, ובדרך ד' בכלל, לרומם את הנשמה,
הנופלת מעמל החיים, משפלותה, ע"י אור תורה ונועם חמדת רעיונות טובים במאור
של אהבת ד' ואהבת עמו וארצו, אשר המנה הטובה של יראת ד' אמת בתוכה כלולה
וקשורה, ואור תשובה ואהבה המישרת כל דרך ומאירה כל מחשך הנה קרובה מיד
להגלות. חזק בני ואמץ, וד' יעיר עליכם לברך את נוייכם בכל טוב. תציצו ותפרחו
פרחי חמד פרי קודש הילולים, לתפארת לחן ולכבוד על מרומי הררי קודש ד'
אשר אהבנו נצח.
ברכת שנה טובה וכוח"ט לאז"ח הרבנית היקרה תחי', ולה"ר רפאל לוי שי' ולכל
א"ל תמסרו באה"ר. הנני בזה אביכם מצפה אשרכם בכל לב ונפש מברככם באהבה
נאמנה בכוח"ט.
אברהם יצחק ה"ק
דף 129
דברי ספרות (ממרן הרצי"ה זצ"ל)
ראש השנה וארץ ישראל - כלליות תיקוני
השנה וכלליות כל הקדושות*
כבר חשך היום הראשון של ראש השנה, ועוד מעט והגיע זמן תפילת ערבית ליום
השני הקדוש. בינתיים יושב הרב הקדוש ודורש בדברי-תורה לפני קהל-חסידיו. שני
הימים מתאחדים ונעשים ל"יומא-אריכתא" אחד על ידי דברי התורה הרמים, הקדושים
והנפלאים של הרב.
מעלה יתירה ועליונה הלא יש לו תמיד לראש השנה על כל שאר ימות השנה, - וגם
כל מועדי הקודש בכלל, - לגבי הקהל המתקבל אל הרב הקדוש ודברי-התורה שהוא
אומר אז לפניהם. כי ראש השנה הלא הוא מקור כל הדינים וכל התיקונים של כל
השנה, - וכמה נחוצה וכמה נעימה היא אז השפעתו של הרב ודברי התורה שלו! אולם
ביחוד מה נעלו ומה עמקו דבריו הקדושים הפעם בראש השנה הזה! הלא הם הם
הדברים הגדולים שהתפאר בהם אחרי-כן ואמר "הנה דרשתי היום על אש ועל מים!..."
פתיחת דרשה זו היתה מפסוק מעניינא דיומא: "אשרי העם יודעי תרועה!" ויתחיל
לבאר את "תשעה תיקונין יקירין" את הנשמות הגדולות ואת ביאורי התורה הנמשכין
מהן.
וראשית דבריו היה "מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת, דהיינו שילך מדרגא
לדרגא, אי-אפשר כי-אם ע"י קדושת ארץ ישראל, כי כל עליות שצריכין לעלות אל
הקדושה הן רק על ידי ארץ ישראל, וכן כל עליות התפילות הן רק בארץ ישראל".
וישא את דברו על הנשמה, על התפילה, על התורה שנמשלה לאש, על מי מריבה, על
טהרת המחשבה, על המחלוקת, על התחנונים והצעקות בקול רם, על ארבע כוסות, על
הגלויות ועל היסורים, ובפרט יסורי ארץ ישראל, "שאי אפשר לבא לא"י כי-אם על
ידי יסורים. ועיקר היסורים הם המונעים הרשעים, מוציאי דיבת הארץ, וכפי שלמות
התורה שזוכים להמשיך בתיקון גדול ביותר, כמו כן זוכים להכניע המונעים הרשעים
ולבא לארץ-ישראל", כי "כשבאין לגדלות מוכרחים ליפול בתחילה לקטנות דקטנות".
ועל... ועל... ועל... ועל מה לא היו מכוונים דבריו אלה? ומה לא היה כלל בהם? שהרי
"ארץ ישראל היא כלליות הקדושה של כל הקדושות", ו"עיקר המוחין והחכמה הוא
בארץ ישראל, ואפילו ישראל שבחוץ-לארץ מקבלים ויונקים כל מוחם וחכמתם משם,
כל אחד כפי חלקו", ואף "כל העולם כולו ניזון משפע ארץ ישראל, שהיא מקבלת
ממדת תפארת האמת שהיא כלליות הגוונין, בחי' שמים - אש מים"...
*מאמר ספרותי זה נמצא בכתי"ק מרן הרצי"ה זצ"ל, מתוכן המאמר נראה שהוא מתאר
שיחה של רבי נחמן מברסלב בר"ה. $$$
וכאילו כל מיני חן שבעולם, כל עוצם התענוג העליון, הדבקות והיראה הגדולה,
שהפיקו תמיד הוד פניו בגלותו את דבריו הנשגבים לפני מקורביו, התכנסו יחד הפעם
בהתנוצצות נפלאה, ליחד איזה מראה חדש ונורא ומיוחד במינו. כלליות הגוונין!
וכאילו כל אותה מסירות-הנפש ועבודת הכחות הגדולים שהיו לו תמיד בדרשו לפני
השומעים, התקבצה והתגדלה והתרוממה הפעם לאיזו דרגא עילאה, ללהבת סערה
דינמית אדירה. כי אמנם רגיל היה דברו על גודל מסירות-הנפש שצריכים
לארץ-ישראל, ולמשל שם את עצמו ז"ל, במסירות-הנפש הנוראה ובתלאות הרבות
והמשונות שהיו בנסיעתו לארץ-ישראל; ו"יש שנדמה להם שרוצים ונכספים מאד לבא
לארץ ישראל אם היו יכולים ליסע לשם בהרחבה, אבל לא בצער ודוחק, ובאמת אין זה
רצון שלם, כי מי שרוצה לבא באמת לארץ ישראל צריך לבא גם רגלי, כמ"ש לאברהם
לך לך, לך דייקא".
ובאמת כמובן רק למשלים נחשבו כל דברי דרשתו זו בעיני שומעיהם, - רק
למשלים עליונים ולמליצות עליונות לרזין הגנוזים הנסתרים והנעלמים, של "בחינת
ארץ ישראל העליונה", וכל המדות והצנורות והעולמות התלויים ומכוונים בה. לעולם
הלא היה דרכו, ז"ל, לדבר במשלים ובחידות ולהלביש בהם את הדברים הגדולים
שהיה מגלה לתלמידיו. ואשר אי אפשר למוסרם כמן שהם מרוב גבהם. ומדוע גם לא
תהיה גם זו, נסיעתו לארץ-ישראל, ככל נסיעותיו ושאר מעשיו, המופלאים והתמימים,
ששמשו רמיזות ומפתחות לתיקונים עליונים ולהנהגות קדושות?
הרבה לדבר, האריך לדבר על מעלת ארץ ישראל, על גדולתה וקדושתה, על כל
סגולותיה הכבירות, בשילוב ביאורים שונים לכמה פסוקים ומאמרי חז"ל, וכמה
גימטריאות ונטריקונין, וכמה רעיונות עמוקים, וכמה סודות וסתרים עליונים,
המקושרים ומכוונים לכך על-פי דרכו המיוחדת. ובוערים דבריו כגחלי אש, וקולו קול
חוצב להבות, ובניגונו הנעים המיוחד לו - "כששלח יעקב את בניו ליוסף שלח עמהם
ניגון של א"י", הוא אומר - חודרים הדברים אל הלבבות וממלאים אותם רגשי-קודש
רוממים, עזיזים, פליאים, אכסטאטיים... וכל גופו מרתח ומזדעזע באיזו אימה ויראה,
באיזה רתת וזיע, שאין לשער ולהעלות על הכתב, והשולחן מזדעזע ומתנועע ואתו כל
הסמוכים עליו וגם כל הסמוכים להם. וכמין חרדה גנוזה ומפליאה, כמין הבהקת הוד
והדר, זיו ונוגה, ממלאות את הבית ואת לבות שומעי הדרשה, כמו ניצוצי-אורה
מגיעים להם, וכמו ריחות עדינים, של בשמי עדן ונחלי אפרסמון, נוזלים אליהם מאותה
ארץ-ישראל ומאותם דברי התורה שלה... מרגע לרגע גדולה והולכת החמימות שבלב
וההתפעלות הנפשית וההצטיירות הדימיונית, וכל רמ"ח האברים ושס"ה גידים
משוקים מטל זרמי ההשפעה של אותה ארץ-ישראל העליונה ודברי-התורה שלה על
ידי הרב הקדוש. וכל ההרגשות, השאיפות, המאווים והרצונות, - באחת: השתוקקות
וכמיהה והתדבקות עד כלות הנפש, עד כלות הנפש ממש, לאותה ארץ ישראל ואותם
דברי-התורה שלה. . . **
**כאן מסתיים חלקו הראשון של המאמר. לאחר מכן נמצאת התחלת חלק נוסף שהמשכו חסר.
דף 130
דף 131
חג הסוכות
דף 132
דף 133

דברי מחשבה
חג הסוכות - פיתוח קדושת טבע האמונה
עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית. תאות הדבקות האלהית ברעיון
ובחפץ פנימי היא תאוה וחמדה עליונה, חזקה וגדולה יותר מכל התאות שבעולם, ויסוד
שרשה והתפשטותה הפנימית היא בודאי בקדושה. אמנם יצאה לחוץ ונתחללה ע"י
יצרא דע"ז, ולעתיד לבא יואר העולם, וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה
היסודית תאות הקודש האמונית, ויתברר לכל כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק
באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא ימלא העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה
זו לבא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש.
ומתוך שיסוד חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה,
כלומר החומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבו, כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח
את הצורה הטבעית של האמונה וצד החסד שלה, ירדפו כל העמים לחוג את חג
הסוכות, ולהתבסם בביסום הטבעי של האמונה האלהית וארחות החיים הנובעים ממנה
מתוך דחיפה טבעית עצומה מאד.
אמנם היסוד הישראלי המקודש, אע"פ שתאותו הנפשית הפנימית היא מושכתו
לקדושת האמונה, הרי תאוה זו עצמה נזדככה מאד מאד, והצורה השכלית של החובה
והמצוה האלהית העליונה שבה התגברה על ההמשכה הטבעית והמתיקתה, אשר על כן
מיוסד בישראל כח הקודש של מסירות נפש ועמידה בנסיון בשביל קדושת האמונה,
וסבילת כל צער מפני חובת המצות האלהיות. ואם הטבע מתישר כ"כ עד שכל מה
שהוא נגד הטבע והריצוי הנפשי והגופני הרי הוא ג"כ נגד המצוה האלהית, גם בישור
זה מונח תוכן רוחני טהור עליון ואידיאלי מאד. מה שא"כ אוה"ע אינם נמשכים לתכונת
האמונה בקדושתה, אלא מפני שע"פ מעמד העולם והתגברות השכל וההרגשה
הרוחנית נתפלש כח התאוה אל הערך הקדוש בעליונותו, אבל כאשר יפגשו בשבילי
החיים שע"פ היסוד האמוני דברים מצערים, אע"פ שלפי ישרת העולם יהיה הצער כבר
טעם הגון לגלות שאין המצוה נהוגה שם, שזהו יסוד מצטער פטור מן הסוכה, מפני
שסוכה מפתחת את העולם, את הזמן ואת הנפש ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב
קדושתה, ובעילוי העולם והחיים אין מקום לצער במצוה, כי כל מה שהוא שוה עם
הטבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג, אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת
הצער מצד עצמו לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, כי גם בעת אשר העולם כולו
מסובך הוא, וא"א לעמוד על במיס החיים שבקדושת האמונה כ"א בצער ומכאובים,
הרי הם תמיד מוכנים על זה, ואע"פ שמצר ומימר לי מ"מ דודי לי, אבל אוה"ע אינם
רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאותה ומילוי
התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת חמה הם מבעטים, וזה
מצריך זיכוך חדש לעולם, הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי.
דף 134
(לספר קהלת)
רוממות האדם בכל ערכיו מתוך המקור האלהי
הספקנות היא תוצאתה של האליליות, והאחרונה היא תוצאתה של התרשלות
המחשבה. כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל ע"פ אותו החלק של
החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והחומרנות כשהיא (
תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם
המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים
שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש, וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל
התחכמות, הכל הבל יגזור, ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא, ולא יוכל לבא,
לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, באותו אומץ הנפש המבוטא באמת
במלה הגדולה של יראת אלהים, שהגמדים הרוחניים מוצצים ממנה המון רב של רפיון
לב ומחשבה נודדת. זה יוכל רק פילוסוף עליון, שהנשמה הישראלית מאירה את חדרי
לבו.
התגשמות אותו האומץ והגודל בחיים, המשכתו 1 של חיי הרצון שהם בעצמם נוזלים
ממקור קדומים, מחיי כל עולמים, וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי
המעשה, החברה והתרבות, ולמצא ע"י תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את
כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן שבין
השכלת החול ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה, אופיה ותוכנה, המקיפה את יסוד
ההויה, ומסיימת סוף דבר, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם.
והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי של הספקנות, שמא החיים
החמריים הם כל היש, כל החיים, ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה, שאין לו כל סמיכה
מדעית ברורה כ"א אי אמנה עקשנית, לערער יסוד חיים מלאי דעת ואמונה עליונה,
האומר בבטחה, שכשם שהחיים העובריים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים
יותר עליונים, ואם היה בהם איזה כח של בקורת, וכח זה היה לוקחם לכל החיים, ודאי
היתה הבקורת ההיא יוצאת מלאה זעם וספקנות, כן החיים הגמורים שבגוף, האמת היא
האמת האמונית, שהם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים, אמנם אם מהפרוזדור יתבע
כל התביעות הטרקליניות, יהיה רוגז בלא נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור
לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ.
ולאיחודם של הפרוזדור והטרקלין אין מתודה אחרת כ"א זאת יראת אלהים,
ושמירת מצות אלהים. בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החומרית, אפשר לסלול
נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל, אבל בחיים הכוללים את כל היש,
בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כ"כ עשירות ומושפעות
1) כפה"נ צ"ל : המשכתם.
דף 135
במדתם עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כ"א בחק ומצוה אלהית. ומקור
האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה, שהיא הולכת
ומשפעת את טללי תחייתה על הככרים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור, כי האדם
כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה. א"א ליסד מכון
של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כ"א כל האדם צריך
שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר
וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא
העומד לספג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחדת העולם והחיים העוקצת ומכאבת כ"כ.
אין תועלת בעקשנות ספקנית האומרת במרמה שתתנה תנאים של שוא לבנות
עליהם את עמודיה(קולונותיה??), כלפי האלהים ועולמו, שתתעקש למצא את הנוחם, את הפתרון,
דוקא ברשף הקטן הזה של חיי החושים הבשר והרוח המוגבל, בחיי השעה החולפים
כצל עובר. לא זו הדרך. החלק חשוב ונכבד, הבשר עדין וחביב, הרוח ער ומתנשא,
אבל כל אלה רק אז לגדלם, לזיום יבאו, בהיותם שואפים וזורחים אל מרכז מהלך
הוייתם, שרק בחקיקה אלהית היא בולטת, רק מהמקור האלהי, שקדושי העולם אדירי
המוסר העליון, אריות הצדק והאמת, מלכי האמונה והתום, מושלי החיים, וכובשי
המות, רוכבי במות ההויה בשכלם והרגשתם, ברוח עזוז קודש הקדשים המקשקש
לפניהם כזוג, וברעם גבורתם המתרומם מעל כל גבולי זמן ומקום, הם הפוטרים את
עצמם ואת כל העולם עמם מחובות מצרים וגבולים צרים. ועם זה דוקא הם הם
המבססים את עדן החיים ונועמו, הם הם היודעים לתן מדה וקצב לכל חיוב ולכל
שלילה, לכל עונג של גוף ושל נשמה, לכל חמדת עין ולב, הם הם מחוקקי הצדק רוזני
עולם, המתלוננים בצל שדי, הם הם המלמדים לאדם את תוכן חייו, המושלים ביצרם,
המחשבים חשבונו של עולם, ועצתם אמונה, לכל האדם.
דף 136
אגרות (לשמחת תורה)
שניים מקרא ואחד תרגום
כע"ה עה"ק יפו ת"ו פ' טבת תרם"ז
לחנם נצטערת ממכתבי שלמרות השערתי נדפס. אנחנו צריכים לדון את כל האדם
לכף זכות, ואולי כונתו לש"ש לפי דעתו, וא"כ הלא חובה עלי לכבדו על מחשבתו
הטובה, וכי איזה תועלת הי' נחשב לכל הקביעות של עסק פנימיות התורה, והרחבת
הדעה הבהירה בזהרי המוסר הטהור, אם לא נגשים את מחשבותינו הנעלות בפועל
ובמעשה. הנני דורש זה כמה ע"ד הכרת הזכות אפילו של הריקים שבנו, של
המקולקלים ביותר, וכשבא איזה חסרון מאיש שיש בו ודאי כמה מעלות ודברים
טובים, לא יוכלו להגן אצלי עליו, מפני מה, מפני שפגם בכבודי הקל. גרוע יותר מדאי
הייתי ח"ו, אם הייתי בא לידי מדה זו, ועל הצד היותר פחות. אם הוא כיון רק בשביל
שנאת קנאה ואיזו מדה רעה, האם יש לי רשות לדבר עמו קשות, או שלא להשתדל
להניח דעתו, וכי מחלת המדות אינה מחלה כמו השגעון וכיו"ב, וכי אין ראוי להשתדל
ברפואת אומללים כאלה במה שאפשר. והרפואה היותר בטוחה היא מענה רך, א"כ
צריך עכ"פ להיות מענה. ע"כ איני מצטער כלל מהנהגה זו. וגם אתה יקירי אל תצטער
מזה כלל. במעלות הנפש ההולכת על דרך המוסר האמתי, שהוא עומק דרכה של תורה,
לא יגיע שום פגם ופחיתת כבוד ע"ד האמת, ואיזהו מכובד המכבד את הבריות.
נהניתי מדבריך והערותיך היקרות ע"ד הפרור שכתבתי לך בענין תרגום. ואוסיף
לבאר לך מעט, שתחילה צריכים אנחנו להבין כל החזיונות בדרך יחושי סוביקטיבי,
ואח"כ כשנגמרה יפה הבנתינו וקנין הדעה והתולדות היוצאות ממנה, הגיעה הזמן
לברר את העניינים בהמעמד המסובב איך הוא עומד בעולם הכללי. מעתה אנו מכירים
בלה"ק את רוממות ההשפעה של הרוחניות היותר עליונה, היא היא השפה, שעל ידה,
על ידי ניביה ואותיותיה נגלה לנו כל מחמד העולם המחשבי היותר עליון ונשגב. הרוח
הפילולוגי שהביא את הנפש אל המבטאים והצלצולים הללו הוא לפי"ז היותר עדין
ויותר פנימי. הרוח שעל ידו משתקפים החיים בצדם הנשגב והעליון. ועי"ז מעתה
רואים את צלצולי השפה הארמית קרובה ומצרנית להראשונה, שזה לנו אות על ירידת
איזו מעלה לתכונת הרוח שנתעכר מעט, והוציא צלצולים שהם נערכים בירידה, על
דבר חזיונות החיים, לעומת הצלצול הבהיר שבלה"ק.
$$$
וזה מה שאנו חשים בנפשנו הוא עולם מלא וממשי. כי למשל אם היינו מדברים על
עולם חומרי שהיה מוצא לו מקום באחד ההרים, היתה דעתינו מתישבת לומר שכל מה
שאנו עסוקים לחקרו ולדעתו הרינו עומקים בדבר של מציאות. מפני מה, מפני שאותם
הדברים שאנו מדברים על אודותם יכולים החושים להיות פוגשים את ציורם. ומעתה
החושים הם הרבה קטנים במדרגתם בחיים לעומת הדעה והרעיון, א"כ למדנו
שהתיאור המחשבי אפילו היותר פנימי וסוביקטיבי הוא יותר ממשי מכל שאר חזיונות
החיים, שהרי אנו מדברים על ערכים של נמצאים ממשיים, שמציאותם קיימת ועומדת
בעולם הרעיון של אלפים ורבבות נשמות. הגיאוגרפיה המחשבית היא הרבה יותר
חשובה ומחזקת מהגיאוגרפיה החמרית הנהוגה. ומי שמתרגל בדעה והשכל, במנוחה
והרחבת הדעת, מוצא את עצמו כשהוא משוטט באלה העיונים, שהוא הולך ומטייל
בעולם ממשי, מבונה ומיושב, למרות מה שהמגושמים חושבים שזהו עסק של דברים
שאין בהם ממש. הם אומרים כן מפני שהם מגושמים, ובאמת אין להם בעולם כ"א
ציורים מחיים קרובים לחיי הבהמה יותר למחיי האדם בעל חוש של דעה.
עכ"פ מתאים הוא יותר התרגום במקורו להתגלות של השכל הדיבורי שהוא בא ע"י
החשכת הערך של ההכרות מכפי מה שהם צבורים בהרגש הפנימי הרם, שדוקא מפני
רוממותו הוא יכול להתהלך ג"כ עם כל המצבים השפלים של התכונה ההכרית, שזהו
כלל גדול, שדוקא מצד ההכרה היותר עליונה אין שום דבר קטן ופחות, הכל ראוי
לדרישה והכל שוה לטיפול עיוני. התינוק השואל למה נפל התפוח על הארץ כאשר
נתלש, נחשב לשוטה בעיני כל השומעים, ולמעורר חכמה חכמה אדירה וכללית בעיני
הוגה דעה כניוטון. הרגש הנשא מאד שמקורו הוא אור הדעה במקורה, מצד כח
המחשבה בעזוז גבורתה, שאינה צריכה לאמצעים לשימושה, הוא יכול להשתדל בכחו
באופן שוה אצל כל האדם, אע"פ שאין התוכן המושג שוה ממש, כי אם כ"א כפי
מעלתו, מ"מ יכולים כל אלה השנויים להכנס בלבוש של דיבור שוה, שעם כל שיוויו
הבנתו מתפלגת ג"כ לכ"א עפ"י מדתו. א"כ הדיבור אע"פ שהוא מדה שניה לרגש
הפנימי, ע"כ הוא באמת מדה שלישית. שע"כ צריך להיות איזו תכונה נפשית הממצעת
בין הרגש הפנימי ובין הדיבור החיצון. הפעם השני' של המקרא מכוון הוא אליו.
א"כ כל אלו הדברים הם מעשיים ממש, אע"פ שהם חשובים ג"כ מצד סימבוליותם.
וכמדומה שכבר אמרתי איזה פעם, שכל מה שאנו מוצאים קשר רעיוני הוא מצוי גמור
של עולם המחשבה, אלא שאם הוא מביא לידי מוסר טוב הוא מצוי מבורך שראוי
לטפחו ולגדלו, ואם הוא מביא למוסר רע הוא מצוי מזיק שראוי למחקו ולהסירו,
ובהסרתו תתמלא התכונה הבריאה של פעולת הנפש, שנעשית חזקה ובריאה ע"י
הנהגה מתאמת לטבעה, כמו שהגוף נעשה חזק ע"י ההזנה האויר והתנועה שהוא צריך
להם. א"כ אין שום מקום לשאלה על שום חזיון רוחני אם הוא סימבולי או מעשי, כ"א
אם הוא מועיל או מזיק, וכל מה שהוא מועיל הרי הוא עולם מלא. "ואשים דברי בפיך
דף 137
ובצל ידי כיסיתיך, לנטע שמים וליסוד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה, א"ת עמי אתה
אלא עימי אתה" (מדרש)*.
וע"ד הכלליות והפרטיות, בבריאה ובתורה בכלל, יפה כתבת. אבל ראוי לדעת שאין
שום חק של הכבדה נמצא כלל. עבודת עבד משועבד היא ממש קטנות ועורון. החק הוא
הטוב היותר שלם. והמשל היותר מתאים בזה לחקי התורה הוא חקי היופי והשירה.
"כתבו לכם את השירה הזאת". והמצות כולן הן ממש גן עדן עצמו* . "שכר מצוה מצוה".
וע"י חפץ הטוב והרגל מכירים וחשים את האמת הזאת.
וע"ד הקרבנות, ראוי להבין שגם הדעה ההמונית יש לה גרעין חזק ובריא מאד אף
שהוא צריך צחצוח והתעלות. ע"כ אם היו הקרבנות חסרים בפועל, היה הבסיס הבריא
של ההכרה היותר יסודית לעולם המושכל והמוסר, שהוא חובק בקרבו את כל החיים,
חסר ופגום. וההשלמה היותר יקרה היא כשתחזור העבודה למקומה, אבל דוקא במקום
היותר מנשא את הנפש, וע"י נפשות כאלה המוכשרים אל העדינות היותר עליונה,
"ברוך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה".
*עי' תפארת ישראל למהר"ל פט"ו ונתיבות עולם נתיב התורה פ"ג, ועיין בסנהדרין צ"ט ועשיתם
אותם א"ת אותם אלא אתם, ועי' עולת ראיה עמ' י"ז(הערות מרן הרצי"ה זצ"ל).
דף 138
(לשבת בראשית)
הענוה השמחה והגבורה
שלשה למודים כלליים נובעים מיסוד שלש מדות שרשיות מתגלים בעולם, כל אחד
בתקופה מיוחדת, ותיקון העולם תלוי בהתאחדותם התמימה. ואלו הם. הלמוד הראשון
הוא למוד הענוה, ויסודה העליון לאהבה אותה, ולעומתה הרחקת הגאוה. למוד זה
נתגלה בשרשן של קדושת ישראל, מנוחלת מאבותינו, והושרשה ביסודה של תורה
וביסוד מלכות ישראל. ואנכי עפר ואפר, ונחנו מה, ואנכי תולעת ולא איש.
מדה אלהית עליונה זו שהיא מקור לכל גדולה ולכל תפארת, לכל גבורה, ולכל
קדושה, מתעלמת היא ומסתתרת, ומפרק לפרק חזרה ונעורה. נתעוררה בפרקים
שונים והולידה טובה וברכה בכל עת הופעתה, בחיי היחיד ובחיי הציבור, כשהיא
לקוחה בכל אמיתתה, בכל הודה וזיוה, חינה וגבורתה, הדרה ותפארתה.
הלמוד השני הוא למוד השמחה בכל טהרה ובהירותה, ולעומתה הרחקת העצבון.
אור עולם זה נסתתר הרבה מאוד ביחוד ע"י חשכת הגלות, וחזר ונתעורר בלימודיו
היסודיים ע"י גילוי אליהו של האר"י ז"ל ותלמידיו, ונסתתם ע"י הרבה קטיגורים
ונבכי לב שבאו לזהם את המדה העליונה והקדושה הזאת, הנושאת בחובה את הסגולה
העליונה של רוח הקודש. וחזרה ונעורה ע"י גדולי החסידות, ועדיין היא הולכת
ומתעלמת מתוך המחשכים של הדיעות הרעות, הכפירות הבזויות, וכל ענני האופל של
כל שקרני עולם, המביאים את החושך ואת העצבות בכל טומאתה, בכל מרירות ארסה
המזוהם, לשקץ את הנשמות, הרוחות והנפשות, ולחבל גם את הגופות בקלקלתה.
הלמוד השלישי, הוא למוד הגבורה בכל יפעת הודה וסגולת תפארתה, ולעומתה
שנאת החלישות, והרחקת פעמיה מן החיים וכל סעיפיהם.
אלה שלשת האבות של המוסר העליון, כשהם מתחברים חבור מתאים וממוזג יפה
מכל מדת הגודל, האורך, הרוחב, העומק והגובה שלהם, הרי הם מגלים את תפארת
האדם, תפארת ישראל ותפארת כל היקום, כל היצור מראשית עד אחרית, את תפארת
חי העולמים ברוך הוא לעדי עד, וכל הפאר והנוי של כל כשרון רוח הולך הוא
ומתעטר על ידם בעילוי אחר עילוי.
התקופה שאנו עומדים בה דורשת היא את גילוי הקדושה אשר לאהבת הגבורה
ושנאת החלישות, המתעטרת בכתרי הענוה והשמחה, הגדלת הכח והכחדת העיפות.
כח מלא מחויב להיות צבור בכל נשמה, בכל רוח, בכל נפש ובכל גויה. כח עודף אוצר
חיים גדול, שרק משפעת עושר שלמה יעשו כל הפעולות ויוצרו כל היצירות$$$
החומריות והרוחניות. ואז ישוב האדם לרום גדלו להיות מעין דוגמא של מעלה, לא
בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. וכאן שרוי רז הגאולה וחותם התשובה
השלמה, שמפתחותיה של גאולת עולמים היא בידה, לגלות פאר אור חי העולמים,
אשר במקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו, שהשמחה במעונו ועז וחדוה
במקומו, אתה גבור לעולם ה', ברכו ה' מלאכיו גבורי כח, עושי דברו לשמוע בקול
דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות
ממשלתו, ברכי נפשי את ה' הללוי'.
ואדם לעמל פה נברא, לזכות למדת הענוה והשמחה כדי שתעלה בידו מדת הגבורה
העליונה, לדמות צורה ליוצרה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתך לנטע שמים וליסוד
ארץ ולאמר לציון עמי אתה, כמה דאנא במילולא דילי בראנא שמיא וארעא, אוף הכי
את במילולא דילך עלמין יהן מתבריאן. ולא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו,
כ"א בשעשועי עולם, בהשקט ושאנן. באור הגנוז של קדושת שבת קודש, שבת
מנוחה. מתנה טובה שיש לי בבית גנזי שאני מבקש ליתנה לישראל אמר ה' לנאמן
ביתו, לך והודיעם, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולולא החטא שגרם לא היה שום
עמל בעולם, והיה הכח הכמוס עומד במילואו וטובו, והעבודה של הגן אשר בעדן
ושמירתו בלא זיעת אפיים, כ"א בחדות לב ושעשועי עולמים היתה נמשכת, שמקומה
בעולם היא עבודת הקודש אשר בבית קדשנו ותפארתנו שאינה בכלל מלאכה ועבודה
כלל, כ"א עונג ומשוש כל הארץ, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. ושאיפתנו
התדירית הקבועה בנשמתנו הישראלית היא להביא לנו ולעולם מנוחת עולמים, יום
שכולו שבת, אז תתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי
פי ה' דבר.
דף 139
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
ו
ימי החנוכה
דף 140
הקדמה
הברק האלהי שבנשמת החשמונאים
נתפוצץ לנצוצות, כשיתקבצו
לאבוקה אחת ישוב להיגלות.
(מפתגמי החודש למרן הראי"ה)
רוחו של משיח, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד', נחה על
החשמונאים, ומכחו צלחה עליהם רוח מלכות, מלחמה ותשועה. כשנמצא לומר, רוחו
הפנימית והאחדותית של משיח שנחה על הכהנים מבית חשמונאי גילתה את יסוד
גברות המלכות המפעמת בבני לוי מאז, והחלה להיגלות במעשה שכם, ובמלחמתם
ביונים חזרה ונעורה בצירוף יסודם הגלוי, יסוד גבורת הדעת, "יורו משפטיך ליעקב
ותורתיך לישראל", ומתוך כך קמו נגד החשכת עיניהם של ישראל וסילוק דעת ד' ע"י
היונים.
ובכך החלו בתיקון פגמו של לוי במעשה שכם שנתבע על עוז כעסו "ארור אפם כי
עז, לא קילל אלא אפם". (רש"י פר' ויחי) ומכל מקום לא הושלם זיקוק תוקף הגבורה
של לוי, ונטלו החשמונאים מלוכה נגד ציווי של יעקב "לא יסור שבט מיהודה". ועי"ז
נגרם לאחר זמן פירוד בין גבורת הדעת לגבורת המלכות, ונתפזרו הגבורות לניצוצות
הצרות זו לזו.
וגמר הזיקוק של יסוד המלכות בשאר שבטי ישראל, שבתוכם מתייחד בפרטיות
שבט לוי, ובכללות ישנו גם בכל השבטים, "כל ישראל בני מלכים הם". יסוד זה יזוקק
בשלימות בהתגלות המשיח, שעל ידו תתמזג רוח עצה וגבורה ברוח חכמה ובינה ורוח
דעת ויראת ד', והדעת והמלכות יקבלו זמ"ז ויאירו באבוקה גדולה.
באורם של אורות החנוכה תראה מטבע של אש, מטבעו של אברהם, התוכנת כל
רוחות ישראל, האמת והשלום, הצדק והמשפט, ואורה יוסיף וילך מעלות הקודש
בגבורת הדעת, וימעט וילך כל רשעה בגבורת מלכות, ושמתי כדכוד שמשותייך, כדין
וכדין. (ב"ב ע"ה).
בן ציון שפירא
דף 141
דברי מחשבה
הקודש החול והרשעה*
א
מהרשעה ודעותיה אין לקחת שום עזר וסיוע, אפילו מדברים הטובים שבה,
מהרעיונות הנראים למסכימים להתוכן הטוב והקדוש שנמצאים באוצרה צריכים
להזהר. הארס המתדבק טמון הוא בעומק התוכי שבכל הגה, מחשבה והרגשה שממקור
משחת זה הם יוצאים. אל תשת רשע עד, אין מצטרפים עם רשע להעיד גם על דבר
שהוא בעצמו יודע את אמתו. הרשע הוא עד חמס מצד עצמו, והרשעה עוד יותר מכל
רשע ספוגה כולה ברע, בעומק טומאה והשחתה.
ב
הידיעה היא דבקות רוחנית, וכשם שהאדם צריך להישמר מדיבוק של מחלה הבאה
ע"י כל מגע בעולם, כן צריך להיזהר מדיבוקי המחלות הרוחניות שאפשרות להן לבוא
ע"י הידיעה הרעה, וצריך להיות עוצם עיניו מראות ברע. רק מיעוט ההכרה בערכה
של ידיעה ובסוד ההכרה תוכל להניא את לב האדם לחפוץ לדעת את הרע, אבל אחרי
אשר יעמוד האדם על ברורה של איכות הידיעה, ויכיר שכל מדע הרי הוא מובלע ביודע
בעצמיותו, מניח בו את חותמו ונותן לו את מהותו, אז יחדל מחשקו לדעת את הרע,
כשם שלא ירצה לאכול את כל דבר שמות בו אע"פ שמופלא ממנו טעמו, ואע"פ שיכול
להיות ריחו מבוסם ומראהו נאה. ומדה זו נוהגת בכל אדם, זולת מה שברוב זהירות
יחידי סגולה רצים באור קדשם דרך האויר של הידיעה אשר לתוכן הרע, בצורת ידיעה
כזאת אשר אין בה משום התדבקות, ועולה בידם אחרי הזהירות הציור הנדרש
להשלמת הדעת בכללותה. וגם בזה צריך רחמים רבים וזכויות גדולות, ורבים נוקשו
ונכשלו, וטוב לפני האלהים ימלט ממנה.
ג
בזהירות גדולה צריכים להתנהג כשסוקרים את מדורי הרשע, כשמתרשים להכיר
את החושך כדי להכיר על ידו את יתרון האור. לדעת צריכים שכל הנמצא במדורי
הרשע רשעה הוא, כל התלוי בכלי חמס חמס ושוד כל קרבם, גם כי יתחונן קולו אל
תאמין לו כי שבע תועבות בלבו, ויראת ד' שנאת רע, גאה וגאון פי תהפוכות שנאתי.
וכפי עוצם שנאת הרע, וכפי עוצם הכפירה במהותה, וכפי עוצם התיעוב שלה, ככה
*לקט משמונת קבצי המחשבה שמהם נערכו ספרי אורות הקודש.
דף 142
היא מתרפסת ומשתפלת וככה מתרוקנת היא מאותו החמס, העושק והגזל שהיא
מתאזרת לחמוס מהטוב והקודש, והכל חוזר לשרשו, חיל בלע ויקיאנו מבטנו, וירישנו
אל, וחרבות מחים גרים יאכלו. ודוקא ע"י ריחוק ותיעוב, ע"י ההסכמה המוחלטה שלא
ליהנות ולקבל שום טובת הנאה מכל אוצר הכיעור, דוקא בזה מתאמץ הרצון, מתברר
השכל, מתחזקת התכונה הטובה, וכל הנגזל ונעשק מעצמו חוזר למקורו, וישראל
עושה חיל.
ד
בטבע האדם הדעת והרצון מחוברים הם. למקום שדעתו של אדם מגיע שם נוטה גם
רצונו. כח גדול צריך האדם עד שיעלה בידו להפריד את הדעת מהרצון, וכשההכרח
גורם להכיר איזה דבר שיסוד הרע תקיף בו אז צריך האדם להזדיין באומנות של נתוח
זה 1 שרק בחוש ההכרה ישתמש ולא בשום נטיה ועירוב של רצון.
ה
ההכרה היא הנגיעה של עץ הדעת והאכילה היא הרצון, כלומר חיבור הרצון עם
ההכרה. א"א לאשה שתוציא אל הפועל הכרה מנותחת חפשית מרצון, ומתוך הכרה
באה היא לידי רצון. והרצון של הרע כיון שנכנס בנפש הרי הוא מפעפע כארס נחש
ואין מנוס ממנו, עד אשר יזוקק העולם, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
ומדה זו בגדלה הרי היא משתרעת גם במדת הכרה ורצון שבעולם הכללי, שהוא אדם
גדול באמת.
ו
ישנן בריות גדלות במים וישנן בריות גדלות באור, אלה שבמים כשהן נכנסות באור
מיד מתות, ואותן שבאור נכנסות במים מיד מתות. כן ישנן נשמות היכולות לחיות רק
ע"פ הטבעה בתוך חוג רוחני מיוחד, וכשיצאו מחוגם זה מתות מחניקה רוחנית או איזה
דרכי רקבון ואיבוד דומים לזה. ובזה הוא הרז של השמירה מספרים החיצוניים, ביחוד
מהשפעה של אמונות זרות, דרכי שאול ביתה ובתוך רפאים מעגלותיה, כל באיה לא
ישובו ולא ישיגו אורחות חיים. ומיראה אמיתית זאת מתגברת באדם האהבה הגמורה
לבית אמו וחדר הורתו, לאור תורה ואמונה, אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל
עת, באהבתה תשגה תמיד.
1) אולי צ"ל: כזה.
דף 143
ז
כל מה שלומדים בקדושה מתעדן על ידו הרצון והשכל ביחד, והאורה האלהית באה
ממקור העצמי של הנשמה, וממלאה את כל הוייתה, והחיים הרוחניים מתפשטים על כל
קצות המהות, כדרך שמתפשט הדם במרוצתו לכל קצות הגוף. אבל כל לימוד חילוני
מכל מדע בעולם אינו מחייה כ"א אותו החלק המיוחד שהוא מכוון אליו. וזהו יסוד
ההבדל שבין קודש לחול, מצד הכמותיות, לבד מההבדל היותר נשגב באין ערוך שמצד
האיכותיות.
ח
כ"ז שרוצים לאחד את התורה עם המדע אין עומדים על יסוד האמת. השאיפה
העליונה שאור האמת זורח בה היא ההכרה שהמדע הוא בעצמו אחד מהארות התורה
במובנה האמיתי. באופן זה היא הרצאתו של הרמב"ם. והנטיה הגוברת לצד הנסתר,
שהיא מבססת את יסוד התורה במה שהוא למעלה מן המדע, אינה מסלקת את המדע
מעצמיותה של תורה, אלא היא מראה שהמדע הגלוי הוא אמנם חלק בהתגלות התורה,
אבל חלק שאינו מואר באורה הפנימי כ"ז שהמדע הוא מצומצם בשכל המוגבל של
האדם, וממילא יש בינו ובין האור הפנימי שבתורה, שאורה יותר מבהיק, שינויים
חטיביים, שמסתלקים מתכונת מלחמתם רק בהיות המדע מחובר אל התורה חיבור
אורגני שלם, שאז מטל החיים והלשד של התורה נכנס גם בו זיו חיים עליונים.
ט
הרעיון הבהיר של המחשבה הזכה משוה הוא את הפשוט והגלוי להעמוק והחבוי,
והדברים הטבעיים, עם מה שלמעלה מהטבע, בעולם וכן באדם, בשכל ובמוסר. המוסר
הטבעי יוכל להשתלשל מאותו האור של הרשימו, והוא אור ישר, ומ"מ הוא חול לגבי
הקודש.
י
מי שיש לו נשמה כל מיני האותיות מאירים בו, גדולות בינוניות וקטנות, על כן הוא
מסתכל בסודות התורה והחכמה, עושה מעשים גדולים מאד ושואף אליהם בכל לבבו
ועצם מהותיותו, ומבין ומחודד הוא בכל דרך חכמה ותורה בגדולה שבמדות הידיעה
הלמודית, בחריפות ובבקיאות, בחשק גדול, ויודע ג"כ בעסקי העולם וכל הנמוסים
המעשיים, ובקי בחכמות הגשמיות וכל ציוריהם. וכל אלה המעלות הנן מקושרות זה
עם זה.
וגם מי שלא בא עדיין למדה זו מ"מ צריך לשאוף ולחשוק לבא למדרגה עליונה זו.
והתשוקה היא סוללת את הנתיבות איך להתעלות בעילוי הממשי, ונשמת שדי תבינם.
דף 144
יא
כל הספרים כולם, בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם
כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו. ע"י
התורה סופג האדם אל תוכו את נשמת ישראל, ואדם מישראל אי אפשר לו לחיות חיים
שלמים כי אם בנשמת ישראל שתחיה אותו, והמחשבה הכללית הבאה לאדם בצלילות
דעתו היא נותנת בו את רוח האדם שבקרבו ומשכללתו, וכל מה שיתרגל יותר בתיקון
תורה ומחשבה צלולה ישתכלל יותר אופיו ע"י מה שתחובר נשמתו הישראלית עם רוח
האדם שבקרבו, וכל אחד מהם ישפיע על חבירו את ברכתו.
יב
האור הנשאב ממקור הנשמה יש לו גון מיוחד, והאור הנשאב מדיבורי התורה
והגיונה יש גם לו גון מיוחד, והאור הנשאב מהידיעה של העולם וכל יצוריו יש לו ג"כ
גון מיוחד. והצד השלם שבאדם הוא כשמתמזגים יפה הגוונים הללו, והאורות כולם
מתאחדים כאחד, ויונקים זה מזה ומשפיעים זה על זה. נהורי טובי איכא בנורא,
ומשו"ה מברכים בורא מאורי האש.
יג
אם רואים אנו שאפילו במקצוע הקרוב, אם הסגנונים מחולקים, לפעמים עיון אחד
סותר ומעכב על חבירו, ויוצא מתלמוד אל תלמוד אין שלום, ורב זירא התענה
דלישתכח מיניה תלמודא בבלאה, כי היכי דלא ליטרדיה בהיותו בארעה דישראל
מתעסק בתלמוד א"י, ק"ו שיש לפעמים למנע מעסקי ידיעות חיצוניות וחילוניות כי
היכי דלא ליטרדו את הנפש מההתקשרות הפנימית שלה באריגתה את התוכנים
העליונים של הקודש.
ובכלל ישראל כמה שוה הוא החסכון הזה לצמצם את ריכוז המחשבה במקור ישראל,
כדי להוציא את הפנינים הטמונים במעמקי הים שלנו, ולא לפזר את הכחות לזרים
ולרעות בשדה אחר.
ובהתרוממותה העליונה של גדולת התורה לשמה זוכה האדם לדברים הרבה, וכל
העולם כולו כדאי הוא לו, וכל אוצרות הדעות והעולמים כולם מזילים אך טל של תורה
ואור חיי קודש אל האוצר העליון של נשמת ד' השואבת ממקורה של תורה, מימא רבא
דחכמתא, שהכ"ד הכפול של אשת חיל, כד כד שמשותייך, שואב משם.
דף 145
בין צריק לרשע
א
שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה צריכה לבא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת
הרשעים, רק אח"כ היא מתמתקת ע"י כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על
נקיונה האצילי, שאין כ"א שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה שהם הרשעים
בעצמם מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת
ברייתה תבא בצורתה האידיאלית לכוין מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת,
לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל
הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה
גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת
הוייתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אח"כ
לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. - ע"כ
מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מדת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה
וממתקת אותה בשיתופה.
ב
כשאוהבים את הרשעים מפני חולשתו של האדם, נמצא אוהב ג"כ את הרשעה, וע"כ
הכרח הוא לשנא את הרשעים כדי לזכות לשנוא עי"ז ג"כ את הרשעה.
אמנם כ"ז הוא ברגש האופי של המידות, אבל בשורש הדעת האדם צריך להיות הולך
בדרכי ד' שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכל עומק פורענותם של רשעים איננו
כ"א תוצאה מהאהבה העליונה. ושורש המתוק הזה של הדעת שכל המדות כולן גנוזות
בו וכלולות בתוכו, ממתיק הוא את המדות גם בהתפרטותן הרגשית והמעשית, וגבורה
עליונה כלולה בו המשמרת את בעליה מכל אהבת רשע, שומר נפשות חסידיו.
ג
כשהאורה הקדושה מתגברת בנשמתו של האדם, נעשה כל העולם כולו לפניו מלא
אור קודש, וכל המחשכים שבים להיות מלאי אורים, ואין חושך ואין צלמות, אין
רשעה ואין חטא ופשע, כי הכל מתמלא אור טוהר והכל מוכרע לזכות. ורוח של חן,
רוח של חסד, של מחילה סליחה וכפרה מתפשט על כל העולם וכל יצוריו כולם,
ואהבת עולם מתפשטת על כל היקום, על כל הבריות ועל כל החיים. והכל עולה
ומתורנן במלא פה של שירת עולמים.
דף 146
ד
הצדקות האמיתית של צדיק יסוד עולם שנושא את קדושת העולם וקדושת החיים
תמיד בנשמתו, היא מעין שאינו פוסק, מתפרצת היא ועולה בשלהבת אש קודש מבעד
חגוי הגויה, מראה היא כלבת אש נורא את הוד הנשמה. היא גדולה מכל הדרכה, מכל
מערכת מחשבה, מכל חפץ פרטי, מכל בחירה מצומצמת, והיא צדקת ד', צדקתן של
ישראל, שאינה פוסקת משטיפת שטפי פלגיה להחיות עולמי עד.
וההרגשה הזאת הצדקות העליונה מרגישה היא. ובכח חסדה הגדול היא מצדקת את
העולם כולו, ואפילו כשהבריות חייבות הרי היא מצדדתן לכף זכות. ומאירה היא על
ידי בהירות מדעה את אור החסד ואת אור החיים בעולם, ומאירה היא אור גאולה
וישועה, אור אהבה ושלום בעולם, והיא מתגדלת ומתרוממת מעל כל המעשים.
ה
כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה, היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל,
והפרידות והשינויים אינם גורמים לה לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד. וביחס
להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצם הוא מלא טוב. והם
מכירים ומרגישים את הצנורות ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה. וכל
מה שהבריה היא יותר קרובה לחוגם הצינור הוא יותר מתרחב אצלם. ולפעמים מבהיק
עליהם אור עליון המקיף באחדותו את היש כולו ממעל לכל הצינורות. וכח הדמיון
הזה קודש קדשים הוא, וטובה וברכה הוא מביא בעולם.
וכשמהחשבה האחדותית מתגרת 1 היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים
נמחקים. וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזים
במעמקי נשמתו מתנוצצים ובולטים, והרע הולך ונאפס לגמרי. והם הם הצדיקים יסודי
עולם שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה,
אוהבים לצדק את הבריות ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם
אבינו ההולכים בדרכיו.
ולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כ"כ בקרבם עד שאי אפשר לו להשפיע במעשה,
ומתוך שפעו הנם מרגישים חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים
והגבורות, ומ"מ הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון. ואע"פ שאין העולם
יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום
הראשון, מ"מ מתולדותיו של אור זה מתבסם גם כעת.
1) כפה"נ צ"ל: מתגברת.
דף 147
ו
הגופניות המגושמה דורשת את תביעותיה באיזה מדה, גם במקום שיש התעלות
עליונה לקודש וטוהר. וגם הרשעה בעצמה יש לה תפקיד בעולם, ולא נתנה להדחות.
זאת הסקירה הכללית אינה מניחה למחות נקודה אחת מאותיות היצירה כולם(כולה??), ואם
נדחה איזה כח, יהיה גם הירוד, הרס וקטגוריא אנו עושים. באו השעירים לפיוס מדת
הדין בקרבנות, והשעיר לעזאזל בתור חלק אדם רשע.
הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל ההשקפה העליונה פולשת את הכל
במשקלה, ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע ג"כ צורך בעולם מוכרח שורש מציאות
זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית. אבל חלילה שיכנס בגבול המוסר, חלילה
שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע צדיק אתה, אל ארץ גזירה משולח הוא
השעיר הנושא את העוונות, המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם.
הישוב צריך להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והצדק והטהר הם יהיו
מכריעיו ומרוממי קרנו.
דף 148
המקדש שלעתיד לבא*
א
המקדשים שכבר היו, מעשה ידי אדם ששלטו שונאים במעשיהם, נבנו בצירוף של
מדת הדין. לא נתבסס העולם עדיין ולא נתבסם, אור הטוב הגנוז לא יצא אל הפועל
ממעמקי כחו, אלא צעד וצועד למטרה הזאת הנאדרה בקודש את צעדיו המכוונים.
ותחת אשר בעבר על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, ומדת הדין הגנוזה,
המשתמשת אך לטובה, לכלות את הרע ואת הכיעור, היא בעצמה עדה על הרע הסתור
עדיין בתוך הטוב האנושי גם במקום שכלאורה(שלכאורה??) טובו מתכנס, ועל הכיעור האצור
בתחתית קרקעיתה של נוייו(נויו??) ויופיו, בשוב הכל לאיתן אשרו תשוב להיות כלולה בחסד
ובצדקה, ובית ד' יבנה מעשה אלהי עולם כולו, הדום החסד והאורה המוחלטה, מכון
הצדקה המאושרה. בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תראי, וממחיתה כי לא תקרב
אליך. הן גר יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. ונלוו גויים רבים אל ד' והיו לי
לעם, וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.
והמכשירים את העולם למצב עליון זה, בוני בית המקדש של מעלה, הם הם מאורי
האור אשר בדור ודור, קדושי המחשבה המתעלים על כל המכשולים החיצוניים
והפנימיים, וחודרים בעמקי רזי תורה המגלים את נתיב עץ החיים לכונן ישועה לעם
נברא.
ב
הכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת
כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקוה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות
כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי. ובנקודה עליונה זו גנוז
כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצוות התלויות בארץ באיזה מדה
שהן נוהגות הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי.
* כנ"ל.
דף 149
לשבת חנוכה
א
בדרושים לפרשת וישב הארכתי בענין מחלוקת יוסף ואחיו שכ' המפרשים בענין אי
דינם כבני נח להחמיר, או אפילו להקל כישראל. ותוכן הדבר הוא מושכל, מפני שהיה
ידוע להאבות שמהם יהיה יסודו של עולם באומה הישראלית המספרת עוז ד' ותהילתו
ית' בעולם, וכמו כן השבטים ידעו זאת, אך זה באמת יש להסתפק אם באמת ראוי
שתהיה התגלות ד' ע"י תורה מהשמים נתונה אל הכלל כולו לדורות עולם בלא שינוי,
ומשפטיה המסופקים יוסדו ע"פ חכמי התורה כמו 1 שיוציאו בחכמת לבבם, או שתהיה
השפעת הנבואה תדירה, וכל דור ודור יתנהג ע"פ עצת ד' אשר תופיע על הנביאים
שיהיו בכל דור. והאחים הוה ס"ל שתעודת עם הנבחר הוא שיוכנו מהם בנים רבים 2
לנבואה, וכמו שכתוב ואקים מבניכם נביאים, ע"כ כיון שהיו מוכנים כבר לנבואה או
לרוה"ק כבר היה ראוי לקדושת ישראל שתחול עליהם בשלמותה, אבל להנחיל קדושה
קבועה לדורות עולם בתורה נצחית צריך לזה ששים ריבוא, ולא היו מוכנים. ע"כ יוסף
השכיל שצריך דוקא ששים ריבוא ויהיו מוכנים לתורה נצחית דוקא, ולולא הנצחיות
שבתורה שמחברת כל הדורות הי' כל דור ודור נידון בעצמו 3, ולא היה ראוי הים שיקרע
לפני דור יוצאי מצרים, שהיה הקיטרוג גדול, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, רק 4
מפני החיבור של הדורות העתידים, וכ"ז רק בתורה נצחית שמחברת כל הדורות, מה
שאין כן אם ע"פ נבואה, אז כל דור ודור יש לו חשבון בפני עצמו.
ע"כ היתה הוראת חברון שבה נקברו האבות להורות על זכותן שפועלת עלינו, וזה
מורה על קישור הדורות כולם. ע"כ היה הפועל לקבורת יעקב שהשלים האבות
במכפלה דוקא יוסף. וחברון שמה מורה על החיבור וצירוף הדורות.
וזה החיבור דרוש להכנה כל זמן שצריך שיצאו ישראל מהכח אל הפועל, דלזמן
התכלית הגדול, ושפכתי רוחי על כל בשר, יהיה באמת מתאחד ענין הנבואה והתורה,
וכל ספק יוכל להיות נפשט מנבואה, דזה א"א רק כ"ז שהנביא אחד והכל צריכים להיות
1) כפה"נ צ"ל: כפי.
2) אולי צ"ל: ראויים.
3) כפה"נ צ"ל: בפני עצמו.
4) אולי צ"ל: אלא רק.
55נ
דף 150
סומכים עליו, אבל כשיהיו כולם, כל עם נביאים 1, ודאי יהיה כח הנבואה משמש לתורה
יותר משימוש השכל האנושי, ונעלה ונשגב ממנו.
ע"כ בחברון היתה הכנת ישראל למלוכה ג"כ, שתחילה מלך דוד בחברון כדי שתהיה
הכנה מקודם שנתוכנן 2 מלכות בית דוד בירושלים, שזהו מורה על התכלית היוצא אל
הפועל הגמור, ע"כ אמר וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, דצוען היתה
הכנה למצרים לגדולתם ולא התכלית, דאמרו חז"ל דהוו מרבי בה מלכי. ומצרים היא
מנגדת את ישראל, אך יש שני מיני התנגדות, יש התנגדות לבטל איזה דבר אחר שיצא
אל המציאות, ויש התנגדות קודם שיצא אל המציאות, שלא להניחו לצאת מהכח אל
הפועל, והתנגדות מצרים אל ישראל היא רק קודם יציאתם מהכח אל הפועל, רק בעודם
בתור ההכנה, ע"כ הרפואה שהקדים לזה הקב"ה, כי העניין 3 המוכן להוציא מעלת
ישראל מן הכח אל הפועל הקדים הקב"ה קודם הכח של הכנת מצרים, ע"כ חברון שבע
שנים נבנתה לפני צוען מצרים.
ע"כ היה שילוח יוסף כששלחו יעקב ג"כ מעמק חברון. והם הלכו דותיינה שמורה
על דתות, להורות שהיתה שנאתם בענין קביעות הדתות, וחשבו שיוסף ע"י שיטתו
כיון שאביו שלחו יהיה המושל בישיבה, כנודע דברי חז"ל דאבותינו לא זזה מהם
ישיבה, וישארו דעותיו שלא להכלל בקדושה גמורה והתאחדות כללית עד זמן שתהיה
הופעה כללית, והם אמרו מי יודע אם תהיה ג"כ במה שאח"כ צריך להתנהג לפי דבריו
ע"פ שכל אנושי, וזה לא ישר בעיניהם דשכל אנושי טועה, וראוי שתהיה הנבואה
כוללת ההנהגה של הדורות.
ע"כ כלב כשבקש את חברון אמר מי האיש אשר יכה את קרית ספר, וקאי על
ההלכות שנשתכחו שיוחזרו דוקא בשכל אנושי עפ"י התורה, וזהו גולות עיליות
וגולות תחתיות שהכה אותה עתניאל גם לכדה, שמורה ג"כ על הפשיטות של הבעיות
לבד עשיית הספק*, וכמו כן היתה המערה מכפלה, על הכפל, דתורה נבואה היא,
והמצטרף להוציא אל הפועל בפרטים שכל תחתון אנושי.
*)עי' באגרות הראי"ה ח"א עמ' קכ"ד.
וי"ל דבמקום שאין שום צד מקום ספק ע"פ סברת העיון שייך "לא בשמים היא"
אליבא דכו"ע, אכל במקום שיש ע"פ עיון משרשי התורה, הכתובה או המסורה,
צדדי ספק, כבר אין זה בכלל "לא בשמים היא". וי"ל שההלכות שנשתכחו בימי
אבלו של משה נשתכחו לגמרי, ומשו"ה לא היה אפשר להחזירן כ"א ע"י פלפול
של עתניאל בן קנז, וי"ל שהי' די באמת שיוציא את צדדי הספיקות מתוך פלפול,
וההכרעה תהיה ע"פ נבואה או רוה"ק וכו', וזכה עתניאל לברר אפילו את גמר
ההחלטה ע"פ פלפול. והיינו שניתן לו גולות עליות וגולות תחתיות, נגד שני
ענייני הבירור: מה ששיך לשכל הארצי ההגיוני ומה ששיך לשכל העליון של
השפעת הנבואה ורוה"ק. וי"ל דהיינו הכאה ולכידה דאמר קרא, ואמר הכתוב
רבותא, דאפילו הגמר שאחר הוראת צדי הספק ע"פ עיון השכל, שהיה אפשר
להיות מוכרע מהשמים, מ"מ גמרה עתניאל בפילפולו, והיינו וילכדה עתניאל בן
קנז.
1) אולי צ"ל: כל עם ד' נביאים.
2) כפה"נ צ"ל: שתתכונן.
3) כפה"נ צ"ל: שהענין.
דף 151
והנה העבודה בשכל האנושי צריך האדם להיות פועל, פועל בשכל, בעמל ולא
במנוחה, לא כן נבואה, הוא רק מכין עצמו להיות מתפעל. ע"כ הנביאים לבשו אדרת
שער שהיא כבדה להורות כי אינם צריכים לתנועה ופעולה שלהם, ע"כ יוסף עשה לו
אביו כתונת פסים, להורות על דרכו ושיטתו שהוא הפועל, וצריך להיות לבוש בגדים
קלים, קלי התנועה, שהיא כח התורה.
נס חנוכה היה אחרי שנסתם חזון רק כח התורה נשאר. הדעת שבשכל האנושי
אפשר להם טומאה וזיוף, ע"כ שכל האנושי צריך להיות חתום בכח הכלל, שזהו
חותמו של כה"ג. ומצוות כוללות ממשיכות קדושה ע"י כח החיבור.
ב
הדודאים, כח הכנה ללידה ע"פ טבע, דומה לשכל אנושי המוליד מושכלות בטבע,
ועל פתחינו כל מגדים אלו נרות חנוכה, חדשים גם ישנים, פירשו על דברי סופרים
במדרש. ריח הוא התחזקות הנשמה ע"י הנשמה, וגם הגוף מתחזק ע"י, ה"נ חכמת
התורה היא השכל והחכמה, ואע"פ שאין הגוף מזוקק לנבואה מתרומם הגוף והנשמה
ג"כ, משא"כ בנבואה שצריך טהרת גוף, ע"כ אומר שע"י הריח של הדודאים והשכל
הטבעי מתחזק ג"כ הגוף ומתטהר, שע"ז רמז בכל מגדים שהם מעדנים של אכילת
הגוף.
וזה היה בנס חנוכה שלא היה כח הנבואה בישראל, ונשאר רק פח אחד, פי'
הדברים המעטים הנמצאים בנבואה ותורה כמו שהם, וממנה נעשה נס והודלקה
המנורה להאיר כל מחשך, עד שבא שמן טהור, רומז שעד בוא גואל משוח כשמן
הטהור 1 נשביר צמאונינו מדעות האמיתיות שנלקחות מעומק קדושתן של כלל ישראל,
ולא נשגה בהבלי נכר, והמאור שבתורה אעפ"י שרק מדה מצומצמת יש מהגלוי לנו
בנבואה, אבל מיד ד' ישכיל על חכמי הדורות למיהב חכמה לחכימין עד יתמלא הארץ
דעת ד'.
ג*
יסודות התורה הם הפשט והסוד, הדרוש והרמז הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום
עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת הפסים
שלו, ויהודה עוד רק עם אל, ויוסף ויהודה בהיותם לעץ אחד הרי כל עץ החיים כולו
שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכונן בשלימות את כל הפרדס כולו.
1) כפה"נ צ"ל: בשמן טהור.
* כנ"ל.
דף 152
ד
מצדו של יוסף, כח שור, לא היה צורך לבטל את יצרא דע"ז, ומשו"ה לא בטל יהושע
אותו, כי חפץ לרומם את העולם בשלימות החיים כולם, שיצרא דע"ז יהפך לאור קודש
מסייע להגדיל את שלהבת הקדושה, וספג לתוכו את כל הפזור בשבעים לשון מתוך
שמו יהוסף בהוספת אות ה', שבו נברא עוה"ז, משמו של הקב"ה.
והקיבוץ של הפזורים הללו הרי הוא בונה את החיים השלמים בהתחלתם כדוגמת
העיבור שחופפת השליא עליו, ערפל חתולתו, שפת. לא. ידעתי. אשמע. ר"ת שליא,
שמתהפכת לאור מתוך מחשכים. וס"ת תלמוד עם אלף יוסף, שהכל מאוחד למטרה
נשגבה, אלופו של עולם. והתורה אינה כ"א עונג ולא סבל באמת, ולא אותי קראת
יעקב כי יגעת בי ישראל, הסירותי מסבל שכמו. ואז אין צורך ביצרא דע"ז להגנז
בדודא דאברא, כפיו מדוד תעבורנה. ובעומק צרה בא חילוץ עליון, זרוזי גרמי, בצרה
קראת ואחלצך. אענך בסתר רעם אבחנך, ר"ת אבר"א, על מי, ר"ת ק"י, הן הן נזהא
דתורא, מריבה סלע, מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין, לרומם גם ס"מ ממעמקים
ולהחזיר הכל לאל נאדר בקודש. מחלב חטה, יצה"ר כמין חטה, ומצוף דבש אשביעך,
ואין זה דבש של מציאה שבאה בהיסח הדעת, שיש בה חשש פן תשבענו והקאתו. ואין
שום יראה רק שלא יהיה בך אל זר. ומתוך שלא שמע עמי לקולי ואשלחהו בשרירות
לבם, ילכו במועצותיהם, והעצות הן במדריגה למטה מיסוד הגבורות הממותקות ברב
נועמם. לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב
ידי, להיות להם כולם עבדים נושאי מנחה, עובדים מאהבה, ישתחוו לו כל אלהים,
ומשנאי ד' יכחשו לו, ויתנו עדיהם ויצדקו. ובאה ע"ז ומעידה על הקב"ה ובטלה מן
העולם, ביסוד ביטולה של עטרת מלכם שהיא על ראש דוד הנזר והעדות, ויהי עתם
לעולם, הזמן בעצמו הוא הנצח, היום כמחר, זהו יום אחד שהוסיף משה מדעתו, זה
היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו.
דף 153
איגרות
ההשגחה העליונה
לא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק
וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול. (מגילה י"א).
נהניתי מהערותיך המחוכמות, אמנם מה שכתבת שההשגחה העליונה צופה
בכללים, זאת היא השקפה פילוסופית ישנה שעתה הננו מתרוממים עליה, וע"פ עומקה
של תורה מני אז היינו רמים ממנה. שהרי הננו רואים במוסר החברותי שרק המדרגה
הממוצעת היא משיאה את כל ענייניה רק לענייני החברה הכללית, והאישיות הפרטית
אינה מוצאה בקרבה מקום הגון. מזה יצאו הממשלות שאחזו בדיספוטיות, ושמו את כל
ההמון רק לחומר מעשי מיכני, רק רוה"ק הופיע ע"י דוד מלך ישראל לומר, ויקר דמם
בעיניו, ואין לשער כמה גדול הוא החידוש הזה, אפילו עכשיו אצל מלכים אדירים,
וק"ו לפני כשלשת אלפים שנה. ועתה הננו רואים שההשלמה החברותית היא הנותנת
עם כל כללותה ערך הגון וחשוב לכל פרט יחידי, ומזה אנו יכולים לדעת שההשגחה
האלהית שהיא בודאי ע"פ היותר מובחר ונשא שבמשטרים, אין בה שום חילוק בין
פרט לכלל.
וראוי לדעת שהערך כולו של הקטנות בא רק מקוצר החושים וחשכת ההכרה, אבל
ההכרה העליונה שאין לה קץ מכרת גם בחלק היותר קטן חלקים קטנים לאין שיעור,
וכ"א הוא עולם מלא שראוי מאד לכבדו ולהתענין באשרו. ומזאת הדעה, שהיא דעת
אלקים באמת, יוצאת ההשגה של הבטחון האמיתי וההדבקות בשם השי"ת צור
העולמים, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. "מעיד אני עלי שמים וארץ
שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק בידו ממש מזון לכל בריה" (תנא דבי אלי').
דברים כאלה לא יוכל לומר כ"א אלי' הנביא זכור לטוב, המקנא קנאת ד', ומוכן לעשות
שלו' בעולם, הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים
על אבותם.
וסגולה העליונה של ההשלמה האישית היא מסתיימת בההכרה היותר העליונה,
שכל(שככל??) שאדם יודע ומכיר את האמת של פרטיות ההשגחה, כך היא מתגלה עליו באופן
יותר גלוי, בין בפנימיות לבבו בין בסדרי חייו. וע"ז בנויה היא פרשת תפילה למשה
איש האלקים - שאין לשער רומה ועזה, גדלה ונצחיותה - כי בי חשק ואפלטהו,
אשגבהו כי ידע שמי - אדון כל הבריות ב"ה ישים חלקינו עמהם.


דף 154

גנזי ראיה ז
בס"ד
המבואים והכללים
אנו צריכים להכין בעד הדור ההולך ומתפתח בחינוך של סקירות כלליות, ביחוד
בענינים הרוחניים, את כל החומר הצבור בכל התורה כולה הכתובה והמקובלת,
דרכים כאלה 1 שיוכל על ידם לבא לסקירה כללית על ענינם, ויהיו מכשירים אותו אלה
הדרכים הכלליים לבא אחר כך בתאות נפש אל המקורים עצמם, לחשק לדעת את
פרטי הכללים ועל ידם ג"כ את הכללים עצמם באופן יותר עמוק ויותר רחב. לשם כך
אנו צריכים להכשיר אותו במבאים כוללים לכל אוצר הקודש, לכל התורה כולה. יותר
הדבר מכריח לתורה שבע"פ, להמשנה, התוספתא, כל ספרי המסורת של חז"ל,
כמכילתא, ספרא, ספרי, והתלמודים, הבבלי והירושלמי, עד סדרי הפוסקים
והמפרשים וארחות לימודיהם, מראשוני ראשונים עד אחרוני האחרונים, להבליט
בכלם את הרוח הכללי של אור נשמת האומה המחיה אותם והמפעם בהם, לעלות ע"י
סקירות כלליות הללו שיעשו בהשקפות גדולות - ובהרגשת קודש עמוקה טבעית
וטהורה אל מרום הרעיון הנצחי, הכללי, המאחד את הפרטים כולם ועושה אותם
לחטיבה אחת.
וכבמקצוע ההלכה כן הדבר צריך להיות נוהג במקצע האגדה, האגדות והמדרשים
כולם, הנגלים והרזיים, מראשית ההגדה שבמשנה עד המדרשים כולם, מראשוניהם
עד אחרוניהם, בבבלי ובירושלמי ובכל מדרשי חז"ל. בכללם יכנסו ספרי הזוהר
והנלוים עליהם, ספרי הדיעות והאמונות, המחקר, הקבלה, המוסר והחסידות, הדרוש
והפיוטים, התפילות והסליחות, כולם צריכים להסקר בסקירות כלליות ולהעבד
במבואים רחבים המבארים את רוחם הכללי, את אחדותם המקפת, ואת היחושים
הפנימיים והחיצוניים של כל פרטיהן אל כללות רוחם המקיף.
להשלמת המבואים מוכרחים לבא ספרי כללים המסבירים את הכללים היסודיים
של ההלכה וההגדה כולה בהסברה מבארת, בשטף חי ומדובק דבוק רוחני טבעי
כראוי להתוכן הגדול הזה.
בתורה גם כן אנו צריכים לעסוק במבואים וכללים, להבליט את האורה הכללית,
כמה שאפשר להבליטה, היוצאה מכללותה של תורה, של נביאים וכתובים, בכללותם,
ובפרטיות כל חלק מיוחד מאוריין תליתאי זה, ובפרטיות לכל ספר וספר בפני עצמו.
לברר ולהסביר את דרכי הפשט והדרש, את כל אופני ההשפעה של התורה על האומה
ועל העולם, על היחיד ועל הציבור.
1) כפה"נ צ"ל: בדרכים כאלה
דף 155
המבואים צריכים להתחלק למדרגותיהם. ראשית דבר צריך להיות מבא כללי
המקיף את כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ. המבא צריך להתחיל בהתיאורים
הפרטיים, מה הם הספרים שהם בכלל תורה שבכתב ותורה שבע"פ, יחשב בתורה
שבכתב את כל ספרי הקודש בשמותיהם, ידבר על כללות כל אחד מהם ואח"כ על
פרטיו העיקריים. אח"כ תבא איזה סקירה ג"כ על הספרים הגנוזים כבן סירה, חכמת
שלמה וכיוצא בהם, ידבר על כללותם וערכם ועל יחושם לתורה שבכתב ועל
השפעתם בישראל ובעולם. כמובן שתכונת ההשפעה צריכה להתבאר בבהירות יתירה
בהמבא לתורה שבכתב בכלל, על כללות התורה ועל פרטי ספריה ועניניה.
בהמבוא ידובר מכל דרכי ההבנה שבתורה שבכתב, כל ארחות הפשט
למפלגותיהם, ארחות הדרש, הרמז והסוד, בהרצאה כללית את הדרכים הטובים
והישרים שהם לאור עולם בישראל ובעולם, יבאר בארוכה ובפרטיות האפשרות 2, ואת
הדרכים הנלוזים גורמי ההזיקות ג"כ יבאר את ערכם, השפעתם הרשעה וסבת הולדם.
אח"כ יבא הפרק ע"ד תורה שבע"פ. יפורטו בתחילה הספרים העקריים שהם
במובן תורה שבע"פ ביסודה, שבכללותם הם, מגילת תענית, מגילות סתרים שנשאר
זכרם, המשנה לפרטיה, התוספותות, ספרא, ספרי, מכילתא, המדרשים, הבבלי
והירושלמי, ויתבארו כולם לפרטיהם בכללות האפשרות 3. אח"כ יבואו מערכות
הספרים של התקופות שבאו אחרי החתימות הכוללות, ספרי הגאונים וערכם,
המפרשים והפוסקים, דרכי הביאור וההבנה בהם, תוארי האיסוף והליקוט, כללי
ההוראה וסדרי הלימודים, מימים היותר ראשונים עד הזמנים היותר מאוחרים.
בראשית
מעשה בראשית. ביאור השיטות השונות בציור מע"ב, המחקריות, המקובלות,
העקרים האמוניים בזה וחילופי דיעות הראשונים בפרטם. חידוש העולם, חומר היולי,
חומר קדום. אמת ומשל, הדיעות האחרונות יחוס לתורה.
החיים והמות, השארת הנפש. החטא הקדום, ערכו במוסר ואמונה.
איסור אכילת בשר לאדה"ר. התפתחות המלאכות. חטא קין, סיבתו התחלת
התחרות באמונות, צירוף האיבה בשביל ענינים חומריים אל תחרות נטיות הלב
השונות. קלקול האדם, הכשרת ההשחתה בעולם, כח הכליון בעקב החטא, נסיגת
המציאות העולמית ממטרתה, ההתנחמות האלהית על הבריאה, הותרת השריד נח.
נח
איש יחידי מקיים המציאות, הצדק מתגשם בו. הנבואה ע"ד גורל העולם, מעשה
אדם בהצלת העולם, הטכניקה בהצלת העולם ע"י התיבה.
2) כפה"נ צ"ל: האפשרית
3) כפה"נ צ"ל: האפשרית
דף 156
הבדל בין המינים טמא וטהור. זכירת ד' את היחיד וכל החיים, השארות דגים שבים
בחיים. היציאה מן התיבה ומכשיריה, שליחות השלוחים, השימוש בעופות, בטמא,
העורב, ובטהור, היונה.
חידוש העולם עוד, השתמרות החוקים, כריתות הברית. היתר בשר בע"ח, איסור
רציחה בהוספת טעם בצלם אלהים ברא את האדם. ברית עם העולם כולו, הקשת,
המחשבה האלהית הטבועה ברוחו של האדם ערובה היא לקיום העולם, להיסוד
המוסרי הגורם קיומו.
נטיית נח לשכרון, קלקול השכרות.
הבדל בתכונת הבנים. מפלגה ארורה בין בנ"א. עבדים ועבדי עבדים. עיליו(עילויו??) של
שם, עדינותו של יפת, ירידתו של חם.
חילוקי המשפחות. רעיון התאחדות האדם, אחדות השפה. רעיון המגדל. החסרון
שבאחדות המין כולו. המחשבה בענין האלהות מחלקת בין האדם למפלגותיו.
הרעיונות משתנים לסגנוניהם, השפות מתחלקות, רעיון האחדות הכללית במעשה
נשבת. מחשבה שיש בה גרעין טוב לא תאפס לגמרי ובוני המגדל יתוקנו באחרית
הימים לשוב לשפה ברורה על כל הארץ, לכל העמים, לקרא כולם בשם ד'.
ביצור המחשבה הנקיה והמוסרית בשם. תולדות שם. השנים מתקצרות, הכח
מתרופף. אברהם נולד. מחשבה להגירה והגירה. צרת העקרות מתגלה. אברהם
והנלוים אליו יחד עם תרח יוצאים מאור כשדים, ארץ הגזע מתרוקנת, המחשבה באה
ע"ד ארץ הממלכה העתידה, הארץ העתידה להכבש, ארץ כנען. הרעיון לא נגמר מצדו
של תרח, הוא מת בחרן.
לך
הופעה האלהית 4 הראשונה ליחיד בשביל יסוד אומה. אישור המחשבה ההגירית
בדבר ד'. הרעיון מתברר יותר בחזיון מאשר היה במחשבה הפשוטה, והבירור מביא
לידי ספק איזו היא הארץ המכוונת. דבר ד' מייעד שהארץ תתיחד, בדבר אלהים
תראה, הארץ אשר אראך.
4) כפה"נ צ"ל: ההופעה האלהית
דף 157
רנה ותפלה
"וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם
בחצוצרות, ונזכרתם לפני ד' אלהיכם, ונושעתם מאויבכם".
(במדבר י' פסוק ט')
מלחמה. כמה נוראה היא התיבה הזאת. כמה יש בה מן היגון הנשמתי המדאיב את
כל ישרי לב, ועם כל זה כמה חזק הוא הרתוק הזה הנתון על צוארי בני אדם. כמה חדלי
כח אנו להיות חפשים מהעול האיום והמבהיל הזה.
"מלחמת החיים" היא אמרה רגילה, לוחמת בריה בבריה על קיומה, לוחם גם איש
באיש וגוי בגוי, אבל באדם הנברא בצלם אלהים, האדם שהטוב העליון מכל רכושו
המיוחד למינו הוא ההכרה המוסרית הפנימית אשר לו, עומד הוא ללחום גם את
מלחמתו בתפארת המוסר, בצדק ובמשפט. לא יניח לזר לעשוק את קניניו החומריים
והרוחניים, יגן על כבודו, ילחם בעד קיומו המוסרי והמעשי, אבל רק כשהצדק
והמוסר עומדים על ימינו, אז נכון הוא להקרא לוחם מלחמת ד', המלחמה של ד' איש
מלחמה, שכחו וגבורתו, חכמתו וחסדו המשכללים עולמי עד לוחמים נגד האפסיות
והתוהו, הרקבון והכליון, המציאותי, הרוחני והחמרי. כשיודע הוא האדם שהוא אוסר
את מלחמתו בצדק אז הוא לוחם לא רק בעד עצמו, חפצו ומאווי לבבו, כי אם גם
וביחוד בעד הצדק בעצמו, אז הוא קורא לאלהים בצדק, קורא אל אלהיו ויענהו,
ותפילתו תאמץ חילו, תחזק רוחו בקרבו, ואור צדק עולמים, אור ד', עליו יופיע. "מי
העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים ומלכים ירד".
בחנוכת בית מקדש ד' אמר שלמה, ופנית אל תפילת עבדך ואל תחנתו ד' אלהי,
לשמע אל הרנה ואל התפילה אשר עבדיך מתפלל לפניך היום (מלכים ח' כ"ח).
התפילה השלימה, התפילה הבטוחה והראויה להיות מתקבלת, המאמצת את האיש
ואת העם, היא התפילה המעוטרת בשני תואריה : רנה ותפילה. כל אשר יחסר לאדם,
כל אשר יצרך לו לבבו לבקש את אשר תערג נפשו, מכל צרה ומצב מר אשר יאבה
להנצל וישפך לפני ד' את שיחו מצד התביעה הטבעית הדוחקת אותו לבקש את
מחסורו אשר יחסר לו, גם היא תפילה תקרא, אבל היא תפילה שאין עמה רנה, אין בה
הרוממות הנפשית הנכונה להיות מתלוה עם המוסיקה האלהית, כי אם בהיות האדם
יודע שעם מילוי משאלו ימלא ג"כ משאל הצדק שהיא עצם רנת ישרים, "כהניך ילבשו
צדק וחסידך ירננו".
כהאיש כן הוא במלחמת עם בעם, כשמזדמן הדבר שהמצב מוסכסך(מסוכסך) ותוכן הצדק
דף 158
מעורפל הוא, המית הנפש עולה אמנם מתוך קנאת החפץ למלא דוקא את ספקו הוא,
תפילה כזאת תפילה היא אבל עוד איננה תפילה שיש עמה רנה, היא איננה בטוחה
שתשגיב ישע. אבל כאשר יבא גוי לא חסיד ויתנפל על גוי צדיק בריבו, ובלא משפט
עמים רק בכח הזרוע ירצה לנשל עם מאחוזתו, לפגע חסנו וכבודו, קנאת עם כזאת
שהיא מתעוררת לחמת נקם ולמלחמת מגן, קנאת ד' צבאות היא, קנאת הצדק שהוא
אור אלהי עולם בעולמו. תפילה הבאה ממעמד נפש כזה היא תפילה שלימה, מעוטרת
בצדק בהוד המוסיקה המכה את גליה במעמקי הנשמה ומרוממת את הנפש ומעטרת
את הגוי בנזר ישועה. "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" היא תעודת מקדש ד' אלהי
ישראל, והתפילה היסודית הראויה להיות מתחברת עם המוסיקה האלהית היא
התפילה המובטחת הבאה להיכל הקודש העליון, המעוררת ימין ישע, "בחצוצרות
וקול שופר הריעו לפני המלך ד'". תפילה שיש בה רנה, תפילה אידיאלית אשר גם כל
איש מוסרי, כל ישר לב וכל דובר מישרים יהגה לה כבוד ואמון היא התפילה שהיא
מחוברת עם הרנה, רנת חסידים, המובטחת להשמע דרך שער השמים "כסא כבוד
מרום מראשון מקום מקדשינו".
התנאים היותר מבליטים את רשמי הצדק של העם הנרדף מחמת גוי לא חסיד
הלחוץ לרשת מלכיות לא לו באשר לא ירא אלהים ושם בשר זרועו, הוא ע"פ המחזה
הרגיל במלחמת עמים. כשבא האויב להתנפל על הארץ של העם השוקט, השומר את
ארצו ויושב לבטח עליה והצר הצורר מביא בשעריה מלחמה, לא מלחמה משפטית
של סכסוכי גבולים מסופקים וכיוצא בהם הרגילים לבא על הגבולים והתחומים שבין
גוי לגוי, שגם אז הגוי אשר חושב הוא שהוא לא יוכל לותר על הראוי לו יוכל להתפלל
מקירות לבבו על הצלחתו ונצחונו, אבל כ"ז שמדת הצדק בעצמה עמומה היא אין כאן
בטחון שלם, כאן תפילה עניה היא באין רנה, הבעת צער ושפיכת שיח בלא עז משפט
וקנאת צדק, והרוממות הנפשית לא תוכל לקחת בה את חלקה הרשום, וממילא בטחון
הישועה רפוי הוא, אבל כשתבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, זהו תיאור
של מלחמה שהצדק נרמס בה ברגלים מצד הצר הצורר, אז באה הרינה עם התפילה
והתשועה קרובה לבא. והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ד' אלהיכם ונושעתם
מאויבכם.
אדוני היקרים !
נתקבצנו היום בבית הקדוש הזה, בית תפילה לישראל, לבני יעקב הדגולים בקולו
של יעקב, להתפלל על הצלחת נצחונה של הממלכה האהובה שאנחנו חוסים בצל
חסדה ויושר משפטיה, , לאשרנו הננו עומדים במעמד נפשי כזה
שאנו יכולים בפה מלא לקרא את התפילה הזאת שאנו מתפללים בשמה המלא : רנה
ותפילה. הצר הצורר הביא המלחמה בארצנו, בארץ שאין לו עליה שום טענה
משפטית ושום תביעה של יושר מדיני. נודע הדבר לישרי לב שבכל העולם הנאור שרק
בכח האגרוף הגס חושב הצר הצורר להשגב במלחמתו זאת, לא בצדק ולא במשפט.
דף 159
והנה מצד הנימים הרבים שבנפשנו פנימה שאנו קשורים לאהבתה של
הצועדת בדרכי יושר וצדק, קדמה ואחוה, ושאנו חוסים בצילה בכבוד
והדר, כאחינו הקשורים עמה גם קשר רשמי וכאחינו אשר הם
נתיני ממשלות חוץ והם עם זה חוסים בבטחה ביושר ובצדקת נפש של הממשלה
המשכלת והישרה, היודעת להכיר ולהוקיר את משפטי אדם ועם במלא המובן של
הקדמה והצדק האנושי, מצד הקשורים הרבים הללו שאנו כולנו חשים את עצמנו
בתור אברים חיים ופועלים בתוך הגויה הנכבדה הזאת , שהננו
מרגישים את צערה ומקנאים בכל לב את קנאת משפטה, הננו מביעים מרגש זה את
תפילתנו לשוכן מרומים, אלהי עולם, הרועה עמים בשבט מישור, שבט מלכותו,
לנצחון הצבא ולגבורת ישע ימינו במלחמה הזאת אשר באה שעריו מיד הצר
הצורר. אמנם מבארים אנו בזה יותר את הגות לבבינו ממעמקי נפשנו כי יחד עם כל
אנשי המוסר והיושר שבאנושיות כולה הננו מרגישים את העלבון של הצדק הנרמס
מיד הגוי המתנפל שהביא סערת המלחמה בארץ לא לו, שלא באורח צדק ומשפט,
ונפשנו מתמלאת רנה אידיאלית בתפלתנו שיעמוד הצדק על ימין הממשלה האהובה
וימינה תרעץ אויב, ובזר נצחון תצא מהמבוכה הזאת אשר סבב לה הצר המתנפל.
רנה ותפילה הננו עורכים. הגות לבבנו ומעלת נפשנו תיקר לפני יושב בשמים
כחצוצרות התרועה במקדש תפארתו. ובטוחים אנו בעז אל אוהב צדקה ומשפט
שיוציא לאור משפט הממלכה האהובה וירד לפניה צריה, וימין ד' רוממה תעשה חיל
ונרננה בישועתו ובשם אלהינו נדגול, ותפילתנו תעשה פירות ותאמץ כח הצבאות
גבורי המלחמה לדרוך על במתי אויב.
והיה ד' למלך על כל הארץ, וידעו גויים כי אנוש המה סלה וישרים יעלזו בישועת
ד' אשר יעשה לגוי צדיק שומר אמונים בריבו. ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם
בקדוש ישראל יגילו במהרה בימינו אמן.
דף 160
יומן מסע
ביקור הרבנים במושבות הגליל
חשון כסליו תרע"ד
ב"ה
י"ט מ"ח ע"ד
יצאנו שעה עשירית בבוקר מיפו יחד עם הגרי"ח זא"פ והגרי"מ חרל"פ והרב רי"ב
הורוויץ והר"ב ידלר, ונלוו עמנו השמש שלי ר"י גרינברג ובנו של הרי"ח זאנ"פ
מרדכי לשמש את אביו.
(באנו שעה שנים עשר להבירה ברץ על דרך חיפה. בדרך שוחחנו ד"ת ועניני מוסר
והנהגה). פגעו בי בני הועד של פ"ת וועד ספר האחוזה משם לגמור ע"ד איזה עסק
מסובך והוסכם מצדי שאכתב להם הסכמתי כשיכתבו לי מכתבים לחיפה או לזכרון
יעקב.
אור ליום כ' הנ"ל באנו לחידרה. בדרך עברנו לפני כפר זלאלא וכפר קלטינא וטול
כרם וגנין, כולם ערביים.
בבאנו אל המלון במושבה הנ"ל הרגשנו שאין מזוזה לפתח הראשון, ואחרי
הבדיקה מצאנו שישנה מזוזה בצד השמאלי אחורי הדלת שלא כדין. הרי"ח ז"פ היתה
אצלו מזוזה אחת שלקח מירושלים. אמנם מצאנו אח"כ שבפתחים אחרים ג"כ היו
מזוזות מצד שמאל הכניסה. החלטנו לתקן. במקום אחד קבע הרי"ח ז"פ את מזוזתו
בברכה כי המזוזה הלקוחה האחת נמצאת פסולה בבדיקה, ויתר המזוזות החלטנו
שלא לבדוק אותן מאחר שאין בידינו מזוזות. נצטערנו על שלא לקחנו עמנו מזוזות,
והסכמנו עם הרב הורוויץ להשתדל בהשגת מזוזות מטבריא ע"י הרב דשם שנודיעו
ע"י דעפעשע 1 מחיפה או ע"י שליח מזכרון יעקב.
עדיין לא התפללנו ערבית. שו"ב המושבה בא אחרי שהודיעוהו מבואנו, טכסנו
עצה ע"ד התיקונים שיש לעשות במושבה, הסכמנו שיש לשלח אחרי הציבור
לביהכ"נ ולדבר שם ברבים איזה דברים מענינא.
סמוך למושבה הגיע שקעה"ח ועדיין לא התפללנו תפילת המנחה, וב"ה נזדמנו לנו
שני יהודים נוסעים לחדרה והתפללנו ביער הקליפטים בעשרה, והרי"ח אמר שלש
ראשונות וקדושה, ומפני דוחק הזמן לא התפללנו בחזרת הש"ץ. באו מהתימנים
לתפילת ערבית במלונינו. כנראה שהם מרוצים ממצבם. ביחוד בענין הבריאות. את
1) מברק.
דף 161
ילדיהם הקטנים מוסרים לביה"ס של המושבה, ויש להם מלמד תימני, כעשרה עד
חמשה עשר ילדים אומרים שלומדים, כשמתגדלים קצת לוקחים לעבודה.
שלחנו את השמש שקרא את הציבור לביהכ"נ.
הסכמנו לבשל בכלים שלנו שלא לחלק בין מלון למלון, רצינו להתחיל במנהג
לבשל אצל שו"ב המושבה אבל בעלת הבית התרעמה ע"ז כפי דברי בנה שחושבים זה
לבזיון להם, ע"כ הסכמנו לבשל במלון בכלים שלנו.
המשפחות האשכנזיות הם כחמישים ויותר, התימנים ארבעים, פועלים נשאלים
כעשרה, רוקים, אינם קבועים, ולפעמים ישנם עד ששים.
ביה"ס הוא מעורב, המינים ביחד, המורים הם ממרכז המורים.
בא לפנינו ילד מילדי ביה"ס, שמו ישכר, בן שנים עשר שנים, לומד במחלקה
הרביעית, אינו יודע מלימוד התורה בחומש, רק מסיפורי המקרא. מנביאים לומד
ישעיה ויחזקאל. אינו מתפלל.
דרשתי בביהכ"נ אחר שנתאספו אצלנו מהציבור איזה מספר אנשים והלכנו יחד
לביהכ"נ ומצאנו שם ג"כ איזה אנשים. נושא הדרוש הי' ע"ד לשון מציב גבול אלמנה
שהוא התוכן של ברכת רואה בתי ישראל בישובן. הודעתי מטרת הנסיעה, העירותי
ע"ד החינוך, ע"ד תרומ"ע ועניני הכשרות, בית הטבילה, חברא קדישא ועוד. דרש ג"כ
הרב הורוויץ וגם רב"י. כנראה שהדברים עשו רושם בע"ה. עולה על הרעיון ליסד ועד
דתי. הרב רי"ח מפקפק שמא יגרום למחלוקת, הרב הורוויץ מעיר שראוי לקבע ועד
בשם ועד ממונה על תרומ"ע ונוכל להשתמש בו ג"כ ליתר עניני הדת.
קובלים על בית הטבילה שהוא עזוב, וענין הטבילה בכלל. ע"ד הניקור, התימני
מנקר ואין יודע אם הוא בקי, גם תימנים נמצאים שאינם אוכלים מניקורו. השו"ב הוא
מנקר מומחה. השבתי לשואלים שהכרח לגדור שלא ינקר רק השו"ב. גם לפועלים לא
ימכור הקצב מניקור התימני.
ע"ד חילול שבת ע"י הגויים שעובדים אצל ישראל לפעמים, או בענין שביתת
בהמה, הכרח לתקן אע"פ שאינה פרצה קבועה ולא בהמון כ"א דרך מקרה.
נכשלים אחדים בכלאי בהמה של הנהגה בסוס ופרדה, ראוי להזהיר ולהודיע.
הרי"ח ז"פ מציע לשתף כל בתי דינים שבא"י בענין התקנות, שהרב הורוויץ מעיר
לתקן תקנות קבועות ביחש להממונים על ענייני הדת בשם ועד תרומ"ע. מסופקים אנו
אם לערב את החינוך בהתקנות, יותר טוב לפנות אח"כ בעניני תיקון החינוך לועד
הממונה לתרומ"ע שיכלול יתר עניני קודש.
מסופקני ע"ד הרושם של שיתוף רבנים רבים, חוץ ממני שהורגלו בזה כבר, אם לא
יזיק.
יום ה' כ'
באו חברי הועד, ר' נח מילר ומר רוטמן, דברנו ע"ד מינוי רב, ע"ד ועד לתרומ"ע ויתר
עניני הכשרות והדת. שוחחנו עמם ע"ד המעמד השפל של עניני הדת ואיך יש תקוה
כעת לחידוש הענין לטובה. כתבתי מכתב להועד, פרטתי את הדרישות.
דף 162
באנו לז"י אור ליום ועש"ק כ"א מ"ח למלון גרץ, באו מחברי הועד ורבים מבני
המושבה לקבל פנינו בחבה. דברתי ע"ד התחיה הלאומית ותוכניה הפנימיים.
התפללנו ערבית, הלכנו אל הרב הסגי נהור ל"ע, קבלנו בהתפעלות של שמחה, דברנו
ד"ת במו"מ של הלכה, חזרנו לאכסניה, לקחנו דברים עם חברי הועד והנאספים ע"ד
כמה תיקונים ובתוכם ע"ד מצב בתי הספר באיזה אופן לתקנם, אם ע"י יסוד חדרים
ובתי ת"ת מתוקנים או ע"י הכנסה לבתי הספר מלמדים יראים והגונים. ע"ד תיקון
תרומ"ע, דברתי ע"ד ערך המצות התלויות בארץ. דבר ג"כ הרי"ח ז"פ בד"ת והרב
הורוויץ ע"ד מצב החינוך.
עסקנו הרבה ע"ד עקירת הבימה הסמוכה לאה"ק בביהכ"נ, הסכמתי שלא אכנס
לביהכ"נ כ"א כשיבטיח לי הועד לתקן לזמן מוגבל, ערך חודש, ועם זה להכניס שולחן
לקריאה שלא על הבימה בשבת הבעל"ט שנתפלל שמה.
סעודת הערב סעדנו אצל השו"ב ר"ג, דברתי ע"ד ערך האומה וקדושתה. עם ראש
הועד מר אלטר אלברט הוסכם שיתאספו מחברי הועד אצלינו מחר אי"ה, יום ועש"ק,
לדבר בפרטיות ע"ד כמה תיקונים וביחוד סדר התרומ"ע. העירותי ג"כ באסיפה
הראשונה באכסניא ע"ד חילול שויו"ט. ניכר שהדברים עושים ב"ה רושם טוב.
יום ועש"ק התפללנו במלון בציבור. סעדנו אצל ר"ג. הלכנו לראות את היקב,
דברתי עם המנהל קלזארנאווסקי ע"ד פרטי הכשרות של היקב. משם הלכנו לבית
הבד, עסקנו ע"ד תיקון תרומ"ע והשמן, היתה הצעה להפריש מהמוהל, ועדיין לא
הוכרע הדבר אצלינו.
היתה אסיפה ע"פ הועד ע"ד דרישותינו, תיקון הבימה קיבל פנים רציניים, הועד
הודיע במכתב לי שיעשה כל אשר תשיג ידו להוציא את הענין לפועל. באנו במבוכה
ע"ד הליכתנו לביהכ"נ, היו בינינו ויכוחים בזה. ליל ש"ק התפללנו במלון, היתה
התרגשות משום זה במושבה שחשבו להם זה לעלבון. סעדנו אצל ר"ג, הסעודה היתה
חגיגית. בבוקר הלך הריח"ז להתפלל בביהמ"ד דחסידים, נצטערנו מהפרדו, אני
נטיתי ללכת לביהכ"נ ולמחות ע"ד הבימה, הרב הורוויץ אמר שא"א להראות שישנם
בינינו חלוקי דיעות, ע"כ או שכולנו נלך או שגם אנכי לא אלך. אח"כ בא ראש הועד
ועוד בבקשה ללכת, בלילה כבר הסכמנו שאם יבאו לדרוש נלך, וי"ב אנשים כבר
חתמו עש"ק על הסכמת התיקון. הוסכם ללכת למנין שמתפלל בו הריח"ז ולבקשו
שילך עמנו לגמור התפילה בביהכ"נ, הוא כבר התפלל שחרית, והלכנו יחר לביהכ"נ.
שולחן הקריאה הורד מהבימה והעמוד ג"כ עם המנורות שעליו. דרשתי לפני קריאת
התורה, כללתי את דרישותינו. לפני תפילת המנחה דרש הרב הורוויץ. - דברתי
אח"כ עברית ע"ד ערך השפה וקדושתה, רמזתי אשדת ארץ שפה דת, ונכתב כאחת
אע"ג שנקרא כשתים.
מוש"ק הלכנו לבית הועד, נתעוררו ויכוחים ע"ד מצב החינוך, דרשנו שיהיה הענין
בלתי תלוי במורים ולא במרכז המורים. דברתי אני והרב הורוויץ והריח"ז ע"ד
הבימה, ע"ד ועידה לתרומ"ע, וישתמשו בהם גם ליתר ענינים דתיים ע"פ הסכמת
הועד. לפקח על שמירת שויו"ט. ע"ד החופות שלא יהיו בביהכ"נ, הוסכם בפה אחד
דף 163
למנע מזה. הנחנו את הועד לישיבה והסכמנו שימסרו לנו תשובה מפורטת בכתב.
דברנו ע"ד חילוק המינים בביה"ס, אע"פ שישנם עיכובים רבים המונעים את התיקון
הזה מ"מ אנחנו דורשים כל הנדרש ע"פ התורה והמוסר הישראלי.
יצאנו כ"ג מ"ח מזכרון יעקב, באנו למושבה אם אלג'מיל, בת שלמה בעברית,
נכנסנו לשעה קלה לבית האגרונום ד"ר לעוויט, אח"כ לביהכ"נ, דברתי מעט ובאנו
לענין תרומ"ע, נכתבה החלטה לשמור תיקון תרומ"ע, ונמנה למפקח ע"ז ר"ח דוב
משויה 2.
המורה המקומי העיז לבקר את הרבנים בכלל ונשתתק בנזיפה, אח"כ הורך לבבו
והתפרדנו בכבוד.
משם באנו לשפיה, נגדנו יצאו ת"ח מירושלים היושבים שם. נכנסנו לבית ר"ח דוב
ועסקנו עם בני המושבה המעטים ע"ד תיקון תרומ"ע. היו קצת ויכוחים, נכתב פרטי
כל מסכים לשמירת תרומ"ע. התפללנו מנחה בביהכנ"ס, העזובה רבה בה מפני
העניות. העירו ע"ד צורך התיקון של ביהכ"נ. שוחחתי ע"ד הנטיה לתערובת המינים
בחינוך.
- שתינו ממעין הזך שם. בחיבה גדולה, בהתעוררות הרוח לפגישת גבול הגליל
שרנו יבנה הגליל בשמחה. משם נסענו לעתלית, מושבה בת י"ב בתי אבות. הדירות
דחוקות. פגשנו בחניכי ביה"ס, הילדים לא ידעו להשיב על שאלות מעניני הלימוד,
וילדה שהיתה שם השיבה כהוגן, המורה המקומי התרגש והוכרו בו סימני חוצפה.
הלכנו לביהכ"נ, חזקנו את הלבבות ע"ד תרומ"ע ויתר עניני יהדות, בני המושבה
הפשוטים קבלו באהבה לתקן. מרוב פשיטות בקשו להניח להם שנה זו באכילת
טבלים, אבל אחר ההסברה שהוא דבר שא"א נתפייסו בהסכמה, שמחנו הרבה ב"ה.
עלתה השאלה ע"ד שם עברי למושבה והסכמנו לקראתה תרומיה ע"ש המאורע,
הסכימו ע"ז בשמחה כמעט בפה אחד. המורה רצה לקלקל הרושם ולא עלתה בידו.
העיר שקלויזנר קורא לה מגדיאל, ואמרנו שהוא שם מגונה, מגדיאל זו רומי ומגדלנא
הידועה. הוסכם לשלח להם פירמות ומעטפות וכרטיסי הזמנה לחנוכת המושבה לפ'
תרומה ב' דר"ח אדר ולשלח ס"ת להם, כ"ז מהבטחת הרב הורוויץ.
מתרומיה באנו לתחנת הנסיון. אחרי שיחות עם הדירקטור בערמן תקננו הכל
כראוי, וחתם תעודה ע"ד תיקון זה. ע"ד ההוה שלחנו התרומ"ע לתרומיה שם הסכמנו
שהתרומ"ע ינתנו לבהמת כהן אחרי שזיכו אותי בהם, והכהן ישלם פחות מהשיווי
ויהי' להוצאת ציבורם.
מתחנת הנסיון נסענו לחיפה, עברנו נכח הר הכרמל, סרנו למערת אליהו, התפללנו
מנחה, שרנו פזמון אליהו הנביא בהתרגשות קדושה וסיימנו בשמע ובשכמל"ו וד'
הו"א ז"פ ושמחנו ד"א באליהו הנביא עבדך. באנו לחיפה, סרנו למלון ובאנו לבית
הרב. במלון דברנו ע"ד קדושת ערי א"י וקדושת הכפרים ועוד ענינים. דברתי ע"ד ואם
תאמרו מה נאכל ואוכל קמעה ומתברך במעיו, שתי דרגות עושר ש"מ, ואספת דגנך,
2) המושבה שפיה.
דף 164
ועמדו זרים. בבית הרב דברתי ע"ד שני ס"ת של מלך וע"ד הפרדה של משיחת המלך,
ואני נסכתי מלכי, ע"ד ערך הנשיא שיקרא משיח ונקרא מלך ישראל בתורה, ותואר
מלך.
מחיפה באנו למרחביה התפללנו בציבור ברכבת ונשאתי כפי בב"כ פעם הראשונה
מימי על הרכבת. במרחביה באנו בקרון פשוט יהודי והיה קרון נאה של גוי, בחרנו
בהעבודה היהודית כהמטרה שלהם. יצאו שני רצים, אמרתי ע"ז עוטר ישראל
בתפארה, אע"פ שאינו נאה חן יש בו כוקראת לשבת עונג. בבואנו שמה מצאנו מזוזות
של"ה שם תחילה וכלים חדשים קנו ונטבלו עבורינו. נפגשנו עם הפועלים, דיברנו
שיחות ידידיות, עוררנום להטבה ולהכרת ערך, הדברים עשו רושם. תקננו המטבח
בכשרות. בדקנו השו"ב התימני, עדיין לא מפיק רצון. אח"כ עשינו לערב הזכרה על
החללים שנפלו, עוררתי לתשובה. הרי"ח ז"פ דרש ודיבר בתם חמימות יראת שמים.
תקנתי להסביר דבריו. אחד הגרועים פטפט כנגר, השתיקוהו כשאמר שאומר כן בשם
הפועלים בכלל. שמו עז-דין וכשמו כן הוא, מתוקף גבורות קשות, ומ"מ יש תקוה
לתיקונו. הרב הורוויץ השיב על הבליו, גם הדירקטור דיק השיב כדרכו להגן על
הכבוד. ואני בקצרה העירותי ג"כ שעל המתענין לדעת סתירות עלילותיו על חכמי
ירושלים ועלי יבא ואשיבהו ברצון. אח"כ הוקלש מקושי לבו קצת.
תקנו המעשר. עשו פ"ט לענין היהדות וחיזוק בחתימת המנהל דיק הנ"ל.
מחיפה נסע עמנו הרב דשם למרחביה, הרב דטבריא בא להלות עמנו.
עוד אחד הפועלים רצה לקטרג כמו ע"ד, ואמר אחד הפועלים שרוב הפועלים מוכנים
לדרישת הרבנים. דיק אמר שרק שנים הם המתנגדים ורובם בעד. סדרנו להמבשלות
סדר הגעלת הכלים והכשרות וקבלו ברצון. הנחנו מתנה עשר פרנק לכבודן בשביל
הקבוצה.
ממרחביה באנו לכפר תבור. יום ד' כ"ו מ"ח. נפגשנו עם רוכבים מזקני העדה, ירו
הצעירים לכבודנו. ספרו שההורים בקשו מהמורים שתלמידי בתי הספר יצאו לקבל
פנינו ולא הניחום המורים באומרם שאינם יודעים מה יעשו הרבנים. המנהל ומורה,
ענתבי, ספרדי, ירא שמים, בא, קובל גם הוא על עזיבת הדת בביה"ס שאין בכחו לתקן.
דרשתי בביהכ"נ ע"ד מצוה רשות וחובה. בענין המעשרות דרשו הריח"ז והריב"ה
והרב"י, והזכירו ההרוגים בדרשה ובאזכרה ברגש מלא מרירות.
משם נסענו לסעזירא יום ה'. לננו שמה. שלחו ממסחא (כפר תבור) עוד עגלה,
הריח"ז הלך רגלי מכ"ת. דברנו בביהכ"נ, נתווכחנו, העירותי הרבה ע"ד המורה
שקלויזנר מעיד שאשתו נוצרית היא, הוא מכחיש ואומר שנתגיירה, ומעיד עליו את
הגרח"ע שי' אבל מסופקני מאד באמתתו.
משם באנו יום ועש"ק ליבנאל (יאממי'). יצאו רוכבים וזקני המושבה לכבודנו. שם
דרשתי. ביום השבת בערב דרש הרב מטבריא בהשפעה לאומית ובידידות של סבלנות,
והריח"ז לפני קה"ת ואנכי לפני המנחה. ההתעוררות גדולה. דרך בית גן עברנו.
במוש"ק נחלק הועד, לא הסכימו גם אחרי הויכוחים שנים מהחברים החפשים
לדרישותנו. הויכוחים היו מרובי ענין. הרוב מהועד חתם על הפרטיכל. אחד מחברי
דף 165
הועד צעיר ברוחו אבל נלהב בהתלהבות דתית לאומית מודרנית תמך הרבה במלחמה
נגד החינוך היבש, וקנא לתרומ"ע. הסעודות היו שמחות.
משם באנו לפוריה. אחד הפועלים ביקש התעכבותנו בשביל מילה חיה. אחרי
התפילה והאכילה הלכנו למטבח הפועלים, קבלונו בשירה ושמחה, רקדנו יחד
ובהתלהבות ששנו. המורה ברנשטיין דבר בהתלהבות ע"ד האופי החדש של מסענו.
לבשתי בגדי שומר ורובה. דרשתי כמה פעמים ע"ד התחיה הגמורה וערכיה, נאמתי
ע"פ עומק החיים של רוח הפועל הצעיר ויחשו אל קודש ד', ותקות תיקונו ותשובתו,
העירותי ע"ד התמזגות הכחות. עסקנו ע"ד כשרות המטבח. עניין אותנו אחד
האמריקאים יר"ש, חבירו של גלדמן. המנהל איזראליט הבטיח לתן כלים חדשים
כשרים למין השני אחרי ההגעלה שהגעלנו על כ"ש של חרס לג"פ.
אני והרימ"ח לננו ויתר החברים סרו ליבנאל. מחר בסעודת הבוקר דברתי ע"ד
הכשרות, הוסכם הדבר. נסענו לכנרת, פגשנו בחברינו. התעקש הפקיד מלעשר,
וההשפעה המעשית ע"ד כשרות המטבח לא חדרה. באן אחדים מהאיכרים, נתווכחנו
שם, סוף כל סוף חדרה המילה קצת אע"פ שנתקבלה תחילה במחאה נגד ההפשטה
הרוחנית שקראה מתוכח פילוספיא שלי.
מכנרת באנו לדגניה. עשרנו, התפללנו מנחה, שתינו חלב. משם נסענו למלחמיה.
בסעודה הראשונה התחילו הרבנים ע"י השפעת הבע"ב לדבר בגנות הדור ומחיתי ע"ז
מנימוקים שונים ויסוד החסד. השתדלנו בעשיית שלום במושבה. הבאנו הס"ת בחזרה
לביהמ"ד, המורה התוכח והשלים. עשינו נדבות לתיקון ביה"ט ע"י כיבודים של
הכנסת הס"ת. משם נסענו לטבריא לאור תורה, לציון רמבעה"נ. במלחמיה נתוכחו
ע"ד מעמד של הישוב הישן ביחשו להתחדש. עוררו שביעית. תקנתי היחש כדאפשר.
שמחנו בלינתנו בציון רמבעה"נ. לא נכנסתי לביהכ"נ מפני כהונתי. התפללתי בציבור
בחדר הישיבה. עשינו תעודה לדרישתם של הרב והגבאים. רחצנו בחמי טבריא
בבוקר. מטבריא נסענו למצפה, תקננו הפרשת תרומ"ע. שבנו העירה ולננו באכסניא.
יום ה' נסענו בספינה על הכנרת למגדל. פגשנו קליקין הפקיד, עשרנו, שוחחנו
בויכוח ידידותי, שלח לטבול הכלים עבורנו, שתינו תה, הודה על תרומ"ע בהכרה
שלא להכשיל בקדוש לו. חילול ש"ק לא ירגיש כ"כ, מ"מ פעלו הדברים הרבה.
משם רכבנו לראש פינה. שבתנו שם. בקרנו בש"ק את הרב לברכה. הרב הורוויץ
התחיל לדבר בפרטיות תרומ"ע - הסיבותי את הרעיון למגמתנו. הריח"ז דרש לפני
קבלת שבת. דרשתי לפני קריאת התורה. המורה וילקאמיץ העיר בכבוד ובהתנצלות
ע"ד החינוך הנהוג, השיבותיו עברית בנימוס, העולם נתלהב ומחא כפיו. מוצאי ש"ק
שמחנו בסעודת מלוה מלכה. בקרנו המורה וו. וסגל. - וו. הציע שחפץ להתראות
עמי בפרטיות.
באנו למשמר הירדן. אכלנו, עשינו פרוטיקול והננו כעת ביסוד המעלה. דרש
הריח"ז ואני. בא המורה, העיר אחד הפועלים ע"ד זהירות מחילוק החינוך, השבתי
כענין. נתוכחנו עם הזקן ר' פישל ע"ד ההתקרבות של הדור הצעיר, המורה נתקרב,
דברנו ע"ד תקות התשובה של הדור עושה התחיה.
דף 166
אור ט' כסליו
יום הנ"ל דרשתי בביהכנ"ס ע"ד השלום שצריך שם מאד תיקון, ביארתי פ' רפאות
תהי לשריך. הביאו פרטיכל וראיתי שאינו כלל לפי תוכן המושבה רק אחד מחברי
הועד הכריע אותם ויתר החברים לא ידעו כלל מהתוכן. החסרון העקרי הי' שכבר
נאמר בפ"כ הסכמה לביה"ס רק בהטבה לתיקון בעניני הדת ובביטוי של השכלה
הרחוקה מרוב בני המושבה, וחברי הועד ערכו פ"כ אחר לפי רוחם.
מיסוד המעלה באנו למטולה, רוכבים נסענו, באמצע הדרך פגשנו העגלה ועלינו
עליה, באנו אור יוד כסליו שמה. דרשתי בביהכנ"ס ע"ד התוכן שלנו. המורה העיר
בגסות רוח, בקרתי דבריו בנימוס בעברית ובטלתי טענותיו. הריח"ז דרש בתוקף ע"ד
חוצפת המורה, שבנו מביהכ"נ בשבר רוח. בבוקר אחר התפילה דרשתי ע"ד רוחנו
בכלל, בערב דרש הרב הורביץ והר"ב ידלר. הדברים פעלו הרבה, תקננו סדר בביה"ט.
המורה נענע והקהל כולו התלהב. נסענו בידידות גדולה. נתקבלו יסודי דרישותינו,
נערך פ"כ ראוי.
שבנו ליסוד המעלה. התפללנו ערבית, דרשתי ביאור פרשת התשובה, התפעלו
מאד.
מיסוד המעלה באנו אור י"א כסליו לראש פנה. הפ"כ לא נעשה, היתה אסיפה
כללית, הוחלטו איזה תקונים ביחוד ע"ד ש"ק ותרומ"ע, ע"ד החינוך לתקן את ביה"ס.
מראש פנה נסענו רוכבים צפתה. באנו למלון, פגשנו חשובים אשכנזים וחכם
ספרדי. דרשתי ע"ד סגולת הראיה שברגע אחת בניגוד לקביעות הנקנית בהמשך. באנו
לבית הרב ברז"מ, סעדנו, התפללנו תחילה מנחה גדולה, היינו תחילה בביהכ"נ
האריז"ל, ראיתי את המוש"ק שם והרי"מ הלך לציון הק' האריז"ל ועוד, בקשתי ממנו
שיתפלל איזה פרטים.
המורים וו. ועוד באו ע"ד הסכמה למחאתם ע"ד הטחניקום, נסחנו מחאה מיוחדת
לשיטתנו, חתמתי בשם. מצפת"ו נסענו רוכבים לפני עלות השחר י"ב כסלו, הדרך היה
נורא וד' עזרנו. התפללנו בדרך במגדל בחדר למעשה הבלטים. באנו לטבריא. התראנו
עם כמה אנשים שבאו לכבודנו. משם נסענו באני' על הכנרת, פגשנו את ריזינאק,
דברנו עמו ע"ד הענינים של זכרון יעקב ושל החינוך. נתפעלנו שהוא מגזע מהר"ל
מפרג לפ"ד ורחוק מידיעת היהדות, ומ"מ הסכים שלא להפריע בעניני הדת. וע"ד
מקואות ובתי כנסיות במושבות אמר שנכתב להברון ולהפקידות בפריז על ידי שנכתב
לו והוא ישלח שמה ע"י מסה"ב.
באנו לחיפה. בחיפה שבתנו, דרשתי בבתי הכנסיות, עשינו שלום בין הכתות
ובססנו מצב הרבנות. שבנו שלם יום ב' ט"ז לחודש ליפו.